ביאור:מ"ג במדבר כה ג
וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר עריכה
ויצמד ישראל. מגזרת צמד בקר
ויצמד ישראל לבעל פעור. מלשון צמד בקר
ויצמד ישראל. מגזרת צמד בקר והטעם הנשים והנה נצמדו עמם לדת פעור:
[מובא בפירושו לפסוק ב'] וישתחוו וגו' ויצמד. פירוש זו סיבת השתחווייתו שנצמד וגו'. על דרך אומרם ז"ל (שם) שבעל פעור מאניס עובדיו:
(...) והענין שנצמדו איש ואשה.
[מובא בפירושו לדברים פרק ל"ג פסוק ו'] יחי ראובן. אמר ר"א כי החל מראובן שהוא הבכור, ולא הזכיר שמעון, בעבור עון פעור, כי העובדים היו שמעונים ומספרם לעד, גם נשיאם נהרג, וכן דעת רש"י והמפרשים. ולפי דעתי אין מספרם ראיה, בעבור כי עדיין יחסרו שלשה עשר אלף ויותר מלבד המתים במגפה. וגם משאר השבטים יחסרו קצת, כי בני גד חסרו חמשת אלפים ובני אפרים שמונת אלפים. ועוד כי הכתוב שאומר (במדבר כה ג) ויצמד ישראל לבעל פעור, ואמר (שם פסוק ד) קח את כל ראשי העם, נראה שהיו בהם מכל השבטים וכל דייניהם ישפוטו בם, וכן אמר (שם פסוק יא) ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי:
ויש חלוק בין לשון הצמדה ולשון דבקות, כי אין ההצמדה קרוב וחבור כמו הדבקות, ואלו אמר וידבק ישראל ח"ו לא היתה תקנה לישראל. ומזה דרשו רז"ל בסנהדרין פרק ארבע מיתות ב"ד, הנצמדים לבעל פעור כצמיד פתיל, אבל ישראל אינן כן (דברים ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, כשתי תמרות המדובקות זו בזו. במתניתא תנא הנצמדים לבעל פעור כצמידים על ידי אשה, ואתם הדבקים דבקים ממש:
פעור. על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי וזו היא עבודתו:
וַיִּחַר אַף יְקֹוָק בְּיִשְׂרָאֵל: עריכה
ויחר אף ה' בישראל. שלח בהם מגפה:
ויחר אף. שהתחילה מגפה בעם: