אגלי טל - הקדמה

אגלי טל - · הקדמה · >>

א

ויען אברהם ויאמר:

הפעם אודה ה', אשר מיושבי בית המדרש שם חלקי. ומעודי ממבקשי חכמת התורה הייתי. ועוד כד הוינא טליא למדני אדוני אבי מורי ורבי זצ"ל דרכי פלפול. וכד הוינא כבר עשר חידושים חידשתי. אחר-כך נכנסתי לפני ולפנים לבית חמי אדוני מורי ורבי זצ"ל מקאצק, מקור החכמה והתבונה. ממנו דרכי העיון למדתי, וממנו נתוודעתי מה ייקרא חידושי תורה באמת. כי לא כל הפלפולים חידושים המה, ולא יאומן כי יסופר, השגחה גדולה אשר השגיח עליי בעינא פקיחא גם בעניין סדר הלימוד וחידושים.

ומעודי היה דרכי לכתוב חידושיי אשר חנני ה', אך להדפיס הדברים להפיצם על פני תבל לא עלה על דעתי, ואין לך יפה מן הצניעות. ואם יהיה מן השמיים שיובאו הדברים לדפוס, יהיה לאחר מאה שנים; כה היה מחשבתי. אך בזאת בחרתי, ללמוד עם תלמידים מקשיבים, ללמד לבני יהודה קשת ללחום מלחמתה של תורה. כי בזה הזמן, שתורה שבעל-פה כתובה, המצוה ללמד הוא ללמד דרכי הלימוד.

אך כעת, לעת זקנתי, בעוונותיי גבר עליי חולי השיעול ר"ל, ולא יכולתי ללמוד עם תלמידים, ונצטערתי מאד על זה, כי מצוה עלינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וללמד גדול יותר מן ללמוד, כהא דכתובות (כתובות יז:): "למאן דמתני לית ליה שיעורא". וכמו שהמחטיא את הרבים גדול עוונו מנשוא, כמו כן להיפך, במידה טובה מרובה, המזכה את הרבים בתורה אין סוף למתן שכרו. ובכן, נפשי עגומה עליי על מניעתי מהעבודה הגדולה הזאת לעת זקנתי.

ובראש פרק "השוכר את הפועלים" (פג:), בפסוק (תהלים קד כג): "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב": יצא אדם לפעלו = יצאו צדיקים לקבל שכרן, ולעבודתו עדי ערב = במי שהשלים עבודתו עדי ערב, פירש רש"י: עד יום מותו.

אמרתי לתקן מעט, להדפיס חידושים, ותלמידים ההוגים בו ילמדו מתוכו דרכי לימוד. ובאתי להזכיר פה, היות כי שמעתי שבזמן הזה עיקר עיון הצעירים בסברות, ולא בפשט ולא בבירור השיטות [כל שיטה ושיטה איך יפרש את הגמרא לפי שיטתו], ושתי אלה גם המה העיקר להלכה, ושמעתי ממורי חמי זצ"ל, שגם בזמנו התרעם על העולם אשר מעיינים מעט הלכה מניה וביה, ואותי הזהיר מאד לישא וליתן גם בפשט, כעין ספר המהרש"א וספר מהרשש"ך. ובספרי ימצא הרבה פלפולים גם בפשט ובבירור השיטות, בעזה"י.

ואם יאבו התלמידים לקבל ממני גם דרך זה הוא העיון בפשט ובירור השיטות, יהיה להם לטובה גדולה. ועוד, אם יהיה ברצון השם יתברך שיתברכו הדברים בלב המעיינים, יכולין לחדש מתוך דבריי חידושים אחרים, להבין דבר מתוך דבר, כמאמר הש"ס חגיגה (חגיגה ג:): "מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרין ורבין". בזאת אקיים מעט המצוה ללמד.

ב

ובחרתי להדפיס תחילה בהלכות שבת, יען שבש"ס סוטה (סוטה לז.): "שכל מצוה ומצוה נכרתו עליה ארבעה בריתות - ללמוד וללמד לשמור ולעשות", ומבואר שללמוד וללמד הוא מחלקי המצוה, ומובן שכשם ששמירת שבת שקול כנגד כל המצוות, כן ללמוד וללמד בהלכות שבת שקול כללמוד וללמד כל המצוות.

ועוד, כי שבת במרה נצטוו. ובזוהר חדש דפוס אמשטרדם כ"ו, בעניין שבת במרה נצטוו, שהיו נחוצים למצוות שבת לתיקון מכירת יוסף, כי צדיק ושבת וברית חד. ובזה יובן, כי שבת נחוץ לתיקון הברית, וממילא גורם שמירת הברית.

ובזה יובן מאמר חכמינו ז"ל ש(שבת קיח:): "שבת מביא גאולה", על-פי דברי האר"י ז"ל בפסוק (בראשית טו יג): "כי גר יהיה זרעך", שכל הגלויות באים מחמת פגם הברית. ממילא, שבת, שמתקן זה הפגם, מביא גאולה.

ועל-פי זה יובן נחיצת הלימוד בהלכות שבת לתיקון פגם זה, כי תיקון הברית תלוי ביותר בלימוד התורה, וביותר בלימוד התורה בעיון, על-פי מה ששמעתי מאדומו"ר זצ"ל בפירוש דברי הזוה"ק, שעל חטא שז"ל אינו מועיל תשובה, משום דתשובה היא מלב, כדכתיב (ישעיהו ו י): "ולבבו יבין ושב ורפא לו", ופגם שבזרע הוא במוח, והרי הקלקול למעלה ממקום התיקון. וכן מצאתי בספר זרע קודש. ועל-כן, עיון הלכה, שהוא במוח, וכל שכן מי שמחדש חידושים, הרי התיקון גם-כן במוח.

ובזוה"ק: "דבגלותא בתראה אתקיים בהו (שמות א יד): "וימררו את חייהם בעבודה קשה" - זו קושיה, "בחומר" - דא קל וחומר, "ובלבנים" - דא ליבון הלכה, "ובכל עבודה בשדה" - דא ברייתא, "את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" - דא תיקו". הרי, דכמו שהיה התיקון במצרים מפגם הוצאת שז"ל כידוע ע"י שיעבוד ועבודה גופנית, כמו כן נעשה התיקון ע"י יגיעה ועיון בלימוד התורה, והטעם כנ"ל מפני שהתיקון הוא במוח.

ומעתה יובן, שהלימוד ועיון בהלכות שבת, שמצוות שבת בעצמה היא תיקון על פגם הברית, על אחת כמה וכמה שהלימוד הזה הוא תיקון עצום לחטא זה.

ואף שלא כל אדם זוכה ללמוד תורה לשמה, כבר אמרו חכמינו ז"ל (פסחים נ:): "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה" [ובלבד שלא ילמוד לקנטר ח"ו, שבזה עוד מוסיף כוח בחיצונים חלילה, והוא ממש חטא שז"ל ר"ל].

ג

ומדי דברי בו, זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.

ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה [ועיין פירוש רש"י סנהדרין נח. ד"ה ודבק.]

ובזוה"ק, ד"בין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה, יצר הרע...". ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על-כל-פנים לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו עוד מגרע כוח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זהו עיקר המצוה.

ומודינא, שהלומד לא לשם מצוות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה, כהא דאוכל מצה שלא לשם מצוה רק לשם תענוג אכילה; ובהא אמרו "לעולם יעסוק... שלא לשמה, שמתוך...". אבל לומד לשם מצוה ומתענג בלימודו, הרי זה לימוד לשמה, וכולו קודש, כי גם התענוג - מצוה.

ד

ובזה אמרתי ליישב דברי הרמב"ם בפרק ג מהלכות תלמוד תורה ובפרק י מהלכות תשובה, שהעתיק: "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה...", ואילו מצוות שייר. ואין לומר כלל שלא היה בגירסתו רק תורה, שגם בפיר"ח על פסחים נ': העתיק "בתורה ובמצוות". ועוד, דממקומו שם בגמרא הוא מוכרע, דאמר רבא "הני נשי דמחוזא, אף על גב דלא עבדן עבידתא במעלי שבתא, משום מפנקותא הוא, דהא כל יומא נמי לא קא עבדן, אפילו הכי שפל ונשכר קרינן להו", ומייתי בסמוך לה הא דאמר רב יהודה אמר רב "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה", משמע דמהאי טעמא הוא. וכן הוא בפירוש רש"י להדיא, עיין שם. הרי מבואר שגם במצוות כן.

והנראה לי בדעתו ז"ל, דהנה הרמב"ם (שופר ב ד) פסק, דמצוות צריכות כוונה. ואף על פי כן, כפאו ואכל מצה, פסק דיצא. ופירש הר"ן (ר"ן על רי"ף ראש השנה דף ז), דבמצה, הרי נהנה באכילתו, ואמרינן בעלמא (כריתות יט:): "המתעסק בחלבים... חייב, שכן נהנה". והכי נמי במצוה שנהנה בעשייתה, יוצא אפילו בלא כוונה, וכפירש"י ז"ל.

והנה, בט"ז יורה דעה סוף סימן רכ"א, דאף דמצוות לאו ליהנות ניתנו, ומותר במודר הנאה, אינו כן בתורה, שמשמחת הלב, ומגיע לו הנאה, עיינו שם. והנה, לעיל כתבנו, דשמחה והנאה שמתענג בלימוד התורה היא מכלל המצוה.

ובזה נבאר דברי הרמב"ם הנ"ל, דקשה ליה בהא ד"שלא לשמה", דמשמע אפילו אין מתכוון למצוה, כהא דשפל ונשכר בפסחים הנ"ל, כפירש"י שם. והא קיימא לן מצוות צריכות כוונה!

ואין לומר, דאף דמצוות צריכות כוונה, מכל מקום, מתוך שעושה שלא בכוונה יבוא לעשות בכוונה, והוא נמי בכלל דבריו "מתוך שלא לשמה בא לשמה"; ליתא! דהנה, בהוריות י: מייתי רב ראיה להא ד"לעולם יעסוק אדם... שמתוך שלא לשמה בא לשמה" מבלק, שבשכר שהקריב מ"ב קרבנות, זכה ויצאתה ממנו רות. ופירש מהרש"א, שהקרבנות היה לעצמו, להינצל מישראל, והוא דומיא דלקנות שם, בא לשמה, שזרעו, דוד ושלמה, הקריבו לשמה. והנה מוכח מזה, ד"שלא לשמה" נמי מצוה היא בעצם, ועל כן בשביל מצוה זו זוכה לבוא לידי לשמה. דאם לא תימא הכי, אלא ד"שלא לשמה" לאו מצוה היא כלל, ומכל מקום על-ידי הרגל המצוה יבוא לעשות לשמה, מה ראיה הוא מבלק? שבלק, אף שהתכוין להינצל מישראל, מכל מקום נתכוין להקריב לה' יתברך ועשה מצוה, ועל כן בזכות זה זכה מה שזכה. וכן מפורש, בשכר שהקריב מ"ב קרבנות, אלמא דזכות הקרבנות גרמו לו ולא ההרגל. ועוד, דלא שייך כלל לומר שעל-ידי הרגלו של בלק בקרבנות הקריבו דוד ושלמה לשמה. אבל "שלא לשמה" דאמרת דלאו מצוה היא כלל, מנלן שיבוא מזה לידי לשמה? אלא ודאי, דכל שלא לשמה נמי מצוה היא בעצם, ועל-כן בזכות מצוה זו זוכה לבוא לידי לשמה. ועל-זה שפיר מייתי ראיה מבלק, שבשכר שהקריב, אף דהוי שלא לשמה, זכה מה שזכה.

והתינח במצוה שלא לשמה, דמצוה היא על-כל-פנים בעצם; אבל בלא נתכוין למצוה, למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, לאו מצוה היא כלל! ואי אמרת, דבלא כוונה מכל-מקום מצוה היא, ממילא הוי מוסיף, ועבירה היא [האמנם, שדעת התוספות, פסחים קטו., דאף למאן דאמר צריכות כוונה, מצוה היא, אלא שלא יצא בה ידי חובתו; אך דעת יחידית היא זו], איך נלמוד שיבוא מזה לידי מצוה בכוונה?

אך בתורה ניחא, כיוון שנהנה, והנאה היא מכלל המצוה, הרי זה דומה לאכילת מצה, דכפאו ואכל מצה יצא, אף דאינו מתכוין למצוה.

ומעתה, לא קשיא ממי שאינו עושה מלאכה בערב שבת לשם עצלות, דנשכר, משום דהוי מצוה שלא לשמה. ולפי הנ"ל מיושב שפיר, דהנה הא דמתעסק פטור ודבר שאינו מתכוין מותר, הוא דווקא במידי דמעשה, שהרי כתב הטור, שהמשהה חמץ שאינו ידוע לו בפסח הוא כאוכל חלב בשוגג, הרי דאף שאינו מתכוין להשהות ומתעסק הוא, דומה לאוכל חלב בשוגג. והטעם, משום שאינו מידי דמעשה. וכן כתב המק"ח בהקדמה לבדיקה וביטול. ממילא, כמו בעבירה שאינה במידי דמעשה, לית בה משום מתעסק ודבר שאינו מתכוין, הוא הדין במצוה שאינה במעשה, לית בה משום אינו מתכוין למצוה. וכמו שמדמה הר"ן מצוה דאית בה הנאה אף בלי מתכוין לעבירה, דאית בה הנאה במתעסק, הוא הדין שנדמה באינו עושה מעשה, וק"ל. ועל כן, מונע את עצמו ממלאכה בערב שבת, שהמצוה היא בשב ואל תעשה, שפיר הוא אף בלי כוונה.

ומה ש"אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה..." יש ליישב, לא מיבעיא לדעת האור-זרוע פרק "ראוהו בית דין", דרב יהודה אמר רב דאמר ב(חולין לא.): "נדה שנאנסה וטבלה מותרת לביתה, סובר מצוות אין צריכות כוונה", דאתי שפיר דרב יהודה אמר רב לשיטתיה. אך גם להרמב"ם, שפסק מצוות צריכות כוונה, אף שפסק (רמב"ם הלכות מקוואות א ח), דנידה שנאנסה וטבלה טהורה לביתה, שמע מינה דסבירא ליה דלא תלוי הא בהא, ושאני טבילה שהיא מכשיר, ואין ראיה מהא דחולין דרב סבירא ליה מצוות אין צריכות כוונה.

מכל מקום, יש להוכיח דרב סובר מצוות אין צריכות כוונה, דהנה, בדבר שאין מתכוין, דמתיר רבי שמעון, קאמר הש"ס (פסחים כה:), דרבי שמעון אזיל בתר כוונה. ומכלל דר' יהודה, דאמר דבר שאין מתכוין אסור, הטעם דלא אזיל בתר הכוונה, רק בתר המעשה. וממילא, דהוא הדין לגבי מצוות: רבי יהודה יסבור מצוות אין צריכות כוונה, כמו שדימו מצוה לעבירה בעניין נהנה. והנה, רב כרבי יהודה סבירה ליה, דדבר שאינו מתכוון אסור, כבש"ס שבת כב., שבת מא:, עיינו שם.

וממילא, לדידיה, מצוות אין צריכות כוונה, לבד במתעסק, דאין מתכוין כלל להמעשה; וכשידע שדבר זה הוא מצוה, אף שאין מתכוין למצוה, יצא.

ועל כן, שפיר קאמר "לעולם יעסוק... ובמצוות שלא לשמה". אבל למה דפסק הרמב"ם "מצוות צריכות כוונה", לא היה יכול להביא אלא בתורה שלא לשמה, ומשום דנהנה כנ"ל חשוב מתכוין.

ובמה שביארנו הטעם בתורה אף בלי כוונה, משום דנהנה, עוד יגדל טעם זה במחדש חידושים בתורה. ועיין בכוונת המקוה להרב מלאדי ז"ל.

ה

והנה, הדפסתי גם קיצור הלכה העולה מן הפלפול בפנים הספר, ועליו ייסוב הפלפול, משום דקיימא לן "ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה", פירש רש"י פסחים ג: "לפי שמתקיימת גירסא שלה יותר מן הארוכה", ועל-ידי הפנים, שהוא תכלית הפלפול בדרך קצרה, יזכרו גם הפלפול בעצמו, אף שהוא באריכות.

ו

וזאת לדעת, כי במלאכת לש יש סברא אחת בעניין הקדמת קמח למים או מים לקמח אשר לא נתבררה לי כל צורכה אם היא נכונה, ולא מנעתי לכותבה, כי "כל פטפוטי דאורייתא טבין".

ז

עתה, אחלה פני כל מעיין בספרי, בל יעיין במרוצה, רק יעיינו בו במתינות,

ואם יהיה דבר תמוה בעיניהם, יעיינו עוד הפעם בהסוגיא עצמה ובדברי הראשונים, כי נלאיתי להעתיק כל דבריהם ז"ל בלשונם.

ואם עדיין יקשה להם דבר, יעיינו בו פעמיים ושלוש. כאשר קרה לי פעמים עם לומדים מופלגים, שלא הבינו דבריי לאמיתם מתוך מכתביי, והשיבו עליהם, עד שדיברתי עימהם פנים אל פנים, אז הודו שלא הבינו כוונתי תחילה.

ח

ראיתי לקיים "בן יכבד אב", לכתוב בפתיחת ספרי דבר מה ששמעתי מכבוד אאמו"ר זצ"ל, בפירוש משנה ראשונה דברכות: "מאימתי קורין את שמע בערבין? משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן." ואינו מובן התליא זה בזה!

ואמר אדוני אבי ז"ל, דעניין הערב שמש שהצריכה תורה, דאף אחר שטבל, מכל מקום, מאחר שהיה טמא באותו יום, נשאר בו רושם טומאה כל היום; ובהערב שמש, שבא יום אחר שלא היתה בו טומאה, נסתלק גם הרשימה.

וכאשר הוא בטומאה, כן הוא לעומתו בקדושה: כשמקבל עליו עול מלכות שמיים שחרית, אף שאחר-כך אין מחשבתו בזה, מכל מקום נשאר בו רושם קבלת מלכות שמים כל היום. ובערב, שבא יום אחר, נסתלק גם הרשימה, וצריך לקבל עול מלכות שמים מחדש. עד כאן דברי פי חכם.

ומצאתי כדבריו בפרי עץ חיים, שער מנחה פ"א, זה לשונו: "כי לפי שנשאר עדיין רושם מן המוחין של קריאת שמע של שחרית, לכן אין עתה צריך לומר קריאת שמע במנחה. עד כאן לשון פע"ח.

ט

עתה אני מתפלל תפילה קצרה, שיהיה ספרי תועלת להתלמידים כנ"ל באריכות, ושיתקבלו דבריי אצל חכמי לב. אך אם יימצא איזה טעות בספרי, ומבחר מין אנושי לא נמלט מטעות, אין רצוני שיתקבל זה הטעות כלל, ויהיה בטל ומבוטל כלא היה.

אלה דברי עבד לעבדי ה', אסקופה הנדרסת לרגלי חכמים הצדיקים, זעירא ולא מן חברייא.

הקטן, אברהם.

י

ולטוב ייזכר שם בני, מהר"ש נרו יאיר, שטרח הרבה בסידור הכתבים על מכונם, המוקדם מוקדם והמאוחר מאוחר.

וגם מילאתי את ידו להוציא את כל פסקי ההלכות מתוך הפלפול, ולעשות את פנים הספר בלשונו, כי הוא בעל צחות לשון הקודש. וקמא קמא דתיקן הביא לפניי, וראיתיו מתאים עם הביאור, לא החטיא המטרה [רק במקומות מועטים שהצרכתי להגיה קצת הלשון לפי הלך רוחי].

והכל מסודר באופן נאות, כל הלכה על מכונה, ועליה ייסוב הביאור כחפץ לבבי.

יא

להסיר מכשול מדרך עמי הנני להזהיר, היות כי ראיתי רשעים קבורים, שהדפיסו ספרים בשם גדולים שהיו בדורות שלפנינו, וצפנו בתוכם סף רעל לצודד בהם נפשות נקיים ותמימים, כי הרואה יאמין לתומו כי הדברים האלו ממקור נאמן יצאו; לזאת יידע כל איש, אשר ספרים הנדפסים בשם איש שהיה מהדורות שלפנינו, בלתי הסכמות גדולי ישראל שידעו שאמת הדבר שממקור נאמן יצאו הדברים, או לכל הפחות שראו את כולו מעבר עד עבר שנקי הוא מחשש זיוף - פיגול הוא, לא יירצה! ואינו נכון שיקנה אותם שום אדם, ולא יביאם אל ביתו, ולא יביט בהם כלל וכלל.

דברי הנ"ל.