ביאור:מ"ג בראשית לה ד
וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:
עריכההאלה. מין אילן סרק: עם שכם. אצל שכם:
ויטמון אותם יעקב. עבודה זרה ומשמשיה אינן מן הנקברים, אבל צריך שיהא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים (ע"ז מג:). והנראה אלי כי בני יעקב לא לקחו עבודה זרה ומשמשיה משכם עד שנתבטלה והותרה להם, שהעכו"ם מבטל עבודה זרה בעל כרחו (שם מג.), והנה היא מותרת להם. אבל יעקב צוה להסיר אותה לטהרת הקדש שיהיו ראויים לעבוד את השם ולהקריב לפניו קרבן, כאשר צוה להם בטבילה וחלוף הבגדים, והיה די להם בקבורה, ולכן טמן אותם תחת האלה במקום שלא יעבד בו ולא יזרע:
ויטמון אותם. דין תורה באבוד ע"ג אינו בקבורה, אלא מפרר וזורה לרוח או מטיל לים, כשם שעשה משה במעשה העגל, הוא שכתוב (שמות לב) ויטחן עד אשר דק ויזר על פני המים, אבל זה יורה כי מותרת היתה וכיון שנתבטלה הותרה כמו שאמרנו, ולפיכך די בקבורה. או יש לפרש כי אפילו היתה ע"ג ממש שהיא אסורה בהנאה לא היה בידו להוליכה לים המלח כי בדרך היה וא"א לו זה, וגם לא היה יכול לשורפה פן יתעכב בזה ויתאספו עליו העמים אשר סביבותיו, לכך הוצרך לטמון אותם כי הוא הקל שבידו:
ויטמן אותם יעקב. ולא אבדם מפני שהיו כבר מבטלים ומתרין בהנאה.
ויטמון אותם וגו'. מדרש זו ע"ז דמות יונה והיינו דאמרינן בריש מסכת חולין דמות יונה מצאו להם בראש הר גריזים והיו עובדין אותה: