ביאור:מ"ג בראשית א כד
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ עריכה
ויאמר אלהים וגו'. גם זה לא היה אלא לפי שעה כדרך שפירשנו בבריאת שרץ המים.
תוצא הארץ. הוא שפירשתי שהכל נברא מיום ראשון, ולא הוצרכו אלא להוציאם:
נפש חיה. שיש בה חיות:
ויאמר. נפש חיה. כלל לאשר הוליד האש והמים והארץ גם האדם:
תוצא הארץ נפש חיה. החיונית נוספת על הצומחת.
אלא שצוה להם שלא יתערבו מין בשאינו מינו והוא אומרו למינה וגו':
נפש חיה למינה. בשעת המאמר היה הצווי שיצא נפש חיה שיש בה כמה מינים בצורת גידולן כמו אריה. יש כמה מינים נבדלים בצורה ובם נפש אחת של אריה:
[מובא בפירושו לויקרא פרק י"ט פסוק י"ט] והטעם בכלאים, כי השם ברא המינים בעולם, בכל בעלי הנפשות בצמחים ובבעלי נפש התנועה, ונתן בהם כח התולדה שיתקיימו המינים בהם לעד כל זמן שירצה הוא יתברך בקיום העולם. וצוה בכחם שיוציאו למיניהם ולא ישתנו לעד לעולם, שנאמר בכולם "למינהו" (בראשית א), והנה צוה סיבת המשכב שנרביע בהמות זו עם זו לקיום המינין כאשר יבואו האנשים על הנשים לפריה ורביה. והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם להוסיף בו בריות. והמינים בבעלי חיים לא יולידו מין משאינו מינו, וגם הקרובים בטבע שיולדו מהם כגון הפרדים, יכרת זרעם כי הם לא יולידו. והנה מצד שני הדברים האלה, פעולת ההרכבה במינים דבר נמאס ובטל. וגם הצמחים אשר יתרכבו מין בשאינו מינו אין פרים צומח אחרי כן, ויהיו באיסורם שני טעמים הנזכרים, וזה טעם "שדך לא תזרע כלאים" שהוא בהרכבה על דעת רבותינו (קידושין לט.): ואסר אף כלאי זרעים, מפני שישתנו בטבעם גם בצורתם בהיותם יונקים זה מזה, ויהיה כל גרעין ממנו כאילו הורכב משני מינין. ואסור לחרוש בשור ובחמור, מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבאו לידי הרכבה:
[מובא בפירושו לויקרא פרק י"ט פסוק י"ט] ע"ד הפשט טעם איסור הכלאים מפני שכל הדברים הנבראים בארץ בין חי בין צומח יש לו כח ומזל למעלה וכל אחד ואחד נברא למינו כי כן יסד המלך יתעלה במעשה בראשית שיהיה כל אחד ואחד למינהו ומי שהוא מרביע או מרכיב שני מינין הרי הוא משנה ומכחיש מעשה בראשית שכתוב שם למינהו והוא עושה הפך ה' שרצה להבדיל בין המינין כאלו מראה את עצמו שהוא חושב כי לא יספיקו הנבראים שברא הקב"ה בעולמו והוא רוצה להתחכם ולהוסיף עוד שם מינין מחודשים על כל מה שברא חי העולמים, ואסור החרישה בשור וחמור גם כן נמשך אחר הטעם הזה כי מנהג עובדי אדמה אחר חרישתם שיביאו הצמר ברפת אחת ויבאו לידי הרכבה להוליד מינים זרים משונים בתולדות להכחיש מעשה בראשית:
[מובא בפירושו לויקרא פרק י"ט פסוק י"ט] בהמתך לא תרביע כלאים. לפי דרך ארץ ותשובת המינין. כשם שצוה הכתוב שכל אחד וא' יוציא פרי למינהו במעשה בראשית כך צוה להנהיג את העולם בבהמות בשדות ואילנות וגם בחרישת שור וחמור. שהם שני מינים. וגם בצמר ופשתים אחר שזה מין בהמות וזה מין קרקע וגידוליו. ולמינים אמרתי הצמר צבוע והפשתן אינו צבוע וקפיד בבגד של שני מראות וחכמי הדור הודו לי:
[מובא בפירושו לדברים פרק כ"ב פסוק י'] לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. דבר הכתוב בהווה שור וחמור בחרישה, והוא הדין לכל עבודה שאסור לזווג שני מינין כאחד למשוך בהן את העגלה: וכתב החכם רבי אברהם בטעם מצוה זו כי ה' חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור. ולפי דבריו יהיה שור וחמור דוקא ולא בהמות אחרות, ואין זה דעת רז"ל. אבל עקר הטעם במצוה זו משום חשש כלאים כי שמא יבאו להרבעה, ודרך עובד אדמה להביא צמדו אל הרפת ואולי יבאו להרבעה ויעשו ולדות משונים ולהכחיש מעשה בראשית שנאמר בו (בראשית א) למינה, למינהו.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ו] ובבראשית רבה (ז ה) אמרו: תוצא הארץ נפש חיה למינה, אמר רבי אלעזר נפש חיה זו רוחו של אדם הראשון. ולא יתכן שיאמר רבי אלעזר כי "תוצא הארץ" יתפרש בנפשו של אדם הראשון כלל, אלא שיתכוין למה שהזכרתי לומר כי יצירת האדם ברוחו, הוא הנפש אשר בדם נעשה מן הארץ כמאמר החיה והבהמה, כי כל נפשות התנועה נעשו יחד, ואחר כן ברא להם גופות, עשה תחילה גופי הבהמה והחיה, ואחר כך גוף האדם, ונתן בו הנפש הזו, ואחר כן נפח בו נשמה עליונית, כי הנפש הנפרדת אשר בו, היא שנתיחד בה מאמר אחר אל האלהים אשר נתנה, כדכתיב (להלן ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים:
תוצא הארץ נפש חיה. דרשו רז"ל זה רוחו של אדם הראשון ואמר זה על הנפש הבהמית שבאדם שאין לה חלק עם העליונים אלא היא חוזרת לעפר תכף במות הגוף כרוח הבהמה שכתוב בה (קהלת ג כא) ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ, או הכוונה על נפש החכמה ויהיה פירוש הארץ הנזכרת בפסוק ראשון שהיא ארץ החיים: במדרש תוצא הארץ נפש חיה בנפשות כתיב, ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה וגו' בגופות כתיב, ובאור הדבר בנפשות כתיב, היא נפש חיה של בהמה ורמש וחיתו ארץ, ומה שאמר בגופות כתיב, מפני שלא הזכיר נפש חיה כשם שהזכיר בצווי: ועוד במדרש בראשית רבה ויעש אלהים את חית הארץ א"ר הושעיא רבה זה הנחש רבי אומר נפש חיה אלו המריאים ברא הקב"ה נשמתן וכשבא לברוא גופן קדש היום ולא בראן ללמדך דרך ארץ שאם יהא ביד אדם חפץ טוב או מרגליות טובה ערב שבת אומרים לו השלך מידך דיו לעבד להיות כרבו, פי' מריאים שדים:
[מובא בפירושו לפסוק ל"א] ויש לך להתבונן בכל הנבראים שבששה הימים למה נתיחד כל דבר ודבר להבראות ביום שנברא בו ולמה נקרא יום שנברא בו האור יום אחד ויום שנברא בו הרקיע יום שני ויום שנבראה בו היבשה יום שלישי וכן כלן, יום שנברא בו האור יום אחד לפי שהאור הוא רמז ליחוד, וכבר ידעת כי הוא מלך הכבוד וזהו שכתוב (תהלים כז א) ה' אורי וישעי ושני אורים היו האחד קדם והשני נתחדש והבן זה, יום שנברא בו הרקיע נקרא יום שני לפי שהוא רמז לשניות ונברא להבדיל ולחלק בין מים העליונים למים התחתונים והנה הם שני הפכים זה חלק עליון וזה חלק תחתון ואין לך שנוי גדול מזה ועל כן נקרא יום שני, יום שנבראת בו היבשה נקרא יום שלישי לפי שבו נראית צורת העולם הנחלק לשלשה חלקים, שלישו ישוב שלישו מדבר שלישו ים, והנה הוא משולש בבריאתו, יום שנבראו בו המאורות נקרא רביעי לפי שמאורות משתנים ד' פעמים ביום בד' משמרות, ובחודש בד' שבועות, ובשנה בד' תקופות, יום שנבראו בו בעלי הנפש התנועה נקרא חמישי לפי שתנועות כל נפש חיה הם חמשה, יום שנברא בו אדם נקרא ששי לפי שבו עמד אדם בכל שש קצוות לפיכך נקרא יום שנברא בו יום ששי:
בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ עריכה
בהמה. שהם עם בני אדם לצרכם לרכוב ולאכול:
בהמה. הם המינים האוכלים עשב, בין ישובי בין מדברי.
בהמה. הבדל חיה מבהמה אינו כמו שכתב הרמב"ן ז"ל דחיה אוכל בשר ולא בהמה. דאי אפשר לומר כן, שהרי צבי אינו אוכל בשר [ונקרא חיה], כדאיתא פרק ב דבבא קמא (בבא קמא יט ב): "חיה בשר אורחיה הוא?... איבעית אימא: בטביא". ומין כלב, פליגי תנאי במסכת כלאים אם הוא מין חיה או בהמה, ואין אוכל בשר יותר ממנו. אלא ההבדל הוא, שהחיה בטבע פראי, אם לא שעושים אותו לבן תרבות בגידולו והרגלו לשנות טבעו; ובהמה להיפך, בטבע היא בייתי, אם לא שגדילה ביער והרגלה שינה טבעה להיות פראי. (ועי' מ"ש להלן ב' י"ט. וג' י"ג. ובפ"ו כ'. ובס' ויקרא י"ז י"ג):
ורמש. הם שרצים, שהם נמוכים ורומשים על הארץ ונראים כאלו נגררים שאין הלוכן ניכר. כל לשון רמש ושרץ בלשוננו קונמובי"ש (רענען):
ורמש. הם הקטנים ההולכים על הארץ:
ורמש. כתב רש"י הם שרצים נמוכים ורומשים על הארץ נראין כאילו נגררין. והנה בפרשה הזאת (להלן פסוק כח) ובכל החיה הרומשת על הארץ, וכתיב (להלן ז כא) ויגוע כל בשר הרומש על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השורץ על הארץ, וכתיב (תהלים קד כ) בו תרמוש כל חיתו יער. אבל פירוש "רמישה" כענין בסמ"ך, מן תרמסנה רגל (ישעיה כו ו), וחביריו. ואמר בחיה ובבהמה "רומש על הארץ", ובשרצים הנגררים "רמש האדמה", בעבור שדריכתם באדמה בכל גופם:
וחיתו ארץ. שהם בשדה שאין שם ישוב
וחיתו ארץ. אוכלי הבשר יקרא חיות, וכלם יטרופו:
וחיתו ארץ. כמו למעינו מים, בנו בעור, יתר וי"ו. [ויהי כן]. כלומר כן היה לעולם:
הוי"ו האחרון נוסף במלת וחיתו כמו למעינו מים בנו בעור:
וטעם שלא הוצרך לומר להם שיפרו הלא הטביע בהם ההולדה והם מעצמם ילדו
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לקללה לכך לא ברכן שלא יהיה הוא בכלל:
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] ולא אמר בבהמות ובחיות ברכה, שמזאת הגזירה שגזר בבעלי הנפש התנועה שבמים הרבוי, נתרבו בעלי נפש התנועה שבארץ, כי בעלי נפש חיה שאינה מדברת כולם ענין אחד בבריאתם. ורבותינו אמרו (ב"ר יא ג) כי בעבור היות בני אדם צדים מהם ואוכלים הוצרכו לברכה:
[מובא בפירושו לפסוק כ'] הורו בזה שג' מינים אלו לא נבראו כ"א בעבור האדם להיות לו לעבדים רמז לדבר עבד ר"ת עוף בהמה דגים כי את הכל נתן לו ה' לעבדים ויש לאדם יד בים וביבשה ובשניהם יחד כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה שלא ניתן ברשותו. ובדרך רמז, מצינו כיתות בני אדם מתיחסים לג' מינים אלו כי מצינו שהרשעים הנוטים אחר חלק העפרורי ביותר נמשל כבהמות נדמו כי גם המה מן עפר מוצאם. והצדיקים נמשלו למים שחומרם דק מן חומר הארץ ונמשלו לדגים שעיקר חיותם במים. והבינונים נמשלו לעוף אשר יעוף בין שמים לארץ דהיינו המיצוע בין הרוחניות לגשמיות וחומרו מן המים והעפר כאמור. ונראה שמטעם זה נאמרו בדגים ברכה כפולה פרו ורבו כדרך שהזכיר במין האדם. ובעופות לא נאמרה כי אם ברכה אחת והעוף ירב בארץ אבל בבהמות לא נאמרה ברכה כלל וכל זה מבואר מעצמו להנחתינו ומסכים לזה דברי רז"ל (מדרש אגדה בראשית א') שלא נאמרה ברכה בבהמות וחיות מפני הנחש כו' כי באמת היצר הרע אשר כחו מן הנחש הקדמוני שם ירבץ אצל כת הרשעים אשר נמשלו לבהמות וחיתו ארץ והלוואי יתמעטו ולא ירבו. ויתבאר זה עוד בפר' בהעלותך (יא א) שהאספסוף אשר בקרבו דהיינו הבינונים שאלו בשר ודגים מה שאינם ממינם וניתן להם בשר עופות מצא מין את מינו.
[מובא בפירושו לפסוק כ"ב] ומה שלא ברך בהמות וחיות ביום ששי, מפני שמן הברכה הזאת של דגים ועופות שמן המים נתברכו ג"כ בעלי הנפש המתנועעת שבארץ כי כל בעלי חיים שאינם מדברים דרך אחד להם,
וַיְהִי כֵן: עריכה
ויהי כן. בלי תוספת וגרעון, שאם יתחדש מרכב משני מינין לא יוליד.