ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/תיב
שלא ניקח כופר, כלומר פדיון ואפילו כל ממון שבעולם, להציל נפש הרוצח שלא להורגו, שנאמר "ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות" (במדבר לה, לא).
שורש מצוה זו ידוע, שאם הורשו אדוני הארץ ליקח כופר מיד הרוצח, נמצא שכל הגדול מחברו ועשיר ממנו יהרגנו אם יחרה אפו עליו ויתן כפרו. ונמצא חרב איש באחיו, והישוב בטל.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (כתובות לז:) שאפילו רצה גואל הדם לפוטרו, ואמר לדיין שהוא מוחל על דמו ושיקחו ממנו כופר אם ירצו, אינן רשאין ליקח הכופר ולא לפוטרו בכל ממון שבעולם, אלא יומת כמצות האל עלינו. ויתר פרטיה במסכת מכות.
ונוהגת בזמן הבית, בזכרים ונקבות, שעכשיו בזמן הזה אין לנו עסק בדיני נפשות. ואמרי בכאן שנוהג איסור זה בנקבות, ואף על פי שהן אינן דנות, הענין הוא שאם אולי בזמן ההוא מחמת מלכות או סיבה אחרת יבוא ביד אשה ענין שישאלו ממנה להציל נפש רוצח בשביל ממון, שהיא מוזהרת משום לאו זה שלא ליקח ממון ויצילנו.
ועובר על זה, בין איש בין אשה, ולקח כופר להציל הרוצח, עבר על לאו זה. ועונשו גדול מאד כי הוא סיבה לאיבוד כמה נפשות מישראל.
קישורים
עריכהקיצור דרך: tryg/mcwa/412