ביאור:מ"ג בראשית א ג
הקדמה
עריכה[מובא בפירושו לפסוק א'] אות כ עוד תרמוז הפרשה כולה על בריאת האדם כי הוא עיקר תכלית הבריאה, על זה הדרך בראשית כשברא ה' את האדם בראו ממקור הרוחניות הרמוז בתיבת השמים וממקור הגשמיות הרמוז בתיבת הארץ, ותמצא שרמזו רז"ל (סנהדרין צ"א:) במה שאמר הכתוב יקרא אל השמים מעל שהוא הרוח ואל הארץ הוא הגוף הבנוי מהארץ, ורצונו יתברך בזה הוא שעל ידי מעשה האדם יתעצם להפוך החומר שהוא הגוף עד שיהיה נחשב צורה, והנה תמצא (שבת קנב:) שהצדיקים אינם חוזרים עפר, להיות כי זככו החומר שלהם עד שנעשה רוחני, כמו שכתב הר"י עראמה ז"ל וזה לשונו והתעצמות השלמים להפך החומר לצורה עכ"ל, ולזה אמרו ז"ל (ברכות יח.) שהצדיקים במיתתן נקראים חיים כי חלק הגשם נעשה רוחני המתייחס אל החיים, והרשעים בחייהם קרויים מתים לצד שגם הרוחניות שבהם נתגשם ונעשה ארץ המתיחס אל הדומם שהוא מת: וב' מדות אלו רמזם באומרו את השמים ואת הארץ על זה הדרך אם זכו הרי הם מסמיכים חלק הגשם שבהם הרמוז אל הארץ מחברים אותו ונעשה חומוניא אחת עם השמים, ואם לא זכו הרי הם מהפכים חלק הרוחניות שבהם לבחינת הארץ ונעשה הצורה חומר, והוא אומרו ואת הארץ. ואומרו והארץ היתה תהו ובהו כאן רמז מה שהיה בעונות שנתגבר צד החומר שהיא הארץ ונתרוקן מהרוחניות כמו שתרגם צדיא ורקניא, וחשך שהוא יצר הרע הנקרא בדברי קדשם (זהר ח"א ס"ג.) דמחשיך אנפי דברייתא, על פני תהום וקרא להגוף תהום להיותו כתהום בולע תמיד, ומצד היצר שהוא החשך ורוח אלהים הנתנת בו מרחפת על פני המים כי לא מצאה הרוח מנוח לכף רגלה כי היצר גירשה והורמה ממקום הנחתה וישכון שם החשך שהוא יצר הרע ונשארת הנפש מרחפת על פני המים הם מים הזדונים שהם כוחות של הטומאה: ובראותו הקב"ה כן ויאמר אלהים יהי אור שולח אל האדם עזר נגד יצרו וזה יהיה בהגיעו לי"ד שנה יופיע עליו ממעון קדשו רוח אלהין קדישין נשמה קדושה וטהורה, או ירמוז אל התורה כי היא האור הנערב ולה יקרא אור דכתיב (משלי ו') ותורה אור, והמכוון אחד, כי בחינת הנשמות הקדושות הם בחינת אור התורה ובעל נפש הוא בעל תורה, והוא אומרו ויאמר אלהים יהי אור שהיא הנשמה שאורה רב להיותה חצובה מתחת כסא כבודו יתברך חלק אלוה ממעל שולחה ה' להאיר אל האדם לבל יטבע בטיט היצה"ר, או גם כן למה שאמרנו שהיא התורה המאירה לנפש אדם ואז ויהי אור, וירא ה' את האור אשר נתן באדם כי טוב שבאמצעותו ילך האדם בדרך הטוב והישר: ולא תחשוב כי בהיות הנשמה באדם או על ידי עסק התורה בזה הוא שקט מתחבולות היצר המחטיאו ופנה והלך לו, שאם כן אין כאן לא שכר ולא עונש לזה אמר כי עדיין החשך בעולם, אלא שעל ידי זה מסתייע האדם להעריך מלחמה עמו ולהבדילו מעליו לבל הפילו במועצותיו ויכיר בחינת עשות רע כי רע הוא, וזה הוא אומרו ויבדל אלהים בין האור שהיא הנשמה ובין החשך שהוא היצר הרע, וזה שאמר הכתוב (קהלת י') לב חכם לימינו שהוא מקום האור מקום הנשמה, ולב כסיל לשמאלו שהוא מקום היצר הרע, וקרא לאור יום ולחשך קרא לילה, ולזה התפלל דוד (בתהלים צ"א) שיצילהו מפחד בלילות: ואומרו ויהי וגו' יום אחד כי אי אפשר שיוכר אורה של הנשמה אלא מחשכו של היצר הרע שאם לא כן לא ישתנו ממלאכי השרת ואין כאן לא שכר ולא עונש, ולזה אמר יום אחד: ויכוין עוד לומר יום אחד על דרך אומרם ז"ל (ע"ז ל"ה:) בפסוק (שה"ש א') על כן עלמות אהבוך על מות פירוש אפילו מלאך רע עונה בעל כרחו אמן. ולזה אמר ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד פירוש מדת ערב ומדת בקר כלם בהסכמה אחת לטובת הצדיק: או ירמוז שעל ידי סיוע הנשמה יהיה הערב עת שיעריב שמשו ללכת לעולם העליון כעת בקר עת בואו לעולם שתחזור הנשמה מאירה כיום בואה, והוא על דרך אומרם ז"ל (שבת קנ"ב:) והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, וזה לשונם תנה לו כמו שנתנה לך, ובזה ישוה יום בואו כיום לכתו כאחד: אות כא עוד יכוין הכתוב להודיע כי בתחילת הבריאה הכין ה' ועשה פעולתו שוה שמים וארץ שהגם שהשמים הם העליונים אף על פי כן גם הארץ היתה בגדר הטהרה, וצא ולמד מעלתה וזכותה כי ממנה נברא אדם עפר מן האדמה ותוארו כמלאך ה', ותמצא כי ה' בחר לשכון בארץ עם הנבראים והכין בית למנוחתו כביכול, ודבר פשוט הוא כי מושב אלהים שלם הוא וקדוש יאמר לו, ותמצא כי קודם שחטא אדם היה ה' מצוי בתחתונים כבעליונים, והוא אומרו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בגדר אחד בנקיות וטהרה, והוא מאמר הנביא (ישעי' סו) כה אמר ה' השמים כסאי והארץ הדום רגלי, ואמרו ז"ל (חגיגה יד.) שהוא שרפרף, הא למדת שהיא בגדר ראוית מושב אלהים, אלא שעל ידי מעשה התחתונים והארץ היתה תוהו ובוהו ונתגשמה והוחשך אורה לצד מעשה הרשעים, ויאמר אלהים יהי אור שהיא התורה אז חזרה הארץ לקדמותה להאיר אורה ושכן ה' בארץ עם עמו ונחלתו, והוא אומרו ויהי אור: אות כב עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך כי דבר ידוע כי מצינו להקב"ה שבחר לשכון בערפל, וחבב לשכון בתוכנו. ועוד לו שמצינו (תענית ה.) כביכול שנשבע שלא יכנס לירושלים של מעלה עד שיכנס לירושלים של מטה הרי זה מגיד שחביבה לו של מטה יותר משל מעלה, גם כשנשכיל בטעם בריאת כל העולם נדע כי העיקר הם התחתונים שהם עמו ונחלתו: ולפי זה יכוין הכתוב לומר סדר הבריאה לא זו אף זו בדרך חיבה, בראשית ברא אלהים את השמים, ועוד ברא בריאה יותר חביבה אצלו ומעולה יותר והיא את הארץ שהשמים אדרבה תלויים בה וכל זה באמצעות בני ישראל עם קדושו כי בהם תלוי קיום העולמות גם העליונים כידוע לבקיאים בחדרי החכמה האמיתית: ולדרך זה יתבאר אומרו והארץ היתה תהו כאן רמז בעונות לגליות ישראל שהיא סיבת מניעת דירתו יתברך בארץ. גלות האחד הוא גלות מצרים אשר נשארו בו ת' ושלשים כמנין תה"ו ת' ואחד עשר ובהו חשבונו י"ט הרי ת"ל, ומשמעות ובהו גם כן ירמוז לגלות שלאחריו שהוא גלות בבל נקרא גלות בבל בהו כי תרגום בהו ריקניא וכתיב בירמיה סימן נ"א על גלות בבל אכלני הממני נבוכדנאצר מלך בבל הציגני כלי ריק, ואומרו וחשך על פני תהום ירמוז על הגלות המר אשר אנו בו שקועים בתהום אשר אין לו סוף זה לנו אלף ותרע"א שנה, ולא די אורך הגלות אלא חשך שירמוז לב' דברים, הא' לשיעבוד העמים וכובד עול המסים עד כי חשך משחור תארם זה רודה וזה מרדה אשרי מי שלא ראה ובפרט במערב שלנו, והב' הוא על היצר הרע אשר החשיך העולם, ובעונותינו רבו פריצי עמו ישראל והותר להם נבלות הפה ושבועת שוא ולשון הרע וגזל ומונעם מלעשות תשובה לשוב שבותם, ולא יאמר אדם בראותו כל כך ירידת ישראל כל אורך הזמן כי חס ושלום אבדה תקוה מבנים, לא כן הוא אלא ויאמר אלקים יהי אור הוא אור הגאולה העתידה המופלא, ואומרו ויהי אור על דרך אומרם בתיקוני הזוהר (תיקון כ"א) ויהי רז שאור בגימטריא רז, הכוונה שגזר ה' יתעלה שמו שאור זה של מלך המשיח לא יתגלה בעולם ויהיה סוד טמון אצלו כאומרם (שם) ללבי גליתי מלבא לפומא לא גלי, ואומרו וירא אלהים את האור כי טוב חוזר על האור מצד עצמו כי טוב הוא אשרי עין ראתה, וחוזר גם על מה שרמז שיעשהו בסוד נסתר כי טוב שכן צריך להיות כאומרם ז"ל (יומא ט) מכמה טעמים, ואומרו רוח אלהים וגו' אמרו במדרש (ב"ר פ"ב) זה רוחו של משיח, מרחפת על פני המים אין מים אלא תורה על דרך אומרם בזוהר (בהשמטות לחלק א' י"ג) שלא יגאלו ישראל אלא בזכות התורה שנמשלה למים: והנה ידוע הוא כי בעונותינו הרבים הרבה נצוצות של קדושה הוטבעו בתוך הקליפות וגם הרבה ערב רב נשתקעו בתוך הקדושה כאומרם בספר תיקוני הזוהר הקדוש (תיקון ס"ו) ומעורבים רע בטוב וטוב ברע לזה צריך כביכול להבדיל הטוב מהרע והאור מהחשך אשר נתערבו, והנה ידוע כי הקליפה חיותה היא יניקתה מהקדושה דוקא וזולת זה אין לה חיות, ולכן אז בהבדילו ה' את האור שהיא הקדושה ונשאר הרע מובדל ואין לו מקום חיות לינק ממנו ממילא יבטל, וזה הוא אומרו (זכרי' י"ג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ כי ידמה לקציצת האילן ממקום יניקתו ושורשו אשר יונק ממנו שיבש ולא יצלח עוד ולא ישאר כי אם האור הטוב, וזה הוא שאמר ויקרא אלהים לאור יום פירוש ויקרא לשון יקר וגדולה, כי אין מעלת הקדושה נכרת אלא בהפיל הקליפה הנקראת חשך, והודיע הכתוב כי ביום ההוא הידוע לפניו במרום יקרא ה' לאור ביקר וגדולה, וזה יהיה ביום יודע לה' שיהיה בו ה' אחד, ואומרו ולחשך קרא לילה לשון מקרה הוא בלתי טהור, ולזה לא סמך הכתוב על תיבת ויקרא שאמר בתחילה כי אין יקר וכבוד עוד לחשך אלא מקרהו יהיה דוקא בלילה והוא סוד אומרו (תצא כ"ג) מקרה לילה, אבל כשיעבור הלילה שהוא זמן הגלות כמו שאמר הכתוב (ישעי' כ"א) משא דומה וגו' שומר מה מלילה כי הגלות דומה ללילה, ואז בעלות השחר אין עוד חושך ולא לילה אלא ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד כי בחינת הרע נסתלקה ואינה ולילה כיום יאיר והיה אור הלבנה כאור החמה, והוא אומרו יום אחד, והוא שרמז הכתוב באומרו (זכריה יד) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים
עריכהויאמר. אמר הגאון כי פירוש ויאמר כמו וירצה ואילו היה כן היה ראוי להיות אור. רק הוא כמשמעו וכן בדבר יי' שמים נעשו. כי הוא צוה ונבראו. והטעם כנוי על המעשה שלא היה ביגיעה. ועל דרך משל מלך ומשרתיו וזה האור היה למעלה מן הרוח:
ויאמר אלהים יהי אור. מלת "אמירה" בכאן להורות על החפץ, כדרך מה תאמר נפשך ואעשה לך (ש"א כ ד), מה תרצה ותחפוץ, וכן ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' (להלן כד נא), כאשר רצה. כי כן הוא הרצון לפניו, או הוא כגון מחשבה, כמו האומרה בלבבה (ישעיה מז ח), ואמרו אלופי יהודה בלבם (זכריה יב ה), והענין לומר שלא היה בעמל. וכך קראו רבותינו לזה "מחשבה", אמרו (ב"ר יב יד) מחשבה ביום, המעשה עם דמדומי חמה. והוא להורות על דבר מחושב, שיש בו טעם, לא חפץ פשוט בלבד.
ויאמר אלהים. מלת אמירה היא החפץ מה תאמר נפשך ומה תרצה ותחפוץ, או יהיה ענין ויאמר וגזר כענין שנאמר (איוב כב נח) ותגזר אומר ויקם לך:
[מובא בפירושו לפסוק ד'] וירא אלהים את האור כי טוב. כתב רבינו שלמה, אף בזה אנו צריכין לדברי אגדה, ראה שאינו ראוי להשתמש בו רשעים והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא. ולפי פשוטו כך פרשהו, ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחשך להשתמש בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה. ורבי אברהם אמר, וירא, כמו וראיתי אני (קהלת ב יג), והיא במחשבת הלב, וטעם "ויבדל", בקריאת השמות: ואין דברי שניהם נכונים, שאם כן יראה כענין המלכה ועצה חדשה, שיאמר כי אחרי שאמר אלהים יהי אור, והיה אור, ראה אותו כי טוב הוא, ולכן הבדיל בינו ובין החשך, כענין באדם שלא ידע טיבו של דבר עד היותו: אבל הסדר במעשה בראשית, כי הוצאת הדברים אל הפועל יקרא "אמירה", ויאמר אלהים יהי אור, ויאמר יהי רקיע, ויאמר תדשא הארץ, וקיומם יקרא "ראיה", כענין וראיתי אני דקהלת (ב יג), וכן ותרא האשה כי טוב העץ למאכל (להלן ג ו), והוא כענין שאמרו (כתובות קט.) רואה אני את דברי אדמון. וכמוהו (ש"ב טו כז) ויאמר המלך אל צדוק הכהן הרואה אתה שובה העיר בשלום. והענין להורות כי עמידתם בחפצו, ואם החפץ יתפרד רגע מהם יהיו לאין. וכאשר אמר בכל מעשה יום ויום: וירא אלהים כי טוב, ובששי כאשר נשלם הכל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, כן אמר ביום הראשון בהיות האור: וירא אלהים כי טוב, שרצה בקיומו לעד:
יְהִי אוֹר
עריכהומלת הויה מורה על מעשה הזמן העומד, כמו ואתה הוה להם למלך (נחמיה ו ו). ולכן אמר הכתוב, כי כשברא חומר השמים, אמר שיהיה מן החומר ההוא דבר מזהיר קראו אור:
[מובא בפירושו לפסוק ו'] יהי רקיע. יתחזק הרקיע, שאע"פ שנבראו שמים ביום ראשון עדיין לחים היו וקרשו בשני מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע. וז"ש (איוב כו, יא) עמודי שמים ירופפו כל יום ראשון, ובשני ויתמהו מגערתו, כאדם שמשתומם ועומד מגערת המאיים עליו:
ויאמר אלהים יהי אור. לתקן האמור וחשך על פני תהום:
יהי אור ויהי אור. על דרך הפשט שני אורים היו, הראשון האור שמשתמשין בו בעולם הזה הוא אור חמה ולבנה, והשני האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, וידוע כי האור שמשתמשים בו בעולם הזה הוא נאצל מן האור הגנוז לצדיקים לעתיד לבא, וזהו שדרשו חז"ל נבראת אורה של מעלה מגלגל חמה, שני אורים אלו הגנוז והנגלה רמוזים בפסוק אחד הוא שכתוב (תהלים לא כ) מה רב טובך וגו' כי רב טוב הצפון הוא האור הגנוז פעלת לחוסים בך הוא האור הנגלה, כלומר ממנו פעלת אור נגלה לחוסים בך בצלך בעולם הזה וזהו נגד בני אדם, ואל תתמה ותאמר והלא לא נבראו המאורות עד יום רביעי, כי המאמר ביום רביעי הוא שגזר שיאירו למטה לארץ זהו שאמר להאיר על הארץ שהרי ביום ראשון לא היו מגיעין האורה למטה כי אם ברקיע: וע"ד המדרש יהי אור ויהי אור בשר ודם מדליק נר מנר דלוק שמא יכול להדליק נר מתוך החשך והקב"ה מתוך החשך מוציא אורה שנאמר וחשך על פני תהום, וכתיב בתריה ויאמר אלהים יהי אור, וזה שכתוב (איוב יב כב) מגלה עמוקות מני חושך ויוצא לאור צלמות, ואמר דניאל (דניאל ב) הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא, עמיקתא זה מעשה מרכבה, ומסתרתא זה מעשה בראשית, ידע מה בחשוכא, וחשך על פני תהום, ונהורא עמיה שרא ויאמר אלהים יהי אור, ואחר שנתבאר שהוציא האור מתוך החשך למדנו מזה שהלילה כולל את היום, ואפשר שיקרא הלילה בשם יום ומזה אנו אומרים בלילי ראשי חדשים את יום ראש החדש הזה, גם בלילי ימים טובים את יום חג המצות הזה את יום חג הסוכות הזה, לפי שהלילה הוא בכלל היום, אבל היום אינו נקרא בשם לילה אלא בשם יום בלבד, וצריך אתה לדעת כי עתה במאמר הזה יהי אור התחיל בריאת העולם ונברא בכ"ה באלול זכר לדבר יהי אור, כלומר מלת יהי, ומ"ש בתשרי נברא העולם באורו בתשרי נשלמה הבריאה כי בו נברא אדם שהוא תשלום הבריאה וגמר הכל, כי הוא חותם תכנית, ומפני זה לא יכלו לומר באלול נברא העולם כי הלכו אחר הגמר והחתימה:
יהי אור. הוא אור שבעת הימים שהיה לצרך המתהוים בלתי זרע, והוא יהיה לעתיד כדברי רבותינו זכרונם לברכה, שיהיה אז לצרך מה שעתידה להוציא גלוסקאות וכלי מילת שלא מכח הזרע.
ויאמר אלהים יהי אור. כתיב בפרשה זו ה' פעמים לשון אור וביום הרביעי כתיב ה' פעמים לשון מאור בתוספת מ"ם ויש בזה כוונה נפלאה וזה כי מצינו לרז"ל שאמרו (חגיגה יב) אור שנברא ביום ראשון נגנז ואיתא למ"ד הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי ונראין שני מדרשים אלו כסותרים זה את זה. והאמת אינו כן כי הכל מודים שאור של יום ראשון היה אור גדול ונגנז ואלו המאורות שנתלו ביום ד' אינן עצם האור אלא קבלו אורם מן ניצוץ אור העליון שנברא ביום ראשון לכך הזכיר בו לשון אור כי הוא היה עצם האור, אבל במאורות של יום רביעי הזכיר בכל א' מאור בתוספת מ"ם להורות שקבלו אורם מן אור אחר גדול מהם כהוראת המ"ם, ולפי זה אין המדרשים סותרים זה את זה כי אור הראשון נגנז לד"ה לצדיקים, והמאורות של יום ד' קבלו ניצוץ האור הראשון וא"כ ודאי הן הן המאורות כי החלק כלול בהכל, ובזה מיושב גם כן מה שנברא ונגנז, וזה פירוש יקר.
יהי אור. ידוע שזה האור אינו אור המאיר לדורות. וכמו שאר דברים שבפרשה. ומשום הכי לא כתיב גביה ויהי כן. כי גם מתחלה לא נוצר זה האור כי אם שיהא גנוז לצדיקים אחר כך אלא כדי שלא יהיה אחר כך בריאה חדשה מה שלא היה בשבעת הימים אמר ה' יהיה אור. ומלת כן משמעו גם לשון יסוד ובסיס כמו (משלי יא,יט) כן צדקה לחיים [ומרדף רעה למותו] ומשום הכי לא כתיב כאן כמו בכל הבריאה ויהי כן:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] והארץ היתה תהו ובהו. מאי דהוה הוה ומה צורך בידיעה זו. ונראה לומר לפי שמששת ימי בראשית והלאה אין הקב"ה משנה שום דבר מכמות שהיה וצפה הקב"ה שעל ידי מעשי הרשעים יחזור העולם לתוהו ובוהו כמו בדור המבול. וכן בחורבן הבית כתיב (ירמיה ד כג) ראיתי את הארץ והנה תהו, והודיע לנו הכתוב שאם יקרה בזמן מן הזמנים שע"י מעשה הרשעים יחזור העולם לתהו לא יהיה נחשב שינוי בבריאה אלא יחזור העולם לכמות שהיה כי מטבעו להיות תהו ובהו וחשך, וע"י מעשה הצדיקים עשה הקב"ה הפך טבעו וברא האור לצדיקים וע"י קלקול המעשים יחזור העולם לכמות שהיה ולא יהיה נקרא שינוי בבריאה כי תנאי התנה הקב"ה עם כל מעשה בראשית ומטעם זה מיעט האור וגנזו לצדיקים כי לא אדם הוא ית' ויתנחם אלא לפי שאם רשעים בחשך ידמו בעבור קלקול מעשיהם לא יהיה נחשב לשינוי בבריאה, וזהו דעת המדרש (בר"ר ב ה) והארץ היתה תהו אלו מעשיהם של רשעים ויאמר אלהים יהי אור אלו מעשיהם של צדיקים כו', מה ראה בעל המדרש הזה להוציא הפסוקים מפשוטם. ולפי מה שפירשנו דברי מדרש זה מבוארים, כי פשוטו נשאר במקומו והדרשה תדרש גם מפשוטו. ומה שמסיק שם ועדיין איני יודע באיזו מהם חפץ אם במעשיהם של רשעים כו' תמצא מבואר בחיבורי הקטן הנקרא אורח לחיים בדרש של ר"ה ויו"כ ע"ש.
א"ר סימון ה' פעמים כתיב כאן אורה כנגד חמשה חומשי תורה, יהי אור כנגד ספר בראשית שבו נתעסק הקב"ה וברא עולמו, ויהי אור, כנגד ואלה שמות שב נגאלו ישראל ממצרים ויצאו מאפלה, וכתיב ביה (שמות י כג) ולכל בני ישראל היה אור במושבותם, וירא אלהים את האור, כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות הרבה, ויבדל אלהים בין האור כנגד ספר במדבר שבו נבדלו ישראל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ, ויקרא אלהים לאור, כנגד משנה תורה שהוא מלא מצות הרבה, באור המדרש הזה בחמשה אורים הללו, האחד אור בריאת העולם, הב' אור הגאולה, הג' אור התשובה, שהמביא קרבן שב בתשובה ומתודה עליו, הד' אור ב"ה, הה' אור התורה והמצות: וע"ד השכל יהי אור ויהי אור, האור הזה הוא ראשית החדוש והוא נקרא עולם המלאכים וממנו נתהוו כל שאר המעלות אשר למטה ממנו והם השמים והארץ, ולגודל מעלתו בא המאמר לרבי אליעזר בפרקיו שמים מהיכן נבראו מאור לבושו, באר לך שמציאות השמים הנה הוא מאמת זה האור, ואמר אור לבושו לפי שהאור הזה מפסיק בינו ובין שאר בריותיו כלבוש הזה מפסיק בין הלובשו ובין זולתו, והנה הש"י פעולותיו בכלל המציאות באמצעות מלאך וכל מלאך כפי השליחות, וא"כ כוונת המאמר הזה שמים מהיכן נבראו מאור לבושו כי השמים שהם בעלי החומר נבראו מכח זה האור הוא עולם המלאכים שהוא צורה בלבד, והשמים שהם חומר צריכין הם למלאכים שהם צורה כי הצורה גורמת מציאות החומר ואין החומר גורם מציאות הצורה, כי יש צורה בלתי חומר ואין חומר בלתי צורה, והנה המאמר הזה שלם איננו נוטה לדעת הקדמות כלל: וע"ד הקבלה יהי אור ויהי אור אין תחלת הויית האור הזה במאמר הזה כי כבר היה במאמר בראשית שהוא מאמר ראשון ומזה ארז"ל בראשית נמי מאמר הוא, ובאותו מאמר היה האור מכוסה ועתה במאמר יהי אור גלה אותו והגבילו להתבונן בו, וזהו שרמזו לנו חכמי האמת יהי אור ויהי אור ויהי כן אין כתיב כאן אלא ויהי אור כבר היה במעשה ויש לך לדעת כי האור הזה נקרא טוב ונקרא רב טוב הצפון שישראל זוכין אליו וזהו שכתוב (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת וגו', וכתיב (ישעיה סג) ורב טוב לבית ישראל, וזהו שדרשו ז"ל אמר דוד המלך ע"ה האיר לנו מאותו האור שנאמר (תהלים קיח) אל ה' ויאר לנו, וכתיב (תהלים כז א) ה' אורי וישעי והבן זה,
ויאמר אלהים יהי אור. כתיב בפרשה זו ה' פעמים לשון אור וביום הרביעי כתיב ה' פעמים לשון מאור בתוספת מ"ם ויש בזה כוונה נפלאה וזה כי מצינו לרז"ל שאמרו (חגיגה יב) אור שנברא ביום ראשון נגנז ואיתא למ"ד הן הן המאורות שנבראו ביום ראשון ולא נתלו עד יום רביעי ונראין שני מדרשים אלו כסותרים זה את זה. והאמת אינו כן כי הכל מודים שאור של יום ראשון היה אור גדול ונגנז ואלו המאורות שנתלו ביום ד' אינן עצם האור אלא קבלו אורם מן ניצוץ אור העליון שנברא ביום ראשון לכך הזכיר בו לשון אור כי הוא היה עצם האור, אבל במאורות של יום רביעי הזכיר בכל א' מאור בתוספת מ"ם להורות שקבלו אורם מן אור אחר גדול מהם כהוראת המ"ם, ולפי זה אין המדרשים סותרים זה את זה כי אור הראשון נגנז לד"ה לצדיקים, והמאורות של יום ד' קבלו ניצוץ האור הראשון וא"כ ודאי הן הן המאורות כי החלק כלול בהכל, ובזה מיושב גם כן מה שנברא ונגנז, וזה פירוש יקר.
[מובא בפירושו לפסוק ה'] ה' פעמים אור כתוב בפרשה, כנגד חמשה חומשי תורה שנקראו אור. וכנגדן חמשה סימנין באור לענין קרית שמע, כדאיתא בפרקא קמא דברכות (ט, ב) משיכיר בין תכלת ללבן. בין זאב לכלב. בין תכלת לכרתי. בין חמור לערוד. ושיכיר חבירו ברחוק ארבע אמות. וג' חשך בפרשה, וכנגדן ג' סימנין במס' שבת (לד, ב) הכסיפו פניה. הערב שמש. ב' כוכבים וכן ג' כוכבים לילה (שם לה, ב).
[מובא בפירושו לפסוק י"ד] ומ"ש בפרשה ה' פעמים לשון מאור וכן בפרשה ראשונה ה"פ לשון אור מסכים לדברי המדרש (בר"ר ב ה) האומר ויאמר אלהים יהי אור. אלו מעשיהם של צדיקים וכו' ורצה לפרש טעם לה' פעמים אור שהם כנגד חמשה חומשי תורה דהיינו מעשיהם של צדיקים.
[מובא בפירושו לפסוק ד'] ואמרו קצת המפרשים (עיין כוזרי ב כ) כי האור הזה נברא לפניו של הקב"ה, כלומר במערב, ושקעו מיד כדי מדת לילה, ואחרי כן האיר כמדת יום. וזה טעם: ויהי ערב ויהי בקר, שקודם היה לילה ואחר כך יום, ושניהם אחרי הויית האור. ואיננו נכון כלל, כי יוסיפו על ששת ימי בראשית יום קצר: אבל יתכן שנאמר, כי האור נברא לפניו יתברך ולא נתפשט ביסודות הנזכרים, והבדיל בינו ובין החשך שנתן לשניהם מדה, ועמד לפניו כמדת לילה, ואחר כך הזריח אותו על היסודות, והנה קדם הערב לבקר: ועוד יתכן שנאמר, כי משיצאו השמים והארץ מן האפס אל היש הנזכר בפסוק הראשון, נהיה זמן, כי אף על פי שזמנינו ברגעים ושעות שהם באור ובחשך, משיהיה יש יתפש בו זמן. ואם כן נבראו שמים וארץ ועמדו כן כמדת לילה מבלי אור, ואמר: יהי אור ויהי אור, וגזר עליו שיעמוד כמדת הראשון, ואחר כך יעדר מן היסודות, ויהי ערב ויהי בקר.
[מובא בפירושו לפסוק ה'] ויקרא אלהים לאור יום. אף על פי שלא היה אז זמן האור והחשך מתנהג על אותו האפן שמתנהג אצלנו הזמן, שאנו קוראים אותו עתה בשם 'יום' או בשם 'לילה'.
[מובא בפירושו לפסוק ל"א] ויש לך להתבונן בכל הנבראים שבששה הימים למה נתיחד כל דבר ודבר להבראות ביום שנברא בו ולמה נקרא יום שנברא בו האור יום אחד ויום שנברא בו הרקיע יום שני ויום שנבראה בו היבשה יום שלישי וכן כלן, יום שנברא בו האור יום אחד לפי שהאור הוא רמז ליחוד, וכבר ידעת כי הוא מלך הכבוד וזהו שכתוב (תהלים כז א) ה' אורי וישעי ושני אורים היו האחד קדם והשני נתחדש והבן זה, יום שנברא בו הרקיע נקרא יום שני לפי שהוא רמז לשניות ונברא להבדיל ולחלק בין מים העליונים למים התחתונים והנה הם שני הפכים זה חלק עליון וזה חלק תחתון ואין לך שנוי גדול מזה ועל כן נקרא יום שני, יום שנבראת בו היבשה נקרא יום שלישי לפי שבו נראית צורת העולם הנחלק לשלשה חלקים, שלישו ישוב שלישו מדבר שלישו ים, והנה הוא משולש בבריאתו, יום שנבראו בו המאורות נקרא רביעי לפי שמאורות משתנים ד' פעמים ביום בד' משמרות, ובחודש בד' שבועות, ובשנה בד' תקופות, יום שנבראו בו בעלי הנפש התנועה נקרא חמישי לפי שתנועות כל נפש חיה הם חמשה, יום שנברא בו אדם נקרא ששי לפי שבו עמד אדם בכל שש קצוות לפיכך נקרא יום שנברא בו יום ששי:
וַיְהִי אוֹר:
עריכה[מובא בפירושו לבמדבר פרק א' פסוק מ"ה] ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם מבן עשרים שנה ומעלה. יש שפירש כי בא הכתוב הזה לומר שלא נפקדו בני עשרים אלא מעשרים ומעלה, ואחר כך חזר ואמר ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף וגו', כי ספר כמה היו: ויתכן לומר במה שהזכיר שני פעמים ויהיו, כי הראשון הוית המספר והשני הוית הקיום והעמידה, כי מפני שעין הרע שולטת במנין לכך נזכר בהם הקיום. כי כן מצינו לשון הויה במעשה בראשית בדברים הקיימים, כגון האור ונפש האדם, הוא שכתוב (בראשית א) ויהי אור, וכתיב (שם ב) ויהי האדם לנפש חיה, כי על כן חזר והזכיר לשון הויה עם הדבר הנברא בעצמו לבאר כי גזר בהם הקיום לעד, כמאמר הנביא ע"ה (ירמיה לא) כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו', וכתיב אחריו אם ימושו החוקים האלה מלפני וגו' גם זרע ישראל ישבתו מהיות גוי לפני כל הימים:
ויהי אור. לא אמר "ויהי כן", כאמור בשאר הימים, לפי שלא עמד האור בתכונה הזאת כל הימים כשאר מעשה בראשית. ויש לרבותינו בזה מדרש בסוד נעלם.
יהי אור ויהי אור. מה שלא כתב ויהי כן, כמו באחרים, לפי, שמה שכתב כן באחרים, לקצר דבריו נכתב, שאלו היה מפרש כל סדרי הבריאה, יצטרך להאריך, אבל הכא אין כאן אריכות, בתיבת ויהי אור, מבתיבת ויהי כן:
יהי אור. ידוע שזה האור אינו אור המאיר לדורות. וכמו שאר דברים שבפרשה. ומשום הכי לא כתיב גביה ויהי כן. כי גם מתחלה לא נוצר זה האור כי אם שיהא גנוז לצדיקים אחר כך אלא כדי שלא יהיה אחר כך בריאה חדשה מה שלא היה בשבעת הימים אמר ה' יהיה אור. ומלת כן משמעו גם לשון יסוד ובסיס כמו (משלי יא,יט) כן צדקה לחיים [ומרדף רעה למותו] ומשום הכי לא כתיב כאן כמו בכל הבריאה ויהי כן:
ודע, כי הימים הנזכרים במעשה בראשית היו בבריאת השמים והארץ ימים ממש, מחוברים משעות ורגעים, והיו ששה כששת ימי המעשה, כפשוטו של מקרא:
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] ואם תשכיל תמצא כי הזכיר הכתוב הזה חמשה מיני צמח, והן: תדשא הארץ דשא, עשב מזריע זרע, עץ פרי, שטעם העץ כטעם הפרי (רש"י פסוק יא), עושה פרי, כלומר הפרי עצמו אשר זרעו בו, הרי חמשה. ויש לך להתבונן כי כל המספר הוא נכלל בשלשה, כי לא תמצא מספר אלא או אחד או זוג או נפרד, ומספר שלשה כולל את הכל, שהרי יש בו אחד, הוא האחד, ויש בו זוג, הוא השנים, ויש בו נפרד והוא שלשה, ודבר ידוע כי מספר שלשה הוא מחלק האחד כשם שמספר הארבע הוא מחלק השנים, ולפי שמספר שלשה הוא מחלק האחד שהוא נעלם, לכך היו הנבראים עד יום שלישי גנוזים ונעלמים, שהרי האור שנברא ביום הראשון נגנז מן הבריות (כמבואר לעיל בפסוק ג, ד"ה יהי אור.), גם הרקיע שנברא ביום שני, גם עצי עדן שנבראו בשלישי (ב"ר טו ד: גן עדן (נברא) בשלישי.) נגנזו מן הבריות, וכל מה שנעשה עד יום ג' נקרא 'עולם' לפי שהוא נעלם, ומה שנעשה אחריו ביום ד' נקרא שנה, והטעם לפי שכשם שהשלשה מחלק האחד כן הארבעה מחלק השנים שאין הארבעה אלא כפל השנים, ע"כ שני המאורות שהן מכח השניות נבראו ביום רביעי שהוא כפול השנים, ונקראת השנה שנה לפי שהיא נגמרת בשני מאורות הללו ומן הטעם הזה נתלו באותו רקיע שנברא ביום שני שהוא מכח שניות, והוא המבדיל בין מים למים כי כן המאורות נקבעו בו להבדיל בין היום ובין הלילה ובין האור ובין החושך, וכל מה שנעשה אחריו ביום החמישי וביום הששי הוא הנקרא נפש וזהו שהזכיר בספר יצירה, עולם שנה נפש:
ויש לך להשכיל כי זמן קדימת התורה לעולם מבראשית עד יהי אור כנרמז במלת בראשית שני אלפים יש שהיה ראשית, וכן מצינו במדרש בראשית רבה יהי ערב אין כתיב כאן אלא ויהי ערב מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן ע"כ, ואע"פ שהזמן נברא וקודם הבריאה לא היה זמן הזכיר זמנים על אותן ב' אלפים שנה כי אין אותן הימים כימי אנוש אבל יום מאותן הימים שמהם השנים שאין להם חקר, כענין שכתוב (איוב לו כו) הן אל שגיא ולא נדע מספר שניו ולא חקר, וכתיב (איוב י) הכימי אנוש ימיך וגו', וכתיב (תהלים קב) ושנותיך לא יתמו, ובאותם זמנים עלה במחשבה לבראות אלף דור ונמחו מהן תתקע"ד דורות מאותן אלף דור, כלומר נמחו במחשבה לא שיצאו לידי פועל כי המחשבה הקודמת לכל ידעה כי יהיו רשעים אם יבראו, ולכך נתנה תורה לכ"ו דורות משברא העולם כדי להשלים אלף דור, וזהו (תהלים קה) דבר צוה לאלף דור באורו לסוף אלף דור, ודורות הללו הזכירום רבותינו ז"ל בפ' אין דורשין אמרו נהר דינור נגיד ונפיק וגו', מהיכא קא שקיל מזיעתם של חיות להיכא קא שפיך על ראש רשעים בגיהנם שנאמר (ירמיה כג) הנה סערת ה' חמה יצאה וגו', ר' אחא בר יעקב אמר (איוב כב טז) אשר קמטו ולא עת, אמר ר"ש חסידא אלו תשע מאות ושבעים וארבע דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו שתלן הקב"ה בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור, עד כאן בחגיגה:
[מובא בפירושו לשמות פרק ל"ה פסוק ב'] כל העושה בו מלאכה יומת. וסמיך ליה לא תבערו אש בכל מושבותיכם, יתכן לפרש כי כתובים אלה להזהיר על המלאכה ולאסור אותה בשבת, אמר תחלה כל העושה בו מלאכה יומת כלומר מלאכת המשכן, ועל זה לא אמר כל מלאכה כמשפט התורה והכתובים בענין השבת, ואחר כן הזכיר והזהיר לדורות לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת והוא כאלו אמר לא תעשו כל מלאכה בכל מושבותיכם וכלל כל המלאכות במלאכת אש כי בידוע שרוב המלאכות שבני אדם מתעסקין בהם אינם אלא ע"י האש כי האש סבתם ועקרם, ולכך תקנו לנו רז"ל במצות הבדלה במוצאי שבת שהוא תחלת היתר המלאכות לברך על האש בורא מאורי האש לפי שהאש תחלת המלאכות במעשה בראשית וכענין שכתוב ביום ראשון ויהי אור, והנה ד' ברכות ההבדלה רשומות שם לכל משכיל, ברכת היין רמוזה היא בפסוק בראשית במלת הארץ שהוא הגן וגפן בגן והוא היין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, ברכת עצי בשמים רמוזה במלת ורוח אלהים כי הריח באמצעות הרוח והוא האויר שישאף האדם האויר ויכניס אותו בחוטמו, ועוד ממה שידוע כי הרוחות מניעות הריח, מאורי האש נאמר יהי אור, המבדיל בין קדש לחול שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך והבן זה: