באר היטב על חושן משפט רפה

סעיף אעריכה


(א) מידם:    כת' הסמ"ע בשם התוס' דל"ד קאמר אין מוציאין דהא אפי' לכתחלה מורידין קרוב לנכסי שבוי כמ"ש הט"ו בס"ב ולא נקט אין מוציאין אלא משום סיפא דכשיצא לדעת אפי' כבר ירדו לנחלה מוציאין מידם כו' ע"ש מ"ש בישוב דברי הרמב"ם בזה וכת' הש"ך דדבריו מרווחים ודלא כהה"מ וכ"כ הב"ח ועיין בתשו' מהר"א ששון סי' צ"ג ובתשו' ראנ"ח סי' ט"ו.


(ב) לדעת:    היינו דוקא שהלך למקום רחוק ובמקום סכנה ואין השיירות מצויות דהיוצא בדרך כזה דרכו לצוות לביתו ומדזה לא צוה אומדין דעתיה דלא ניחא ליה שירדו אחרים לנכסיו אבל כשהלך לדעת במקום קרוב או במקום שהשיירות מצויות אמרינן דמש"ה לא צוה דסבר לשוב היום או מחר וכיון דלא שב ודאי נאנס ודינו כשבוי כ"כ ב"י וד"מ בשם ר"י בן הרא"ש והעתיקו הרמ"א בקיצור בס"ד בהג"ה ע"ש. סמ"ע.

סעיף בעריכה


(ג) סכנת נפשות:    דכל שלא הי' לו פנאי לצוות מחוייבים ב"ד להזדקק לנכסיו שלא יופסדו כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' ראנ"ח סי' ע"א וברשד"ם סי' רכ"ז.


(ד) קרובים:    משני טעמים מורידין דוקא קרובים הא' דאם יורידו אדם אחר דלמא כל כונתו יהי' להרבות פירות ליטול בו חלקו כמו אריסי העיר ויפסיד הקרקע דאין בעליו עמו שישגיח על פעולתו משא"כ קרוב הראוי לירש לא יפסיד דיאמר שמא מת והקרקעות יהיו שלו ואף אם לא מת ויבא מ"מ הפירות כולן שלו לדעת התוס' וגם לשאר דעות עכ"פ יהי' לו בפירות ובשבח הקרקע חלק כדין אריס וטעם השני דכיון דיש להסתפק בו שמת למה נפסיד בתקנתנו הקרוב ולהשחית נחלתו וטוב ליתן בידו הקרקע ולאכול ממנה הפירות מלתתה לאיש אחר. סמ"ע.


(ה) אינן:    אלא עובדין שלהן ע"י אחרים כ"כ הטור וקמ"ל בזה דאפי' יש לאחרים גם כן קרקעות ונותנין אותן ליד אריסים והן משגיחין עליהם אפ"ה מוסרין אותן ליד קרובים העובדין אדמתן בעצמן. שם.


(ו) הוציא:    הטעם דבשלמא כשלא שמעו בו שמת דיש לחוש שיכוין להרבות בפירות ולהכחיש הקרקע שסבור היום או מחר יבא השבוי ויטול הקרקע מידו הלכך הוצרך לתקן דאף כשיבא יטול בשבח כאריס ואז לא יכחיש הקרקע כיון דעכ"פ יש לו חלק בשבח משא"כ כששמעו בו שמת דאז ירד לקרקע בתורת שהיא שלו ותו ליכא למיחש שיפסידוה ומש"ה אם יארע שיבא בעל הקרקע אח"כ אינו נוטל חלק בשבח אלא דינו כדין בעל שהוציא הוצאות על נ"מ של אשתו הגדולה ואח"כ מתה דדינו הוא מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא. שם.


(ז) לגדולים:    לשון הטור בשם הרא"ש לפי שלא ימצא ב"ד מי שיעשה זה שאדם מתרצה להיות אפוטרופוס בשביל היתומים משום מצוה אבל לגדולים לא יעשה לפיכך אין ב"ד מצווין לבקש ע"ז כי לא ימצאו. שם.


(ח) למחות:    ביד ב"ד דלא יפסידו לו בדבר שאינו מצוי ואינו מוטל עליהן. שם.

סעיף געריכה


(ט) קמה:    עיין בירושלמי פ' נערה שנתפתתה הלכה ח' מדינים אלו. ש"ך.


(י) אפוטרופוס:    אף דנתבאר דאינו מצוי אדם שירצה להיות אפוטרופוס לגדולים ה"מ בענין עבודת קרקע דצריך טורח ועיון רב על האריסים בעבודתן כל ימי עבודת השדה והחרישה והזריעה משא"כ בדברים כאלו העומדין ליתלש וליקצר דאין בהן טורח רב וכדמסיק המחבר בהדיא טעם זה בשכירות חצירות ופונדקאות ור"ל דבכיוצא בדברים אלו מצויים בני אדם לגמול חסד אף עם הגדולים להיות להם אפוטרופוס. סמ"ע.

סעיף דעריכה


(יא) לדעתו:    ר"ל דאילו רצה שירדו בו אחרים הי' מצוה קודם יציאתו בכך עיין בתשו' רש"ך ח"ב סי' ס"ה ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' י"ב ובתשו' ר"מ אלשיך סי' נ"ח.


(יב) שבוי:    ולא אמרינן מדלא צוה על נכסיו שהניח וגילה דעתו דלא ניחא ליה שירדו בו אחרים ה"ה בזה שנפל לו אחר יציאתו אלא מאי דגלי גלי ומאי דלא גלי לא אמרי' בו כן. סמ"ע.

סעיף העריכה


(יג) נאמן:    ואין נותנין אותן מיד ליורשיו הראוים לירש דדלמא הקול ששמעו בו שמת הוא שקר. שם.

סעיף ועריכה


(יד) קטן:    אבל גדול מורידין אע"פ שיש עמו זה הקטן ולא חיישי' שמא מת השבוי כמ"ש בס"ט ואין מורידין קרוב לנכסי קטן דבנקבה שבויה חיישינן אבל לא בזכר שבוי כ"כ הב"ח ואין אלו אלא דברי תימה ודברי נביאות כי מנ"ל לחלק וב"י בשם רי"ו סוף סימן י"ג כת' בהדיא דאין חילוק ולעולם כשיש גדול וקטן איכא למיחש שמא מת השבוי ואין מורידין כו' וכן נ"ל עיקר. ש"ך.


(טו) למחות:    פי' אף דקיי"ל אין מחזיקין בנכסי קטן אף לאחר שהגדיל מ"מ יש לחוש שהאח הגדול יטעון שמעולם הי' שלו שנפל לחלקו בירוש' והקטן לא יוודע לו אף אחר שיגדיל כי האנשים בני עירו לא יודיעו לו שיאמרו שמא האמת עם הגדול ששדה זה הגיע לחלקו מה שאין כן כשמורידין איש אחר שאינו ראוי לירש עם הקטן אם ירצה להחזיק בנכסים יודיעו בני העיר להקטן כשיגדל שהשד' של אביו הי' ויוציאוהו מידו כיון דאין מחזיקין בנכסי קטן. סמ"ע.

סעיף זעריכה


(טז) בבתים:    דיש שכנים שדרים בצדו ויודעין שהי' של אבי הקטן וששלו הוא אפ"ה חיישינן שישתכח הדבר. שם.


(יז) וכבר:    ר"ל או שכבר חלקו דיש לו קצת טענה שהרי חלקנו וזה נפל לחלקי אף שסמוכין על שלחן א' אין מורידין וכשאין סמוכין כו' אע"ג דעדיין לא חלקו ג"כ אין מורידין וז"ש אח"כ אבל אם לא חלקו וסמוכין כו' דדוקא תרתי בעינן. שם.


(יח) מותר:    דאז ליכא למיחש שיאמר בא לידי בירושה ועד"מ. שם.

סעיף חעריכה


(יט) מעות:    הטעם כת' הסמ"ע דבמעות ומטלטלין אף שהן ביד אחר יש לחוש שימכרם או יבריחם ויאמר להד"ם שמסרו לידי וע"כ צריכין לסמוך על שימסרו הב"ד לידו והן יכתבו ויחתמו לעדות ולראיה וא"כ בקרוב נמי מצי למיעבד הכי ועיין בתשו' רשד"ם סי' ש"ח שי"ב ותנ"ו ובתשו' מהר"מ מלובלין סימן י"ב.

סעיף טעריכה


(כ) באשה:    עיין בס' א"א דף ק"ב ע"ב.


(כא) קרוב:    וא"ת בלא"ה נמי הא כת' הט"ו בסי' ר"צ ס"ב דאין מעמידין נשים לאפוטרופוס וי"ל דזיל בתר טעמא דאין מעמידין אותן משום דאין דרכן לצאת ולבא לטרוח בנכסים והכא הרי צריכה לטרוח או להעמיד אריס ושתעיין עליו בשביל חלקה ואגב הי' חלק הקטן ג"כ משומר אי לאו טעמא דאין מורידין קרוב כו'. סמ"ע.


(כב) נכסי:    הטור מסיק ע"ז וז"ל ופר"י שזה האפוטרופוס אינו לתועלת הקטן לומר שיעשה לקטן כדרך שעושה קרוב גדול היורד לנכסי שבוי ושיאכל הקטן הפירות כו' אלא לתועלת השבוי הוא האפוטרופוס שיעמיד אריס להנכסים ויקח בכל שנה חלק השבוי לשומרו לשבוי ע"כ וכ"כ הרא"ש והביאו ראיה לזה וכ"כ לעיל דאע"פ שאינו מצוי אדם להיות אפוטרופוס לנכסי שבוי גדול מ"מ בזה שהוא לתועלת הקטן שיהיה חלקו נשמר באם כבר מתו או שימותו השבויים מצויים הם אפוטרופסים. שם.


(כג) הזקנה:    אבל לא ידעו מה נעש' בבת הנשבית עמה. שם.


(כד) הקטן:    הא דנותנין ליד הקטן ולא מוקמינן ליה אפוטרופוס כת' נ"י דמיירי בקטן שיודע לפקח בנכסיו מש"ה מאי דהוי דידיה יהבינן ליה אבל אינו ראוי לאפוטרופוס למנותו בשל אחרים והרא"ש כת' אמ"ש בש"ס תילתא יהבינן לינוקא ז"ל ואם יודע להשתדל בנכסיו יטריח בהו ואם אביו העמיד לו אפוטרופוס או הסמיכו אצל בעה"ב ישתדלו בהו עכ"ל ועמ"ש הש"ך בזה.