ביאור:מ"ג במדבר כה ד
וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַיקֹוָק נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ
עריכהקח את כל ראשי העם. (סנהדרין לה) לשפוט את העובדים לפעור:
[מובא בפירושו לפסוק ה'] (...) והנכון בעיני בענין הפרשה, כי מתחלה נאמר (בפסוק ג) ויצמד ישראל לבעל פעור ויחר אף ה' בישראל, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. והשם ברחמיו אמר למשה, שישפטו השופטים ויתלו הנצמדים ולא יספה האף צדיק עם רשע, ומשה צוה כן לשופטים. וכאשר נאספו כל העדה פתח אהל מועד לעשות כדבר משה ועוד הנגף הווה בהם, והנה העז השמעוני הזה ויקרב אל אחיו את המדינית למרוד במשה ובשופטים ולעשות כן בפרהסיא, כי נשיא וגדול היה ורבים עוזרים לו, או כמו שאמרו רבותינו (סנהדרין פב.) שאמרו לו שבטו אנו נדונין מיתה ואתה שותק. והנה התחילו משה והשופטים לבכות, ויעמד פנחס ויפלל ותעצר המגפה. ולא נדון אחד מכל העם ביד השופטים, כי השם אמר (פסוק ד) והוקע אותם וישוב חרון אף ה' מישראל, וכבר שב אפו, ולכך לא הזכיר הכתוב "ויעשו כן שופטי ישראל":
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ג פסוק ו'] יחי ראובן. אמר ר"א כי החל מראובן שהוא הבכור, ולא הזכיר שמעון, בעבור עון פעור, כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד, גם נשיאם נהרג, וכן דעת רש"י והמפרשים. ולפי דעתי אין מספרם ראיה, בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה. וגם משאר השבטים יחסרו קצת, כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים. ועוד כי הכתוב שאומר (במדבר כה ג) ויצמד ישראל לבעל פעור, ואמר (שם פסוק ד) קח את כל ראשי העם, נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם, וכן אמר (שם פסוק יא) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי:
והוקע אותם. את העובדים. והוקע היא תלייה כמו שמצינו בבני שאול (שמואל ב כא) והוקענום לה' ושם תליה מפורשת. עוע"א בסקילה וכל הנסקלים נתלין:
והוקע אותם. החטאים כמו והוקענום בגבעת שאול. לשון תלייה והריגה:
והוקע אותם. הטעם על הנצמדים והעד שהוא כתוב ויאמר משה אל שופטי ישראל: והוקע אותם. כמו ויוקיעום בהר כדברי המתרגם ארמית
קח את כל ראשי העם והוקע אותם. אין צווי זה להמית ראשי העם, אלא הנצמדים במעמד הראשים, וזהו שתרגם אונקלוס ודון וקטול דחייב קטול, ולא תרגם וקטול יתהון. וכן הזכיר במעשה העגל. ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו, ושופטי ישראל הם ראשי העם. ואע"פ שלא באר הכתוב שעשו השופטים כן, כיון שהקב"ה צוה למשה ומשה לשופטים יש במשמע שעשו כן. או יש לומר שלא הספיקו לעשות כן עד שקם פינחס ועשה המעשה הזה פתאום בזריזות וחריצות גדולה, מיד ותעצר המגפה:
לה'. לקדש שם שמים.
נגד השמש. לעין כל ומדרש אגדה השמש מודיע את החוטאים הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו:
והעד נגד השמש והטעם בפרהסיא כמו לעיני השמש הזאת:
נגד השמש. שיתקדש השם בפרהסיא, כמו שחללוהו בפרהסיא. או יאמר נגד השמש לפי שחטאו בפעור כנגד מדתו של יעקב הנקרא שמש, וכמו שאמרו במדרש אמר יעקב מי הגיד לזה ששמי שמש. לכך הוצרך לומר נגד השמש שתהיה לקותם מעין חטאם. או יאמר נגד השמש כל זמן שהשמש בעולם, כיון שתשקע יהיו נקברים, ממה שכתוב (דברים כא) לא תלין נבלתו על העץ: ובמדרש נגד השמש אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע מי מודיעני הנצמדים, אמר לו אני מפרסמן. היה הענן מתקפל והחמה זורחת על כל מי שטעה, ותולין אותו מיד:
נגד השמש. שיראו העם את הריגת עובדי עבודה זרה ולא ימחו, ובזה יכפר להם על שלא מיחו בפושעים.
וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף יְקֹוָק מִיִּשְׂרָאֵל:
עריכהוישוב חרון וגו'. הוצרך להשיב חרון גם אחר עשות משפט, לפי שהבית דין של מטה אין מענישים אלא לעושים בעדים והתראה ואם יעשה ה' משפט יגוף גם עושים בלא עדים ובלא התראה וכשיצא המשחית ישחית גם לחושבי מחשבות רע, לזה אמר להם לעשות משפט ובזה ישוב חרון אפו לבל ישחית עובדיה בלא עדים ובלא וכו' וישובו ויחיו:
[מובא בפירושו לפסוק ה'] הרגו איש אנשיו. כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שבעה רבוא ושמונת אלפים כדאיתא בסנהדרין (יח.), לשון רש"י. ולא הבינותי זה, שיהיו הנצמדים שנדונו רבים מט"ו רבוא, רובע ישראל, וחלילה. ואין דיני נפשות בדיין אחד אלא בסנהדרין של עשרים ושלשה, ועדיין יהיו מרובין ואין החסרון בחומש הפקודים (במדבר כו נא) כל כך, וכל הנצמדים מתו דכתיב (דברים ד ג) כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך: [עיין עוד בפירושו לפסוק הבא תחת הכותרת "מהו "איש אנשיו"? מהי" וכו']
[מובא בפירושו לשמות פרק ל"ב פסוק כ"ז] וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל, איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (לעיל כב יט), כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כה ד). והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו (לעיל טז לב). וכבר הזכרתי (לעיל י ב, יא א) כיוצא בהם: