ביאור:מ"ג בראשית ג ג
וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ עריכה
ומפרי העץ אשר בתוך הגן. לא פירשה ומעץ הדעת טו"ר. מובן שהאדם לא פירש לה שהוא עץ הדעת טו"ר שחשש שמא תכסוף לאכלו. דרק האדם שהי' דבק בה' באהבה לא התאוה לעשות טוב לעצמו אחרי כי רצון ה' הוא שלא יהי' יודע טו"ר. אבל האשה שלא ידעה מאהבת ה' הי' לאדם לחוש לגלות לה הסבה והטעם. ע"כ אמר סתם מפרי העץ אשר בתוך הגן. ולא תקשה א"כ נכלל בזה גם עץ החיים. דבאמת בזה מובן מה שת"א לעיל ב' ט' ואילן חיא במציעת גינתא ואילן לאכלין פירוהי חכימין בין טב לביש. ולא פי' על ועץ החיים דאכלין פירוהי. אלא משום דמוכח מכאן דעץ החיים אינו פירי כלל אלא עלים לתרופה. כחק התכלית שאין עונג לחיך האוכל כ"א הנאה ועונג על ה'. משא"כ עץ הדעת טו"ר התכלית מביא עונג גשמי. מש"ה כשאמר אדם ומפרי העץ. בזה הבינה שאינה מוזהרת אלא על עץ. שבו פרי. ולי נראה שלא חשש אדם לכך אם לא תאכלו גם מעה"ח. וכדאי הי' להרחיקה מאותו מקום. ומש"ה אמר גם ולא תגעו בו. וכבר ביארנו שזה נרמז בדבר ה' שאסר גם בהנאה. והוא הזהיר בפירוש ע"ז ואמר פן תמתון. שלא יכול לומר כי תמותון בודאי שהרי על הנגיעה לבד לא ימותו רק פן יבואו מזה לידי מאכל. ומכ"ש לפי דברינו שהזהירה על שני האילנות שמא תאכל גם מעץ הדעת ותמות. והיא לא ידעה הכוונה במה שאמר לה בלשון ספק ואמרה סתם שאדם אמר לה פן תמותון ומזה מצא הנחש מקום להכחיש. והנה אדם אמר לה ומפרי. משום שאין חשש מיתה אלא בם:
ולא תגעו בו. הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר אל תוסף על דבריו (משלי ל, ו):
[מובא בפירושו לפסוק א'] גם האשה הוסיפה על מצות השם ולא תגעו בו וכן הוסיפה אשת מנוח עד יום מותו:
ותאמר האשה וגו'. נתחכמה להשיב לכל הנשמע מדבריו כפי מה שפירשנו כי ג' טענות נתכוון לומר, והשיבתו, כנגד מה שנשמע בדבריו א' שהכל אסור, או לטענת שכל עצי הגן הם ענפי האילן ההוא מוברכים ועודנם יונקות מעץ הדעת, או לטענת שהוא העד ששמע כי הכל אסר הבורא, אמרה לא כן הוא מכל עץ הגן נאכל כי ה' שאסר עץ הדעת הוא התיר שאר אילנות ומה בכך אם הם מוברכות ממנו, בשלמא אם לא היה ה' מתיר בפירוש כל עצי הגן אז יש מקום לצדד כדבריך מה שאין כן אחר שה' התיר בפירוש כל עצי הגן מה מקום לנו לאסור דבר שהותר מפי הבורא. גם אין לשמוע לעדותו כי עדותו מוכחשת היא אצלה מדברי בעלה, ותועיל הכחשת העדויות לבל תאסור עצי הגן כי עדות מוחלקת היא אבל לא תועיל להכחיש כל העדות להתיר הכל כי בכלל כל שאומר הנחש ישנו לעץ הדעת וכדעת בית הלל: וכנגד מה שנשמע מדבריו בהפלגת שבח האילן, אמרה אדרבה, לצד פחיתותו אסרו הבורא, והוא אומרו פן תמותון כי יש בו בחינת מות, והאלהים אמר לנו לא תאכלו וגו' פן תמותון. ולהשכילך במכוון יש לך לדעת כי כל אשר יצוה ה' עמו לא צוה ה' דבר לצד ההורמנא והנקמה אלא הכל לסיבת הרחקת הנזק והקרבת התועלת. והנך רואה כמה נטיעות נטע ה' וכמה עניינים מופלאים ברא בעולם והכל נתנו ליציר כפיו, והם דברי חוה שדנה כי לא מנעה ה' מעץ הדעת אם לא שהוא חלק המזיק, ויפה דנה והוא אומרה מכל עץ הגן נאכל, פירוש, הרי זה מגיד כי חפץ ה' להטיב לצד הרצון, ומזה אתה למד כי מה שמנענו מזה הוא לצד הרחקת הנזק. והוסיפה לומר ולא תגעו בו הגם שלא נאמר בדברי ה', חשבה כיון שהמניעה היא לצד שלא תסתכן מעתה כל מה שתוסיף להרחיק מבחינת המזיק כן ראוי לעשות. ואפשר כי האדם כשצוה לה על העץ בסדר זה אמר לה להגדלת ההרחקה כשתדע כי עץ זה הוא סם הממית תפליג בהרחקה: עוד נתכוונה לומר לו יהיה שכדבריו כן הוא כי הוא המשובח מכל עצי הגן כי מה בכך אם האילן משובח הוא מכולן הרי האלהים אמר כי אם נאכל ממנו נתחייב מות ויש לנו לחוש לעצמנו. ואומרה ולא תגעו בו אפשר שחששה לשומן הפירות ובנגיעה יהנה הגוף כאומרם (שבת פ"ו) מנין לסיכה שהיא וכו' והרי היא נהנית ממנו והיא בכלל אכילה כאומרם בש"ס (פסחים כא:) כל מקום שנאמר לא תאכלו וגו' אחד איסור אכילה וכו'. ומכוון הדברים כי הגם שיש בו מעלה רמה כדבריו ואין דומה לו הלא רגליו יורדות מות בזה הוא נשפל מכל עצי הגן: ומעתה לא נשאר מקום לטעון עוד קום אכול, וממה נפשך מניעה זו שמנע ה' אותנו מעץ זה לא תמנע מחלוקה או לצד הרחקה מהנזק או לצד לקבל עלינו גזירת מלך ולשמוע בקולו כי זה מנימוסי המלוכה, ולשני הטעמים יש יראת מות בדבר, ועלינו להתרחק:
[מובא בפירושו לפסוק א'] אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן. יש בענין זה ספק גדול שאם האשה הוסיפה מדעתה ציווי לא תגעו הרי ידעה האמת שלא צוה ה' על הנגיעה ואם כן איך נתפתתה האשה לדברי הבל אלו לומר כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה, לפום ריהטא נראה לפרש שהאשה לא שמעה הציווי מפי הגבורה כי אם מפי בעלה וז"ש (פסוק טז) ויצו ה' אלהים על האדם לאמר. מהו לאמר, אלא שיאמר גם לאשתו שאכילה זו מסוכנת כי מטעם זה נאמר על האדם ולא נאמר אל האדם אלא על, היינו על אודות שלא להביא את עצמו בסכנה. והאדם ראה בשכלו לעשות סייג ולהוסיף על הציווי לאסור לאשתו אף הנגיעה כדי שלא תבא לידי אכילה, וחוה סברה שאמר לה הכל מפי הגבורה על כן בא לה טעות זה כי מצא לו הנחש להטעותה. ובזה אין אנו צריכין לפרש"י שפירש שלכך לא בא הנחש אל אדם הראשון לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות כי בלאו הכי אין זה קושיא שהרי הנחש רצה להוכיח מן הנגיעה שאין מיתה באכילה. ועם אדם הראשון לא היה יכול להוכיח כלום כי אדם ידע האמת שלא צוה ה' על הנגיעה והוא הוסיף מדעתו. ונראה לפרש עוד, שחוה היתה מסופקת אם כוונת הנחש לטובתם כדי שיהיו כאלהים יודעי טוב ורע. או שמא כוונתו כדי שימות אדם וישא הוא את חוה, ואמר לחוה לפי שנשים דעתן קלות להתפתות וידע שוודאי תתן לבעלה תחילה. על כן אמרה חוה בזאת יבחן דעת הנחש והוסיפה ציווי לא תגעו כדי שיהיה כל המשא ומתן ביניהם בנגיעה, כי בנגיעה אין סברא שתקדים את בעלה כמו באכילה וכאשר דחף הנחש את חוה באילן אז אמרה חוה עתה ידעתי כי הדין עם הנחש כי אם היתה כוונתו כדי שימות האדם אם כן למה דחף אותי ומה ירויח במיתתי אלא ודאי שכדבריו כן הוא להיות כאלהים ועל כן נתנה מקום לדבריו. ועיין למעלה פירוש יקר על סיפור הנחש עם חוה בפסוק עץ עושה פרי למינו.
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע האשה לא מכנה" וכו']
[מובא בפירושו לפרק ב' פסוק י"ז] ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. אין הלשון מדוייק והכי מיבעי ועץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו או ומעץ הדעת טו"ר לא תאכל. אלא כלל בזה איסור הנאה שלא יאכל דבר אחר ע"י אמצעות עץ הדעת. והיינו לא תאכל דבר אחר שבא ממנו וכדאיתא בריש פ"ב דפסחים דהנאה מיקרי אכילה משום שמביא לידי אכילה. ומש"ה הזהיר אדם לאשתו על הנגיעה כמו שאמרה אל הנחש ולא תגעו בו. דאחר שאסר המקום גם הנאה ממילא יש להיזהר אפילו בנגיעה כמו שאסור ליגע בחמץ בפסח. ושאר אה"נ כמו בשר בחלב וכדומה המה נקברין כדי שלא יבא לידי מכשול (ועי' להלן ג' ג'):
פֶּן תְּמֻתוּן: עריכה
[מובא בפירושו לדברים פרק כ"ב פסוק ט'] וטעם "פן" כמו כי תקדש, וכן ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו (שם י ז), וכן ולא תגעו בו פן תמותון (בראשית ג ג). ויתכן שפירושו כמו פן ינכרו צרימו פן יאמרו ידינו רמה (להלן לב כז), כענין שמא, (...)
[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "מדוע האשה לא מכנה" וכו']
[מובא בפירושו לפרק ב' פסוק י"ז] כי ביום אכלך ממנו. דוקא על אכילה ממש הזהירו בעונש מיתה ולא על הנאה ובזה שינתה האשה ואמרה לנחש פן תמותון דמשמע אפילו על נגיעה להנאה יש חשש מיתה ובאמת אדם הזהירה על זה. ולא אמר לה דבר כזב אלא שלא פירש יפה ואפשר לפרש פן תמותון על הנגיעה שיבא מזה לאכילה ממש. והיא לא הבינה כן אלא חשבה כי בנגיעה עצמה יש חשש מיתה. ויבואר עוד להלן: