ביאור:מ"ג במדבר כה ז
וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן עריכה
וירא פינחס. (שם) ראה מעשה ונזכר הלכה אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו א"ל קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא. מיד ויקח רומח בידו וגו':
וירא פינחס. ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו לא כך למדתני בירידתך מסיני הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא, מיד ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו.
[מובא בפירושו לפסוק י"ב] הנני נותן לו את בריתי שלום. ע"ד הפשט הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחי זמרי שלא ינקמו נקמתו, ומה יהיה שכרו, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, שתהיה לו הכהונה נצחית: (...)ושמעתי שהמלה היא נוטריקון שלא למות, וזה מחזק קבלת רבותינו ז"ל כי פינחס זה אליהו. וכן מצינו בעצמו שאמר (מלכים א יט) קח נא את נפשי ממני כי לא טוב אנכי מאבותי, כלומר מאבותי שמתו, ומפני שמאס חיי העוה"ז נתן לו חיי העוה"ב ועלה בסערה השמימה: וע"ד הקבלה הנני נותן לו את בריתי שלום, הבטיחו במתנת המדה הנקראת ברית שהיא כנסת ישראל והיא מדת הדין, והמדה הזו היא שהיתה לו כענין שאמרו באברהם בת היתה לו, ולזה אמרו בכאן והיתה לו ברית, כי הברית תהיה לו, והבטיחו שיהיה השלום דבק בברית, כלשון (ויקרא כו) ונתתי שלום בארץ, ומכאן היה ראוי שיחיה לעולם, ולכן כתוב (מלאכי ב) בריתי היתה אתו החיים והשלום, כי החיים מכח הרחמים, וזהו שאמר אשר קנא לאלהיו, כלשון (תהלים פה) צדק ושלום נשקו, שהוא החבור העליון שהעולם מתקיים בו, שכנגדו ביצירה התחתונה ענין הזווג והחבור הראוי, לכך כשראה פינחס חבורה לבלתי ראוי קנא. ומכאן תבין במדת השלום שנתן לו שהיה מדה כנגד מדה: ויתכן לומר כי על שם סופו שנסתלק וחזר אלהיי נקרא אליהו, שהוא כולל שני שמות דין ורחמים, אל הוא הדין והוא הברית, יו"ד ה"א וא"ו. הוא הרחמים והוא השלום, והנה הוא כלול מכח הדין והרחמים, וזהו בריתי שלום. ולכך העניש לשר החמשים וחמשיו מכח הדין, והחיה המת מכח הרחמים. ועוד רמז בחשבון שמו פי שנים בשם המיוחד, והיה פינחס דור שביעי ליעקב אבינו כשם שהיה חנוך שביעי לאדם, והם כנגד יום השביעי שהוא שבת, והוא יום המנוחה והחיים, וזה מבואר:
[מובא בפירושו לפרק ל"א פסוק ב'] אחר תאסף. לפי שראה מעשה מדינית ולא קנא לשם לכך ניתלו חייו בנקמת מדינים:
[מובא בפירושו לפרק ל"א פסוק ב'] ואומרו אחר תאסף אל עמך נראה כי נתכוין לומר לו שקודם לכן אינו שלם התיקון יאסף אל עמיו, פירוש שיהיה לו מונע בדין וימנענו מגשת נפשו למקום מושבה שיקרא עמיו כידוע עד שיעמידנו במשפט, כי על הכל יביא ה' במשפט וסביביו נשערה מאוד, והמונע הוא לפי שהשלם הזה נתרפה במעשה זמרי ולא עשה דבר כאומרם ז"ל (במד"ר פ"כ) שרפו ידיו והקפיד ה' עליו שלא נקם עד שעמד פנחס, ולזה כשהגיע זמן פטירתו אמר ה' אליו תיקון לדבר זה שנמנע מהתנקם מעושי רשע יקום ויתנקם ממדין שסבבוהו, ואחר שישלים התיקון ליאסף אל עמיו באין שטן ואין וכו', וזה מחסדי אל ואהבתו לידידיו ינחם במעגלי צדק:
[מובא בפירושו לדברים פרק ד' פסוק א'] ועתה ישראל וגו'. אולי שנתכוון כנגד ב' דברים שאירעו לו, אחד בענין הכאת הסלע שה' אמר לו לדבר והוא הכה וחשב לעשות המצוה בזריזות גדול. ב' בענין זמרי ששגג ולא נתאמץ לעשות דין קנאים פוגעים ולא זכר בקידוש ה' שהזמין ה' לפניו לתקן מעשה הראשון אשר לא קדש ה' כמו שפירשנו הדברים במקומן, והגם שדן לפניו פנחס השיבו (סנהדרי פב.) קריינא דאגרתא להוי פרוונקא וזכה פנחס בדבר ונטל ברית השלום שהיה מוכן למשה: ואפשר כי טעמו של משה הוא לפי שרפו ידיו מחיזוק ידים שעשה בראשונה, ואולי שחש כי לא אמר ה' קנאים פוגעים בו אלא אם ראהו אבל לבקש אחרים לפגוע בו לא, ונשמר וישב ולא עשה כדרך שעשה בסלע שנזדרז להכות ויצתה לו תקלה ואחר האמת שגג בזה, ולזה בא להזהירם לעם בני ישראל עם ב' הדברים שבהם שגג ונמנע מעלות אל הר ה' צבאות עיר עז לנו ונשב בגיא מול וגו', ואמר להם ועתה ישראל שמע אל החוקים שהם המצות שהם חוקים וזה דמיון מעשה הסלע שאמר לו ה' דבר לסלע שבו נכוה, ודבר זה יתיחס אליו חוקה, ואומרו ואל המשפטים כנגד המשפטים שהעריך ה' בתורתו שהם דמיון משפט בועל ארמית שקנאים פוגעים בו ששגג בו משה ומאמצעות שניהם נגזרה עליו גזירה כנזכר.
וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ: עריכה
וירא פינחס. כאשר ראה פינחס כן קם מתוך העדה שהיתה בחצר אהל מועד ויש בכאן שאלה ויתכן להשיב שכבר נצמד זמרי בעדים:
[מובא בפירושו לפסוק י"א] בקנאו את קנאתי בתוכם. קנאתי בהם לא נאמר אלא בתוכם לימד על כל קידוש השם שצריך להיות בתוך בני ישראל דווקא וכמ"ש (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל ולכך נאמר (כה ז) ויקם פנחס מתוך העדה. והודיע לנו שבחו של פנחס שהיה מוסר נפשו על קידוש השם ואע"פ שהיה בתוך העדה מקום מסוכן מפני קרובי זמרי, מ"מ שם נפשו בכפו.
[מובא בפירושו לדברים פרק י"ח פסוק ג'] וזה יהיה משפט הכהנים. זו מצוה מחודשת לא נזכרה בתורה, כי במדבר שלא היו זובחים שור ושה רק שלמים לא הזכירה להם, שאינה נוהגת במוקדשים, ועתה כשבאו ליכנס לארץ חדשה להם. וזה טעם מאת זבחי הזבח, כלומר כאשר יזבחו הזבח שהתרתי לכם (לעיל יב כא) וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך ואכלת בשעריך: והנה לא נתן אותה לאהרן בפרשת ויאמר ה' אל אהרן (במדבר יח ח), אע"פ שנתן לו שם התרומות והבכורים שאינם נוהגים אלא בארץ. והטעם, כי שם הזכיר כל אשר נתן לו בקדש, כי גם החרם קדש הוא, אבל הזרוע והלחיים והקיבה וראשית הגז הן חולין גמורין אין בהם זולתי מצות המתנה, וכן לא הזכיר שם גזל הגר: ועל מדרש רבותינו כולם נרמזות שם, ראשיתם, זו ראשית הגז. אשר יתנו, זו הזרוע והלחיים והקיבה. לה', זו חלה, בספרי (קרח קיז). אם כן גם זו מצוה מבוארת. ועל סמך המדרש שאמרו (חולין קלד:), זרוע תחת ויקח רמח בידו (במדבר כה ז), לחיים תחת תפלה שנאמר (תהלים קו ל) ויעמוד פינחס ויפלל וגו', הקבה תחת האשה אל קבתה (במדבר כה ח), נרמזו שם על הזכות שעתיד להיות. וזיכה לכל השבט בזכות פנחס, כאשר זיכה לפנחס להיות כהן עמהם:
ובשכר זה נתנו לו המתנות שהם הזרוע והלחיים והקבה, הזרוע כנגד ויקח רומח בידו, הלחיים כנגד (תהלים קו) ויעמוד פינחס ויפלל, הקבה כנגד ואת האשה אל קבתה. והועילה מצוה זו לפינחס בעוה"ז ובעוה"ב, בעוה"ז המתנות וקיום הכהונה לזרעו, ועוד שחיה והאריך ימים בעוה"ז ארבע מאות שנה, הוא שכתוב (שופטים יא) בשבת ישראל בערער ובבנותיה ובחשבון ובבנותיה שלש מאות שנה, ומצינו מיפתח ועד גבעת בנימין מאה שנה, ובאותו זמן כתיב (שם כ) ופנחס בן אליעזר עמד לפניו בימים ההם. בעוה"ב, שנתנה לו מדת השלום כשנסתלק אחר ארבע מאות שנה זכה לחיי עד.
[מובא בפירושו לפסוק י"א] ועל צד הרמז לקח רמח בידו, כי במעשה זה שם כל רמ"ח אבריו בכפו, והיה מקנא ב' קנאות אחת על ע"ז ואחת על הזנות לכך נאמר בקנאו, את קנאתי. או אחת לכבוד השי"ת ואחת לכבוד משה כי כל המחלל השם אינו חולק כבוד לרבו בק"ו שאם אין השכינה חשובה כנגדו רבו לא כל שכן וכן העיז פניו כנגדו ואמר לו בת יתרו מי התיר לך. וע"ז סמך פנחס שהורה הלכה למעשה בפני משה רבו כי אמר שרבו נוגע בדבר פן יאמרו לו בת יתרו מי התיר לך. ולכך נאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיל"ל לכן אמור לו, אלא ביאורו שהקב"ה אמר למשה לכן אמור לכל ישראל על עצמך הנני נותן לו את בריתי שלום כדי שלא יאמרו ישראל שאין אתה בשלום עם פנחס על שהורה הלכה בפניך לכן תודיע לרבים ותאמר מצדך הנני נותן לו וגו' והנני קאי על משה. (עיין סנהדרין פב: א"ל הקב"ה למשה הקדם לו שלום) וכנגד מה שקנא לאלהיו אמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו, וטעם זה אינו קאי על מ"ש הנני נותן לו וגו', לפי שזה שכרו על שקנא למשה כאמור. ואמר ויכפר על בני ישראל כי הביא את הרשע הזה לכפרה על כל ישראל ונחשב לו כהקרבת פרים וכבשים ע"כ נשבע ה' אתה כהן לעולם, כאשר התחלת בשימוש כהונה.
ושנים עשר נסים נעשו בדבר זה, דרכן לפרוש זה מזה והדביקן המלאך, סתם פיהם שלא יצוחו, כוון הברזל כנגד ערות שניהם, האריך הברזל כדי שידקור את שניהם, הגביה המלאך המשקוף כדי שיצאו שניהם תלויין לעיני הכל, הפכן כדרכן בראש הברזל, נתן כח בזרועו לסבלן, וכח במקל לעמוד בהם, ושלא נשמטו מן המקל, ושלא נשפך עליו מן הדם ושתלה אותם לעיני הכל. והיה ראוי שיטמא פינחס טומאת חבורין כיון שהוא נוגע ברומח הנוגע במת, וידוע שאם נגע ראובן במת הרי הוא טמא, ושמעון שנגע בראובן טמא, שנאמר והנפש הנוגעת, במה שיגע בו הטמא תטמא, ונגיעה זו אם היא בחבורין, כלומר ששמעון נוגע בראובן בעוד שראובן נוגע במת הרי הוא טמא טומאת שבעה, שלא בחבורין לאחר שפירש ראובן מן המת אין לו אלא טומאת ערב, ואדם הנוגע בכלים הנוגעים במת יש לו טומאת שבעה, ממה שכתוב במדין (במדבר לא) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. ומה שלא נטמא פינחס והוא הנוגע בכלי הנוגע במת, לפי שהכלי והוא הרומח היה פשוט, ופשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה, או מטעם שאמרו במדרש שמר הקב"ה את רוחותיהן כדי שלא ימותו ויטמא, והוא הנס האחרון תשלום הי"ב שהזכרתי. ואף בבית קבול כדעת המדרש שהיה שם ברזל ולא היה מטמא, כיון שלא מתו בעוד שבידו הרומח.
[מובא בפירושו לפסוק י"ג] והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'. שיהא משוח מלחמה מכאן ואילך וזש"ה במלחמת מדין אותם ואת פנחס בן אלעזר הכהן לצבא וכו' מכאן אמרו רז"ל דלא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי. ובהכי ניחא מה שהעולם מקשים היאך הרג פנחס את זמרי ונטמא למת דאיכא למימר דעד עכשיו לא נתנה כהונה אלא לאהרן ולבניו אבל לבני בניו לא וגם במלואים תמצא כתיב לאהרן ולבניו תעשה כתנות ולא לבני בניו. ועוד י"ל דהניחו לזמרי גוסס ולא מת ממש וגוסס אינו מטמא ועל זה הקשה הר"ר שמואל שהרי משמיני למלואים היה פנחס משוח מלחמה שכן מונה שמחה זו בשבע שמחות שהיתה אלישבע אשת אהרן יתירה על האחרות שהיה בן בנה משוח מלחמה ושמא משם נתן לו להיות משוח מלחמה אבל לעבודה ולדורות לא וכאן ניתנה לו הכהונה לכל מילי ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם:
ואחר שנעשו לו כל הנסים האלו והוציא אותן תלוין לעיני הכל שבט שמעון היו מקיפין אותו ועומדין בפתח, רצו ליגע בו, ואז החל הנגף בעם, וזהו שאמר ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף, וכלם היו משבט שמעון. וכן יש ללמוד מן החסרון הגדול שמצינו במנינם שבסדר פנחס מן המנין שהיו בראשונה במדבר סיני.
ומה שנפלו מישראל במקום הזה כך, ובעון העגל לא נפלו אלא כשלשת אלפי איש, ששם לא היה כי אם עבודה זרה אבל בכאן זנות ועבודה זרה ובזוי קדושתן של ישראל לזנות עם העכו"ם,
ובא פינחס וקנא קנאתו של הקב"ה והשיב חרון אפו מישראל, ומסר עצמו לסכנה כנגד כל המשפחה שהיו עם רב כשראה חלול השם בפרהסיא, ולא השגיח על כבודו של רשע שהיה נשיא שבט שמעון ולא לכבוד המדינים שהיתה בת מלך, וקנא על כבוד השם יתעלה כדי ללמד את הבריות שאין כבוד העולם ומלואו כי אם לכבודו, הוא שכתוב (ישעיה מג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ולכך נקרא הקב"ה מלך הכבוד, הוא שאמר דוד עליו השלום (תהלים כד) מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה: