ביאור:מ"ג במדבר כה יח
כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם
עריכהכי צוררים הם לכם. כי הצרו לכם:
כי צוררים הם לכם וגו'. בפסוק הקודם נראה כפל לשון צרור את המדינים והכיתם אותם. מה בין צרור, לוהכיתם, ורז"ל אמרו (תנחומא פנחס ג) מכאן הבא להרגך השכם להרגו. הערב להרגו מבעי ליה, שהרי המדינים התחילו בקלקלה, ולשון צוררים צריך ביאור כי משמעתו שעדיין הם צוררים לכם, ואולי ידע הש"י מה שבלבבם של המדינים שעדיין לא נח רוגזם ועדיין הם צוררים חושבים מחשבות להתעולל עלילות ברשע ואולי יותר מבראשונה לפי שנורא דאחותם דלוק בלבם להתנקם לפיכך השכם לצרור אותם. ופשוטו שצוררים הוא שם דבר לומר שמעולם הם צוררים שלכם כי מתחילה והמדנים מכרו אותו לפוטיפר (בראשית לז לו) אח"כ עשו מדין שלום עם מואב על ישראל, אח"כ הפקירו בנותיהם להכשיל את ישראל, נמצא שהמדינים מעולם רצועת מרדות לישראל ע"כ אמר כי הם צוררים שלכם וכדי ליישב הכפל אומר אני שצוה ה' על שני דברים. אחת, צרור את המדינים לצערם תחילה ימים רבים, ואח"כ והכיתם אותם. וכל כך למה לפי שצוררים הם לכם והוא נתינת טעם על צרור, כי גם המה צערו אתכם ע"י שהזונות השקום יין וכשאמר השמיעי לי אומרת לו פלח לע"ז תחילה, וזה"ש כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור כי כל עיקר צער זה שצערו אתכם היתה הכוונה להכריח אתכם לפעור, ועל מ"ש והכיתם אותם נתן טעם ואמר על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המכה ביום המגפה על דבר פעור, לפי שאחותם היא המכה יחשבו גם המה להנקם ולהכות אתכם ע"כ השכימו להכות אותם כי הבא להרגך השכם להרגו. ואולי שלכך נאמר ויהי אחרי המגפה סוף פסוק ובאתנחתא לדרשו אשלאחריו ואשלפניו, לאחריו כפשוטו, ולפניו לומר שגם אחרי המגפה הם רוצים להכות אתכם על דבר אחותם המכה, על כן תשכימו להכותם.
ובמדרש צרור את המדינים כי צוררים הם לכם מכאן אמרו חז"ל הבא להרגך השכם להרגו:
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] צרור את המדינים וגו'. צריך לדעת למה כפל צרור והכיתם, ורז"ל הרגישו ואמרו (במד"ר פכ"א) כי נתכוון בזה לומר שהגם שצוה ה' (דברים כ') כי תקרב אל עיר וגו' לא תשחית את עצה וגו' זו אומה קלה ובזויה להשחית את עצה וגו' עד כאן, וצריך לדעת מה נקמה היא זו למדין ואדרבה היה להם לקיים, (שם) ואכלת את שלל אויביך שזה הוא להם יותר נקמה ודאבון נפש, וכיוצא בזה מצינו בקללות התורה (ויקרא כו) ואכלוהו אויביכם: עוד צריך לדעת אומרו כי צוררים למה הוצרך לנתינת טעם, ולפי דברי רז"ל שאמרו שבא לומר ישחיתו עצה וכו' יש לנו מקום לומר שבא לתת טעם לביטול מצות לא תשחית וגו' במקום הזה כי צוררים, ובתנחומא אמרו וזה לשונם צרור וגו' למה כי צוררים וגו' מכאן אמרו הבא להורגך וכו', ולדברי תנחומא בא הכתוב להודיעך משפט הבא וכו' וזה דרך דרש: ונראה לפרש בהעיר למה צוה ה' מצוה זו שלא בזמנה, כי מצינו שאחר כך הוצרך ה' לצוות לומר (ל"א ב') נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים הא למדת כי מאמר זה לא היה בזמן הנקמה: אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם שלא לרצונו לו יהיה שלא טעמו אלא בבחינת החושב קשה הוא להפרידו, וכמו שהארכתי בפרט זה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח) בפסוק כמעשה ארץ מצרים וגו', וכל עוד שלא נפרד מהחוטא תאות הדבר ותשוקתו אליו הוא מושלל מהכפרה, וכמו שפירשתי בפרשת בראשית במה שאמר הכתוב (שם ד') ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, ומה שלפנינו עם בני ישראל טעמו עריבת הזנות מהם במעשה מהם במחשבה, גם נדבקו בפעור דכתיב (כ"ה ג') ויצמד ישראל לבעל פעור ואמרו רז"ל (במד"ר פ"כ) שנעשו כצמיד וכו' עד כאן, וחפץ ה' לרפאותם בעצת ה' הנכונה כדי לסלק מעליהם המגפה, שהלא תמצא שהיתה המגפה בישראל עד אשר ספו תמו כל הנצמדים לבעל פעור דכתיב (דברים ד) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, ובהכרח אתה לומר כי לא על הכ"ד אלף שאמר הכתוב (סו"פ בלק) ויהיו המתים וגו' ארבעה וגו' הוא אומר שאלו היו משבט שמעון ומתו על שרצו לשלוח יד בפנחס כמאמרם ז"ל (במד"ר פ"כ) והכתוב אומר אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו' הא למדת שהשמיד גם כל הזונים לבד הכ"ד אלף, גם ממה שאמר הכתוב כאן המוכה ביום המגפה על דבר פעור זה יגיד שמתו מישראל לבד אותם שמתו בשביל פנחס שרצו לשלוח בו יד: והגם שנשכיל בעיקר הסיבה אשר סבבה מעשה פנחס, לא היה אלא זנות זמרי כי לא הרג פנחס לזמרי על עבודה זרה, אלא ודאי שהמגפה היתה שולטת בזונים, והגם שאמר הכתוב ויכפר על בני ישראל, פירוש שלא כילה כל העם מהם בשביל מחשבת עבודה זרה מהם בשביל הערבות ולעולם ה' לא ויתר על הזונים ויעץ ה' ואמר צרור את וגו', הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאים גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם לאבד כל עץ נחמד וכל מעיין מתוק וכל טוב הבא מהם על אשר גרמו להם עשות רע, והוא על דרך אומרו (תהלים קל"ט) הלא משנאיך ה' אשנא פירוש משנאיך כאלו אמר משניאיך שגורמים לשנאת בחור בטוב כדרך שדרשו ז"ל (שבת קיד:) בפסוק כל משנאי אהבו מות אל תקרא וכו', ובאמצעות מחשבה זו תהיה מתרחקת תאות העבירה מהם ותהיה להם לזרה כי על העבר שונאים הסובב ויולד בהם טבע אלהיי, ומדה זו מדה סגוליית היא לחפץ בחיים, ובזה יתכפר עון הקודם במחשבת עבודה זרה גם בארס תאות הניאוף ולא יהיה בהם נגף: והוא מאמר הכתוב כאן צרור את המדינים פירוש יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם ולשנא כל הערב מהם להשחית עצם ולקלקל מעינותיהם זה תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתקוני התשובה, ואמר צרור לשון הווה פירוש יגבירו בהם השנאה עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות, ואמר והכיתם אותם פירוש תחכו ליום נקם שתכו אותם, ולזה לא אמר והכו אותם כי אין זמנו עתה, ואמר כי צוררים וגו' הכוונה בזה לומר תנאי הוא הדבר שהשנאה ואויבות שתהיה לכם לא על שסבבו נפילה מישראל שאם כן נאבדה הכוונה של תיקון החטא אלא כי צוררים הם וגו' על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה ועל דבר כזבי וגו' שגרמו לכם להכשל בזנות,
[מובא בפירושו לפסוק י"ז] צרור את המדינים וגו'. ולא צוה לצרור המואבים לפי שנאמר (במדבר כה א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מהו ויחל אלא כך פירושו שישראל היו המתחילין ותובעים את בנות מואב והלכו להם לאהליהם ותובעים את הנשים ומפתים אותם לכך נאמר ויחל העם כי העם היו המתחילין ולא בנות מואב, לכך נאמר אל בנות מואב ולא נאמר עם בנות מואב אלא שבא להורות שישראל הלכו אליהם אבל מואב לא שלחו נשותיהם ובנותיהם אל ישראל, על כן לא נתחייבו מואב כי המתחיל בקלקלה הוא העיקר ובו תלוי החטא. אבל במדינים היה הדבר בהפך, שאדרבה המדינים הפקירו את בנותיהם שתבעו את ישראל לזנות, והסברא נותנת כי איך מלאו לבו של זמרי לתבוע את בת מלך אלא ודאי שהיא תבעתו, ואם לא אמרו כן בפה מ"מ עשו ההשתדלות עם צרצור של יין להשקותם כוס התרעלה כדי להבעיר בהם אש התשוקה כדמסיק (בסנהדרין קו) לכך נאמר צרור את המדינים, ולמה כי צוררים הם לכם ר"ל המה באו לכם להביאכם לידי הרגל עבירה זו לצרור לגלות על ערותכם ולא כבנות מואב שישראל באו להם, ור"ל הצוררים ההם הידועים הם לכם, הם התחילו בקלקלה עמכם, ובזה מיושב לשון צוררים לשון הוה ולפי דרכינו צוררים תואר השם שלהם, והם לכם היינו שהם באו לכם בנכלי ערמומיות ע"י שהשקום צרצור יין המרגיל לערוה וז"ש בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי הזונות נתכונו לצערם כדי שבעל כרחם ישובו לדתם. ד"א ויחל העם לשון חולין הפך הקדושה, כי בכ"מ שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויק"ר כד ו) וכאן היו מתעסקים בעריות וחללו קדושתם ונעשו חולין לכך נאמר ויחל, ולמידין מן ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (בראשית ט כ) שגם ויחל הנאמר כאן היה ע"י צרצור יין שהיה מרגילם לערוה. וי"א שלכך נאמר ויחל כי ההתחלה היתה בבנות מואב והגמר בבנות עמון, ולא פרסמם הכתוב כדרך שחיסך על הצעירה אשר אחרה בזנות וקראה שם בנה בן עמי כך לא פרסם כאן. וזה כדעת המדרש (ספרי כי תצא קיז) האומר שעמון ומואב ע"י שהחטיאו את ישראל נתרחקו ריחוק עולמית ופשוטו של הפסוק עומד כנגד מדרש זה להכחישו שהרי נאמר (דברים כג ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ורוב המפרשים יצאו ללקוט ולא מצאו יישוב מספיק על זה. ואומר אני שהדבר כפשוטו והא בהא תליא, כי אין הסברא נותנת להרחיק שני אומות על דבר שלא קדמום בלחם ובמים, אלא על דבר כוונתם, כי ידע ה' שלכך לא קדמום כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך ויהיו מוכרחים לאכול מזבחי אלהיהן ולשתות יין נסיכם המרגילים לערוה, כי כך הדרך בכל הבא מן הדרך עיף ויגע מטורח הדרך והוא רעב וצמא שהוא שואף לאכול ולשתות מן הבא בידו, לא יבקר בין אסור למותר, וכל כוונתם היתה להכשילם בזנות ולהביאם על ידו למעשה פעור ע"כ לא קדמום בלחם, כדי להרעיבם ולהאכילם מזבחי אלהיהן ולא קדמום במים, כדי להשקותם כוס התרעלה ויין נסיכם וכל זה נכלי דתות וערמומית. ופירוש זה יקר לא ידעתי מאיזו טעם לא מצאוהו בשכלם מפרשי תורתינו אשר קטנם עבה ממתני.
כי צוררים הם לכם וגו' על דבר פעור. שהפקירו בנותיהם לזנות כדי להטעותכם אחר פעור.
וטעם בנכליהם. כאשר פירשתי (לעיל כה א) כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה הזאת, כמו שנאמר (לעיל כב ד) ויאמר מואב אל זקני מדין, כי בהם נתיעצו מתחלה והם נתנו עצה זו למואב שתזנינה בנותם עמהם ויצמידו אותם לבעל פעור להדיחם מעל השם, ואם לא נזכר שם. ועוד ששלחו להם בת מלכם לזנות עמהם, וזה טעם ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם. כי לולי מדעת יועצי המלכות נעשה, כבודה בת מלך במדין מה תבקש בשטים בערבות מואב לבא אל מחנה עם אחר, כי ישראל בערבות מואב בשטים היו, ומאין תבא שם המדינית הזאת. אבל היתה יפת תאר מאד, ושלחו אותה זקני מדין שם כי אמרו בתואר אשה יפה רבים הושחתו (יבמות סג:): וקרוב הוא שהיה גם בלעם בעצה הזו, כי בשובו מארץ מואב עבר במדין כי דרכו משם והיה ביועצי המלכות, ואולי נתעכב שם לדעת מה יהיה בהם, לפיכך מצאוהו ישראל במדין והרגוהו שם (להלן לא ח). ויהיה פירוש ויקם בלעם וילך וישב למקומו (לעיל כד כה), שהלך לו לשוב אל ארצו. וכן נראה, כי ישראל לא יהרגו המתנבא רק ברשות התורה, אבל כאשר נאמר להם כי צוררים הם בנכליהם אשר נכלו לכם וגו', הנה כל המתנכלים מחוייבי מיתה, ולכן המיתו גם בלעם כי ידעו שהוא בעל העצה הרעה הזאת:
[עיין בפירושו לפסוק י"ז המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "מדוע הפסוק מזכיר" וכו']
[עיין בפירושו לפסוק י"ז המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "מדוע הפסוק מזכיר" וכו']
[מובא בפירושו לפסוק א'] לזנות אל בנות מואב. על ידי עצת בלעם, כדאיתא בחלק (סנהדרין קו.), לשון רש"י. ובאמת שהזנות לא היתה מזמת הנשים, כי בעצת אנשיהן וגדוליהם נעשה, ומזקני מדין היה להם, שנאמר במדינים (להלן פסוק יח) כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי נכלו להם בזמה להדיחם אחר בעל פעור. ולכן יתכן שהיה בלעם בעצה, שהוא גדול עצתם, ודעתו להרע לישראל ועשה בזה כל יכולתו, כמו שנאמר (דברים כג ו) ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם, ועל כן הרגוהו בחרב: אבל על דרך הפשט, לא הזכיר הכתוב העצה בכאן, רק במה שאמר אחרי כן (להלן לא טז) הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם, כאשר לא הזכיר עצת זקני מדין רק במה שאמר כי צוררים הם לכם, אחרי המעשה בעת הנקמה יזכיר מאין יצאה להם הרעה, ויאמר כי לא היה המעשה ביצר הזמה אשר הוא באנשים ובנשים מנעוריהם בטבעם רק עצה רעה להדיחם, ולפיכך ראוי לנקמה גדולה. כי פירוש "לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים" הוא באמת כאשר פירשתי (לעיל כד יד): ויתכן עוד על דרך הפשט, כי בלק בתחלה היה חפץ לקללם ולהלחם בהם ולא יתן אותם לבא בגבולו כלל, וכאשר אמר לו בלעם כי לא יוכל להם, והודיעו שלא יחריבו ארצו ועמו רק באחרית הימים, אז הוציא לחם ויין בערבות מואב ופתה אותם כאוהב להם, וזהו "בדבר בלעם" כי בעבור דבריו עשו כן. אבל מפני שהיה חפצו לקללם, ונשכר לבלק בכך לולי צדקות ה' אשר הפך את הקללה לברכה, על כן הרגוהו בחרב, כי השוכר והשכיר שניהם נענשו, כמו שאמר (דברים כג ה) ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור וגו':
ואת מואב לא צוה להשמיד מפני רות שהיתה עתידה לצאת מהם כדאמרינן (בבבא קמא לח) :
והנה צוה הקב"ה להנקם מהם, אבל על המואבים כבר הזהיר (דברים ב ט) אל תצר את מואב. כי ישראל בתחלה באו אל גבול אדום והזהירם עליהם (שם פסוק ד) ונשמרתם מאד, ואחרי כן באו לגבול מואב ואמר לו אל תצר את מואב, ואחרי כן אמר (שם פסוקים יח יט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון אל תצורם. ואמר (שם פסוק כד) קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון, ואחר כל זה ראה בלק כל אשר עשה ישראל לאמורי שהם שני מלכי האמורי סיחון ועוג ונעשה הענין הזה כולו, אם כן אזהרת אל תצר את מואב מוקדמת למצות צרור את המדינים: ואני תמה על לשון האגדה שאמרו בבבא קמא (לח.), אל תצר את מואב, וכי עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה ק"ו בעצמו, אמר ומה מדינים שלא באו אלא לסייע למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמן לא כל שכן, אמר לו הקב"ה לא כשעלה על דעתך, שתי פרידות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית: והנה קודם הק"ו הזהירו למשה מן המואבים. ועוד אם מפני הק"ו, למה הוצרך להזהיר מבני עמון. אולי לא הקפידו בלשון האגדה בכך, אבל הכוונה לומר שגלוי לפניו יתברך כי כשיצוה אותו צרור את המדינים יהיה למשה ק"ו לעשות מלחמה במואב שלא ברשות אחרת והקדים להזהירו מזה, ומפני שהזהיר במואב הזהיר גם בבני עמון, שלא יחשוב משה שתהיה אזהרתו מן מואב לבדו רשות בבני עמון, כי גם הם גמלו להם רעה ולא קדמו אותם בלחם ובמים: ומדרש אחר, מפני שהמואבים עשו מפני היראה שהיו שוללים אותם, אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם, כמו שכתב רש"י בסדר אלה מסעי (להלן לא ב): ועל דרך הפשט עוד, ארץ עמון ומואב השם נתנה לבני לוט ירושה בעבור לוט אביהם ששרת את הצדיק וגלה עמו לאותה הארץ, ולכך לא הרשה לעשות להם רעה בארצם, אבל מפני חטאם שהרחיקו את ישראל ולא קרבו אותם, הענישם להרחיקם מעל עמו וצוה לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כג ד), מדה כנגד מדה:
[עיין בפירושו לפסוק י"ז המובא גם בפסוק זה תחת הכותרת "מדוע הפסוק מזכיר" וכו']
בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם
עריכה[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון בעוולות השונות שהם עשו" וכו']
בנכליהם. במחשבתם הרעה מגזרת ויתנכלו אותו:
בנכליהם אשר נכלו לכם. בתחבולות ובעצות רעות שנכלו לכם, וזה יורה כי זקני מדין חשבו המחשבה הרעה ונתנו עצה למואב להחטיא בנותם עם ישראל כדי להדיחם ולהצמידם לבעל פעור:
וכדי ליישב הכפל אומר אני שצוה ה' על שני דברים. אחת, צרור את המדינים לצערם תחילה ימים רבים, ואח"כ והכיתם אותם. וכל כך למה לפי שצוררים הם לכם והוא נתינת טעם על צרור, כי גם המה צערו אתכם ע"י שהזונות השקום יין וכשאמר השמיעי לי אומרת לו פלח לע"ז תחילה, וזה"ש כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור כי כל עיקר צער זה שצערו אתכם היתה הכוונה להכריח אתכם לפעור, ועל מ"ש והכיתם אותם נתן טעם ואמר על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המכה ביום המגפה על דבר פעור, לפי שאחותם היא המכה יחשבו גם המה להנקם ולהכות אתכם ע"כ השכימו להכות אותם כי הבא להרגך השכם להרגו. ואולי שלכך נאמר ויהי אחרי המגפה סוף פסוק ובאתנחתא לדרשו אשלאחריו ואשלפניו, לאחריו כפשוטו, ולפניו לומר שגם אחרי המגפה הם רוצים להכות אתכם על דבר אחותם המכה, על כן תשכימו להכותם.
עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:
עריכה[עיין בפירושו לפסוק זה תחת הכותרת "עיון בעוולות השונות שנעשו" וכו']
ועל דבר כזבי. ועוד כי יחשבו לעשות לכם רע בעבור כזבי אחותם:
[כמהשך לפירושו לפסוק הקודם, המובא גם כאן תחת הכותרת "מדוע הפסוק מזכיר סיבה"] וטעם שתלה פרט זה בכזבי לבד לפי שהיא בת מלך והזכיר הגדולה, גם לפי שזנותה היה בפרסום, ואפשר שעל פיה היו כל המופקרות: עוד אפשר שלזה נתכוון הכתוב במאמר בת נשיא מדין שלא היה צריך שכבר אמר בסמוך כזבי בת צור וגו', אלא בא לומר שלהיותה בת מלך יתפסו בשבילה כל האומה, ודקדק ואמר אחותם לומר הגם שיציאתה היתה ממואב אחותם פירוש אחותם בעצה שבעצתם של מדין יצתה ויחשב הדבר על כלן, ואומרו המוכה לומר שמסרה נפשה עליהם כאח על אחיו, ואומרו ביום המגפה וגו' פירוש המגפה שהיתה על דבר פעור הא למדת שביום עצמו נגף ה' ההולכים אחר פעור לבד מהכ"ד אלף שאמר הכתוב שאותם היו כלן משמעון שמתו בשביל פנחס, והכונה בעיקר המאמר להעירם בשנאה טבעית שהיו סיבה לחרות אף ה' בעם, ואין לטעות שהכונה בזה היא שישנאום בשביל המגפה, שכבר אמר כי צוררים וגו' שלא יצררו אותם אלא על דבר פעור וגו':
ועל דבר כזבי בת נשיא מדין. היה יכול לומר בת צור כמו שאמר למעלה כזבי בת צור, אבל הזכיר מדין להורות כי זאת עצת זקני מדין היתה לשלוח בת המלך לזנות עמהם:
וכדי ליישב הכפל אומר אני שצוה ה' על שני דברים. אחת, צרור את המדינים לצערם תחילה ימים רבים, ואח"כ והכיתם אותם. וכל כך למה לפי שצוררים הם לכם והוא נתינת טעם על צרור, כי גם המה צערו אתכם ע"י שהזונות השקום יין וכשאמר השמיעי לי אומרת לו פלח לע"ז תחילה, וזה"ש כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור כי כל עיקר צער זה שצערו אתכם היתה הכוונה להכריח אתכם לפעור, ועל מ"ש והכיתם אותם נתן טעם ואמר על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המכה ביום המגפה על דבר פעור, לפי שאחותם היא המכה יחשבו גם המה להנקם ולהכות אתכם ע"כ השכימו להכות אותם כי הבא להרגך השכם להרגו. ואולי שלכך נאמר ויהי אחרי המגפה סוף פסוק ובאתנחתא לדרשו אשלאחריו ואשלפניו, לאחריו כפשוטו, ולפניו לומר שגם אחרי המגפה הם רוצים להכות אתכם על דבר אחותם המכה, על כן תשכימו להכותם.