ברכות ב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא אמר רבה בר רב שילא א"כ לימא קרא ויטהר מאי וטהר טהר יומא כדאמרי אינשי איערב שמשא ואדכי יומא. במערבא הא דרבה בר רב שילא לא שמיע להו ובעו לה מיבעיא האי ובא השמש ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא או דילמא ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר גברא והדר פשטו לה מברייתא מדקתני בברייתא סימן לדבר צאת הכוכבים שמע מינה ביאת שמשו הוא ומאי וטהר טהר יומא.
אמר מר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ורמינהו מאימתי קורין את שמע בערבין משהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו. סיפא ודאי פליגא אמתניתין. רישא מי לימא פליגי אמתני'. לא עני וכהן חד שיעורא הוא. ורמינהו מאימתי מתחילין לקרות ק"ש בערבית משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות דברי ר"מ וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן לדבר צאת הכוכבים. ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (נחמיה ד, טו) ואנחנו עושים במלאכה וחצים מחזיקים ברמחים מעלות השחר עד צאת הכוכבים ואומר (נחמיה ד, טז) והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה מאי ואומר וכי תימא מכי ערבא שמשא ליליא הוא ואינהו דמחשכי ומקדמי ת"ש והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה קא סלקא דעתך דעני ובני אדם חד שעורא הוא ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא חכמים היינו רבי מאיר אלא שמע מינה עני שעורא לחוד וכהן שעורא לחוד לא עני וכהן חד שעורא הוא ועני ובני אדם לאו חד שעורא הוא. ועני וכהן חד שעורא הוא ורמינהו מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר רבי יהושע אומר משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן רבי מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן אמר לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים ר' חנינא אומר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח ר' אחאי ואמרי לה ר' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא ר' חנינא היינו ר' יהושע אלא לאו שמע מינה שעורא דעני לחוד ושעורא דכהן לחוד שמע מינה. הי מנייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי אמרת דעני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר אלא לאו שמע מינה דעני מאוחר שמע מינה:
אמר מר אמר ליה רבי יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים שפיר קאמר ליה רבי יהודה לרבי מאיר ורבי מאיר הכי קאמר ליה מי סברת דאנא אבין השמשות דידך קא אמינא אנא אבין השמשות דרבי יוסי קא אמינא דאמר רבי יוסי בין השמשות כהרף עין זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו
רש"י
עריכהדילמא ביאת אורו – שיאור השמש ביום השמיני, ויטהר האיש עצמו בהבאת קרבנותיו, ואחר יאכל:
אם כן – דהאי קרא "וטהר" לשון ציווי הוא, נימא קרא 'ויטהר', מאי "וטהר"?:
אידכי – לשון עבר, נתפנה מן העולם השמש:
מברייתא – דקתני לקמן בשמעתין: "משעה שהכהנים נכנסיןב* לאכול בתרומתן, וראיה לדבר – צאת הכוכבים", שמע מינה אין כפרתן מעכבתן:
משהעני – שאין לו נר להדליק בסעודתו:
סיפא ודאי פליגא אמתניתין – דקתני הכא: עד שעה שעומד ליפטר מתוך הסעודה, והיינו לא כרבי אליעזר ולא כרבנן ולא כרבן גמליאל, דדריש "ובשכבך" – תחילת זמן שכיבה, ובמתניתין תנן עד סוף האשמורה הראשונה
עני וכהן – עני כל לילותיו, וכהן טמא לאכול בתרומה, חד שיעורא הוא, צאת הכוכבים:
בערבי שבתות – ממהרין לסעודה, שהכל מוכן:
שאין ראיה לדבר – שהיום כלה בצאת הכוכבים, זכר לדבר איכא:
דמחשכי – ועושין מלאכה בלילה משקיעת החמה עד צאת הכוכבים:
ומקדמי – ומשכימין, קודם היום, דאימא יום לא הוי עד הנץ החמה, והם מקדימין מעלות השחר, דהוי כמו מהלך חמישה מילין (פסחים צג ב):
תא שמע והיה לנו הלילה משמר – מדקאמר "והיום מלאכה", אלמא האי דעבר מעלות השחר עד צאת הכוכבים יממא הוא, וזכר לדבר איכא, דכל עת מלאכה קורא הכתוב יום:
קא סלקא דעתך רוב בני אדם היינו עניים – כלומר בני אדם בערבי שבתות, ועניים בימות החול, חד שיעורא הוא:
משעה שקדש היום בערבי שבתות – היינו בין השמשות, ספק יום ספק לילה, וכיון דספק הוא, קדש היום מספק:
משעה שהכהנים טובלים – היינו קודם בין השמשות, כדי שיהא להם קודם בין השמשות הערב שמש, והכי אמרינן ב"במה מדליקין" (שבת לה א) דזמן הטבילה קודם בין השמשות מעט:
והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים – רבי יהודה לטעמיה, דאמר ב"במה מדליקין": בין השמשות – כדי מהלך חצי מיל קודם צאת הכוכבים קרוי בין השמשות, והוי ספק, הלכך טבילה דמקמי הכי מבעוד יום הוא, ולאו זמן שכיבה הוא. ולקמן מפרש מאי אהדר ליה רבי מאיר:
נכנסין להסב – אית דאמרי בימות החול, ואית דאמרי בשבתות, מכל מקום מאוחר הוא (לכולם):
והי מינייהו מאוחר – (לכולם,) דעני או דכהן:
הכי גרסינן: אי סלקא דעתך דעני קודם, רבי חנינא היינו רבי אליעזר – בין השמשות דרבי יהודה מהלך חצי מיל לפני צאת הכוכבים, ודרבי יוסי כהרף עין לפני צאת הכוכבים, ורבי מאיר כרבי יוסי סבר ליה, וכי טביל מקמי הכי סמוך לחשכה הוא, וזמן שכיבה קרינן ביה:
הערה ב*: צ"ל זכאין. (הב"ח)
תוספות
עריכהדילמא ביאת אורו הוא. פי' רש"י עד שיזרח אורו של יום השמיני ומאי וטהר טהר גברא שיטהר האיש בהבאת קרבנותיו. ותימא לפירושו לפרוך אההיא דהערל (דף עד:) דהעריב שמשו אוכל בתרומה וכו' מנלן דביאת שמשו הוא. ועוד היכי מצי למימר דמיירי בזריחה דאי בזריחה הוא הוה מצי למכתב בקרא וזרח השמש וטהר כמו ממזרח השמש (במדבר כא) או לשון יציאה כמו השמש יצא על הארץ (בראשית יט) ונקט בקרא ובא השמש אלמא דהיינו שקיעת החמה. ועוד דבסמוך קא מבעיא ליה האי ובא השמש אי ביאת אורו הוא ופשיט מברייתא זכר לדבר וכו' תפשוט ממתניתין (דנגעים פי"ד) העריב שמשו אוכל בתרומה אלמא דהיינו ביאת שמש. וי"ל דה"פ ממאי דהאי ובא השמש וטהר ביאת שמש הוא ממש ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים דילמא ביאת אורו הוא דהיינו תחלתה של שקיעת החמה והוא תחלת הכנסתה ברקיע ועדיין יש שהות ביום חמש מילין עד צאת הכוכבים ומאי וטהר טהר גברא והשתא למתניתין דהערל לא קשה מידי דמצי למימר העריב שמשו דהתם היינו ביאת אורו ואף מהתם לא תפשוט דהיינו צאת הכוכבים. משום הכי איצטריך לאתויי הכא הברייתא דצאת הכוכבים:
אם כן לימא קרא ויטהר. אף על גב דבכמה מקומות כתיב וטהר. התם ליכא למיטעי אבל הכא דאיכא למיטעי הוה ליה למכתב ויטהר:
משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח. תימא עני גופיה מתי יתפלל דהא אמרת זמן אכילתו היינו זמן ק"ש וכיון שבא זמן ק"ש אסור להתחיל בסעודה עד שיתפלל ברישא כדתניא לקמן (דף ד:) וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ויש לומר דזמן תפלה הוי קודם לזמן סעודה דלאו דוקא משעני נכנס לאכול אלא פורתא מעיקרא קאמר שעד שיכינו לו סעודתו יקרא ויתפלל:
אע"פ שאין ראיה לדבר. ראיה גמורה אינה דהא לא מיירי התם לענין ק"ש:
ואי ס"ד דעני קדים רבי חנינא היינו ר' אליעזר. ולא מצי למימר דעני קדים לקדוש היום או קדוש היום קדים לשעורא דעני. דלא מסתברא לחלק כל כך בשעורי זמן שכיבה דכל זמנים הללו אית ביה:
אמר ליה ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים. תימא תיקשי ליה לנפשיה שהרי פלג המנחה מבעוד יום היא והוא אומר (לקמן דף כז.) מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן תפלת ערבית. ויש לומר דלדידיה לא קשיא דלא דריש בשכבך ובקומך אבל לרבנן דדרשי קשיא דאינו זמן שכיבה:
הערה ג*: צ"ל מדנקט (הב"ח).
הערה ד*: היינו ביאת אורו - פירוש, היינו לאו דווקא שקיעת החמה. (הב"ח)
גליון הש"ס
עריכה- גמ' טהר יומא - עיין תוס' יו"ט ריש פרק ב' דזבחים ד"ה וטב"י.
- תוס' דיבור המתחיל משעה וכו' מתי יתפלל כו' - וכי בעני נכרי יהיה שיעורא?! בספר חדוות יעקב בשם גליון תוס' בכ"י.
ראשונים נוספים
והחומרו' שישנן בקודש שהוא קרוי קרבן מפני שמקטיר ממנו אמוריו וחלביו על גבי המזבח ואם תהיה מחשבת כהן המקריבו באחת מהעבודו' הארבע שהן שחיטה וקבלה והולכה וזריקה אם מחשב בשחיטה לזרוק דמה או להקטיר אמוריה למחרת אותו היום או אם יחשב באחת הארבע העבודות לוכל הימנה כזית בשר חוץ לזמנו נעשה אותו הזבח פיגול ונפסל במחשבה שחשב בשעת עבודה כדכתיב (ויקרא ז') לא יחשב לו פגול ודרשינן (זבחים דף כ"ט) במחשבה נפסל וכן מה שישתייר ממנו עד שיעבור העת והזמן הקצוב לו כבר נעשה נותר כדכתיב (ויקרא י"ט) ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר וגו' הפגול והנותר אם אוכל אדם מהן כזית במזיד חייב כרת ובשוגג חייב חטאת כדתנן (כריתות דף ב') ל"ו כריתות בתורה ומהן האוכל חלב ודם ונותר ופגול על אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתם חטאת וכן נמי האדם הטמא אם יאכל כזית מבשר הקדשים במזיד חייב כרת כדכתי' (ויקרא ז') והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמי' [וגו' וטומאתו עליו ונכרתה] ואם בשוגג אכל חייב קרבן עולה ויורד היינו שאמר בו הכתוב (שם ה') ואם לא תגיע ידו ואם לא תשיג ידו וכל קרבן שחלק בו הכתוב בין עשיר לעני נקרא עולה ויורד והחטאת המתחייב בה על החלב ועל הדם והפגול והנותר וכלל המנויין במשנתנו היא חטאת קבועה בין דל בין עשיר שוין בה ואיתיה לפירושיה דקרבן עולה ויורד המתחייב בו טמא שאכל את הקודש בפרשת (ויקרא ה) ונפש כי תחטא ושמעה בפסוק שני ונפש אשר תגע בכל דבר טמא לפי שהשלים הענין בפסוק השלישי וכתיב ונעלם ממנו והוא ידע ואשם וכשאנו מעיינין באלו הפסוקים אין אנו רואין בהן זולתי זכרון הטומאה לא יותר וכבר ידענו כי כל אדם מישראל אם הוא נוגע בדבר טמא אינו חייב אלא ליטהר בלבד ואין עליו חטא בזה הדבר ולא אשמה אלא אם כן עשה דבר שגורם לו אשמה ופשע שמתחייב עליו להתכפר בקרבן ולא מצינו בפשוטן של כתובים הללו כלום מזה הדבר אבל העתיקו לנו רבותינו ז"ל פירושן של דברים הללו ובירורן והגידו לנו אי זו פשע הוא שחייב אותו הקרבן ההוא ומאי היא אכילת בשר הקודש או ביאת המקדש כדתניא (שבועות דף ו') ומנין שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה מה כשהזהיר וענש על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו אף כשחייב קרבן על הטומאה על טומאת מקדש וקדשיו ומי שנגע בדבר מכל הטמאות הנזכרות בכתובין ואכל כזית מבשר הקודש בשוגג או נכנס למקדש בשוגג נתחייב קרבן עולה ויורד כדקתני בסיפיה דההיא מתני' שהזכרנוה (כריתות דף ב') חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד והוא שהיתה לו ידיעה בתחלה כי אותו הבשר קודש הוא וגם היתה לו ידיעה בטומאה שנטמא בה ובשעה שאכלו שגג באחת מהן או בשתיהן ואח"כ נודע לו אותו הדבר שכבר שגג בו כדתנן (שבועות דף ב') כל שיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בנתיים הרי אלו בעולה ויורד ומי ששחט דבר אחד מקדשי המזבח חוץ לעזרה או הקטיר מהם כלום בחוץ חייב כרת כדכתיב (ויקרא י"ז) איש איש מבית ישראל אשר ישחט [וגו'] ואל פתח אהל מועד לא הביאו ומי שנהנה מהן שוה פרוטה בשוגג נתחייב באשם מעילות כדכתיב (שם ה') נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה וגו' והאונן נמי אין מותר לו לוכל מהם כלום דגמר ליה מקל וחומר ממעשר בספ' אלו המדות עדיפין הקדשים מן התרומה וגרסי רבנן דאית להו מדות אחרות שהן עדיפין בהן מן התרומה אין אנו מאריכין להזכירם לפי שהן נכללות בזו המשנה דמס' חגיגה (דף כ') דתנן חומר בקודש מבתרומה וכו' ולמדנו מגמרא דרבנן כללי דתרומה יש לה יתרון על המעשר ומעלתה למעלה ממעלתו שהכתוב חייב עליה מיתה כדכתיב (ויקרא כ"ב) ומתו בו כי יחללוהו והמעשר לא חייב עליו יותר מהמלקות על האוכל מעשר טמא כמו ששנו (יבמות דף ע"ג) אוכלו בטומאת עצמו לוקה מה שאין כן בתרומה ומעלת הקדש עדיפא מהתרומה שיש בו חיוב כרת והוא חמור יות' מהמיתה ואע"פ ששניהם בידי שמים כדאמרינן (בסוף) מסכת כריתות (דף כג) דהא איסור מעילה לר' קל במיתה וקדשים איסור חמור בכרת ואתי איסור מעילה דקיל וחייל אאיסור כרת דחמיר ואיתא נמי בהרב' מקומות מן התלמוד אנו מזכירין מהן מה שעלה בידינו במס' שבת בפ' במה מדליקין (שבת דף כה) ובפסחים בפ' כל שעה (פסחים דף לב) ובחגיגה בפרק חומר בקודש (חגיגה דף כה) וביבמות בפרק הערל (יבמות דף עג) ובשחיטת חולין (דף לא) בפרק השוחט אחד בעוף וכסדר הזה נמי אירע להיות דינם במעלות הטומאה כמו שתדע שהשרץ הוא אב הטומאה וכל מה שנגע בו מן החולין נקרא ראשון ומה שנגע בראשון נקרא שני והשני בחולין אינו מטמא שלישי ואינו פוסל ולפיכך קראתו המשנה פסול ולא קראהו טמא לפי שכל ולד טמא שאינו מטמא אחר פסול מיקרי וכל ולד טמא שמטמא אחר הוא שנקרא טמא וזה עיקר ראוי להיזהר בו וכך שנינו במס' טהרות (פ"ב מ"ג) הראשון שבחולין טמא ומטמא השני פסול ואינו מטמא ויש במקומות הרבה במשנה מה שמסייע לזה והיה ר' עקיבא סובר כי השני בחולין מטמא שלישי כדמפורש במס' סוטה (פרק כשם דף כז) אלא על אותה סתם המשנה שהזכרנו אנו סומכין ולא על דבריו של ר' עקיבא ואע"פ שכל התנאין שסוברין (באותו) [כאותו] הסתם מנאם במסכת סוטה (דף ל) והעמידם כולם בשיטה אחת וקיימא לן דכל מילתא דאקמוה רבנן בשיטה נפקא לה מהלכתא מיהו אין אנו תופסין זה העיקר אלא אם אין אנו מוצאין בתלמוד מה שדוחה אותו עיקר ומסייע דברי אותם התנאים שהעמדנום בשיטה והרי מצינו סיוע לאותם התנאים חדא בהדא מס' דברכות בפ' ואלו דברים (דף נב) דאמרינן הכא בשולחן שני עסקינן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס' חולין בפ' השוחט (חולין דף לג) ידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין ובמס' יו"ט בפ' יו"ט שחל להיות ערב שבת (דף יח) אמרינן ולד הטומאה היכא משכחת לה גבי תרומה כהנים זריזין הן ובפסחים בפרק כל שעה (פסחים דף לד ועי' רש"י שם) אמרי כי האי גוונא ואיבעי תימה התם דנגעי בראשון דהוו להו אינהו שני ושני עושה שלישי בתרומה מכלל דבחולין אין שני עושה שלישי ובפרק (ו') [ד] דמס' טבול יום איתא בג' משניות מסודרות מפני [שהוא] שלישי ושלישי טהור בחולין והזכירו במס' נדה בפרק ראשון (דף ז) אחת מהן ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל (ברכות פרק אין עומדין הלכה א') דעבדוה להא מילתא דוגמא להילכתא פסיקאתא דגרסינן אבדן שאל לר' כמה מעלות לקודש א"ל ד'.
מעשה שהעני נכנס לאכול פתו: איכא למידק, ועני מתי יקרא קרית שמע?! קודם לזמן הזה אינו יכול שלא הגיע זמנו, ואינו נכון לומר דבעניים נכרים יהיה שיעורא. ועוד, למאן דיהיב שיעורא בשעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות - הנהו אימת קרו? ואין לומר דיקראו אחר הלילה דהא תניא לקמן (דף ?) "לא יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואחר כך אתפלל". ועוד דהא כיון שהגיע זמן המקרא, ואפילו סמוך לו קצת מלפניו, לא יסב עד שיקרא. ואפשר דאפילו התחיל- מפסיק לקרית שמע, וכדמוכח בשבת (ט: ??). ויש לומר דמשעה שהן נכנסין לאכול קתני ולא משעה שהן אוכלין, אלא הן נכנסין לאכול ואחרים מתקנין להם והן קורין בשעה שאחרים מכינין להם.
ואף על פי שאין ראיה לדבר: כלומר שאין ראיה שיהא זה זמן המקרא.
רבי אחאי ואמרי לה רבי אחר אומר משעה שבני אדם נכנסים להסב: פירש רש"י ז"ל אית דאמרי בחול ואית דאמרי בשבת. ובודאי משמע כפירוש הראשון דהא כיון דאסיקנא הכא דשיעורא דעני לחוד ודכהן לחוד, מסתמא נראה דהדרינן למאי דסבירא לן מעיקרא ד"עני ובני אדם בערבי שבתות - חד שיעורא אית להו", וכיון שכן רבי אחאי היינו רבי חנינא! אלא דמשעה שבני אדם נכנסין להסב בימי החול קאמר והם מתאחרים יותר.
רבי חנינא היינו רבי אליעזר: פירשו בתוס' משום דלא מסתברא לחלוק בשיעורא בזמן שכיבה קודם צאת הכוכבים. אבל בפירושי רבינו האי גאון ז"ל משום דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בברייתא, כל חדא וחדא תלויה בדבר - דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר "ובא השמש" ביאת שמשו, דהיינו תחלת השקיעה ומאי "וטהר" טהר גברא; ור' יהושע סבר ביאת אורו הוא ומאי "וטהר" טהר יומא, ואין ביניהם שיעור שאפשר להיות שיעור אחד(?) אלא ר' מאיר דיהיב שיעורא קודם שיעורא דר' יהושע כשיעור טבילה. וחנניא אמר דלא תלי שיעורא בתחלת הלילה אלא שעת שכיבה, ואין דרכן של בני אדם לשכב בתחלת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכניו; ורבי אחא משעה שבני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר לפי שמספרין בתחלת הלילה ברחוב העיר על פתחיהן זה עם זה. וכיון שכן, אי שיעורא דרבי חנינא קודם לשיעורא דרבי יהושע, אין לך שיעור אחר לתלות בו אלא שיעורא דרבי אליעזר שהוא ביאת שמשו.
ולכל הפירושים נראה לי דלאו דוקא נקט "היינו דרבי אליעזר", דהוא הדין דהוה מצי למימר "היינו רבי מאיר", שאף הוא קודם לרבי יהושע, אלא כיון דרבי אליעזר קדים בברייתא תלא ליה בדרבי אליעזר והוא הדין בדרבי מאיר. ומכל מקום לדברי רבינו האי גאון זצ"ל נמצינו למדין דשעה שקדש היום תחלת השקיעה דהיינו ביאת שמשו ואם כן לא נפרש שקדש מעצמו אלא שראוי ליקדש שהוא זמן הראוי לתוספת קדש מן החול. והשתא ניחא לי אמאי לא אמר "דילמא שיעורא דעני קודם?" [??] ולאו היינו רבי אליעזר שיעורא דרבי חנינא משעה שתשקע החמה דהיינו ביאת שמשו.
אבל מה שפירש רש"י ז"ל "משעה שקדש היום- היינו בין השמשות" קשיא לי; דילמא שיעורא דעני קודם כדאמרן? ויש לומר לפי פירוש רש"י ז"ל, אי איתא דרבי חנינא יהיב טעמא בביאת השמש, לא הוה נקט ליה בההוא לישנא דשעה שהעני נכנס לאכול פתו, דשקיעת החמה ידיעא טפי ומתפרסם לכל טפי משיעורא דעני.
אבל מכל מקום מהכא איכא למשמע דליכא תנא דסבירא ליה מפלג המנחה, ואפילו רבי יהודה גופיה, דאי איתא- דילמא היינו שיעורא דעני? ויש להשיב דהא לא אפשר דעני ודאי לא מקדם כולי האי משום דמשתכר הוא אצל אחרים ואינו נכנס עד לאחר השקיעה מיהא.
אנא בין השמשות דרבי יוסי קאמינא: והקשה הראב"ד ז"ל אם כן כיון דשלים בין השמשות דרבי יהודה, מאי איכא תו עד צאת הכוכבים ואם כן היינו רבי יהושע, דכל בין השמשות דרבי יהודה לרבי יוסי יממא הוא וכהנים טובלין בו. ותירץ הוא ז"ל דרבי מאיר כרבי יהודה סבירא ליה והכי קאמר- אנא לאו משעה שטובלין לדידי ולדידך קמארי, דההוא ודאי יממא הוא; אנא משעה שטובלין לרבי יוסי אמר דלית ליה בין השמשות קודם צאת הכוכבים אלא כהרף עין. ונמצא לרבי יוסי שטובלין בבין השמשות דרבי יהודה, וזמן טבילה דרבי יוסי -דהיינו כל בין השמשות דרבי יהודה- איכא בין מאיר לרבי יהושע.
סיפא ודאי פליגי: דהא אמרינן דאינו נמשך זמן החיוב אלא עד שעה שעומד ליפטר וכו' וטפי הוא שיעור' דמתני' דאמר עד סוף האשמורה הראשונה:
ואינהו הוא דמקדמי ומחשכי: והיו עושים מלאכה אפי' אחר כלות היום. ת"ש והיה וכו', אלמ' ביום היו עושים מלאכה ולא בלילה. וא"ת ואמאי אמרינן שאין ראיה לדבר דהא ראיה גמורה היא דלילה הוא משעת צאת הכוכבים. י"ל דמשום הכי לא חשבינן לה ראיה גמורה משום דבק"ש אינה תלויה בלילה אלא בזמן שכיבה וה"ק אעפ"י שאין ראיה לדבר דצאת הכוכבים הוי זמן ק"ש ואפי' הכי זכר איכ' דכיון שיציאת הכוכבים הוא לילה מסתמא זמן שכיבה הוא: קס"ד בני אדם היינו עניים. כלומר דשיעור' דבני אדם בערבי שבתות כשיעור' דעניים בימות החול משום שכיון שהעני אין לו אלא פת במלח אין לו להתאחר לתקן שום דבר אף בני אדם בערבי שבתות הכל מתוקן לסעודה ואין להם לעכב בכלום:
משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן: דהיינו יציאת הכוכבים:
ר' מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן: דהיינו קודם בין השמשות היו טובלין כדי שיערב השמש עליהם בטבילה.
ר' יהודה אומר וכו' ר' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב: פירוש זה השיעור מאוחר לכולן כלומר משעה שרוב בני אדם נכנסין מן השוק שספרו זה עם זה:
הי מינייהו מאוחר מסתבר' דעני מאוחר דאי ס"ד עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר: פירוש דודאי קודם צאת הכוכבים ליכא למיתלי שיעור' אחרינא אלא קדש היום או שיהא יום לגמרי דליכ' למימר דשיעורא דעני פורתא קודם יציאת הכוכבים כדאוקימנ' לקמן במילת' דר' מאיר דסבר בין השמשות דר' יוסי קודם יציאת הכוכבים כהרף עין דשיעור אכילת עני לא איפשר דהוי שיעור מכוון שיהא כל הזמן ברגע אחד אלא ודאי לא איפשר למימר גבי עני אלא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום:
אמר מר אמר לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלים שפיר קאמר ליה ר"י לר' מאיר: דודאי כיון דטבלי קמי בין השמשות יממא הוא ולא מיקרי זמן שכיבה. אמר לך ר' מאיר מי סברת דאנא בין השמשות דידך קאמינ' דהוא תיכף לשקיעת החמה ודאי האי לאו זמן שכיבה הוא אבל אנא בין השמשות דר' יוסי סביר' לי דהוא כהרף עין קודם צאת הכוכבים והן טובלין קודם לכן כדי שתחשך עליהם הלילה בטהרה וכיון שהוא סמוך לחשכה זמן שכיבה קרינא ביה וליכ' למימר הכא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום דהא ודאי פליגי דר' מאיר סבר לה כר' יוסי ור' יהודה כר"א:
משעה שהעני נכנס (לביתו)[1] לאכול פתו במלח עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו. ואם תאמר ועני זה מתי יקרא את שמע, וכי בעניים [נכרים][2] יהיב שיעורא למילתיה. וכן נמי קשה למאן דאמר לקמן בשעה [שרוב][3] (ש)בני אדם נכנסין להסב, דמשמע שיקרא ויתפלל אחר אכילה. ויש לומר, שיקרא ויתפלל בשעה שיכינו לו סעודתו. ולהכי נקט משעה שעני נכנס, משעה שרוב בני אדם נכנסין. [ורבנו חננאל גורס עד שעה שעומד לישן. [4][ו]משמע לגירסתו שיתפלל ויקרא ק"ש אחר אכילתו קודם שילך לישן. ולא נהירא, דאמרינן לקמן {לקמן ד:} אדם בא מן השדה וכו' וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך.][5]
ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר. ואם תאמר, והלא ראיה גדולה היא, דדרשינן מיניה במגילה {כ:} דמצאת הכוכבים עד עמוד השחר הוי לילה לענין כל דבר שמצותו בלילה. ויש לומר, דודאי לילה [גמור הוא][6], אבל לענין שכיבה שתהא זמנה באותה שעה אינ[ו][7] אלא זכר. ותימא כיון דקיימא לן דצאת הכוכבים לילה הוא, ואמרינן בשילהי במה מדליקין {לה:} כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלושה לילה, אם כן למה נחלקו [8][שם {לד:} ה]תנאים לענין בין השמשות, ניחזי אנן בכוכבים. ויש לומר, שאין אנו בקיאין בשיעור הכוכבים, דאמרינן התם לא גדולים הנראין ביום ולא קטנים הנראין בלילה אלא בינונים. ותימא, למה לא נחלקו כמו כן בעמוד השחר, ויתנו בו זמן מתי הוא. ויש לומר, לפי שזמנו קבוע מתי הוא. והכי איתא בירושלמי {ברכות פ"א, ה"א} (כמה)[9] [ר' חנינא][10] חבריהון דרבנן בעי, כמה דתימר בערבית נראו ג' כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע [הרקיע, לילה הוא][11], ויימר אף בשחרית כן. אמר (רבא)[12] [ר' אבא][13] כתיב השמש יצא על הארץ {בראשית י"ט, כ"ג}, וכתיב ובא השמש וטהר {ויקרא כ"ב, ז'}. הקיש יציאתו לביאתו, מה ביאתו משיתכסה מן הבריות, אף יציאתו לכשיתודע לבריות. אמר רבי (אבא)[14] [בא][15] כתיב הבקר אור {בראשית מ"ד ,ג'}, התורה קראה לבוקר אור. תני ר' ישמעאל בבקר [בבקר][16] {שמות ט"ז, כ"א}, כדי(ן)[17] ליתן תחום לבקרו של בקר. א"ר יוסי בר בון אם אומר אתה ליתן עוביו של רקיע ללילה בין בערבית בין בשחרית, נמצאת אומר שאין היום והלילה שוין. [ותני באחד בתקופת ניסן ובאחד בתקופת תשרי היום והלילה שוין. א"ר הונא][18] נלפינה מדרך הארץ. שרי מלכא נפיק, אע"ג דלא נפק אמרי דנפק, שרי (מלכא)[19] על[יל][20], לא אמרי דעל עד שעתא דייעולא.
ר' אחאי ואמרי לה ר' אחא [21] משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. פירש רש"י בלשון אחר בערבי שבתות. ולא נהירא, דלפי מאי דמסקינן דעני וכהן לאו חד שיעורא, משמע שחוזר לסברתו הראשונה להא דקאמר דעני ובני אדם בערבי שבתות חד שיעורא הוי. דאם לא כן אלא תלתא שיעורא הוו, אם כן היה לו לדקדק עני ובני אדם הי מיניהו מאוחר. אלא עני ובני אדם חד שיעורא, ואם כן קשיא דר' אחא היינו ר' חנינא. הילכך נראה כפירוש שני דבחול איירי, ופשיט ליה שהוא מאוחר מכולם. שאין דרך בני אדם למהר סעודתן בחול, דהא מתעסקין בצרכיהן קצת בבואם מבית הכנסת קודם שיאכלו.
ר' חנינא היינו ר' אליעזר. [22](ו)תימ[ה][23], ולימא ב' שיעורין הן עני וקדוש היום. ויש לומר, דלא מסתבר ליה לחלק כ"כ בשיעור[י][24] (ד)זמן שכיבה [25][ד]קודם צאת הכוכבים. ורב האי גאון פירש דחלוקתם של הני רבנן שנחלקו בברייתא, כל חדא וחדא תלויה בדבר. דר' אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר, ובא השמש ביאת שמשו הוא, דהיינו תחילת שקיע(ו)תו[26]. ומאי וטהר, טהר גברא. וקדש היום רצונו לומר, שהוא ראוי לקדש, שהוא זמן הראוי להוסיף [מן החול אל הקדש][27], ולא בבין השמשות שהוא חצי מיל. ורבי יהושע סבר ביאת אורו, ומאי וטהר טהר יומא. ורבי מאיר כרבי יהושע, אלא דמקדים מעט כשיעור טבילה. ורבי חנינא אומר דלא תלינן שיעורא בתחילת הלילה, אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכיניו, ואז הוא זמן שכיבה לרוב בני אדם. ורבי אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר, לפי שמספרים בתחילת הלילה ברחוב העיר על פתחיהן זה עם זה. וכיון שכן הוא, אי שיעורא דרבי חנינא קדים לשיעורא דרבי יהושע, אין לך שיעור אחר לתלות אלא שיעור דרבי אליעזר דהוא ביאת שמשו.
- ^ כך הוא מוקף בספר ברכה משולשת.
- ^ בגרסת ברכה משולשת מובא כאן בלשון "כותים". אך הנראה ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כת"י דצ"ל כפי שהגהתי, שהלא רוב דברי רבינו מושתתין על דבריו. ועוד, דמאי שנא כותים דנקט?. וכנראה נכתב כך מחמת הצנזורא.
- ^ כך משמע שהיא גירסתו מתירוצו בסוף דיבור זה ובהתאם לכך הגהתי, אך אינו בגרסת ברכה משולשת. ולפי זה האות ש' שבראש המילה שאחרי כן מיותרת, והקפתיה בסוגרים עגולות.
- ^ ע"פ תוס' ר"י שירליאון כת"י. ואינו בגרסת ברכה משולשת.
- ^ קטע זה נמצא בגרסת ברכה משולשת אחר המילים "שיעורא למילתיה" בדיבור זה. אך הנראה ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון דצריך לגורסו בסוף, כיון שאם נאמר שמקומו במקום ההוא, הרי הוא מפסיק בין הקושיא לתירוץ. ועוד שהוא אינו שייך לעצם הדיון ששם, אלא דיון בפני עצמו הוא.
- ^ תוקן בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון שדומה ללשון רבינו. ובברכה משולשת חסר.
- ^ בברכה משולשת כתוב "אינה" בלשון נקיבה, והוגה בהתאם ללשון תוס' ר"י שירליאון שדומה ללשון רבינו. ועוד, שהוא מכוון במילה זו על דברי הפסוק (שהם הראיה כאן), ופסוק לשון זכר הוא.
- ^ ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כת"י, ואינו בגרסת ברכה משולשת.
- ^ כך הוא מוקף בספר ברכה משולשת.
- ^ כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת, וכן היא גירסתנו בגמ' שם.
- ^ ע"פ גרסת הגמ' שלפנינו, ונראה נכון. אך בגרסת ברכה משולשת חסר.
- ^ כך הוא מוקף בספר ברכה משולשת.
- ^ בברכה משולשת תיקנו לומר "רבי בא" וטעות הוא, מכיוון שהגיהו את שמו של רבי בא בתירוץ הבא. והסיבה שהכרעתי להגיה דווקא כך ולא בהיפך, היא מכח גרסתנו בגמ' שם.
- ^ כך הוא מוקף בספר ברכה משולשת.
- ^ כך מוגה בספר ברכה משולשת, וכך היא גרסתנו בגמ' שם.
- ^ כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת, וכך היא גירסתנו בגמ' שם.
- ^ הוגה ע"פ גרסתנו בגמ' שם, והנראה לענ"ד שה-ן' טעות סופר היא.
- ^ כך הוא מוגה בספר ברכה משולשת, וכך היא גרסתנו בגמ' שם.
- ^ כך הוא מוקף בספר ברכה משולשת, וכן גרסתנו בגמ' שם בלא זה.
- ^ כך היא גירסתנו בגמ' שם, וכך נראה יותר מאשר לגרוס "על". וזאת כיון דרצונו לומר כאן "התחיל המלך להיכנס" בלשון הווה. ומילת "על" פירושה "נכנס" בלשון עבר.
- ^ נראה שיש להוסיף פה את המילה "אומר".
- ^ נראה מיותר לענ"ד.
- ^ בגרסת ברכה משולשת כתוב כאן "תימא". והגהתיו ב-ה' שהוא לשון תמיהה, כפי הנראה נכון לענ"ד.
- ^ כך נראה ע"פ לשון תוס' ר"י שירליאון כת"י, וכן נראה יותר נכון לשונית. ולפיכך הקפתי האות ד' שבראש המילה שאחרי כן. אך בברכה משולשת כתוב בלא יו"ד.
- ^ כן נראה לענ"ד להגיה ע"פ מבנה הלשון, וכן הוא בלשון תוס' ר"י שירליאון כת"י.
- ^ כן נראה לענ"ד להגיה, שהלא אינו מורגל לומר כך.
- ^ בברכה משולשת כתוב בשיבוש "מן הקדש אל החול", ותקנתי הדבר. אך אפשר שהגרסא הנכונה היית "שהוא זמן הראוי להוסיף אל הקודש מן החול" ונשתבש.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק א (עריכה)
סיפא ודאי פליגי - דהא אמרינן דאינו נמשך זמן החיוב אלא עד שעה שעומד ליפטר וכו' וטפי הוא שיעורא דמתניתין דאמר עד סוף האשמורה הראשונה:
ואינהו הוא דמקדמי ומחשכי והיו עושים מלאכה אפילו אחר כלות היום. תא שמע והיה וכו' אלמא ביום היו עושים מלאכה ולא בלילה – וא"ת ואמאי אמרינן שאין ראיה לדבר דהא ראיה גמורה היא דלילה הוא משעת צאת הכוכבים. יש לומר דמשום הכי לא חשבינן לה ראיה גמורה משום דבקריאת שמע אינה תלויה בלילה אלא בזמן שכיבה. והכי קאמר אף על פי שאין ראיה לדבר דצאת הכוכבים הוי זמן קריאת שמע (ו)אפילו הכי זכר איכא דכיון שיציאת הכוכבים הוא לילה מסתמא זמן שכיבה הוא:
קא סלקא דעתך בני אדם היינו עניים - כלומר דשיעורא דבני אדם בערבי שבתות כשיעורא דעניים בימות החול משום שכיון שהעני אין לו אלא פת במלח אין לו להתאחר לתקן שום דבר אף בני אדם בערבי שבתות הכל מתוקן לסעודה ואין להם לעכב בכלום:
משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן - דהיינו יציאת הכוכבים:
ר' מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן -דהיינו קודם בין השמשות היו טובלין כדי שיערב השמש עליהם בטבילה:
ר' יהודה אומר וכו' ר' אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב - פירוש זה השיעור מאוחר לכולן כלומר משעה שרוב בני אדם נכנסין מן השוק שספרו זה עם זה:
הי מינייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי סלקא דעתך עני מוקדם ר' חנינא היינו ר' אליעזר – פירוש דודאי קודם צאת הכוכבים ליכא למיתלי שיעורא אחרינא אלא קדש היום או שיהא יום לגמרי. דליכא למימר דשיעורא דעני פורתא קודם יציאת הכוכבים כדאוקימנא לקמן במילתא דר' מאיר דסבר בין השמשות דר' יוסי קודם יציאת הכוכבים כהרף עין דשיעור אכילת עני לא איפשר דהוי שיעור מכוון שיהא כל הזמן ברגע אחד. אלא ודאי לא איפשר למימר גבי עני אלא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום:
אמר מר אמר לו ר' יהודה והלא כהנים מבעוד יום טובלים שפיר קאמר ליה ר' יהודה לר' מאיר - דודאי כיון דטבלי קמי בין השמשות יממא הוא ולא מיקרי זמן שכיבה:
אמר לך ר' מאיר מי סברת דאנא בין השמשות דידך קאמינא - דהוא תיכף לשקיעת החמה ודאי האי לאו זמן שכיבה הוא. אבל אנא בין השמשות דר' יוסי סבירא לי דהוא כהרף עין קודם צאת הכוכבים והן טובלין קודם לכן כדי שתחשך עליהם הלילה בטהרה וכיון שהוא סמוך לחשכה זמן שכיבה קרינא ביה. וליכא למימר הכא כיון דאפיקתיה מצאת הכוכבים אוקמיה אקדש היום דהא ודאי פליגי דר' מאיר סבר לה כר' יוסי ור' יהודה כר' אליעזר:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה