ביאור:לימוד תורה לעומת מצוות אחרות
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
ספר משלי ממליץ לאדם להשקיע את זמנו בקניינים רוחניים כמו חכמה ובינה, יותר מבצבירת כסף ורכוש (ראו חכמה, בינה ומתכות יקרות ). אך גם בתחום הרוח ישנם "אפיקי השקעה" שונים, גם שם יש צורך ב"ייעוץ השקעות" כדי לנצל את החיים בצורה הטובה ביותר.
אחת השאלות העקרוניות בנושא זה היא, האם להשקיע את הזמן בלימוד או במעשה? לדוגמה, האם ראוי להקדיש את החיים ללימוד תורה? או שעדיף להתנדב במד"א / לנהל גמ"ח הלוואות בלי ריבית / לעמוד בדוכן הנחת תפילין?
שני פסוקים דומים בספר משלי מתייחסים לשאלה זו:
- משלי ג יג: " "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ. יְקָרָה הִיא מפניים (מִפְּנִינִים), וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁוו בָהּ" ."
- משלי ח י: " "קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף, וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר; כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים, וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁוו בָהּ" ."
בפרק ג נאמר שהחָכְמָה טוֹבָהּ יותר מ"כל חֲפָצֶיךָ", ובפרק ח נאמר שהחכמה טובה יותר מ"כל חֲפָצִים". ויש הבדל:
- חפציך הם רצונותיו האישיים של האדם, כגון כסף, הצלחה חומרית, כבוד וכו'. מושג דומה מופיע ב (ישעיהו נח יג): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי; וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד; וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ, מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר"- חז"ל למדו מכאן שאסור לעסוק בענייני חול ביום השבת. הפסוק בפרק ג אומר, שלימוד החכמה והתבונה טוב ומועיל יותר מהעיסוק בענייני חול.
- חפצים הוא מושג כללי יותר - הם כוללים גם את רצונותיו האישיים של האדם וגם "רצונות" רוחניים יותר כמו קיום מצוות ה', שנאמר עליהן ב (ירמיהו ט כג): "...כִּי אֲנִי ה' עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם ה'"; הפסוק בפרק ח אומר, שהמוסר והדעת טובים ונבחרים יותר מכל החפצים - אפילו מקיום המצוות!
איך אפשר להסביר את ההבדל בין הפסוקים? האם החכמה חשובה יותר רק מענייני חול, או גם מהמצוות?
שני מקורות בתלמוד מתייחסים לפסוקים אלה:
1. מקור אחד נמצא בתלמוד הבבלי: " "ר' יונתן בן עסמיי ור' יהודה בן גרים... כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה - הא חפצי שמים ישוו בה, וכתיב כל חפצים לא ישוו בה - דאפילו חפצי שמים לא ישוו בה! - כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים" " ( תלמוד בבלי, מועד קטן ט. ) , כלומר - מצווה שרק את/ה יכול לבצע חשובה לפחות כמו לימוד תורה, אך לימוד תורה חשוב יותר ממצווה שגם אחרים יכולים לבצע (להגדרה מדוייקת של המושגים, ראו: מצוה שאפשר לעשותה על-ידי אחרים ) .
קל להבין את פירושם של חכמים אלו לפסוק בפרק ח: "וכל חפצים לא ישוו בה", שהרי המילה חפצים מציינת דבר שעושים מתוך חפץ-לב ובחירה חופשית. כל הדיון כאן הוא רק על מצוות שהן רשות והתנדבות. אך כאשר אנחנו נפגשים במצוה שרק אנחנו מסוגלים לבצע, זו כמו חובה שה' הטיל עלינו, וחובה צריך לקיים, אין מקום לשיקולים של סדרי עדיפויות. אם כך, הפסוק "וכל חפצים לא ישוו בה" מתייחס רק לענייני חול או למצוות של התנדבות ("מצוות שאפשר לעשותן ע"י אחרים"); הפסוק מלמד שעיסוק בתורה וחכמה חשוב יותר.
קשה יותר להבין את פירושם לפסוק בפרק ג: "וכל חפציך לא ישוו בה". כפי שהסברנו, המילה חפציך מתייחסת לענייני חול ולא למצוות, ולכן הפסוק רומז - כפי שהם עצמם אמרו - שערכן של המצוות שווה לערכה של החכמה; לא ברור לי איך הגיעו למסקנה, שהכוונה דווקא למצוות שאי אפשר לעשותן על-ידי אחרים. אמנם בפסוקים אחרים בפרק נזכרו מצוות, אך אלו מצוות שאפשר לעשותן ע"י אחרים, לדוגמה:
- פסוק ט: "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" - כל אדם שיש לו הון או תבואה יכול לקיים מצוה זו;
- פסוק כז: "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות" - כל אדם שיש לאל ידו לעזור לזולת יכול לקיים מצוה זו.
אם כך, בפרק ג נרמז, שגם מצוות שאפשר לעשותן ע"י אחרים, מצוות של התנדבות, שוות בערכן ללימוד תורה, ושלא כדברי יהודה בן גרים ויונתן בן עסמיי! (יהודה בן גרים היה תלמידו של ר' שמעון בר יוחאי. הוא הלשין על רבו, וכתוצאה מכך נאלץ רשב"י לברוח ולהסתתר במערה - ראו בתלמוד בבלי, שבת לג:. אם כך, יש לקחת את דבריו בערבון מוגבל) .
2. מקור נוסף העוסק בנושא זה נמצא בתלמוד הירושלמי: " "רבי ברכיה ורבי חייא דכפר דחומין: חד אמר 'אפילו כל העולם כולו אינו שוה לדבר אחד של תורה', וחד אמר 'אפילו כל מצותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה'. רבי תנחומא ורבי יוסי בן זימרא, חד אמר כהדא וחד אמר כהדא. רבי אבא אבוי דרבי אבא בר מרי בשם ר' אחא: כתוב אחד אומר וכל חפצים לא ישוו בה וכתוב אחד אומר וכל חפציך לא ישוו בה - חפצים אלו אבנים טובות ומרגליות, חפציך אלו דברי תורה, דכתיב כי באלה חפצתי נאם ה'" " ( תלמוד ירושלמי, פיאה ד. ) .
- אך חז"ל במקור זה לא הסבירו מדוע יש הבדל בין הפרקים, ולא הכריעו בשאלה מה חשוב יותר; הם השאירו את הסתירה בין הפרקים ללא תירוץ.
- ועוד: הפירוש למילים חפציך ו חפצים מנוגד לפירוש המופיע בתלמוד הבבלי, ונראה גם מנוגד למשמעות המילולית שלהן (וייתכן שיש טעות בגרסה וצריך להיות הפוך - "חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות, חפצים אלו דברי תורה" ).
לענ"ד, כדי להסביר את ההבדל בין הפסוקים, יש לבדוק למי פונה כל פרק.
- פרק ג פונה אל האנשים הפשוטים, התלמידים; כך ניתן להסיק מהפניה בני (בן = תלמיד), שמופיעה בו שלוש פעמים - פסוק א: "בְּנִי, תּוֹרָתִי אַל תִּשְׁכָּח, וּמִצְוֹתַי יִצֹּר לִבֶּךָ", פסוק יא: "מוּסַר ה', בְּנִי, אַל תִּמְאָס; וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ", פסוק כא: "בְּנִי, אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ; נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה".
- פרק ח פונה אל האישים החשובים, המנהיגים, שתפקידם ללמד; כך ניתן להסיק מרשימת "בעלי התפקידים" בפרק, פסוקים 15-16: "בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ; וְרֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ; וּנְדִיבִים, כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק"; ואולי גם מפתיחת הפרק, פסוקים 1-4: "הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא, וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ. בְּרֹאשׁ מְרֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ, בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה. לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת, מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה. אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא, וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם" - החכמה עומדת במקום גבוה (סמל לשלטון והנהגה), ליד השער ( מקום המשפט ומרכז החיים הציבוריים ), וקוראת אל האישים ( האנשים החשובים ). תפקידם של אותם אנשים הוא ללמד, כפי שכתוב בפסוק הבא (פסוק ה): "הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה..." - עזרו לפתיים להבין את סודות העורמה ( פירוט ; ראו גם החכמה קוראת ).
הבדל זה מתבטא גם בפסוקים שהבאנו למעלה:
- בפרק ג נאמר "כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף, וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ" - הדגש הוא על התועלת הכלכלית שאפשר להפיק מהחכמה - מסחר ותבואה;
- ובפרק ח נאמר: "קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף, וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר" - הדגש הוא על התועלת הרוחנית שאפשר להפיק מהחכמה - מוסר ודעת.
לפי זה, ניתן להציע שני הסברים להבדלים בין הפרקים:
3. ייתכן שהפסוק מפרק ג מתייחס ללימוד תורה של אדם מן השורה, והפסוק מפרק ח מתייחס ללימוד תורה של מנהיג.
התורה מדגישה במיוחד את חובתו של המלך ללמוד תורה (דברים יז יח): "וְהָיָה כְשִׁבְתּוֹ עַל כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ, וְכָתַב לוֹֹֹֹ אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאֶת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם. וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו, לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהָיו, לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאֶת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם."כל אדם צריך לכתוב לעצמו ספר תורה, והמלך צריך לכתוב לעצמו ספר תורה נוסף - שיהיה עמו בכל מקום שהוא נמצא בו, כך שיוכל לקרוא וללמוד בכל מצב, וליישם את חוקי התורה בכל מצב.
גם ליהושע, לאחר שהתמנה למנהיג ישראל, נאמר (יהושע א ח): "לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ; כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל". דרך לימוד התורה, ה' מנהיג את המנהיג.
מכאן ניתן ללמוד, שהמלך לא צריך לנצל את זמנו הפנוי להתנדבות, אלא רק ללימוד; ומכאן שעבור המלך, לימוד תורה הוא הדבר החשוב ביותר - "כל חפצים לא ישוו בה" - אפילו מצוות של התנדבות לא ישוו בה. כך הדבר גם לגבי המנהיגים האחרים שנזכרו בפרק ח - רוזנים, שרים ושופטים.
אולם, עבור האדם הפשוט "כל חפציך לא ישוו בה" - ענייני חול אינם שווים בחשיבותם לעיסוק בחכמה, אבל מצוות של התנדבות כן שוות, והאדם יכול לבחור במה הוא רוצה להשקיע את זמנו הפנוי - אם בלימוד חכמה או בהתנדבות.
לאחר שאדם הוכיח את עצמו, במעשים של התנדבות, שהוא מוכן למסור את נפשו למען הזולת, ייתכן שה' ימנה אותו לתפקיד של מנהיג (כמו למשל משה הצעיר ), ואז יקדיש את זמנו הפנוי ללימוד, על-מנת שיוכל להנהיג בצורה הטובה ביותר.
4. ייתכן שהפסוק מפרק ג מתייחס לחכמה שהאדם לומד לעצמו, והפסוק מפרק ח מתייחס לחכמה שהאדם מלמד אחרים:
- הפסוק בפרק ג אומר לאדם, שעדיף שיִלְמַד חכמה מאשר שיעסוק בהגשמת חפציו האישיים;
- והפסוק בפרק ח אומר לאדם, שעדיף שיְלַמֵּד חכמה מאשר שיעסוק בהגשמת חפצים כלשהם, אפילו מצוות אחרות. האישים, אלו שיודעים ללמד, חייבים ללמד, והדבר חשוב אפילו יותר מאשר קיום מצוות של התנדבות; מצוות המזכות את הרבים חשובות יותר ממצוות של אדם פרטי .
לפי זה, הפסוקים אינם קובעים סדר עדיפויות בין קיום מצוות של התנדבות לבין לימוד עצמי - אדם הלומד תורה לעצמו בלבד, רשאי לבחור עד כמה הוא רוצה להשקיע בלימוד לעומת התנדבות, והטוב ביותר הוא שישלב ביניהם, שהרי כל מטרתו של לימוד התורה הוא להביא לידי מעשה (דברים ה א): "וּלְמַדְתֶּם אֹתָם, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשֹׂתָם".
מסקנה זו מתאימה לדברי חז"ל בכמה מקומות:
- בתלמוד בבלי, בבא קמא יז. , דנים בדברי-שבח שנאמרים על אדם שנפטר, והמסקנה היא שהשבח הגדול ביותר היא שהוא לימד תורה לאחרים, זה שבח גדול יותר מאשר להגיד עליו ש קיים את התורה (" "'לימד' עדיף מ'קיים'" " - רש"י) ; מצד שני, נאמר " "גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה" ", ומכאן שה מעשה - קיום המצוות - חשוב יותר מאשר ה לימוד לעצמו (" "אלמא מעשה עדיף" " - רש"י; אמנם בעלי התוספות פירשו הפוך - לימוד תורה לעצמו חשוב יותר ממעשה, ומעשה חשוב יותר מהוראת תורה לאחרים; ובפרקי אבות נאמר "כל הלומד על-מנת לעשות - מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות", משם נראה שהמעשה חשוב יותר מההוראה לאחרים, וההוראה לאחרים חשובה יותר מהלימוד לעצמו; ואין כאן מקום להאריך בזה ) .
- בתלמוד בבלי, מגילה ג נאמר, ש לימוד תורה של רבים חשוב יותר מאשר הקרבת קרבנות, שהיא מצוה מעשית; אך הקרבת הקרבנות חשובה יותר מאשר לימוד תורה של יחיד ( פירוט ).
לאחר שהאדם הוכיח את עצמו במעשים, ראוי שיתחיל ללמד אחרים, כך שיהיה " "נאה דורש ונאה מקיים" ".
לסיכום (וכמובן בלי לפסוק הלכה), נראה שרוב האנשים, שאינם מנהיגי ציבור ואינם עוסקים בהוראה, צריכים לשלב בין לימוד לבין התנדבות, כל אחד לפי יכולתו ואופיו; אך מנהיגי ציבור צריכים להשקיע את רוב זמנם בלימוד, ואנשים שיכולים ללמד צריכים להשקיע את רוב זמנם בהוראה, כי בשני המקרים הללו, החכמה חשובה יותר אפילו ממצוות התנדבותיות - "וכל חפצים לא ישוו בה".
אשת חיל חשובה לפחות כמו לימוד תורה עריכה
במאמרנו השוינו בין לימוד תורה לקיום מצוות מעשיות, אולם יש עניין אחד בעולם המעשה שערכו גדול לפחות כמו לימוד תורה: (משלי לא י): "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא? וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ"( פירוט ). ערכה של אשת חיל מתואר בביטוי "רחוק מפנינים", דומה מאד לביטויים המתארים את ערכה של החכמה - "יקרה היא מפנינים", "כי טובה חכמה מפנינים".
לימוד תורה לעומת קיום מצוות בחסידות עריכה
הרש"ז מלאדי מסביר מדוע במקרים מסויימים קיום מצוות קודם ללימוד תורה, ובמקרים אחרים לימוד תורה קודם לקיום מצוות: " "מבטלין תלמוד תורה לקיום מצוה מעשיית כשאי-אפשר לעשותה על-ידי אחרים, משום כי זה כל האדם ותכלית בריאתו וירידתו לעולם הזה, להיות לו ית' דירה בתחתונים דווקא, לאהפכא חשוכא לנהורא, וימלא כבוד ה' את כל הארץ הגשמית דייקא, וראו כל בשר יחדיו, כנ"ל;"
"מה שאין כן כשאפשר לעשותה ע"י אחרים, אין מבטלין תלמוד תורה, אף שכל התורה אינה אלא פירוש המצוות מעשיות, והיינו משום שהיא בחינת חב"ד של אין-סוף ברוך הוא, ובעסקו בה ממשיך עליו אור אין-סוף ברוך הוא ביתר שאת והארה גדולה לאין קץ מהארה והמשכה על-ידי פיקודין שהן אברים דמלכא." " ( תניא חלק א לז ) .
תכלית הבריאה היא להאיר את אור ה' בעולם החומרי-החשוך, דבר שנעשה על-ידי קיום מצוות. כל אדם נשלח לעולם הזה כדי לבצע חלק מהתכלית הזאת, ולהאיר את אור ה' בחלק מסויים מהעולם ששייך לו. לכן ישנה עדיפות עליונה לכך שהאדם יקיים את המצוות הספציפיות שמוטלות עליו - מצוות שאי-אפשר לעשותן על-ידי אחרים - שהרי בכך הוא ממלא את תפקידו, ואם הוא לא יעשה זאת, החלק שלו בעולם הזה לא יתוקן.
אולם, מצוות שאפשר לעשותן על-ידי אחרים הן כבר מעבר לתפקידו, ולכן יש להן עדיפות נמוכה יותר, ואם יש לאדם בחירה, עדיף שיבחר בתלמוד תורה, שמקרב אותו אל ה' יותר מאשר קיום מצוות.
מקורות עריכה
על-פי מאמר של אראל (שאלה: יעל) שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-04-06.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/ktuv/mjly/xfc