באר היטב על יורה דעה רטו
סעיף א
עריכה(א) יושב: כ' הש"ך ולא הוי דבר שאין בו ממש כיון דמזכיר שם החפץ הנאסר אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו וע"ל סימן רל"ט ס"ד וכ' הט"ז דוקא בנדרים הדין כן דכיון שהוא אוסר החפץ עליו שאומר קונם ישיבת סוכה עלי אינו כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו כלום אלא אסר החפץ עליו (ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו) אבל שבועה אוסר עצמו לעשות הדבר ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב מצוה (נדר שלא לישא אשה הראויה לבנים חל עליו הנדר אבל אם נשבע אין שבועתו כלום ואם נשבע סתם שלא לישא שום אשה חלה השבועה בכולל הרדב"ז ח"א סי' א' ע"ש).
(ב) ומתירין: כ' הדרישה משמע שסובר שאפילו בסוכה או שנדר בפירוש להתענות בשבת ויו"ט מתירין לו כו' שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להצטער בשבת ויו"ט וכו' וכיוצא בזה וכ"מ באורח חיים סימן תק"ע וכן כתב הב"ח וכן עיקר ש"ך.
(ג) מלקות: מיהו נראה דהיה מכין אותו מכות מרדות מדרבנן ש"ך.
סעיף ב
עריכהסעיף ג
עריכה(ה) ואפילו: הקשה הב"ח מאי אפילו אדרבה כ"ש הוא דאין בקבלה זו ממש שקבל עליו להתענות בשבת ויו"ט לבד ותירץ הש"ך דשפיר קאמר אפילו. ל"מ ברישא דלא נתכוין לשבת ויו"ט אלא אפילו בסיפא דנתכוין לשבת ויו"ט בהדיא דמה"ט בפגעו בהן אם קבלו בלשון נדר חל בשבת ויו"ט אם מתכוין לנדור בהן ובנדר סתם ופגעו בהן א"צ שאלה להסמ"ק וא"כ הוי אמינא ה"ה בקבלו בלשון קבלת תענית קמ"ל ועיין באורח חיים סי' תי"ח.
סעיף ד
עריכה(ו) חל: מיהו יש להתיר וראוי לכופו שישאל על נדרו ולא יעבור על המצוה ש"ך.
(ז) ופורים: מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק ומ"ש רמ"א דבאורח חיים לא פסק כן מתרץ הש"ך דנראה להמחבר להכריע דדוקא הכא דנדר לצום יום א' או יום ב' כל ימיו איכא מיגדר מילתא ופנים בדבר שהרי יצטרך להתענות כל ימיו בחנוכה א"כ מיעקרא מילתא דרבנן אבל באורח חיים דמיירי בהדיא שקיבל עליו כך וכך ימים א"כ יתענה בחנוכה ופורים פעם אחת ולא מיעקרא מילתא דרבנן בכך ובאמת דהרמב"ם ס"ל דבכל ענין נדרו בטל רק שהמחבר מכריע כן מדעתו ותדע שכן הוא שהרי בס"ג כתב המחבר אבל אם הוציאו בלשון קבלת תענית אינו דוחה וכו' ולא חנוכה ופורים משמע דאם קבלו בלשון נדר דוחה חנוכה ופורים וזה סותר למ"ש כאן בס"ד א"כ דברי המחבר גופיה יהיו סותרים זא"ז אלא ע"כ דיש לחלק דבס"ג מיירי בנדר לזמן ידוע כמ"ש ולענין שבועה עיין מ"ש המחבר באורח חיים סוף סימן תי"ח ותק"ע אבל בעל הלבוש כתב שם דאפי' נשבע בפירוש להתענות בר"ח לא יתענה אע"פ שר"ח דרבנן כיון שיש לו אסמכתא בדאורייתא וכו' ע"ש ודבריו לא נהירין כלל דהא כתב הר"ן פ"ק דנדרים דאפי' דבר שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא אלא דאתא מדרשא חלה שבועה עליה וכ"כ הר"ב לקמן בסי' רל"ו ס"ב והמחבר בסי' רל"ט ס"ו וכ"כ הב"ח הילכך יש להתיר השבועה ואינו מתענה כמ"ש הר"ב שם באורח חיים וכתבו האחרונים בשם תשובת מהר"מ דימי ניסן וכן שאר הימים שאין אומרים חחנון דינן כימים האסורים מדבריהם מיהו נראה בנודר לשון נדר אף להרמב"ם צריך התרה דל"ד לחנוכה ופורים דחשיבי טפי ועשו חכמים חיזוק משא"כ באלו אבל לשאר דברים כל דין ימים האסורים מדבריהם עליהם עכ"ל ובדרישה הביא הג"ה בשם מהרש"ל בנדר להתענות חודש אומרים לו הרי בזה החודש שנדרת יש י"ט ושבתות ואומר להם לא נתכונתי להם א"צ אפילו התרה דדברים שבלב כי הני שמוכיחים הוי דברים עכ"ל והט"ז פוסק דצריך התרה כל שאמר בלשון נדר אלא דאם אמר שבפירוש היה עולה על דעתו שלא להתענות אלא בימי החול ודאי נאמן ע"ז. עוד הג"ה א' משמו באשה שנדרה להתענות אחר פסח בה"ב עד ר"ח ולאחר הפסח שאלה מתי תתחיל נראה דתתחיל אחר ימי ניסן אם מנהג בכל המקומות שא"א להתענות כל ימי ניסן וכתב הב"ח דהיינו דוקא בלשון קבלת חענית בעלמא אבל בלשון נדר צריך התרה שהרי נדרה בפירוש להתענות אחר פסח דלא עדיף מנדרה להתענות בי"ט עכ"ל.
סעיף ה
עריכה(ח) נשאל: פי' אחר שאמר הריני נזיר שאז חל הנזירות למפרע וע"ל סי' רכ"ט וסוף סימן רל"ט.
(ט) שיישן: כתב הט"ז נראה פי' שאם נשבע שבועה שאישן ואח"כ נדר קונם שינה עלי דחל הנדר (ול"ד למ"ש תחלה אם נשבע שלא לאכול ככר זה ואח"כ אמר קונם ככר זה עלי דלא הוי נדר דשם הוי נדר ג"כ כמו השבועה מה שא"כ כאן הוי נדר להיפוך מהשבועה).
סעיף ו
עריכה(י) עובר: והב"ח כתב דנ"ל עיקר כדעה זו אבל הש"ך כתב דעיקר כדעה ראשונה מיהו דעת הר"ן כדעה זו וכתב עוד הש"ך דלדעה זו ה"ה אם אמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר קונם ככר זה עלי חייב שתים וכן אם נשבע שיאכל ככר זה ואח"כ אסרו עליו בקונם אסור לאכול לפי שהנדרים חלים ע"ד מצוה ושבועות וכ"כ הר"ן עכ"ל.
(יא) אינו: זהו אף לסברא האחרונה כדאיתא בטור ופוסקים מיהו בע"ה י"א דבעינן שאלה אף במתפיס בדבר האסור כדלעיל סי' ר"ה. ש"ך.