ביאור:מ"ג בראשית ג יט
בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם
עריכהבזעת אפיך. לאחר שתטרח בו הרבה:
וטעם בזעת אפך. שהוא צריך לטרוח לזרות ולטחון וללוש ולבשל ולא כמאכל הבהמות.
בזעת אפיך וגו'. עד כה מדבר מיגיעה עד שנעשה חטים. ועתה מוסיף דגם משעת קצירה עד לחם בא בזיעה כי בכלל המלאכות הוא אפיה וזה גורם להזיע הרבה:
ופירוש בזעת ידוע מדבריהם ז"ל והוא על משקל שינה ושרשו יזע וכמוהו לא יחגרו ביזע עד שיבואו לידי זיעה.
בזעת אפך. נמצא בספר ר' יהודה החסיד, שזו הקללה אינה מתקיימת, אלא בעובדי אדמה, ולא במלכים ושרים. אבל בעצב תלדי בנים, מתקיימת בכל הנשים. ולפי שהאשה, חטאה והחטיאה, לפיכך קללתה מרובה:
בזעת אפך תאכל לחם. יש סמך מכאן לדברי הרופאים האומרים שקודם כל אכילה צריך האדם לעסוק באיזו מלאכה המחממת את בעליה כי זה עוזר אל העיכול, וכמ"ש (תהלים קכח ב) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. זש"ה בעצבון תאכלנה כל ימי חייך. כי עצבון הוא לשון מלאכה כמו שאמר באיוב (י ח) ידיך עצבוני ויעשוני. ובאמרו כל ימי חייך הורה שיאכל כדי חייו לבד ולא ידרוש אחר המותרות כי מה יתרון לו שיעמול לרוח.
עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ
עריכהואחר שידענו שהאדם נברא מהד' שרשים מה טעם כי ממנו לקחת. והתשובה כי העצמות תולדותה מהעפר ועל כן הם כבדות ואין להם הרגשה והם מוסדי הגוף הלא תראה ותקרבו עצמות עצם אל עצמו. כי הם דמות בית בנוי ואחר כן והנה עליהם גידים ובשר עלה וירקם עליהם עור. וכן והעליתם את עצמותי:
עד שובך וגו'. טעם שנתן ב' טעמים כי ממנה וגו' כי עפר וגו'. להיות שטעם ממנה לוקחת אינו טעם מספיק לשוב אל האדמה כי הלא קודם שחטא גם כן היה בבחינה זו ולא נגזר עליו לשוב למקום שממנו לוקח לזה נתן טעם ב' באומרו כי עפר אתה וגו'. הכוונה בזה כי אם היה ניצול מהחטא בשכר קיום מצות ה' היה ה' מגביר בו צד הרוחניות ויהיה גופו מזדכך ויתהפך החומר ויעשה צורה בהתגברות חלק הרוחני, מה שאין כן אחר שחטא גרם ב' דברים הפליג חלק החומר שבו והגשימו והוחלט ממנו התהפכותו לצורה, גם הוחשך מאור הרוחני שבו ואין בו כח להאיר לבחינת החומר לעשותו צורה, והוא אומרו, כי, פירוש טעם שאני אומר לך עתה שתשוב אל האדמה שלוקחת ממנה ולא מקודם לזה כי עפר אתה, פירוש העמדת עצמך במדת עפר שהוגשמת מצד מעשיך שלא שמרת המצוה שבאמצעותה היה הזיכוך, וכיון שכן, כי כל מקור יקו למקורו ושוב ישוב אליו והוא מקור גולמו הוא מן האדמה לוקח.
[מובא בפירושו לפסוק ט'] ויקרא. כל ויקרא הוא לשון אהבה כדתנ' בריש ת"כ (וע' מ"ש בס' שמות ח' כ"א). ובפירוש איתא בויקרא רבה פ"א ויקרא אל משה והלא גם באדם כתיב ויקרא ה' אלהים אל האדם מכאן מבואר שלא הענישו הקב"ה כמזיד ועובר בשאט נפש. שהרי ידע ה' שהיה ע"י סיבת האשה. ומזה הטעם לא ענשו מיתה באותו יום כמו שהתרה בו אלא דנו כמו שוגג. והא שאמר לו עד שובך אל האדמה לא אמר בתורת עונש שהרי בלא עונש אדם חוזר לעפר בטבע אם לא ע"י סגולת עץ החיים או מי שהוא למעלה מן הטבע כחנוך ואליהו. אבל טבע אדם לשוב לעפרו (וכמ"ש לעיל ב' ט') ולא היה העונש אלא ביום אכלך ממנו וגו' ואינו במשמע אלא אם אכל במזיד. כן הוא פשט הענין אם כי נודע שיש דעות אחרות בזה. אבל דעת רז"ל במשמעות ויקרא או כמ"ש:
כִּי עָפָר אַתָּה
עריכה[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "גם קודם החטא" וכו']
[מובא בפירושו לפרק ב' פסוק י"ז] ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב, אבל גזר עתה שאם יחטא ימות בחטאו כדרך חייבי מיתה בידי שמים בעבירות, כגון זר האוכל תרומה (ויקרא כט ט), ושתוי יין (שם י ט), ומחוסר בגדים ששמשו (שמות כח מג), וזולתם, שהכונה בהם שימותו בחטאם טרם בא יומם. ולכך אמר בעונש עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב בטבעך (להלן ג יט). וגם מתחילה היה אוכל מפרי העץ ומזרע הארץ, אם כן היתה בו התכה וסבת הויה והפסד: ועל דעת רבותינו (עיין שבת נה:) אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד, והוא יקיים אותו לעד, כמו שפירשתי במלת "וירא אלהים כי טוב" (לעיל א ד): ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה כי הבריאה היא בחיוב. אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלוהי פשוט, גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ. וזה אמת ברור. אם כן: ביום אכלך ממנו מות תמות, שאז תהיה בן מות, לא תתקיים לעד בחפצי. והאכילה היתה לו מתחילה לענג. ויתכן שפירות גן עדן נבלעים באיברים כמן ומקיימים את אוכליהם, וכאשר גזר עליו ואכלת את עשב השדה, ובזעת אפיו יאכל לחם האדמה, היה זה סבה להפסד, כי עפר הוא, ועפר יאכל, ואל עפר ישוב:
כי עפר אתה. כבר ביארנו שאינו עונש. ואדרבה ביאר לו ה' שאינו מענישו במיתה משום שלא אכל במזיד. אלא המיתה הוא בטבע שהרי עפר אתה וגו':
וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב:
עריכהואל עפר תשוב. כמו שהעידותי בך כשצויתי ואמרתי "ביום אכלך ממנו מות תמות" (לעיל ב, יז). שתהיה מוכן אל המות בסוף.
וטעם אומרו ואל עפר תשוב נתכוין עוד לומר כי לא מלבד שישוב אל האדמה אלא שיהיה נרקב גופו ויעשה הוא עצמו עפר. וכן העמידו פירוש הפסוק במסכת שבת (קנב.) במעשה דהנהו קפולאי דר"נ:
ואל עפר תשוב. הכונה הוא בסוד הכתוב שהזכיר אליהוא על תשובות באנשי און והמשכיל יבין. וזהו שאמר במדרש ואל עפר תשוב תבא אין כתיב כאן אלא תשוב מכאן רמז לתחיית המתים שכבר הזכיר עד שובך. ואפשר לומר ואל עפר תשוב שירמוז לאותו שעתיד לומר ואנכי עפר ואפר:
[מובא בפירושו לבמדבר פרק ה' פסוק ו'] מכל חטאת האדם. סמך לשילוח טמאים, שע"י חטאת האדם שחטא אדם הראשון שאכל מן העץ והנחש הטעה את האשה והיא הוציאה שם רע על אדם לקו שלשתן, הנחש בצרעת והאשה בזיבה והאדם במיתה. וכסדר קללתן מונה אותם כאן, צרוע דהיינו הנחש, וזב דהיינו האשה, וטמא לנפש דהיינו האדם שנענש במות תמות. מזכר ועד נקבה תשלחו. כשם שנתגרשו אדם וחוה ונחש מגן עדן. וסמיך פרשת סוטה לפי שהנחש בא על חוה ונפלו יריכיו דכתיב (בראשית ג, יד) על גחונך תלך. וסמיך פרשת נזיר על שם הפרי שאכל אדם הראשון ענבימו ענבי ראש:
[מובא בפירושו לדברים פרק כ"ה פסוק ג'] ובמדרש ארבעים יכנו, למה ארבעים, האדם הזה נוצר לארבעים יום ועבר התורה שנתנה לארבעים יום ילקה ארבעים ויצא ידי עונשו. וכן אתה מוצא באדם הראשון, כשנצטוה ועבר עליו לקה העולם בארבעים, עונשי האדם עשר, חוה עשר, הנחש עשר, האדמה עשר, לפיכך כשיעבור האדם על מצוה ילקה ארבעים. וכן אתה מוצא בעונש מרגלים שלקו ישראל ארבעים שנה במדבר, כך דרשו רז"ל במדרש תנחומא בסדר במדבר סיני (ד) בפסוק אל תכריתו: