באר היטב על חושן משפט לא

סעיף אעריכה


(א) שקר:    הא דדברי שניהם בטלין מיירי שכת הב' אמרה לא לוה כי עמנו הי' המלוה או הלוה כל אותו היום אבל אם אמרו עמנו הייתם אתם העדים זהו הזמה ולכת האחרונה שומעין ולא להראשונים כמ"ש בסי' ל"ח ואם ההכחש' היא שאלו אומרים שלוה ממנו מנה ואלו אומרים ר' או במנה שחור ולבן אע"פ שמעידין על יום א' דה"ל הכחש' כנ"ל והתובע לא תבעו אלא מנה א' מ"מ כיון דאין מכחישות זא"ז אלא בבדיקות דעבדי דטעי אינשי והם ב' כתות דא"צ הא' לצירופו דהב' גובה מנה כדברי הפחות שבשניהם דדוקא בכת א' שא' מהן אומר מנה והב' ר' דאין עדות הא' בלא השני כלום צריך שיתבע התובע כדברי שניהם ובמקו' דהעדות בטל א"צ לישבע נגדו ש"ד ומ"מ צריך הנתבע לישבע היסת כאילו תבעו ע"פ עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דה"ה בשני עדים המכחישין זא"ז ג"כ פסולים לעדות אחרת והביא ראיה מדברי הר"ן והריטב"א והרמב"ן ע"ש.


(ב) עצמה:    הטעם דמעמידין כל אחד בחזקת כשרות. סמ"ע.

סעיף בעריכה


(ג) וקורעים:    כדי שלא יצא מכשול מתחת ידם לתבוע אותו בב"ד אחר אבל כשמוציא השני אחר שגבה הראשון חוזר וגובה השני אפילו באותו ב"ד כיון דאינם לפנינו בפעם א' וגם זהו בכלל כל אחד באה בפ"ע ומעידה כ"נ דעת המחבר עכ"ל הסמ"ע וכתב עוד דהטעם דנשבע על השאר בנק"ח משום דה"ל כמודה מקצת דהיינו המנה שמשלם ע"פ השטר הא' ואע"ג דאין כפירה והודא' שבשטר מביאה לידי ש"ד כמ"ש בסי' פ"ח סכ"ח ה"מ בשטר שהוא ודאי כשר משא"כ זה שאינו כשר ודאי וה"ל כתביעה והודאה בע"פ אבל הראב"ד והר"ן חולקים וס"ל דאינו נשבע אלא היסת ע"כ. וז"ל הש"ך ואיני מבין תירוץ זה דהא במנה ודאי יש שטר כשר ממ"נ ואולי כוונו למ"ש הב"ח דגם הקטן אינו גובה רק מבני חרי ולא ממשעבדי אבל לענ"ד זה אינו דודאי מנה גובה ממ"נ ממשעבדי ולי נרא' לתרץ דהרמב"ם לא מיירי הכא משעבוד קרקעות ומיירי בדלית ליה קרקע עוד הקש' הכ"מ דהא מ"מ אינו יכול לכפור בק' והרמב"ם כתב בפ"ד מטוען דכל שאינו יכול לכפור אינו חייב במוד' מקצת והניח בצ"ע ונ"ל דלק"מ דדוקא במודה פטור מטעם דה"ל הילך משא"כ באינו מודה על מה שבשטר כמ"ש בסי' ע"ה ס"ה בהג"ה עכ"ל.


(ד) ישביעהו:    פי' שבועת היסת ונרא' דדוקא הלוה קאמר אבל אין הב"ד משביעין אותו כשלא נתן הלוה לבו לכך וה"מ כשבא לגבות בראשון אבל כשבא בהשני עוד לאותו ב"ד אין מגבין אותו מאחר שיודעין שכבר גבה ממנו בהראשון וכששרפו לא שייך לומר שישביעהו אם שרף שטר א' דהא אף אם מוד' ששרף א' מ"מ יכול לגבות בזה שמוציא עכשיו מאחר שלא יוכל לבא לגבות שניהם אך צ"ע מ"ש הרמ"א וי"א דטוב לו שישרוף כו' בלשון פלוגתא בדבר שהוא עצה טובה ואפשר לומר דהכל מודים בזה ונרא' דכ"כ משום דמשמע מדעת המחבר דכשבא מתחל' לגבות בהראשון לבד דאין הנתבע יכול להשביעו אם אין בידו שטר אחר ע"ז כתב מור"ם די"ח וס"ל דיכול הלוה להשביעו כו' ומש"ה טוב לו שישרוף הקטן עכ"ל הסמ"ע (ומה שנתנו חכמים עצה בזה מ"ש מסי' רמ"ח שהמשיא עצה למכור בנכסים הוי רשע י"ל דשם יש איסור גם לדעת המוכר דאסור למכור לכתחל' אבל כאן לדעת המלוה שיודע האמת שחייב לו אין איסור. ט"ז).

סעיף געריכה


(ה) מוציא:    נרא' דאפי' להי"א ס"ב בהג"ה מודה בהא דאפי' בב"ד אחד יכול לגבות שניהם בזא"ז כיון שהם ב' לווין משא"כ לעיל דמיירי בלוה א' ומש"ה כתב לשון מוציא השטר דמשמע דהדין נותן דיעשה כן לכתחל'. סמ"ע.

סעיף דעריכה


(ו) בעצמם:    לקמן סי' ס"ג ס"א כתב הרמ"א בהג"ה דיש חולקין ע"ז וכאן לא כתב כלום משום דסמך על מ"ש שם במקומו. סמ"ע.