בבא בתרא קל ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מה תלמוד לומר (דברים כא, טז) לא יוכל לבכר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו שיכול והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן אתלמוד לומר לא יוכל לבכר ויאמר לא יוכל לבכר מה ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו שיכול והלא דין הוא ומה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק אמרה תורה לא יוכל לבכר פשוט שיפה כחו שנוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא אמר רבי הלכה כר' יוחנן בן ברוקה אמר ליה ר' אבא הורה איתמר במאי קמיפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה מאי ובלבד שלא ידמה והא כל התורה כולה דמויי מדמינן לה אמר רב אשי הכי קאמר ובלבד שלא ידמה בטרפות דתניא אין אומרים בטרפות זו דומה לזו ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה חותכה מכאן וחיתה א"ל ר' אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה הכי נעביד מעשה אמר לא תעבידו עד דאמינא הלכה למעשה אמר להו רבא לרב פפא ולרב הונא בריה דרב יהושע כי אתי פסקא דדינא דידי לקמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תקרעוהו עד דאתיתו לקמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי לאחר מיתה לא מיקרע תקרעוהו ומגמר נמי לא תגמרו מיניה לא מיקרע תקרעיניה דאי הואי התם דלמא הוה אמינא לכו טעמא
רשב"ם
עריכהלא יוכל לבכר מה תלמוד לומר - והלא כתיב בתריה הבכור בן השנואה יכיר:
לפי שנאמר והיה ביום הנחילו את בניו - דמשמע שיכול לתת לכל אחד מבניו מה שירצה ויכול אני לדון שאף הבכורה יעביר מן הבכור לתת לכל מי שירצה עם שאר נחלה דמה פשוט שיפה כחו כו' שנוטל בראוי דבחלק פשוט לא כתיב בכל אשר ימצא לו:
ויאמר לא יוכל לבכר - ולא אצטריך ביום הנחילו כאביי דהוה דייקינן בכורה לא יוכל לבכר אבל חלק פשוט ינחיל למי שירצה:
הורה - כר' יוחנן בן ברוקה איתמר:
במאי קא מיפלגי - נהי דמר שמיע ליה הכי ומר שמיע ליה הכי מאי בינייהו:
הלכה עדיפא - שפוסק הלכה לעשות כן אבל כי אמרינן הורה איכא למימר דטעה הרואה דשמא אותו הדין לא נפסק כרבי יוחנן בן ברוקה אלא על ידי טענות אחרות זיכה את כל הנכסים לאחד מן הבנים כגון שאמר האב לשון מתנה עם לשון ירושה דלדברי הכל דבריו קיימין וכדאמרינן (לעיל דף קכו.) נמי לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר דההוא בכור דאזיל וזבין בנכסי דידיה כו' דסבר הרואה דמשום האי טעמא נפסק כן והמעשה משום טעמא אחרינא אבל כיון דקבע הלכה אז אין לפשפש בדבר:
ומר סבר מעשה רב - כשמורין לעשות מעשה אז יש לסמוך ולעשותו אבל כשאומר הלכה כפלוני אין סומכין לעשות כן עד שיאמרו הלכה למעשה כדלקמן דאי אמר הלכה איכא למימר דדרך למודו אמר הכי אבל אם בא מעשה לידו הוה מדקדק יותר כדאמרי בסמוך אין למדין הלכה מפי למוד אבל משהורה לעשות שוב אין לפשפש אחריו:
אין למדין הלכה - כלומר אין למדין לעשות:
לא מפי גמרא - שאם לומד הרב דרך לימודו ואמר מסתבר טעמא דפלוני חכם אין תלמידיו למדין משם הלכה דשמא אם יבא לידו מעשה ידקדק יותר ויראה טעם אחר בדבר:
ולא מפי מעשה - אם יראה רבו עושה מעשה אל יקבע הלכה בכך דשמא טעה בטעם של פסק דין של אותו המעשה דהרבה טועין בדבר הלמוד כדאמרי' והא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא אתמר וטעה בסברא:
עד שיאמרו לו הלכה למעשה - דכיון ששאל ע"י מעשה ואינן יודעין בדבר אלא מה שהוא אומר להם אין לומר טעם חזו ביה דלא ידע ובמקום אחר אמרי' אין למדין הלכה מתוך משנה כגון זה שכתב במשנה והלכה כדבריו כגון הא דתנן במסכת נדה (דף ז.) רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן כו' ץ) והמשפה כמה תשפה ותהא זבה גבי יולדת בזוב מעת לעת דברי ר' אליעזר (נדה לו:) וזב וזבה שבדקו יום ראשון ומצאו טהורה וכו' (שם סח:) ובשלשתן תנן במשנה הלכה כדבריו ואפ"ה קבע שמואל הלכה כמותו בגמ' ואשמעי' דאין מורין הלכה מתוך משנה אי לאו דקבע הלכה כמותו וביבמות (דף מט.) תנן איזהו ממזר שמעון התימני אומר כל שחייבין עליו כרת והלכה כדבריו ואי לאו דפסיק בגמרא הלכה כמותו לא סמכינן אפסק דמתניתין אבל בהלכות הפסוקות בדברי האמוראין ודאי סמכי' דכיון שפסקום וכתבום רב אשי ורבינא שהם סוף הוראה ודאי עלייהו סמכי' מצינו למדין היכא דפליג יחיד אצל רבים כי הני לא סמכי' אפסק הלכה של משנה אלא א"כ פוסק בגמ' אבל אפסק דגמ' סמכי' דכולהו הוו הלכה למעשה אלא שר' יוחנן לבדו היה מחמיר לעצמו ואמר לתלמידיו כדלקמן שלא יעשו דבר עד שיאמר להם הלכה למעשה והיינו טעמא דדלמא הדר ביה מההוא פסק הלכה שפסק ויראה לו טעם אחר בעיניו ומיהו לאחר פטירתו יש להם לעשות מה שפסק להם דהא כל ימי חייו לא הדר ביה וכל שכן שיש לנו לסמוך על הלכות הכתובות בגמ' כמו שסידרן רב אשי דהא קיימא לן בבבא מציעא (דף פו.) רב אשי ורבינא סוף הוראה ולמי נשאל עוד בשעת מעשה אם לא נסמוך על ההלכות הפסוקות בגמ' כמו שסדרן רב אשי דקתני עד שיאמר לו הלכה למעשה הא אין אדם רשאי לחדש דבר מעתה אלא ודאי כמו שפסקו האחרונים כך נעשה והכי אמרי' (בתחלת פאה) ירושלמי ר' זעירא בשם שמואל אמר אין למדין לא מן ההלכות ולא מן ההגדות ולא מן התוספתות אלא מן הגמ' כלומר מדברי האמוראין ולא מפי מעשה הכתוב במשנה וברייתא כגון דפליגי רבים עליה עד שיאמרו הלכה למעשה כלומר כן הלכה לך ועשה כן אי נמי שיאמרו לו הלכה כדי לעשות מעשה כגון שבא ושאל לחכמים מעשה בא לידי היאך הלכה כדי לעשות כך ואמרו לו הלכה כפלוני אע"פ שאמרו סתם זהו הלכה למעשה:
ילך ויעשה מעשה - כל ימיו יעשה עוד כן ולא יהא צריך עוד לשאול לכל מעשה ומעשה שבא לידו:
ובלבד שלא ידמה - לדון דבר מתוך דבר:
הא כל התורה כולה וכו' - כדאמרי' בעירובין (דף כא:) גבי שלמה ואסברא בדדמי:
בטרפות - ללמד זו מזו כגון טרפות הכבד מן הריאה כדאמרי' ט) וחילופא בכבדא שאין חיות האיברים שוה אין אומרים בטרפות זו דומה לזו שהרי חותכה מכאן בצומת הגידין ומתה דמיטרפה בכך חותכה מכאן למעלה מצומת הגידין וחיתה שחתך הבשר עד העצם כשרה כדאמרי' בבהמה המקשה (חולין דף עו.) ומקל וחומר היה לנו לומר שהיא טריפה:
אי אמר מר הלכה הכי - בשעה שאנו למדין לפניו מי עבדינן עובדא ע"פ אותה הוראה:
עד דאמינא לכו הלכה למעשה - שאומר לכם הלכה בשעה שתשאלו לי על ידי מעשה דבשעת מעשה אדם ירא לידון ומכוין לבו יותר כדאמרן לעיל אין למדין הלכה מפי גמרא עד שיאמרו לו הלכה למעשה:
פסקא דדינא - שפסקתיו ומסרתיו לאדם להיות לראיה בידו אל תקרעוהו לבטל דבריי:
דאי הוה וכו' - ושמא גם אתם תמצאו תירוץ לקושייתכם:
תוספות
עריכהתלמוד לומר לא יוכל לבכר. וא"ת ולרבנן למה לי לא יוכל לבכר דמהי תיתי שיוכל לשנות חלק בכורה דאצטריך קרא למעוטי ולר' יוחנן בן ברוקה נמי למה לי ביום הנחילו דעל כרחך ליכא למימר דמקל וחומר ילפי' שלא יוכל לשנות חלק פשיטות דא"כ לישתוק מלא יוכל לבכר וממילא ידעינן שאין יכול לשנות לא חלק בכורה ולא חלק פשיטות משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואם כן ע"כ לא יבכר לא אצטריך אלא למעוטי חלק פשיטות ויש לומר דאי לאו לא יבכר הוה אמינא דיכול לשנות חלק בכורה משום דהורע כחו שאינו נוטל בראוי והשתא אצטריך שפיר ביום הנחילו לרבי יוחנן בן ברוקה דלא נילף חלק פשיטות בקל וחומר מחלק בכורה דאין יכול לשנות:
שהרי חותכה מכאן. אין לפרש כפי' רבינו שמואל חותכה מכאן וחיה דהיינו למעלה מצומת הגידין דהא בפרק אלו טרפות (חולין דף נו) אצומת הגידין גופא קאמר תדע שהרי חותכה מכאן כו' אלא יש לפרש כגון בטחול דקיימא לן (שם דף נה:) ניקב בסומכיה טריפה בקולשיה כשרה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהצה א מיי' פ"ו מהל' נחלות הלכה ג', סמ"ג עשין צו, טור ושו"ע חו"מ סי' רפ"א סעיף ד':
ראשונים נוספים
ויאמר לא יוכל לבכר. בלבד ולישמע מינה תרתי דלבכור לא יוכל לבכר אחר במקומו הא לפשוט יכול ליתן לאחר חלק חבירו. אצטריך למכתב והיה ביום הנחילו את בניו (תאמר הריני דן אחד) שיכול והלא דין הוא דאינו רשאי להנחיל לאחרים אפי' במקום פשוט: ומה בכור כו':
הורה אתמר. שהורה הלכה למעשה (שהתורה נתנה רשות וכו'): מר סבר הלכה עדיפא (נוקים) שפוסק הלכה בתלמוד בבית המדרש עיקר ומר סבר הוראה על ידי מעשה עיקר:
אין למדין הלכה לא מפי תלמוד. שאם רואה אדם בתלמוד הלכה כי האי תנא או כי האי ולא מפי מעשה שרואה כתוב בתלמוד דשמא יחידאה הוא עד שישאל בבית המדרש ויאמרו הלכה כן לעשות בו מעשה:
ובלבד שלא ידמה. מדעתו מעשה אחר למעשה זה שהורו לו:
וכל התור' כולה דמויי מדמינן לה. דמפיק דומה לדומה:
שלא ידמה בטריפות. שלא יאמר כשם שאם נשברה למטה מן הארכובה כשירה כך נשברה למעלה מן הארכובה כשירה לפי שאין בטריפות זו דומה לזו:
ואל תתמה. מפני מה שאין אומרין כן. לפי שחותכה מיכן למעלה מן הארכובה ומתה ולמטה מן הארכובה חיה. ואיכא דמפרש שכל אדם בטפחות שנא' טפחות נתתה ימי מתחיל לחשב ממעלה למטה אם חותך טפח העליון מן גולגלת חי שלא נגע במוח וטפח שני כנגד מוחו ומת וטפח שלישי למטה מן המוח חי וטפח רביעי כנגד הגרון ומת וטפח חמישי הוא למעלה מן הלב וששי כנגד הלב וכן כל הגוף:
שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. כלומר לפי מה שנראה לי באותה שעה חתכתי שמא בשעה אחרת היה נראה לי בענין אחר:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ח (עריכה)
א"ל אביי האי מלא יוכל לבכר נפקא. כלומר אי ס"ד והיה ביום הנחילו את בניו לאשמועינן דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בלחוד הוא דאתא, למה לי הא, מלא יוכל לבכר נפקא, מדלא קפיד קרא אלא גבי חלק בכורה דלא יוכל לבכר את בן אהובה שאינו בכור על פני בן השנואה הבכור, מכלל דגבי חלק פשוט הדין עמו. והיה ביום הנחילו את בניו (לימא) [למה] לי. ופרקינן ההוא לא יוכל לבכר מיבעי ליה לכדתניא כו', כלומר אי מלא יוכל לבכר הוה אמינא ההוא לאו למידק מיניה דינא דפשוט אצטריך ליה, אלא לגופיה אצטריך, לאשמועינן דלא יוכל לבכר דלא יליף ק"ו מפשוט. ואי לאו והיה ביום הנחילו את בניו הוה אמינא כי אשמועינן רחמנא גבי בכור דלא יוכל לבכר לאו למעוטי פשוט אלא למילף מיניה פשוט מק"ו. כדתניא אבא חנן משום ר' אליעזר מה ת"ל לא יוכל לבכר לפי שנאמר והיה ביום הנחילו. כלומר שהייתי יכול לדון בכור מפשוט מק"ו שיוכל לבכר מי שירצה, והלא דין הוא ומה פשוט שיפה כוחו שנוטל בראוי כבמוחזק התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו, בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת"ל לא יוכל לבכר. ומה ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו. כלומר השתא דכתיב לא יוכל לבכר, חלק בכור הוא דלא יוכל להנחיל לכל מי שירצה, הא חלק פשוט הרשות בידו, מה תלמוד לומר והיה ביום הנחילו את בניו. שיכול, כלומר אי מדוקיא דלא יוכל לבכר הוה אמינא ליתי פשוט בקל וחומר מבכור, והלא דין הוא ומה בכור שהורע כחו שאינו נוטל בראוי כבמוחזק לא כל שכן ת"ל והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה. ורבנן מיבעי להו לרבויי נחלה אצל הבנים, לומר לך שאין הבכור נוטל אלא פי שנים כאחד, אבל להעביר ירושה מן הראוי לה למי שאינו ראוי לה, לא שנא למי שראוי ליורשו ולא שנא למי שאינו ראוי ליורשו לית להו אלא מדרבנן. והוא דאמר בלשון מתנה, דאי בלשון ירושה, מתנה על הכתוב שבתורה הוא, שאין זו ירושה האמורה בתורה, ועוד דכיון דמפקינן ליה לקרא דביום הנחילו את בניו לדרשא אחרינא על כרחיך יליף פשוט מבכור בק"ו.
ושמעינן מינה דאפילו לרבי יוחנן בן ברוקה דסבירא ליה דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, דוקא גבי פשוט, אבל גבי בכור לאו כל כמיניה לאפקועי מיניה חלק בכורה בתורת ירושה, דכתיב לא יוכל לבכר. ומנא תימרא דהא מתניתא אליבא דרבי יוחנן בן ברוקה היא, מדקא מפליג בין בכור לפשוט, דאי אליבא דרבנן דפליגי עליה דרבי יוחנן בן ברוקה, מאי אירייא חלק בכור, אפילו חלק פשוט נמי לאו כל כמיניה. אלא לאו רבי יוחנן בן ברוקה, וחלק פשוט הוא דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה, אבל חלק בכורה לא עד דאמר בלשון מתנה. ואפילו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור, לא אמרינן גבי בכור הוא דלא אמר כלום וגבי פשוט דבריו קיימין, ומקמצינן ליה לבכור מכולהו פשוטים כשיעור מאי דחזי ליה בחלק בכורה, והנך כולהו זכי כל חד מיניהו במאי דמשתייר ליה ממטו מנתיה לפום מאי דזכי ליה אבוה, אלא כיון דהשוה להם את הבכור אשתכח דההוא ממונא דמיעט ליה לבכור איכא מיניה פורתא במאי דזכי ליה לחד מיניהו וגבי כל חד מיניהו נמי קרינא ביה לא יוכל לבכר, ומגו דבטלה ההיא ירושה דזכי ליה לכל חד מיניהו גבי בכור, בטלה נמי גבי הדדי, דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו לא יוכל לבכר, כל היכא דקרינא ביה לא יוכל לבכר קרינא ביה גבי פשוט ביום הנחילו את בניו, וכל היכא דלא קרינא ביה לא יוכל לבכר כגון שהשוה להם את הבכור, גבי פשוט נמי לא קרינא ביה ביום הנחילו את בניו. והיינו דתנן ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להם את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. וכבר ברירנא במתני' דהאי לא אמר כלום אכולהו קאי ואפי' אפשוטין. וכבר ברירנא נמי דבין לפירוקא קמא בין לפירוקא בתרא ההיא מתני' מודי בה רבי יוחנן בן ברוקה.
א"ר זריקא א"ר אמי א"ר חנינא א"ר הלכה כר' יוחנן בן ברוקא אמר ליה רבי אבא (הודה) [הורה] איתמר במאי קמפלגי מר סבר הלכה עדיפא ומר סבר מעשה רב:
קלב. תנו רבנן אין למדין הלכה לא מפי תלמוד ולא מפי משנה ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה. שאלו ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה. מאי ולא מפי מעשה, שאם היתה קבלה בידם שנעשה מעשה כך אין סומכין עליה שמא הוראת שעה היתה, עד שיאמרו לו הלכה למעשה. ודוקא בתלמוד דידהו דהוה גרסי ליה על פה, אבל תלמוד דידן כי איכתיב הלכה למעשה איכתיב, ואפילו מסוגיא דשמעתא נמי ילפינן הלכה למעשה. ועוד, בשלמא בימי חכמי הוראה איפשר למיזל ולמיבעא מיניהו הלכה, אלא השתא אי לא סמכינן אסוגיא דגמרא אמאן נסמוך.
וגרסינן בתחלת פאה בגמרא דבני מערבא (פ"ב ה"ד עיי"ש) רבי זעירא בשם רבי שמואל אמר אין למדין לא מהלכות ולא מאגדות ולא מתוספות ולא מן התלמוד, כלומר דברי אמוראין שנכתבו בתלמוד, שלא נכתבו אלא ללמוד מהן הלכה למעשה. וכדמעיינת בגמרא דילן בכולהו עובדי דעביד רבנן מעשה ומייתו ליה ראיה משמעתא גרידתא אע"ג דלא איתמר בה הלכה למעשה. וגרסינן נמי בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לג,א) טעה בדבר משנה חוזר בשיקול הדעת אינו חוזר, אלמא ילפינן הלכה מפי משנה ועבדינן בה מעשה. קשיאן אהדדי, אלא לאו שמע מינה דכל מתניתא דלא אידחיא בגמרא בהדיא, כי אכתיבא להלכה למעשה איכתיבא. ואפילו מסוגיא דגמרא נמי ילפינן, דאמרינן התם היכי דמי שיקול הדעת, כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך, היינו טעה בשיקול הדעת. טעמא דטעה ועבד כאידך, הא לכתחלה כהאי דסוגיין בעלמא כותיה עבדינן. ואע"ג דסוגייא דשמעתא לא שייך למימר ביה הלכה למעשה כלל סמכינן עליה, דכי איכתיב למילף מיניה הלכה למעשה איכתיב.
אלא מיהו הני מילי בתלמיד חכם שהגיע להוראה וחזי למסמך אנפשיה, דכי משכחת מתניתין או שמעתתא או סוגיא בעלמא בגמרא ומתחזי ליה לפום סוגיא דגמרא דהלכתא היא אית ליה למסמך אנפשיה למעבד בה עובדא ולאגמורי מינה לאחריני הלכה למעשה. אבל תלמיד שלא הגיע להוראה, כיון דלית ליה רשותא למסמך אנפשיה כלל, וכל שכן לאורויי לאחריני, כדאמרינן התם (ע"ז יט,ב) כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, לא מיבעי ליה למגמר הלכה לא מפי משנה ולא מפי תלמוד ולא מפי מעשה, ואפי' בתלמוד דידן, אלא עד דבעי ליה למילתא מרביה או מרבא אחרינא דחזי להוראה.
ואפי' בתלמיד שהגיע להוראה היכא דאסתפק במילתא דלא ברירא ליה מילתא למסמך ביה אנפשיה, כיון דצריך למבעא ההיא מילתא מרביה, הויא לה מילתא לגבי כגמ' דמעיקרא דהוו גרסי ליה על פה דהא לא אייתי היכא לית ליה רשותא לדיליה בההיא מילתא למסמך אגמרא אלא אמימרא דרביה הוא דאית ליה. הלכך אע"ג דאמר ליה רביה הלכה נמי לית ליה רשותא למעבד מעשה עד דאמר ליה הלכה למעשה, דהא רבי אסי ראוי להוראה הוה ולא הוה יהיב ליה רבי יוחנן רשותא למעבד מעשה עד דאמר ליה הלכה למעשה כדבעינן למימר קמן:
קלג. סופא דברייתא שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה. מאי ובלבד שלא ידמה והלא כל התורה כולה דומיאתא היא. אמר רב אשי ובלבד שלא ידמה בטרפות. שאין ללמוד טרפות האמורות באבר זה מטרפות האמורות באבר אחר, לפי שאין חיות האיברין דומין זה לזה, שיש כשר בזה ופסול בזה והפסול בזה כשר בזה, כדאמרינן גבי קנה וחלופיה בכבדא. וכן יש כשר בריאה ופסול בכוליא, פסול בריאה וכשר בכוליא. ואפי' בחד אבר נמי דתניא אין אומרים בטרפות זה דומה לזה ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן ומתה. כגון היכא דניקב הטחול דאי אנקיב בקולשיה כשרה ואלו בסומכי טריפה. והוא הדין גבי בהמה שנחתכו רגליה למטה מן הארכובה, דאי נחתכו למעלה מצומת הגידין, אע"ג דאזל ליה צומת הגידין בהדי אבר הנחתך כשרה, ואילו היכא דנחתך במקום צומת הגידין טריפה, ואע"ג דמקל וחומר הוה לן למיסר תרויהו או לאכשורי תרויהו, הא קא חזינן דכי קא חתיך לה מכאן מתה ואי חתיך לה מכאן חיתה. ואמטול הכי בשאר הלכות נמי ליכא למילף חדא מחברתה כלל. אבל בשאר כל התורה כולה מדמינן, דלאו כולהו דיני וכולהו אנפי דאיסורא כתיבי בהדיא ואי מתרמי מידי דלא כתיב בהדיא, על כרחיך אית לן לדמויי לחד אנפא דדמי ליה מהנך אנפי דכתיבי בגמ' בהדיא. ורבנן דגמרא נמי קא חזינן בכולהי שמעתתא ועובדי ילפי להו מהדדי ומדמו מילתא למילתא:
קלד. אמר ליה רב אסי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה לעביד מעשה אמר ליה לא עד דאמינא לכו הלכה למעשה. והאי נמי בתלמוד דידהו קאי דהוו גמרי ליה על פה כדברירנא לעיל:
אין למדין הלכה מפי תלמיד. פירוש כשהתלמיד יושב לפני רבו ומעיינין בהלכה ועלה בידם מהסברא שהלכה כרבי פלוני אין אותו תלמיד רשאי לסמוך על מה שעלא בידם מן הסברא ולעשות בו מעשה לפי שיש לחוש שמא לא עיינו כל צרכן ולא דקדקו כראוי אבל אם אמר ליה רבו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה לפי שלא אמר ליה דבר הלכה למעשה אלא לאחר עיון ודקדוק ולאחר שנתברר לו הדבר כהוגן וזה תלמוד שלנו הלכה למעשה הוא שלא נכתב אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורי וכאלו אמרו לנו כן הלכה למעשה הוא שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו. הרא"ם ז"ל. וכן פירש רשב"ם ז"ל.
ואי לא הדרנא בי. פירוש דוקא הך פירכא בטועה בדבר משנה הא בשקול הדעת הא קיימא לן קם דינא ואינו חוזר ומדאמרינן לאתר מיתה לא מקרע תקרעוניה שמע מינה דאפילו כי האי גוונא חייב תלמיד בכבודו של רבו שלא יסתור דבריו באותו דין עצמו אף על גב דמדינא חוזר. ומיהו דוקא אההוא פיסקא דהכא גופיה אבל אם בא מעשה אחר לידו אף על פי שהוא שוה לו ממש יכול הוא לדון כמו שנראה בעיניו דאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. וכן כתב הרא"ה ז"ל. הר"ן ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה