ביאור:מ"ג בראשית יז יג
הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ עריכה
המול ימול יליד ביתך. כאן כפל עליו ולא אמר לח' ימים ללמדך שיש יליד בית נמול לאחר (ס"א לאחד שמנה ימים כמו שמפורש במסכת שבת (דף קלח):
ומה טעם נאמר המול ימול יליד בית פעם שנית. וכן הפירוש ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר כל מי שהוא לכם מזרעכם גם כן יליד בית או מקנת כסף. ואתה אברהם המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך היום ואם הם גדולים:
וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: עריכה
בבשרכם. בשר הוא כנוי לאיבר המשגל בלשון הקדש, כמו "גדלי בשר" (יחזקאל טז, כו), "זב מבשרו", "או החתים בשרו מזובו" (ויקרא טו, ב ג), וזולתם. וזה כי בהיות אות הברית בזה האיבר המסבב נצחיות במין יורה על הנצחיות המכון בברית, ובהיות איבר התולדה יורה האות אשר בו, על המשך הברית על הבנים.
[מובא בפירושו לפסוק ט'] ואתה את בריתי תשמור. מהו ואתה ומהו שחזר ואמר אתה וזרעך. כך פירושו, שעיקר הצווי היה בעבור זרעו כי הם צריכין למילה חיצונית זו כדי שעל ידה יגיעו אל המילה הפנימית וטהרת הלב, אבל אתה שיש לך לב טהור כבר, לא היה צריך למילתו מצד עצמו כי אם מצד כל העולם כאמור, [כפירושו של הרב בפסוק ד'] אבל זרעו שלאחריו צריכין אל המילה מצד עצמם. לכן אמר ואתה בוי"ו העיטוף שגם אתה תשמור בריח חיצוני זה. ונתן טעם שני לדבר, שאם גם אתה תשמור בריתי אז זרעך ממך יראו וכן יעשו זה"ש אתה וזרעך אחריך לדורותם. ואמר זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם יאמר לדורות אין תכלית המילה כי אם להביאם לידי מילת ערלת הלב דבר המסור ביני וביניכם לבד. והיה לאות ברית ביני וביניכם שזו המילה החיצונית היא אות נגלה על הברית הפנימי המסור ללב אשר ביני וביניכם. והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. ר"ל לברית שיכירו בו כל באי עולם. וכפל הקב"ה ענין זה כמה פעמים להורות שעיקר טעם מילה חיצונית זו היא להגיע על ידה אל טוהר הלב הפנימי.
והיתה בריתי בבשרכם לברית עולם. ע"ד הפשט טעם המילה להיותה אות קבוע בבשר על אמונת הש"י ויחודו, לא ישתנה ולא יסור ממנו בין מחיים בין לאחר מיתה, והנה הוא נכנס באמונת היחוד, כענין שכתוב להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך: וע"ד המדרש מצות מילה היא כענין קרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח כך דם המילה מכפר, ועל כן מצותה ביום השמיני, כי הקרבן לא יכשר עד יום ח', שנאמר (ויקרא כב) ומיום השמיני והלאה ירצה, וכשם שכתוב בקרבן (שמות כט) ואכלו אותם אשר כפר בהם, שאכילת הקרבן לכפרה כך ישראל עושין סעודה ביום המילה. ועוד גדול כחה יותר מן הקרבן, שהקרבן בממונו והמילה בגופו, באבר שכל גידי האברים נקשרים בו, אשר מטעם זה נקרא ראש הגויה, כלומר ראש כל הגוף, ועל כן חשוב לו לעקדה וזבח כאלו עקד את עצמו וכתיב (תהלים נ) כורתי בריתי עלי זבח: ובבראשית רבה (בראשית ג), ואת להט החרב המתהפכת, רב הונא ורבנן, רב הונא בשם רבי אבא אמר החרב זו מילה שנאמר (יהושע ה) עשה לך חרבות צורים. רבנן אמרי החרב זו תורה, שנאמר (תהלים קמט) וחרב פיפיות בידם. רבי אבדימי אמר ואת להט החרב, להט זו גיהנם שמלהטת האדם מראשו ועד רגליו, החרב זו המילה, אמר הקב"ה מי מציל את בני מאש לוהט הוי אומר זו המילה. (משלי לא) לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים, משלג זו גיהנם, שנאמר (תהלים סח) תשלג בצלמון, בזכות מילה, כי כל ביתה לבוש שנים, זה דם מילה:
ובפרקי ר' אליעזר פרק כ"ט, אברהם מל את עצמו ביום הכפורים, שכן כתיב ביוה"כ (ויקרא כג) וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה, וכן הוא אומר (בראשית יז) בעצם היום הזה נמול אברהם, הוי אומר ביוה"כ נמול אברהם אבינו, ובכל שנה ושנה רואה הקב"ה דם הברית של אברהם אבינו ומכפר על כל עונותיהם של ישראל, שנאמר (ויקרא טז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו:
וע"ד השכל דבר ידוע כי חתוך האבר מחליש כחו של אבר, ואין אבר מכל אברי הגוף שנחתך מתחלת תולדתו שלא יהיה בטבע חסר מכחו, וע"כ באה מצות המילה שהיא סבה להחליש כח התאוה וגורע הנאת התשמיש, וכמו שאחז"ל הנבעלת לערל קשה לפרוש, ובשביל המילה אין קיום הזרע מתבטל בכך, כי הענין הטבעי ישאר על טבעו והוא נשמר מן המותר.
[מובא בפירושו לפסוק ט'] ואמרו (הרד"ק) בטעם המילה, ששם זכרון באבר התאוה רב המהומה והחטא לבל ישתמשו בו רק במצוה ובמותר. ועל דרך האמת טעם "הנה בריתי אתך" כ.. (וכו')
ומה שבאה המצוה לשמונה ימים לפי שקודם לכן הוא חלוש מאד והוא בתכלית לחותו וכאלו הוא עדיין בבטן, ואם יונח עד שיגדל יבא הדבר לידי בטול, כך פירש הרמב"ם ז"ל: