בבא בתרא לט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לית בה משום לישנא בישא מ"ד בפני שנים לית ליה דרבה בר רב הונא ומ"ד בפני ג' אית ליה דרבה בר רב הונא לא דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא והכא בהא קא מיפלגי מ"ד בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה ומ"ד בפני ג' קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה אי בעית אימא דכ"ע מחאה שלא בפניו הויא מחאה והכא בהא קמיפלגי מ"ד בפני ב' סבר סהדותא בעינן ומאן דאמר בפני ג' קסבר גלויי מילתא בעינן גידל בר מניומי הוה ליה מחויאתה למחויי אשכחינהו לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיה בר טובי דהוו יתבי ומחה קמייהו לשנה הדר אתא למחויי אמרו ליה לא צריכת הכי אמר רב כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות ואיכא דאמרי אמר ליה חייא בר רב כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות אר"ל משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל ג' וג' תהי בה רבי יוחנן וכי גזלן יש לו חזקה גזלן ס"ד אלא כגזלן יש לו חזקה אמר רבא אהלכתא צריך למחות בסוף כל ג' וג' תני בר קפרא בערער חזר וערער חזר וערער אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה אמר רבא א"ר נחמן מחאה בפני שנים
רשב"ם
עריכהולענין לשון הרע לית בה משום לישנא בישא היכא דמתאמרא קמי תרי:
ומ"ד בפני ג' אית ליה דרבה בר רב הונא - דבג' הוי גלויי מילתא ולא בתרי הלכך בפני ב' לא הויא מחאה דלא עבידא לאיגלויי כן נראה שיטה זו בעיני ועיקר. (הגה"ה. תמיה לי אמאי לא אמר נמי לימא בדאביי קמיפלגי ושמא משום דלא מצי גמרא לאוקמי כדברי הכל כדמוקי דרבה בר רב הונא כדמסיק למילתיה לא דכ"ע אית להו דרבה בר רב הונא כו'. ע"כ) ולקמן נמי מוכח דמאן דבעי גלויי מילתא במחאה בעי שלשה והכי הויא מסקנא דשמעתא וכל רבותינו מפרשים דגבי מחאה נמי לשון הרע איכא דקאמר פלניא גזלנא הוא והלכך לרבה בר רב הונא אי מתאמרא קמי תרי לא הוי מחאה משום דאית בה משום לישנא בישא ולא יאמרו לו למחזיק ולאו מילתא היא דלא דמי ללשון הרע כלל דעיקר מחאה היינו משום דבעינן שיבא הדבר לאזניו של מחזיק ומצוה היא לומר לו כדי שיזהר בשטרו ולכך תקנו למערער שימחה בפני עדים כדי שיוציאו את הקול תדע דהיכא דאמר להו לא תפיק לכו שותא לא הויא מחאה:
לא דכ"ע אית להו דרבה בר רב הונא - דכל גלויי מילתא לא הוי בפחות מג' ואי הוה בעינא גלויי מילתא במחאה היה צריך למחות בפני שלשה אבל בהכי פליגי דמ"ד בפני שנים קסבר שלא בפניו לא הויא מחאה דכיון דאין מחאה אלא בפניו די לו בשני עדים שיעידו שמיחה בו וכיון דמיחה בפניו אין לך גלויי מילתא גדול מזה שהרי ודאי ידע המחזיק שמיחה בו זה ויזהר בשטרו ומ"ד בפני ג' קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה והלכך היכא דמיחה שלא בפניו צריך ג' משום גלויי מילתא דכיון דידעי ג' כאילו כל העולם יודעין:
איבעית אימא דכ"ע מחאה שלא בפניו הויא מחאה - כדאוקי מתני' וכדפסק הלכתא וכ"ע כרבה בר רב הונא סבירא להו דאין גלויי מילתא במחאה שלא בפניו אלא בג':
והכא בהא קמיפלגי מ"ד בפני שנים קסבר סהדותא בעינן - ודי לנו בשני עדים שיעידו שמיחה זה בתוך ג' ואם יבא הדבר לאזניו יבא דמאחר שיוכל לבא לאזניו של מחזיק בשום ענין בעולם הויא מחאה דלא חייש אלא שלא יתרה בהם לכסות הדבר דכיון דלישנא בישא ליכא במחאה שמא אלו עצמן ילכו ויגידו למחזיק או יאמרו לאחרים שיאמרו לו:
גלויי מילתא בעינן - שידע כל העולם וכיון דנודע לג' כאילו נודע כבר למחזיק דמי דמסתמא ידע במחאה זו אבל בשנים מסתמא לא ידע:
מחויאתה למחויי - שהיה אחד מחזיק בנכסיו והיה רוצה למחות ומיחה קמייהו בפני שלשתן וה"ה לפני שנים כדאמר רבא לקמן מחאה בפני ב' ואין צריך לומר כתובו אלא הכי הוה עובדא וכן פסק ר"ח דמחאה בפני שנים:
לשנה אחרת אתא - פעם שניה ומיחה קמייהו ס"ל דכל שנה ושנה צריך למחות ואם מיחה פעם ראשונה ושניה ולא מיחה בשנה שלישית איגלאי מילתא דשלא כדין מיחה ראשונה ושניה ולסוף שנה שלישית זו הויא חזקה ולא צריך להזהר בשטרו:
לא צריכת - למחות כל שנה ושנה אבל פעם אחת מיהא צריך למחות בכל ג' וג' כדלקמן שלא יהו ג' שנים רצופים בלא מחאה ומיהו אינהו לא איירי בהכי מידי אלא למעוטי ג' מחאות בתוך ג' שנים באו דדי בשנה ראשונה ושוב אין צריך למחות בכל הג' שנים:
ה"ג אמר ר"ל משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל ג' וג' - דאע"ג דמשמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות ה"מ בהנהו ג' אבל בסוף ג' צריך למחות עדיין דלא נהוי תלת שנין בלא מחאה דתלת שנין מיזדהר איניש בשטריה אחר המחאה טפי לא מיזדהר והכי הלכתא ואע"ג דתהי בה רבי יוחנן תמיה היה אבל ירא היה לחלוק על בר קפרא וגם ר"ח פסק כן וי"מ טעמא דצריך למחות בסוף ג' כדי שלא יטעון לאחר המחאה מכרת לי ולא נהירא דכיון דעל כרחו מודי דמעיקרא לאו בתורת מכירה נחת בה אינו נאמן לומר אחרי כן החזקתי בה בתורת מכירה:
תהי - מחשב ומקשה בה:
וכי גזלן יש לו חזקה - כלומר אמאי צריך למחות בסוף כל ג' והלא משמיחה המערער שנה ראשונה והוציא קול על זה שהוא גזלן היה לו להזהר בשטרו כל הימים עד שירד עם זה לדין או עד שיראה את שטרו אחר המחאה לב"ד ומדלא נזהר בשטרו יפסיד דאיכא למימר גזלן הוא והיינו דקפריך גזלן ס"ד הא קטעין שטר היה לי קודם המחאה ואבד ומספיקא הוא דאנן מפסידין אותו את הקרקע לפי שלא נזהר בשטרו אלא אימא כגזלן וכדפרישית:
ערער וחזר וערער - בסוף כל ג' וג' בר קפרא לטעמיה דאמר צריך למחות בסוף כל ג' וג' הילכך מנהג הוא לערער הרבה פעמים:
ערער - מיחה בפני עדים:
אם מחמת טענה ראשונה ערער - דבכולהו מחאות טעין קאכיל לארעאי בגזלנותא הרי זו מחאה והלכך אין לו חזקה למחזיק אבל אם במחאה ראשונה הזכיר שבגזלנות ירד אל שדה זו ובמחאה שניה הזכיר כי משכנתא בידו ואני מוסר לכם עדות זו כדי שלא יחזיק בה ויאמר מכורה היא בידי כיון ששינה בטענתו אינה מחאה ונתקיימה החזקה ביד המחזיק וה"ה למוחה ג' מחאות בתוך שלש שנים משני טענות המכחישות זו את זו דאין כאן מחאה כלל לא ראשונה ולא אחרונה והויא חזקה לסוף ג' דכיון דמיחה מחאה אחרת בשנה שניה שמכחשת מחאה של שנה ראשונה מודה הוא דההיא מחאה שלא כדין הוה והודאת בעל דין כמאה עדים דמי ובטלה לה לההיא מחאה קמייתא וכ"ש זו שניה דהוחזק כפרן וכמי שלא מיחה בתוך ג' כלל דמי:
ה"ג בפי' ר"ח מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו - אלא כותבים לו העדים שטר מחאה למערער להיות בידו לעדות שמיחה בתוך ג' ואע"פ שלא צוה אותם דזכין לו לאדם שלא בפניו ושלא ברשותו דמסתמא ניחא ליה:
תוספות
עריכהלית בה משום לישנא בישא. דקלא אית לה וסופו שידע אע"ג דמלוה ע"פ אפי' בכמה עדים אינו גובה מן הלקוחות וטעמא משום דלית ליה קלא כדאמר לקמן (דף מב.) דהתם הוי טעמא משום דמאן דיזיף בצינעא יזיף ועוד דהתם אין יודעין מי יקח שיגידו לו פלוני חייב אבל מאן דידע מחאה יאמר למחזיק:
לית בה משום לישנא בישא. פירוש לאותו שאומר לפני ג' דבפרק יש בערכין (ערכין דף טו:) מייתי עלה הא דא"ר יוסי מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פי' שלא היה חושש אם ישמעו בעלים:
מ"ד בפני ב' קסבר מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה. תימה להאי לישנא דרבא קאמר לקמן מחאה בפני ב' ולעיל פסק רבא מחאה שלא בפניו הויא מחאה:
סהדותא בעינן. ואי לאו משום סהדותא הוה סגי בחד דחברך חברא אית ליה ואע"פ שלשון הרע אין נשמע היינו לפי שמעלימין אותו מבני אדם ומ"ד בפני ג' בעי גלויי מילתא כמו בלה"ר:
כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אין צריך למחות. פ"ה עד סוף ג' שנים וא"ת מתני' היא דקתני עד כדי שיחזיק שנה ויודיעוהו שנה ויבא לשנה אחרת וימחה אלמא דאין צריך למחות רק פעם אחת תוך ג' שנים וי"ל דאי ממתניתין ה"א דאין צריך כי אם מחאה אחת בסוף ג' אבל אם מיחה בתחלת ג' ושוב לא מיחה בכל אותן ג' ס"ד דמודה שהיא שלו ואין לפרש דאין צריך למחות עד עולם דא"כ פליגי אדר"ל והוה ליה למימר ר"ל אמר:
וצריך למחות בסוף כל ג'. אין לפרש דטעמא שלא יאמר לקחתי אחר המחאה כדפ"ה כיון דעל כרחו מודה דמעיקרא קודם מחאה לא בתורת מכירה נחת בה אין נאמן לומר אחרי כן קניתי ועוד דא"כ שפיר קרי ליה גזלן אלא טעמא כדפ"ה משום דתלת שנין מזדהר איניש בשטריה אחר המחאה ותו לא ולהאי טעמא הא דאמר לעיל (דף לא.) אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו פליגא אהך דהכא דקאמר דצריך למחות כל ג' ונראה דכההיא הלכתא דסתמא דגמרא קאמר לה ולא כמו שפסק ר"ח דהלכה כבר קפרא:
מחאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו. ואם תאמר ומה מועיל הכתיבה והא לא חשיב שטר אם לא נעשה מדעת מי שהוא חובתו כגון שטר מכר
עין משפט ונר מצוה
עריכהצא א מיי' פי"א מהל' טוען הלכה ח', סמ"ג עשין צה, טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף ה':
צב ב טור ושו"ע חו"מ סי' קמ"ו סעיף ז':
ראשונים נוספים
סהדותא בעינן ובתרי סגי במקבלי עדות. גלויי מלתא בעינן לפרסם וגלוי מלתא לא סגי בפחות מג': גידל בר מניומי הוה ליה מחיתא למחויי שהיה אחד מחזיק בנכסיו והיה מוחה:
צריך למחות למחזיק בסוף כל ג' וג' שנים שאם לא ימחה בסוף כל ג' יכול המחזיק לומר אחרי שמחית מכרת לי וכבר החזקתי בה ג' שנין. תהי בה ר' יוחנן אמאי צריך למחות בסוף כל ג' וכי גזלן יש לו חזקה כלומר מאחר שאמר אני קניתיה ממך אחר שמחיתה מכלל דמודי דקידם לכן באת לידו בגזלנות וכי גזלן יש לו חזקה כיון שגזלן הוא אע"פ שהחזיק בה כמה שנים אין חזקתו חזקה ומקשי' גזלן ס"ד והא לאו גזלן הוא דהא קא טעין דזבנה ניהליה ובתורת מכירה אתאי לידיה ולאו גזלן הוא אלא פריך הכי וכי כגזלן יש לו חזקה האי הכגזלן דמי דטוען שיש לו חזקה שקנאה ממנו אחרי מחאתו ולא קודם וכי מי שהוא כגזלן יש לו חזקה[2]בתר דקאמר אלא ודאי אין לו חזקה ואמאי צריך למחות בסוף כל שלש:
ערער בשנה ראשונה וחזר וערער בשניה וחזר וערער בשלישית אם מחמת טענה ראשונה היו כל ג' ערעורין שלא שנה דברו אין לו חזקה למחזיק ואם לאו ששנה המערער דבריו שאמר פעם אחת שלי היתה אני קניתיה ושוב אמר של אבותי היתה אין בדבריו כלום ויש לו חזקה למחזיק. אין צריך לומר. לעדים כתבו שבלא ציוויו יכולין לכתוב שמיחה משום דזכות הוא לו שכותבין:
כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות. המפרשים ז"ל פירשוה אינו צריך למחות בכל אותן שלש שנים ולא פליגי אדריש לקיש משמיה דבר קפרא דאמר שצריך למחות בסוף כל שלש ושלש ופירשה הרב רבי שמואל ז"ל דלא ליטעון ולימא לא אזדהרי בשטרי טפי משלש שנים אתר מחאה.
ואיכא דאמרי דלא ליטעון ולימא אחר מחאה לקחתיה ומעיקרא לפירות ירדתי והרב ז"ל דחה זה הטעם דכיון דעל כרחו הוא מודה דמעיקרא לא בתורת זביני אתא לידיה לא מהימן למימר אח' מחאה לקחתיה.
ואחרים אמרו שזה עיקר הטעם ונתלו במה שמצאו בתוספתא (ב,א) היה אוכל שדה שש שנים עדר עמו שלש ראשונות ובאחרונה אמר לו אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה אם מחמת טענה הראשונה אינה חזקה שכל טענה שמקצתה בטלה כולה בטלה אלמא אם אמר מחתלה לקחתיה ולא אזדהרי בשטרי אלא שלש שנים אחר מחאה אינה חזקה.
אבל מצינו בירושלמי (ג,ג) כלשון הזה וצריך ליעוד על כל שלש ושלש גידל בר מניומי הוה ליה עובדא והוו דיינין ר' חלקיה בר טובי ורב הונא וחיי' בר רב אמר לון חייא בריה דרב כן אמר אבא מכיון שעדר עמו שלש שנים ראשונ' שוב אינו צריך ליעוד ותני כן היה אוכל שדה שש שנים עדר עמו שלש שנים ראשונות אמר לו אתה מכרחו לי אתה נתתו לי במתנה אינה חזקה שמע שמואל ואמר אם מזו אין אנו מניחין לגדולי ארץ ישראל כלום ושמעת מהך גמרא רבני מערבא דהא דאמר חייא בר רב חנינא שוב אינו צריך למחות לעולם קאמר והיינו דאמר תנינ' והי' אותה ברייתא ששנויה בתוספתא והלשון משובש שם שאפילו מחמת טענה אחרת אינו נאמן שאם היה נאמן מחמת טענה אחרת הוא צריך למחות בסוף כל שלש ושלש ואפשר דהא דקאמר אם מחמת טענה ראשונה לא שאומר מתחלה לקחתיה אלא אפילו מחמת טענה ראשונה אינו נאמן וכ"ש בטענה אחרת אי נמי כך פירושה אם מחמת טענה ראשונה ערער כל שלש ראשונות אינו חזקה אבל אם ערער מחמת טענה אתרת הרי זו חזקה.
והכרעתי כדברי הרב רבי שמואל ז"ל מההיא דאמרינן לעיל אבל שוב אין לך מחאה גדולה מזו ואם יכול לומר מעיקרא בתורת גזלה באה לידי או לפירות ירדתי ואח"כ לקחתיה ממך ואמאי לא הוה מהימן התם למימר ללוקח חזרתי ולקחתיה ממך ואי הוה מהימן למימר הכי הוה מהימן נמי למימר ממוכר לקחתיה הא שית שנין מדין מגו אלא ש"מ שאינו נאמן לומר כן וזה כלל גדול שכל היורדין ברשות אין להם חזקה כדין גזלן ודין אין מחזיקין בנכסי קטן ואפילו הגדיל והחזיק בה שלש שנים שכך דעת רבותינו ז"ל ורבינו הגדול ז"ל כתב כן תדע דהא כל יורד ברשות איכא עדים וראה הוא ואין לו חזקה במטלטלין והוא הדין לעבדים כדאיתא לקמן גבי אומנין.
והוי יודע שעכשיו שאמרנו שיכול לומר לא אזדהרי בשערי אלא שלש שנים אחר מחאה נאמן לומר חזרתי ולקחתיה ממך ומעיקרא לפירות ירדתי או בגזל בדין מגו ומה שאמרנו שאינו נאמן כך אמרנו שלא מפני כך הצריכו חכמים למחות כל שלש ושלש שאינו נאמן בטענה זו מחמת עצמה כיון שעל כרחו יש לו להודות מחמת מחאתו של זה שמתחלה לפירות ירד דהוה ליה כאיכא עדים אבל הטעם מפני שיכול לומר לא אזדהרי בשטרא אלא שלשה שנים אחר מחאה ומיהו כל מקום שנאמן בטענה זו נאמן לומר חזרתי ולקחתיה ממך ומתחלה לא בתורת מקח בא לידי בדין מגו ולא חלק הרב רבי שמואל ז"ל בזה. והא דאמרינן וצריך למחות בסוף כל שלש אמתניתין קיימא מדקאמר וצריך דאי למפלג אדחייא בר רב כדפריש הוה ליה למימר וריש לקיש אמר צריך למחות כו'.
מחאה בפני שנים. מסופק אני במחאה בפניו ובפני אחר אם מחאה היא כי שמא יכול זה לומר מאחר שלא מחית בי אלא בפני אחד והייתי יכול לכפור לא אזדהרי בשטרי אמינא אי לא משכחנא שטרי יכול אני לכפור במחאתו ועוד שהייתי סבור שלא תתבעני בדין אע"פ שאמרת כן מאחר שלא אמרת בפני עדים כן חזרתי. והפטרתי במחאה שאינה כלום מתוך שנאמ' לא מחית בי נאמן לומר לקוחה היא בידי ואע"פ שמחית לא נזהרתי בשטרי ואם תשיבני נסכא דרבי אבא הכא קרקע הוא ועד אחד בקרקע אינו כלום אבל אם טענתן בפירות אין לומר בהן מגו זה ואע"פ כן הדעת נוטה שאין מחאתו מחאה.
ודחינן: לא דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא: ומאן דאמר בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, והילכך כל שבפניו די לו בשנים שיעידו לו שכבר מיחה בפניו, ואילו מיחה שלא בפניו אפילו בפני שלשה אינו מחאה. ומאן דאמר בפני שלשה קא סבר שלא בפניו הויא מחאה, הילכך בעינן שלשה כדרבה בר רב הונא.
ואי בעית אימא מחאה שלא בפניו הויא מחאה אלא מר סבר סהדותא בעינן: כלומר די לנו בסהדותא, דכל שאומר בפני שני שזה אוכל קרקעו בגזל, להעיד לו שמיחה על חזקתו הוא אומר להם, ויודע הוא שכל שהעידו עליו על דעת לגלות ולהודיעו, שהם יגלו ויודיעוהו. ומר סבר גלויי מילתא בעינן, ואין הדבר מתגלה עד שיאמר בפני שלשה, שהם אינן מגלין לו כל שלא מיחה בפני שלשה. אי נמי הכי קאמר, גלויי מילתא בשעת המחאה בעינן, כלומר שיהא הדבר מפורסם לכל, דאלו בשנים אין הדבר מתפרסם מעצמו אלא על ידי חקירה, שישאלו ויגידו עדים אלו.
תנינא כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך: כלומר, אינו צריך למחות עוד אותן שלש שנים, ולאפוקי מגידול בר מניומי שהיה סבור דצריך למחות בכל שנה ושנה. והא דאמר ריש לקיש משום בר קפרא צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, לא שיבא בהא כלל, דההיא בסוף כל שלש קאמר, כדי שלא יראה כחוזר ממחאתו הראשונה. ותדע, דאי הא דבר קפרא פליגא אמאי דאמר חייא בר רב, לא הוה ליה למימר אמר ריש לקיש אלא אלא וריש לקיש אמר משמיה דבר קפרא. ועוד כי יש גרסאות בספרים דגרסי וצריך למחות, בוא"ו. ואף על פי שיראה מתוך הירושלמי דההיא ברייתא דקא מייתי חייא בר רב על מחאה שבסוף כל שלש ושש מיתני' אפילו הכי לא שבקינן מאי דאתמר בגמרין ותפסינן מצאי דאתמר בגמרא דבני מערבא.
כך נמצאת הגירסא בספרים: תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה: ולא גרסינן ערער וחזר וערער וחזר וערער שלשה פעמים, והכי פירושו, אם ערער תחלה ואמר שבגזלה הוא אוכל וחזר בשניה ואמר שלפירות הורידו, אי נמי בהפך, שאמר תחלה לפירות הורדתיו ובשניה אמר בגזל הוא אוכל, יש לו חזקה, דכל שזה מתהפך מטענה אל טענה נראה בבירור שאין מחאתו אמת, דנראה כמשקר וכמהתל, ואף המחזיק יכול לטעון כיון שלא עמד בטענתו חשבתיו כמתעתע ולא נזהרתי בשטרי. ותדע דבר קפרא בכל שיש שנוי בין ערעור ראשון לשני קאמר, ואפילו טען בראשונה מחמת פירות ובשנייה מחמת גזל, דהא סתמא קאמר אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה, כללא קא כייל בכל שאין ערעור אחרון כראשון.
מהדורות תליתאה ורביעאה:
(כב) מר סבר סהדותא בעינן ומ"ס גילוי מילתא בעינן. פי' בין למר בין למר ס"ל דלא הוי גילוי מילתא דמצי למימטי באודני' דמחזיק בבציר מג' והאי דאמר בפני שנים סבר טעמא דחזקה הוא מפני שני ענינין אחד. דעד תלת שנין מיזדהר בשטרי' טפי לא מיזדהר. ואחד שאל"כ כדברי המחזיק הי' לו לזה למחות והשתיקה שעשה נותנת אמתלא לדברי המחזיק דודאי מכר לי' ושטרא הו"ל ואירכס ומפני שני ענינין הללו זוכה המחזיק בשדה אבל אם חסר א' מהם כגון שלא החזיק ג' שנים אע"פ שזה שתק אינה חזקה או שהחזיק ג' שנים וזה לא שתק אלא מיחה בפני עדים אע"פ שלא ידע המחזיק במחאתו אינה חזקה שאין כאן אמתלא לטענתו. הילכך אם מיחה בפני שנים הויא מחאה. ואע"פ שלא הגיע באזני המחזיק דלא בעי' אלא סהדותא בעלמא דמיחה כדי לסלק מעליו התואנה למה שתקת ששתיקתך נותנת אמתלא לטענתו של מחזיק והנה מביא עדים שלא שתק וכיון שאין אמתלא לטענתו אינה חזקה ומ"ס טעמא דחזקה אינו אלא מפני דבר אחד דעד תלת שנין מיזדהר בשטרא. וכל זמן שדבר זה ימצא אע"פ שאין אמתלא לטענתו מהימנינן לי' הילכך המחאה שמשבר' החזק' בעינן שתה' גילוי מילתא שתוכל להגיע באזני המחזי' ואין גילוי מילת' בבצי' מג' הילכך אם מיח' בפני ג' שהגיע הדבר באזניו הויא מחאה דאמרי' לי' איבעי לך לאיזדהורי בשטרך וכיון שלא נזהרתה לא הויא חזקה. אבל אם מיחה בפני שנים שזה לא ידע בה ולא הו"ל לאיזדהורי בשטרי' הואי חזקה וטענתו טענה. אע"פ שאין לנו אמתלא בשתיקתו של זה. ורבי' שמואל זצוק"ל תלה טעם האומר סהדותא בעינן משום דמחאה לא הויא לישנא בישא ואזלי ואמרי לי' ואינו נ"ל זה הפתרון דא"כ כך הי"ל לומר דמר סבר היכא בעינן תלתא היכא דאיכא לישנא בישא. אבל מחאה דלא הוי לישנא בישא לא. אלא לאו ש"מ כל גילוי מילתא בכל מידי לא הוי בבציר מג' והכי אזלי כל סוגיא דשמעתא. ומה שפירשתי הוא העיקר:
מתוך: יד רמ"ה על הש"ס/בבא בתרא/פרק ג (עריכה)
קא. מחאה בכמה רבי חייא בר אבא אמ"ר [יוחנן] מחאה בפני שנים רבי אבהו אמ"ר יוחנן מחאה בפני שלשה. ואמרינן לימא בדרבה בר רב הונא קא מפלגי דאמר רבה בר רב הונא כל מילתא דמתאמרה באפי בי תלתא לית בה משום לישנא בישא. לגלויה, דמאן דאמר בפני שנים אלמא מצו סהדי לגלויה למחזיק לית ליה דרבה בר רב רב הונא ומ"ד בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא. ואסיקנא דכו"ע אית להו דרבה ב"ר הונא ודכ"ע מחאה שלא בפניו הוה מחאה ובהא קא מיפלגי מאן דאמר בפני שנים קסבר סהדותא בעינן, ולאו למימרא דבעי לשויינהו עליה סהדי דקא ממחי באנפיהו, דהא משמעתיה דרב זביד לא משמע הכי, אלא לממסרה למילתא נהליהו בתורת מחאה כעין עדות [ד]מסתמא דעתיה לגלויה למחזיק, ואפילו בפני שנים נמי מצי לגלויה ולית בה משום לישנא בישא, דהא אדעתא דהכי קא ממחי באנפוהי. ומאן דאמר בפני שלשה קא סבר גילוי מילתא בלחוד בעינן. כלומר דלא בעינן עד דמסר לה למילתא ניהליהו בתורת מחאה כעין עדות, אלא כיון דמגלי לה למילתא לאינשי אפילו בתורת שיחה בעלמא תו לא צריך, הלכך דוקא בפני שלשה דלית בה משום לישנא בישא לגלויה, אבל בפני שנים כיון דלא מסר לה למילתא נהליהו בתורת עדות אית בה משום לישנא בישא לגלויה ולא הויא מחאה. וקיימא לן כמאן דאמר בפני שנים, דהא רבא אמר רב נחמן קאי כוותיה כדבעינן למימר קמן. והשתא דקיימא לן מחאה בפני שנים וקיימא לן נמי מחאה שלא בפניו הויא, מחאה ש"מ סהדותא בעינן, דבעינן דלמסרה למילתא קמייהו בתורת מחאה כעין עדות, ואי לא לא הויא מחאה:
קב. גידל בר מניומי הויא ליה ההיא מחיתא למחויי אזל ואשכחינהו לרב הונא ולחייא בר רב ולרב חלקיה בר טובי מחא קמיהו לשנה הדר אתא ממחי קמיהו אמרי ליה לא צריכא הכי אמר רב כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך ואיכא דאמרי אמר ליה חייא בר רב תנינא כיון שמיחה פעם ראשונה שוב אינו צריך. האי מעשה דגידל בר מניומי דמחי באפי תלתא, לרווחא דמילתא הוא דעבד, ולא ילפינן מינה דבעינן תלתא. והני תרי לישני דאתאמרו בה חד טעמא נינהו ולא פליגי אלא בלישנא, מר מתני שנה ראשונה ומר מתני פעם ראשונה, מר אמר לה משמא דרב ומר אמר לה משמא דסתם מתניתא.
אמר ריש לקיש משום בר קפרא וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. כלומר, דכי אמר רב כיון שמיחה פעם ראשונה שוב אינו צריך, להנך שלש שנים קאמר, ולאפוקי מדגידל בר מניומי דסבר [דצריך] למחויי בכל שתא ושתא, מיהו צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, כי היכי דלא לשלמו ליה שלש שנים בלא מחאה, דאי אכלה שלש שנים רצופות בלא מחאה קיימא ליה חזקה בגויהו, דמדלא מחי בהני תלת שני בתרייתא מוכחא מילתא דהך מחאה דמעיקרא לית בה מששא ומעיקרא שיקרא קטעין, ואמטול הכי לא אזדהר מחזיק בשטריה. והוא הדין היכא דמיחה בתחילת כל שלש ושלש שפיר דמי, דהא לא שלמי ליה שלש שנים בלא מחאה, אלא ריש לקיש עצה טובה קמ"ל, דאי מחי בתחילת כל שלש נפישי להו מחאות דב"ד שני בעי שתי מחאות, דכי מחי מעיקרא בתחילת שלש ראשונות צריך למחויי בתחילת שנה רביעית דלא ליחלפו להו בין מחאה למחאה שלש שנים שלימות, ואי מחי זימנא קמייתא בסוף שלש אפילו בחמש שני נמי בחדא מחאה דסוף שלש סגיא דהא לא שלמן להו שלש שנים גביה בלא מחאה.
תהי בה ר' יוחנן וכי גזלן יש לו חזקה. ומתמהינן גזלן ס"ד. אימת איתחזק האי גברא בגזלנות דלא תהוי ליה חזקה, אלא אימא כגזלן יש לו חזקה. כלומר מי שהוא חשוב כגזלן מחמת דמחו ביה בעלים ושוויוהו כגזלן דקאמרי פלניא גזלנא הוא דקאכיל לה לארעאי בגזלנותא ולמחר תבענא ליה בדינא, היכא תהוי לה חזקה, אפילו קיימא בידיה כמה שנים בלא מחאה תסגי ליה במחאה קמייתא דשווייה כגזלן.
הדין הוא מאי דאשכחן בהאי עניינא בנוסחי דגמרא דילן. ולפום הני נוסחי משמע דהלכתא כרבי יוחנן, דכל היכא דפליגי ריש לקיש ור' יוחנן הלכתא כרבי יוחנן לבר מהנהו תלת. מיהו חזינא להו לרבנן קשישי דהוו גרסי בהאי שמעתתא מילתא דליתא בנוסחי דידן, דהוו גרסי אמר רבא הלכתא צריך למחות בסוף כל שלש ושלש, והא מילתא אשכחן לה בהלכות גדולות דמר רב שמעון קיארא ז"ל (ב"ב עמ') ובסוף מקח וממכר דרבינו האיי גאון (דיני החזקות ענין יג), ואף רבינו יוסף הלוי ן' מיגאש אייתי מינה ראיה בפירושא דיליה. וכיון דתליא [ב]אשלי רברבי חיישינן למימריהו ותלינן טיעותא בנוסחי דילן. ואף רבינו יצחק אלפאסי ז"ל פסק דצריך למחות בסוף כל שלש ושלש, מיהו משמע דלא הוה גריס לה להא דרבא, מדאייתי לה לדריש לקיש ולא אייתי לה להא דרבא. ולא תיקשי לן פלוגתא דריש לקיש ור"י, דשאני הכא דריש לקיש משום בר קפרא קאמר לה, והויא לה פלוגתא דבר קפרא ור"י ולאו פלוגתא דר"ל ור"י היא:
קג. תני בר קפרא ערער וחזר וערער וחזר וערער אם מחמת טענה הראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה. ומשכחת לה בין שערער בתחלת שלש ראשונות וחזר וערער בתחלת שלש אמצעיות וחזר וערער בתחלת שלש אחרונות, בין שערער בסוף שלש וחזר וערער בסוף שלש, דאם מחמת טענה הראשונה ערער, דבכולהו מחאות דיליה הוה קאמר דמגזל גזלוה מיניה אי נמי דמשכנה גביה אי נמי באריס הורדתיו, מחאותיו מחאות, ואין למחזיק חזקה עד שיאכלנה שלש שנים בלא מחאה. ואם לאו, כגון ששינה בטענותיו, בראשונה בא בטענת גזלנות ובשניה בטענת משכנותה ובשלישי בטענת אריסות, אי נמי איפכא, כיון דשאני מערער טענתיה תרי זמני איתחזק ליה בשקרנותא ויכיל מחזיק למימר כיון דחזאי דשני טענתיה בשנייה ובשלישית אתברר גבאי דליכא מששא בפומיה ותו לא אזדהרי בשטריה. מיהו היכא דערער בתחלת שלש ראשונות ובתחלת שלש אמצעיות ובתחלת שלש אחרונות קיימא ליה חזקה בג' אמצעיות, דהא מקמי דשלמן איתברר דשאני בטענתיה תרי זימני ותו לא אזדהר מחזיק בשטריה. אבל היכא דערער בסוף שלש ראשונות ובסוף שלש אמצעיות ובסוף שלש אחרונות, אע"ג דשני בטענתיה תרי זימני לא קיימא ליה חזקה למחזיק אלא בשלש אחרונות דאיתחזק בהו מערער בשקרנותא, ואע"ג דמחא בגויהו, דיכיל מחזיק למימר כיון דחזאי דהוה משני טענתיה בשניות ובשלישיות אתברר גבאי דלא הוה מששא בפומיה ולא אזדהרי בשטריה בתר הכי טפי. מידי דהוה אתלת שני קמיתא דכי חלפי תלת שני בלא מחאה קאמרינן דתו לא מזדהר בשטר זה ואע"ג דתבעוה ביומא קמא דלאחר שלש יכיל למימר שטרא הוה לי ואירכס, הכא נמי כיון דאתברר ליה בתרי זימני [ד]הוה משני בטענתיה תו לא אזדהר בשטריה. אבל ראשונות ואמצעיות כיון דאכתי לא אתחזק ערער בשקרנותא ואכתי הוה רמיא מילתא עליה דמחזיק לאזדהורי בשטריה לא קיימא ליה למחזיק חזקה בגוייהו. ומסתברא דאפילו לרבי יוחנן דאמר כיון שמיחה פעם ראשונה שוב אינו צריך, איתא להא מתני', דמצי לאוקומה כגון דלא מחי מחמת גזלנות אלא לבסוף. מיהו אליבא דהלכתא לא שנא הכי ולא שנא הכי כל היכא דשני בטענתיה תרי זימני, בין שמיחה בתחילת כל שלש ושלש בין שמיחה בסוף כל שלש ושלש, כיון דחשבינן ליה למחאה שלישית כמאן דליתה קיימא ליה חזקה בתלת שני דבתר ההוא יומא דמחאה שנייה כדפרישנא טעמא לעיל.
מיהו [הני מילי] דוקא היכא דמוכחא מילתא מגו מחאות אחרונות דעקר להו לקמיאתא מעיקריהו לגמרי, דבכל חדא מאחרונות קא טעין דמעיקרא כי נחית לה מחזיק בתורת ההיא מילתא דקא טעין השתא בעידן מחיתיה קא נחית לה. אבל היכא דלא מוכחא מילתא מכל חדא מיניהו דעקר להו לקמיאתא אלא דנחית לה השתא בתורת ההיא מילתא דקא טעין השתא בעידן מחיתיה, כל חדא מיניהו לשני חזקה דידה מחאה מעלייתא היא, דאטו מי לא עביד איניש דמחית אריסא לארעיה תלת שני ובתר הכין ממשכין ליה גביה תלת שני ובתר דאכיל לה שני משכנתיה איפשר דכביש ליה לשטר משכנתיה ובעי למגזלה וטעין לקוחה היא בידי כי מעשה דפרדיסא, ומאי אית ליה למרי ארעא למעבד, אלא למחויי בכל תלת שני מיניהו מחמת ההוא אנפא דאחתיה למחזיק בהנהו תלת שני לגו ארעא, ואי אמרת דכי האי גוונא נמי בעי למחויי מחמת טענה הראשונה, אשתכח דלא עבדו ליה רבנן תקנתא אלא בטענתא דשיקרא. אלא לאו ש"מ דכי האי גוונא כי טעין בכל מחאה ומחאה לשעתא טענתא באנפא נפשא מחאה מעליתא היא ואיבעי ליה למחזיק לאזדהורי בשטריה ואי לא איהו דאפסיד אנפשיה. ואפילו היכא דמחי מעיקרא מחמת דנחית לה בגזלנותא והדר קא מחי בתר הכי דנחית לה השתא באריסותא או במשכנתא מחאתו מחאה, ולא אמרינן ליה עד השתא חשבת ליה בגזלנותא והשתא מחתת ליה לגוה במשכנתא או באריסותא בלא סהדי כדאמרינן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ ו,א) גבי טלית, דשאני מטלטלי דכיון דאית להו חזקה לאלתר אם איתא דמעיקרא הוה בעי למגזלה מיניה לא הוה מוגר לה ניהליה השתא בלא סהדי, אבל הכא קרקע הוא ולא קיימא ביה חזקה אלא בתלת שני בלא מחאה והא מחה כדאיבעי ליה, אטו משום דלא שקר במחיתיה נפסדה לארעיה מיניה.
הדין הוא מחוורתא דדינא בהאי עניינא לפום נוסחי דידן דאשכחן בהו בהאי מתניתא דבר קפרא ערער וחזר וערער וחזר וערער, דמשמע דלא מתחזק בשקרנותא עד דמשני טענתיה תרי זימני, דאלו קמיתא לית בה שינויא. ורבינו יצחק בעל הלכות ז"ל ורבינו יוסף הלוי ן' מיגאש ז"ל תלמידיה נמי הכי הוו גרסי. אבל רבינו חננאל ז"ל ורבינו שמואל הצרפתי ז"ל לא הוו גרסי בה בהא מתניתא אלא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה הראשונה ערער יש לו חזקה ואם לאו אין לו חזקה, דמשמע דאע"ג דלא שני בטענתיה אלא חדא זימנא אתחזק בשקרנותא ובטלה לה מחאה שנייה וקיימא ליה חזקה למחזיק בתלת שני דבתר מחאה קמייתא מהנהו טעמי דפרשינן אליבא דהך גירסא קמא, והוא דעקר לה במחאה שנייה לטענתיה קמיתא מעיקרא כדפרשינן. ומסתברא כי האי גירסא בתרא, דמכדי משום דשני טענתיה הוא, מה לי חדא זימנא מה לי תרי זימני, אימור דאמרינן בתרי זימני הויא חזקה לאחזוקי גופא אבל לאכחושי טענתא או לאורועה, אי מיתכחשא או מיתרעה בחדא זימנא מתכחשא במאה זימני ואי לא מיתכחשא בחדא זימנא לא מיתכחשא במאה זימני. ואפילו הכי לא מכרעא לן מילתא למעבד בה מעשה, ומספיקא לא מפקינן לה לארעא מחזקתיה דמריה קמא עד דמשני טענתיה תרי זימני כי טעמא דגירסא קמא:
כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא כו': פירשוה רבותינו ז"ל כגון בדבר שיש לשמוע בו שני פנים וכיון דאתאמרא באפי תלתא כו' אין כוונת זה שאמרה לגנות מאחר שאמרה בפרהסיא אבל ודאי דדבר של גנות כל שכן שיש בו משום לישנא בישא כשאמרו בפרהסיא. ויש לפרש דמיירי בדברים שמותר לאומרם אם הם אמת כגון מי שקבל על חברו בעבירה שעושה חברו כדתניא לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר הא כיצד היה בן תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ותניא כל הפוסל פסול ואינו מדבר בשבחה של עולם אבל ודאי בדברים שבינו לחברו שאין לו תקנה עד שיעשה תשובה או ירצה את חברו והוא אינו מרצהו או בשאר עבירות שאוחז בהם ועושה אותם במזיד ועודנו מחזיק בהם ולא במקרה אבל הם מדרכיו ולמודו מצוה לגנותו בפני כל אדם שנאמר עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בם כדי שיתרחקו בני אדם מדרך רשע כמו שנאמר ושומרי תורה יתגרו בם וכדי שישוב גם הוא מדרכיו ויתקן מעשיו ועל זה אמרו כל מילתא דמתאמרא באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא ומותר לו לאומרה אם הוא שהדבר אמת דאלו בפני אחד או שנים אמר הדבר מיחזי דמשום לישנא בישא קאמר לפי שהוא רוצה ליתן פגם לחברו ונהנה לספר לשון הרע אבל כשאומר לפני שלשה דבפרהסיא הוא יש לתלות שהוא מתכוון שיגיעו הדברים לאזניו ויתקן מעשיו כגון שיודע בו שאינו מקבל תוכחתו ולא יוסר בדבריו וכדי שישמע שבני אדם מרננים עליו יתכן שישוב מדרכיו ועוד שיזהרו הבריות מללכת בדרכיו כשהן שומעים שהבריות מגנים פועלי האון. ועוד מטעם אחר איכא משום לישנא בישא כשאומר בפני אחד או שנים דמחזי שהוא מתכוון שלא יגיעו הדברים לאזניו ורוצה להחניפו ולגנוב דעתו ובסתר הוא מגנהו ונראה כנהנה בסיפור לשון הרע. וכל זה כשאין עליו אימה מן האיש ההוא שמדבר עליו אבל אם יש עליו אימה שיש לאל ידו להרע עמו מותר שכבר אמרו מותר להחניף את הרשעים. ועוד מטעם אחר איכא משום לישנא בישא כשאומר בפני אחד או שנים דאתו למחשדיה שמא אין הדברים אמת אבל כשאומרו בפרהסיא והמספר הוא אדם כשר הכל יודעים שאין אדם כשר מספר בדברי שקר ברבים ואין לשומעים לחשדו אבל יש להם לחקור הדברים ולהוכיח את האיש ההוא שמספרים עליו אותם דברים רעים. ועיקרא דהא מילתא דרבה בר רב הונא מתאמרא בערכין. וגרסינן נמי התם כל מילתא דמתאמרא ב"פ באפי מרה לית בה משום לישנא בישא אמר ליה כל שכן חוצפא ולישנא בישא אמר ליה כי האי סבירא לי דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי. פירוש לקסלקא דעתיה דבדברי גדופים קאמר כגון שמזכיר מעשי חברו הראשונים כיון דמתאמרה באפי מרה לית ביה משום לישנא בישא והיינו דמתמה עליה ואמר כל שכן דאיכא חוצפא ולישנא בישא שהרי אסור מן התורה. אמר ליה כי האי סבירא לי כו' כלומר כענין דברי רבי יוסי דברים אמורים דאמר רבי יוסי מימי לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי פירוש לא האשמתי אדם שלא בפניו אלא אם כן ידעתי בעצמי שאפילו היה כאן הייתי אומר בפניו ולא הייתי בוש ממנו ולא מחניף לו וגם הייתי נזהר שיהא דבר ברור אצלי ולא הייתי מאשים אדם מספק והמדה הזאת מוכחת על האדם שאינו מתכוון ליהנות בנתינת פגם בחברו אלא מתכוון הוא שישמע עצה שהבריות מגנות אותו וישוב מדרכו וגם כדי לגנות המעשים הרעים ועל ענין זה אני אומר כל מילתא דמתאמרה באפי מרה לית בה משום לישנא בישא כלומר באפי מרה או ברבים שיגידו לו כן נראה בעיני פירוש דברים אלו. ויש לומר עוד הא דאמר רבא בר רב הונא כל מילתא כו' על ענין רכילות דכיון שאמר בפרהסיא בפני שלשה מותר לספרה לפני מי שנאמרה עליו או על ענין גלוי הסוד היא אמורה אבל האי מימרא דאמרינן כל מילתא דמתאמרה באפי מרה כו' צריך אתה לפרשה על דרך שכתבנו. עד כאן מעליות הר"י ז"ל.
לימא בדרבה בר רב הונא קמיפלגי דמאן דאמר בפני שנים לית ליה דרבה בר רב הונא אלא דלמאן דאמר בפני שנים לא ללישנא בישא קאמר אבל אינו רוצה שיאמרו לו אלא מ"ד שיאמרו לו קאמר ומאן דאמר ליה משמיה נמי לית בה משום לישנא בישא. ומאן דאמר בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא וכל בפני שלשה אינו אלא משום הוצאת לעז לבזותו בפניהם ואינו רוצה שיודיעוהו שאלו רצה בכך בפני שלשה היה מוחה. ודחינן לא דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא ומאן דאמר בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה והלכה כל שבפניו די לו בשנים שיעידו לו שכבר מיחה בפניו ואם מיחה שלא בפניו אפילו בפני שלשה אינו מחאה. ומאן דאמר בפני שלשה קסבר שלא בפניו הויא מחאה הילכך בעינן שלשה כדרבה בר רב הונא. ואי בעית אימא מחאה שלא בפניו הויא מחאה אלא מר סבר סהדותא בעינן כלומר די לנו סהדותא דכל שאומר בפני שנים שזה אוכל קרקע בגזל להעיד לו שמיחה בחזקתו הוא אומר להם ויודע הוא שכל שהעידו עליו על דעת לגלות ולהודיעו שהם יגלו ויודיעוהו ומר סבר גלויי מילתא בעינן ואין דבר מתגלה עד שיאמר בפני שלשה שהן אינם מגלים לו כל שלא מיחה בפני שלשה. אי נמי הכי קאמר גלויי מילתא בשעת המחאה בעינן כלומר שיהא הדבר מפורסם לכל דאלו בשנים אין הדבר מתפרסם מעצמו אלא על דרך מקרה שישאלו ויגידו עדים אלה. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: מאן דאמר בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא: דבפני שלשה הוי פרהסיא ולא בפני שנים הילכך לענין מחאה נמי כיון דמיחה בפני שנים לא הויא מחאה דלא הוי כמאן דמחי באפיה ולא אמרינן נמי חברא אית ליה כו' אלא במילתא דמתאמרה בפרהסיא דמתוך שהדבר מפורסם אי אפשר שלא יגיע לאזניו. מאן דאמר בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה ובפניו ודאי בסהדי סגי ומאן דאמר בפני שלשה קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשום הכי קאמר בפני שלשה כיון דמיחה שלא בפניו. ואיבעית אימא דכולי עלמא מחאה שלא בפניו הויא מחאה גלויי מילתא בעינן כלומר מחאה בפרהסיא בעינן שתהיה המחאה בשעה שהוא מוחה דבר מגולה ומפורסם כי היכי דליפוק קלא ומר סבר סהדותא בעינן ואיידי גלויי מילתא בעינן קאמר סהדותא בעינן ופירושו לא בעינן אלא סהדותא דכיון דאיכא סהדי אמרינן חברך חברא אית ליה כו'. עד כאן.
וזה לשון הראב"ד ז"ל: לימא בדרבה בר רב הונא פליגי דאמר כל מילתא דמתאמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא הא באפי תרי אית בה משום לישנא בישא הילכך מאן דאמר בפני שנים לית ליה דרבה דהא איכא למיחש הכא ללישנא בישא דקאמר פלניא גזלנא הוא ואכיל לארעאי בגזלנותא ואם כן מאן מודע ליה אלא לאו דאפילו בתרי נמי לית בה משום לישנא בישא ומאן דאמר בשלשה אית ליה דרבה. לא דכולי עלמא אית להו דרבה ובפני שנים ודאי לא מפרסם כולה מילתא מיהו מאן דאמר בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ואפילו לא מתידע ליה כלל ומאן דאמר בשלשה בעי דלתידע ליה. דכולי עלמא מחאה שלא בפניו היכא דלא מתידע ליה לא הויא מחאה והכא בהאי קמיפלגי מאן דאמר בפני שנים קסבר סהדותא בעינן וכיון דאיכא סהדותא אי אפשר דלא מגליא ליה על ידי הדחק או על ידי אנשים קלים או על ידי קרובים שיודיעוהו כדי שיזהר בשטרו וחברך חברא אית ליה ואלו העדים אף על פי שאינם מגידים לעצמו יאמרו לאחרים ואחרים לאחרים ומגידים לו שאין מדקדקים בדבר וכן אנו אומרים בעלמא בענין המוכר שדהו בעדים גובה מן הלקוחות מאי טעמא קלא אית ליה ומאן דאמר דתלתא קסבר גלויי מילתא בפרהסיא בעינן שהעדים עצמם יבאו ויגידו לו ולא יהא שם חשש איסור. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: מאן דאמר בפני שלשה אית ליה דרבה בר רב הונא. ומשום הכי קאמר בפני שלשה כי היכי דלימרו ליה ולא חיישו ליה משום לישנא בישא ומאן דאמר בפני שנים אית ליה רשותא לאפוקה כיון דאמרה לה בפני שנים לית ליה דרבה אלא קסבר מילתא דמתאמרה בפני שנים אית ליה רשותא לאפוקי דכיון דאמר ליה בפני שנים גלי דעתיה דמינח ניחא ליה לגלויי לעלמא ולא קפיד עליה. לא דכולי עלמא אית להו דרבה בר רב הונא דכי אמריה בפני שנים אית בה משום לישנא בישא ומאן דאמר סגי ליה בפני שנים קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה הילכך כיון שהמחאה בפני שנים היא אין אנו צריכים עוד לגלויי לעלמא כדי שנצריכהו שלשה ואין כאן דרך ללישנא בישא ולפיכך בפני שנים סגיא כי היכי דליהוי סהדי דמיחה בפניהם ומאן דאמר בפני שלשה קסבר מחאה שלא בפניו לא הוי מחאה ובעינן עד דממחי באפי תלתא דלא חיישי ללישנא בישא כי היכי דנימרו ליה לאחריני ואחריני לאחריני עד דשמע לה למילתא. ואי בעית אימא דכולי עלמא מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומאן דאמר בפני שנים קסבר סהדותא בעינן ואי משום לישנא בישא כיון דסהדותא מידע ידע דניחא ליה לגלוייה למילתא דאי לא מגלו לה לאו כלום הוא הילכך מגלו לה ולא חיישינן ללישנא בישא ומר סבר גלויי מילתא בעלמא בעינן דתהוי גלויי מילתא בעידן מחאה וגלויי מילתא לא הויא אלא בשלשה ואף על גב דבאפי תרין נמי הא קא מגליא מילתא דאמרינן חברך חברא אית ליה התם לא מגלי עד דאמרי ליה הנך תרי לאחריני אבל בעידן מיחוי אכתי ליכא לגלויי מילתא דהא תרי נינהו ולא הויא גלויי מילתא אלא באפי תלתא אבל באפי תלת מצי מחי באפייהו דאיכא גלויי מילתא. עד כאן. וגירסא אחרת היה להם ולא כגירסת ספרים שלנו ולדידהו מיתרצא קושית התוספות דמקשי ללישנא קמא דרבא קאמר לקמן מחאה בפני שנים ולעיל פוסק מחאה שלא בפניו הויא מחאה. עד כאן גליון.
תנינא כיון שמיחה שנה ראשונה שוב אינו צריך למחות: כלומר אין צריך למחות עד סוף אותם שלש שנים ולאפוקי מגידול בר מניומי שהיה סבור שצריך למחות בכל שנה ושנה והא דקאמר ריש לקיש משום בר קפרא צריך למחות בסוף כל שלש ושלש לא שייכא בהא כלל דההיא בסוף כל שלש קאמר כדי שלא יראה כחוזר ממחאתו הראשונה. ותדע דאי הא דבר קפרא פליגי אמאי דאמר רב חייא בר רב לא הוה ליה למימר אמר ריש לקיש אלא וריש לקיש אמר משמיה דבר קפרא. ועוד כי יש גירסאות בספרים דגרסי וצריך למחות בוא"ו ואף על גב שיראה מתוך הירושלמי דההיא ברייתא דקא מייתי חייא בר רב על מחאה שבסוף כל שלש ושלש מיתניה אפילו הכי לא שבקינן מאי דאתמר בגמרא דילן ותפסינן מאי דאתמר בגמרא דבני מערבא. הרשב"א ז"ל.
וצריך למחות בסוף כל שלש: אי הוה מפרשינן טעמא שלא יאמר לקחתיה אחר המחאה הוה מצי למימר דהא דאמרינן לעיל אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו לא פליגא אהך דהתם לא קאמר שלקחה אחר המחאה אלא קודם ולהכי לא מהימן אבל אי אפשר לומר כן כדפירש רשב"ם ז"ל כו' ככתוב בתוספות. תוספי הרא"ש ז"ל.
וזה לשון הר"י בעליות: על מה שפירשו התוספות והא דאמרינן נמי לעיל אבל אכלה שית שנין אין לך מחאה גדולה מזו כבר פירשנו דלא פליגא אהך מילתא כלל דמחאה דמכר אלימא דעבד ליה מעשה ושוב איך צריך הלוקח למחות. ותדע לך דאלימא דאף על גב דלא קאמר ותבענא ליה לדינא מהניא ולא מצרכינן נמי ללוקח שימחה ויאמר למחר תבענא ליה בדינא.
עלה בידינו: היו בעלים הראשונים בעיר אחרת והחזיק זה בעיר אחרת אם יש מקום חירום וסכסוך עיר בעיר ביניהם אינה חזקה לפי שאין השיירות מצויות מעיר זו לעיר זו ואין החזקה נשמעת לזה. היו שם עדים ששמע על החזקה שזה לא היה מקום חירום בכאן הרי זו חזקה לפי שזה שמע על החזקה והוה ליה למחות שהמחאה שלא בפניו הויא מחאה ונשמע הקול למחאה כמו שהחזקה נשמעת לזה. הבורח מחמת ממון מחזיקים בנכסיו לפי שהיה לו למחות. הבורח מחמת נפשות אין מחזיקים בנכסיו לפי שהוא ירא למחות בפני שנים פן יודע מקום תחנותו. מיחה בפני בני אדם שאין יכולים לילך למקום המחזיק כגון חיגר וזקן וחולה הרי זו מחאה מפני שהן אומרים לאחרים ואחרים לאחרים. מיחה בפני שנים ואמר להם אל תגידו לו הרי זו מחאה שהרי לא מנעם מלהגיד לאחרים וכיון שמגידים לחבריהם וחבריהם לחבריהם באין הדברים באזני המחזיק. אמר להם אל תגידו הדברים הרי זו אינה מחאה שהרי כמו סוד מסר להם הדבר ואין להם לגלות סוד אחר. אמרו הם עצמם אין אנו מגידים דברי מחאה זו שמחית לשום אדם הרי זו מחאה כיון שלא צוה עליהם אשר לא יגידו ודרך בני אדם לספר ולהשיח בדברים ששמעו ואין נותנים לב לכל מה שאומרים הם בעצמם שלא להגיד. מיחה שנה ראשונה שוב אין צורך למחות כל שלש שנים ראשונות וצריך למחות בסוף כל שלש ושלש. מיחה בתחלה ואמר לפירות ירד בה ומיחה פעם שנית ואמר בגזלנות ירד בה כיון שהוא מחליף טענתו הרי הוא בעיני המחזיק כמתעתע ואינו חושש למחאתו להזהר בשטר אחר שלש שנים ראשונות לפיכך כיון שהחליף במחאתו פעם אחרת אף מחאתו הראשונה בטלה. כיצד היא המחאה אמר בפני שנים פלוני גזלן הוא שאוכל שדה שלי בגזלה ולמחר אתבענו בדין. לא אמר שיתבענו בדין אינה מחאה לפי שאומר המחזיק בלבו כבר נואש לערער עליו בבית דין ולא נתכוון אלא לספר בלשון הרע. עד כאן בעליות.
ערער וחזר וערער כו': ואם לאו כו'. כגון שאמר בתחלה בערעור ראשון בגזלנותא אכל ובערעור שני אמר במשכנתא לארעאי אינו ערעור דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה בגזלנותא והשתא משכנתה ליה בלא סהדי עליה דידיה רמיא דליתי סהדי דבמשכנתא אכיל ליה. והאי טעמא לא מחוור הא תינח היכא דמעיקרא אמר בגזלנותא אבל אם אמר מעיקרא במשכנתא והדר אמר בגזלנותא מאי איכא למימר. אלא כל היכא דשני ליה טענתיה קמייתא לא הויא מחאה מאי טעמא דהוא מכחיש אנפשיה. אבל היכא דלא מכחיש למילתיה קמייתא דאמר הדרי וזבינתיה ליה לפירי אם כן מעיקרא נחית ליה לפירי ובתר הכי נחית ליה בגזלנותא הויא מחאה. וזה עיקר. הראב"ד ז"ל.
ומסתברא לי דדוקא כשאמר במחאה שניה למשכונא או לפירות הורדתיו מתחלת ירידתו בה דסתר לגמרי מחאתיה קמייתא אבל אם אמר בסתם למשכונא או לפירות הורדתיו יכול לתקן דבורו ולומר שמחאה ראשונה ושניה אמת שמתחלה ירד בה בגזל ועכשיו למשכונא או לפירות. אבל שוב מצאתי להראב"ד ז"ל שפירש דלפיכך לא הויא מחאה משום דאמרינן ליה עד השתא חשדת ליה כו'. ולפי זה בטלה סברתו. אבל אין פירושו נכון דכיון שיש זמן מהמשכונא אפשר דמתו סהדי או אזלו למדינת הים ועל כרחך הכי הוא דסתם משכנתא בסהדי ובשטר. עד כאן משיטה לא נודעה למי.
וזה לשון הרשב"א ז"ל: כך נמצאת הגירסא בספרים תני בר קפרא ערער וחזר וערער אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה ולא גרסינן ערער וחזר וערער שלש פעמים. והכי פירושו אם ערער תחלה ואמר שבגזלה הוא אוכל וחזר בשניה ואמר שלפירות הורידו אי נמי בהפך שאמר תחלה לפירות הורדתיו ובשניה אמר דגזל הוא אוכל יש לו חזקה דכל שזה מתהפך מטענה לטענה נראה בבירור שאין מחאתו אמת דנראה כמשקר וכמהתל ואף המחזיק יכול לטעון כיון שלא עמד בטענותיו חשבתיו כמתעתע ולא נזהרתי בשטרי. ותדע דבר קפרא דכל שיש שנוי בין ערעור ראשון לשני קאמר ואפילו טעין בראשונה מחמת פירות ובשניה מחמת גזל דהא סתמא קאמר אם מחמת טענה ראשונה ערער אין לו חזקה ואם לאו יש לו חזקה כללא קא כייל בכל שאין ערעור אחרון כראשון. עד כאן לשונו.
וזה לשון הר"י ן' מיגש ז"ל: וערער וחזר וערער. פירוש ערער בשנה ראשונה וחזר וערער בשנה ראשונה של שלש שנים השניות שהיא השנה הרביעית וחזר וערער בשנה ראשונה של שלש שנים השלישיות שהיא השנה השביעית אם מחמת טענה הראשונה ערער אין לו חזקה ואם שינה בטענותיו כגון שטען תחלה ואמר שממושכנת היא בידו וחזר בהמחאתו השניה וטען לפירות הורדתיו וחזר בהמחאתו השלישית וטען ואמר לא כך ולא כך אלא גזלן הוא בה כיון ששינה בטענות שלש פעמים הוחזק בשקרות וכשישלים המחזיק אכילת זו השדה עד סוף תשע שהם שלש שנים השלמיות נשלמה לו חזקה ואין צריך לשטר ואף על פי שהרי מיחה בשנה השביעית שנה ראשונה של שלש שנים אלו השלישיות אינה מחאה לפי שיכול חברו לומר לו כיון ששינה טענותיו שלש פעמים הוחזק בטענות שקר ולפיכך לא נזדהרתי בשטר שלי. ויש מי שפירש ערער וחזר וערער כגון שערער בסוף שלש שנים וחזר וערער בסוף שלש שנים השניות אם מחמת טענה הראשונה הרי זו חזקה ואם שינה מטענותיו כמו שאמרנו כיון ששינה בטענותיו עכשיו נתברר שהמחאות שמיחה בסוף שלש הראשונות ולבסוף שלש שנים השניות שלא היו מחאות לפי שמיחה בהם בטענת שקר וקמה לה חזקה משלש שנים אלו ואינו צריך לשלש שנים השלישיות. וזה הפירוש אינו נכון אצלנו לפי ששתי תשובות בדבר חדא דאם כן למה לי ערער וחזר וערער שלש פעמים תסגי ליה בתרי ונימא הכי ערער בסוף שלש שנים וחזר וערער בסוף שלש שנים השניות אם מחמת טענה ראשונה ערער אין זו חזקה ואם לאו יש לו חזקה דכיון ששינה מטענותיו בשלש שנים השניות נתברר שטענותיו שטען שלש שנים הראשונות טענת שקר היתה ולא היתה המחאה כלום וקמה ליה חזקה ואמאי אצטריך למתני ערער וחזר וערער שלש פעמים. ועוד מי הוה ידע האי מחזיק דמשנה הוא בטענתיה בשלש שניות כי היכי דלא ליזדהר בשטריה משלש ראשונות השתא הוא דאגלאי מילתא דהך מחאה לאו כלום היא אבל מעיקרא לא וכיון שכן איבעי ליה לאזדהורי בשטריה אלא בעל כרחך מהשתא הוא דקמה ליה חזקה דמצי אמר ליה כיון דחזינא דקא משנה בטענתיה לא אזדהרנא בשטריה אבל למפרע לא קמה ליה חזקה. עד כאן לשונו.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה