ביאור:שביעית בימינו - מצווה מהתורה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

רבנים רבים טוענים, שניתן להקל בדיני השנה השביעית בימינו, כיוון שמצוות השביעית אינה נוהגת בימינו מדאורייתא, אלא מדרבנן בלבד. זהו אחד הנימוקים העיקריים לשימוש ב היתר מכירה , להקלות בשימוש ב יבול נכרי , וכן להקלות בעבודת האילנות במטעים של אוצר בית דין . לעניות דעתי טענה זו אינה נכונה. במאמר זה אנסה להפריך את הנימוקים המקובלים לטענה זו, ולהראות שמצוות השביעית נוהגת בימינו מדאורייתא.

נימוק א: פסיקת רוב החכמים

רוב חכמי ישראל פסקו שהשמיטה בימינו נוהגת מדרבנן בלבד - החל מרבי יהודה הנשיא (בבלי מועד קטן ב:, וכן בבלי גיטין לו:) ועד לראי"ה קוק (שבת הארץ) והחזון אי"ש (חזון איש שביעית) . הרבנים שפסקו אחרת (כגון השל"ה, הנצי"ב) הם מיעוט.

תשובה: רוב חכמי ישראל שפסקו שהשביעית מדרבנן, פסקו כך בזמן החורבן, כאשר ארץ ישראל היתה תחת שלטון גויים. וכן פירש רבינו חננאל: "והאידנא, שאין שמיטה בקרקע, שארץ ישראל ביד עובדי כוכבים היא, שביעית בזמן הזה דרבנן, ובמקום פסידא שרו רבנן" (רבינו חננאל על מועד קטן ב:) . רבי יהודה הנשיא חי בסביבות שנת 200 לספירה, כשני דורות אחרי מרד בר כוכבא, כשהארץ היתה ביד הרומאים. רבי ינאי, שהיה תלמידו של רבי, כבר פסק בפירוש "פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא" ( בבלי סנהדרין כו א ) : ארנונא היא "מס שגובה המלך מן התבואות" (רש"י שם) , ומי שלא עיבד את הקרקע ולא שילם מספיק מס, הממשלה הפקיעה ממנו את הקרקע (רמ"ה שם) . במצב זה מצוות השביעית, שעיקרה לאפשר לארץ לשבות , אינה נוהגת מן התורה, כי הקרקע בכל מקרה לא תזכה למנוחה! אם אנחנו ננסה להשבית אותה, המלכות תיקח אותה מאיתנו ותיתן אותה לחקלאים נכריים שיעבדו אותה ויפריעו את מנוחתה.

גם בתקופות מאוחרות יותר היתה בעיה דומה. למשל, בתקופת השלטון העות'מאני היה חוק דומה לחוק ה"ארנונא", שלמעשה מנע מהיהודים בארץ ישראל לקיים את מצוות השבתת הקרקעות (להרחבה ראו הרב משה צבי נריה, "לתולדות קיום מצוות השמיטה", משרד החינוך והתרבות ה'תש"מ ). עקב כך התירו חכמי ארץ ישראל, כבר בתקופה שאחרי גירוש ספרד, לבצע מכירה פורמלית של קרקעות לגויים, מכירה שיש לה משמעות הצהרתית: אנו מצהירים שהקרקע לא שייכת לנו בפועל אלא למלכות הגויים, ולכן אנו נאלצים לעבד אותה כרגיל.

מצב זה השתנה עם הקמתה של מדינת ישראל בשנת ה'תש"ח, ובמיוחד אחרי כיבוש כל עבר הירדן המערבי במלחמת ששת הימים בשנת ה'תשכ"ז. המצב המתואר בדברי רבינו חננאל, "ארץ ישראל ביד עובדי כוכבים היא", כבר אינו בתוקף. גם הארנונא כבר אינה מוטלת על שומרי שמיטה, להיפך, מדינת ישראל תומכת בשומרי שמיטה! עם ישראל יכול להבטיח שהארץ תשבות - ולכן חייב מן התורה לעשות זאת.

נימוק ב: שמיטה תלויה ביובל

בתלמוד הירושלמי נאמר, שמצוות השביעית נוהגת רק כשמצוות היובל נוהגת. במקום אחר נאמר, שמצוות היובל נוהגת רק כאשר כל השבטים יושבים בנחלתם המקורית. כיום רוב השבטים עדיין אינם יושבים בנחלתם המקורית, לכן מצוות היובל אינה נוהגת, ולכן גם מצוות השביעית אינה נוהגת.

תשובה: ישנן כמה ראיות לכך שמצוות השביעית אינה תלויה ביובל.

1. מצוות השביעית נזכרות בתורה שלוש פעמים. מתוכן, פעמיים (שמות כג, דברים טו) המצוה נזכרת לבדה, ללא כל זכר ליובל. בשלישית (ויקרא כה) נזכרת גם מצוות היובל, אולם רק אחרי מצוות השביעית. כלומר, היובל תלוי בשביעית (הוא קורה אחרי שבע שבתות שנים) אולם השביעית אינה תלויה ביובל. בספרא שם אף נאמר בפירוש: "מניין עשה שביעית אף על פי שאין יובל? תלמוד לומר: והיו לך שבע שבתות שנים, ומנין עשה יובל אף על פי שאין שביעית? תלמוד לומר תשע וארבעים שנה, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים: שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל, והיובל אינו נוהג אלא אם כן יש עמו שביעית" ( ספרא פרשת בהר פרק ב ) . כלומר, יש מחלוקת בין רבי יהודה וחכמים בשאלה האם היובל תלוי בשביעית, אולם לכל הדעות השביעית אינה תלויה ביובל.
2. מצוות שביתת הארץ בשביעית נועדה, על-פי פשוטה, לתת לארץ לנוח . כך עולה גם מ (ויקרא כו לד): "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ, כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם; אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ, וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ"( פירוט ). עיקרון זה נכון בכל זמן ואינו קשור כלל ליובל.
3. ממלכת יהודה נענשה על אי קיום מצוות השמיטה, (דברי הימים ב לו כ): "וַיֶּגֶל הַשְּׁאֵרִית מִן הַחֶרֶב אֶל בָּבֶל, וַיִּהְיוּ לוֹ וּלְבָנָיו לַעֲבָדִים עַד מְלֹךְ מַלְכוּת פָּרָס, לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ, עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה", והרי בסוף ימי ממלכת יהודה מצוות היובל כבר לא נהגה מן התורה כי רוב השבטים כבר גלו מן הארץ, כפי שאומרים חז"ל בפירוש "כיון שגלו שבט ראובן וגד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות" ( ספרא פרשת בהר פרק ב ) .
4. במשנה מסכת שביעית, וכן בכל המקורות מימי הבית השני וגם אחרי החורבן, מתייחסים למצוות השביעית כאל מצווה גמורה ללא כל הקלות. בני ישראל בימי בית שני קיימו את מצוות השמיטה במסירות נפש כה רבה, עד כדי כך שהתפריט שלהם בשנה השביעית הסתמך על קוצים ועשבי בר ( איכה רבה פתיחה יז ) , ולא רק שלא הקלו, אלא אף הוסיפו חומרות. זאת, למרות שמצוות היובל לא נהגה כלל בימי בית שני, וודאי שלא אחרי החורבן. עוד בימי האמוראים, רבנים שהקלו בשביעית נחשבו לרשעים (סנהדרין כו.) .

אם כך, מניין הגיעה הדעה שמצוות השביעית תלויה ביובל? - לענ"ד, היא נבעה מגירסה שגויה. התלות של השביעית ביובל נזכרה לראשונה בתלמוד הירושלמי, כדרשה של רבי על (דברים טו ב): "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לה'"( פירוט ): "וזה דבר השמיטה שמוט, רבי אומר: שני שמיטין, שמיטה ויובל: בשעה שהיובל נוהג השמיטה נוהגת מדברי תורה, פסקו היובלות - נוהגת שמיטה מדבריהן" ( ירושלמי גיטין ד ג ) . דרשה זו תמוהה, שכן בדברים טו כלל לא נזכר היובל. ועוד: היובל לא נקרא בשום מקום בשם "שמיטה"!

אולם לדרשה זו של רבי ישנה גירסה אחרת, הנזכרת כמה פעמים בתלמוד הבבלי, למשל "בשביעית בזמן הזה, ורבי היא (דאמר דהוא מדרבנן, ומילתא דפסידא שרו רבנן), דתניא: רבי אומר: וזה דבר השמטה שמוט, בשתי שמיטות הכתוב מדבר: אחת שמיטת קרקע ואחת שמיטת כספים. בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים, ובזמן שאי אתה משמט קרקע אי אתה משמט כספים" (בבלי מועד קטן ב:, וכן בבלי גיטין לו:) . כאן הדרשה של רבי הגיונית ומתאימה לפשט הפסוק: הפסוק בדברים מדבר על מצוות השמטת החובות, הנוהגת בסוף כל שנה השביעית. השורש "שמט", החוזר פעמיים ברציפות, מלמד שמצווה זו קשורה ותלויה במצוות שמיטת עבודת הקרקע, הנוהגת באותה שנה. רבי קובע, בלי לנמק, שמצוות השבתת הקרקע אינו נוהגת בימיו, ומסיק מכאן שגם מצוות השמטת החובות אינה נוהגת בימיו. אביי ציטט את דברי רבי כראיה לכך שמצוות השבתת הקרקע אינה נוהגת מהתורה (אלא רק מדרבנן), ולכן מותר להשקות את השדות כדי למנוע הפסד.

אמנם, מפרשים רבים (כגון הר"ן והרמב"ם) ניסו להתאים את נוסח הדרשה בבבלי לנוסח בירושלמי ופירשו שהביטוי "שמיטת קרקע" בבבלי מתייחס למצווה להחזיר את הקרקעות לבעליהן ביובל. אולם כאמור, השורש "שמט" לא נזכר בשום מקום ביחס ליובל. לכן מסתבר יותר, שהגירסה הנכונה של דרשת רבי היא הגירסה המופיעה בבבלי, כפי שפירש אותה רש"י שם (להרחבה ראו הרב אליהו ליפשיץ, "שביעית בזמן הזה מהתורה או מדרבנן", ישיבת ברכת משה ).

לפי זה, מצוות השביעית אינה תלויה כלל במצוות היובל. אם כך, מדוע קבע רבי יהודה הנשיא שמצוות השביעית אינה נוהגת בימיו? התשובה נמצאת בפירוש רבינו חננאל: "והאידנא, שאין שמיטה בקרקע, שארץ ישראל ביד עובדי כוכבים היא, שביעית בזמן הזה דרבנן, ובמקום פסידא שרו רבנן" (רבינו חננאל על מועד קטן ב:) . כאמור למעלה, כשארץ ישראל ביד גויים, אין אנחנו יכולים להבטיח שתשבות; לכן נאלץ רבי לקבוע ש"אי אתה משמט קרקע", אין אפשרות לקיים את מצוות השבתת הקרקעות. ולפי הפסוק בדברים טו ב, קבע שגם מצוות השמטת חובות, התלויה במצוות השבתת הקרקעות, אינה נוהגת בימיו. כאמור, מצב זה השתנה בימינו.

נימוק ג: שמיטה תלויה בחלוקת הארץ

במדרש ספרא נאמר, שמצוות השביעית נוהגת רק כאשר כל השבטים יושבים בנחלתם. לפי זה כתב הרב אליעזר מלמד ש"מצוות השביעית מהתורה חלה בעת שכל עם ישראל יושב על אדמתו כתיקונו, כל שבט בנחלתו וכל משפחה על אדמתה" ( הרב אליעזר מלמד, פניני הלכה - שביעית ויובל, א ט ) .

תשובה: לענ"ד אין זו כוונת המדרש. נקרא את המדרש במקור, על הפסוק, (ויקרא כה ג): "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ; וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ": "כיבשו אבל לא חילקו, חילקו למשפחות ולא חילקו לבתי אבות, חילקו לבתי אבות ואין כל אחד ואחד מכיר את חלקו -- יכול יהיו חייבים בשמיטה? תלמוד לומר שדך -- שיהא כל אחד ואחד מכיר שדהו, כרמך -- שיהא כל אחד ואחד מכיר את כרמו. נמצאת אתה אומר: כיון שעברו ישראל את הירדן... לארבעה עשרה שנה [לאחר שהסתיימה חלוקת הנחלות]... התחילו מונים לשמיטה. לעשרים ואחת עשו שמיטה. לששים וארבע עשו יובל" ( ספרא ) . המדרש מתייחס רק לשלב ההתחלתי, שבו הנחלות עדיין לא חולקו כלל, אלא היו בבעלות משותפת של כל ישראל. הפסוק מדבר על שדה פרטי - שדך, כרמך - ואינו מתייחס לשדה הפקר או לשדה ציבורי.

ראיה לכך: בהמשך המדרש נאמר, שכאשר השבטים מעורבבים או בגלות, בטלה מצוות היובל, אבל באותה פרשה מודגש ש "שביעית נוהגת אף על פי שאין יובל" ( ספרא פרשת בהר פרק ב ) . המדרש, כפשוטו, מתייחס רק למצב שלאנשים אין קרקעות פרטיות, כיוון שתהליך חלוקת הנחלות לא מסתיים. אולם לאחר שהסתיימה חלוקת הנחלות, השביעית ממשיכה לנהוג גם אם חלק מהשבטים יצאו לגלות או התערבבו, כל עוד לאנשים יש קרקעות פרטיות.

נימוקים נוספים

הרב אליעזר מלמד ( פניני הלכה - שביעית ויובל, א ט ) הביא נימוקים וטעמים נוספים לכך שמצוות השמיטה נוהגת רק כשלכל אדם יש נחלה:

א. "רק כאשר לכל ישראל יש קרקע בארץ, וכולם שומרים שביעית יחד, הם יכולים להתמודד עם האתגר הגדול של השביעית. אבל כאשר רק לחלק יש קרקעות, אין הם יכולים לשאת בנטל השביעית לבדם. ואף אם מבחינה כלכלית היו יכולים לשבות, קשה להם להתגבר על יצרם כשהחובה אינה מוטלת על כולם בשווה."

נימוק זה תמוה מאד. הרי בימי התנ"ך, בעלי הקרקעות היו האנשים העשירים והמבוססים ביותר. חסרי הקרקעות היו עניים ונזקקו ללקט שיבולים בשדותיהם של בעלי-הקרקעות. הנביא מוכיח את בעלי הקרקעות הלוקחים את כל הקרקעות לעצמם, (ישעיהו ה ח): "הוֹי מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם, וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"( פירוט ). אם בעלי-הקרקעות חושבים ש"נטל השביעית" כבד מדי, אדרבא, שיחלקו את קרקעותיהם לחסרי-הקרקעות! אלה ודאי ישמחו לקבל חלק מה"נטל" הזה.
בימינו אמנם מעמד הקרקע ירד, וזה בעיקר בגלל התערבות המדינה המגדירה קרקע כ"חקלאית" ואוסרת לבנות עליה. עם זאת, גם בימינו בעלות על קרקע נחשבת לנכס, ואנשים רבים מוכנים לשלם מאות אלפי שקלים על קרקע חקלאית, רק בגלל הסיכוי שאולי בעתיד היא תופשר לבניה. גם היום, חקלאי החושב שהבעלות על קרקע היא "נטל", יוכל בקלות למצוא אנשים שיסכימו לקחת חלק מה"נטל" הזה.

ב. "צריך שכל שבט ישב בנחלתו, מפני שבני השבט יכולים יותר לסייע זה לזה לעמוד באתגר הגדול של השביתה, ואף ידאגו לאכוף את היובל שבו הקרקעות חוזרות לבעליהן, שכן המסרב להחזיר את האדמה שקנה, פוגע באחד מבני השבט שלו" - ודאי שבני-השבט יכולים לעזור זה לזה, אבל גם בני שבטים אחרים יכולים לעזור זה לזה. בנוסף, אם לא קיימנו מצווה אחת - חלוקת הנחלות, אין זו הצדקה להימנע ממצוה אחרת - שביתת הקרקעות.

ג. "כאשר אין כל ישראל יושבים בארץ, מן הסתם המקומות הפנויים מתמלאים בנוכרים שעובדים שבע שנים בשדותיהם, ויוצרים תחרות ששומרי השביעית מתקשים לעמוד בה" - זו טענה נכונה, ולכן מצוות השמיטה תלויה בשליטה של עם ישראל על ארץ ישראל. כשעם ישראל שולט בארצו, עליו לוודא שכל הארץ שובתת - גם של החקלאים הנכרים.

ד. "מה שנאמר בתורה, שייתן ה’ את ברכתו, מתקיים בזמן שכל ישראל בארצם וחובת השביעית מהתורה (סמ”ע חו”מ סז, ב; פאת השולחן כט, ג; אגרות הראיה תקנה; להלן ז, 9). משום שהברכה אינה באה בדרך נס אלא בדרך הטבע, ולכן כאשר התנאים הריאליים אינם מאפשרים ברכה, הברכה מסתלקת, כי לא תבוא בדרך של נס." - הברכה שהובטחה בתורה, הובטחה רק במצב שבו אין מה לאכול בלי הברכה, (ויקרא כה כ): "וְכִי תֹאמְרוּ 'מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ!'"( פירוט ). בימינו ב"ה אין לנו צורך בזה, כי גם בשנה רגילה, כמות היבול גדולה פי כמה וכמה ממה שהיה בזמן התנ"ך - ראו גרף פריון חקלאי .

סיכום

היה עלינו להתחיל בשמירת שמיטה מהתורה כבר לאחר הקמת המדינה בשנת ה'תש"ח. כך כתב כבר הרב שלמה גורן זצ"ל (מחניים ה'תשי"ט) . אמנם באותו זמן עדיין היה איום קיומי על המדינה, והיה אפשר לטעון בדוחק שחייבים לעבד את האדמה משום פיקוח נפש. אולם בשנת ה'תשכ"ז הוסר האיום הקיומי על ישראל וה' נתן בידינו את רוב שטחי ארץ ישראל. שנה זו היתה צריכה להיות השנה הראשונה במניין השמיטות המקובל.

שנת השביעית הקרובה היתה ה'תשל"ג. למרבה הצער עם ישראל לא קיים את המצווה והמשיך להשתמש בהיתר של מכירת הקרקעות לגוי, כאילו שהארץ עדיין לא בבעלותנו, כאילו שאנחנו עדיין תחת שלטון הרומאים או העות'מאנים. ביום חתימת הדין של שנת ה'תשל"ד התחילה המלחמה הקשה ביותר בתולדות המדינה, מלחמה שבסופה נאלצנו לראשונה לוותר על שטחים. מאז ועד היום, שטחי ארץ ישראל מצטמצמים בהתמדה. אנחנו לא שומטים את הארץ, ולכן הארץ נשמטת מתחת ידינו. האם נבין את המסר, ניקח אחריות על הארץ וניתן לה לנוח?

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2021-09-24.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/7mideorayta