תשובות ריב"ש/שנה

תשובה שנה

שאלמנקה להר"ר משה בנימן נר"ו

שאלת בנדרים בפרק השותפין (נדרים מו.) במשנה המודר הנאה מחברו ויש לו מרחץ ובית הבד מושכרים אצל אחרים וכו' אין לו תפיסת יד מותר כתב הרא"ש (שם סי' ב') בשם רבינו תם ז"ל דוקא שהדיר סתם אבל פירש אסור והרא"ש ז"ל הסכים דעת אחרת דאפילו פירש מותר בקונם אבל בהקדש אסור דאכ"ע חייל הקדש ואמרת דנראה שיש להם על שיסמוכו מההיא דערכין פרק האומר משקלי עלי (ערכין כא.) המשכיר בית לחבירו והקדישו הדר בו מעלה שכר להקדש ושכן מצאת בספר המצות והוקשה לך דדלמא ההיא דערכין ה"ק השכר מעלה להקדש אם לא פרעו כבר למשכיר אבל אם פרעו שכירות ליומיה מכר היא והוי הקדש לכשתצא השכירות דומיא דההי' דפרק אע"פ (כתובות נט:) שדה זו לכשאפדנה תקדוש דקדשה. ועוד דהא אמרינן הקדש דמי' אינו מפקיע מידי שעבוד ואם כן הכא נמי כשהשכיר אמאי הדר מעלה שכר לפדייה בפרוטה כדרבי אבהו משום מראית העין ע"כ דבריך:

תשובה דע כי הוקשה לראשונים ז"ל בהך מתניתין דנדרים אמאי אמרינן דהיכא שהן מושכרין אצל אחרים ואין לו תפיסת יד מותר והא אע"פ שהן מושכרין אצל אחרים הרי כיון שגוף הבית שלו יכול לאסרו על אחרים ואף על השוכר דומיא דמאי דאמרינן בההיא דערכין (כ"א:) דכי אקדשיה משכיר הדר בו מעלה שכר להקדש ומקשים התם היכי דייר ביה והא במעילה קאי דאלמא אע"פ שהשכירו יכול להקדישו כיון שהגוף שלו וקאי הדר בו במעילה ומתוך קושיא זו יש מי שאמר דהכא נמי אם אסר לו בפירוש המרחץ והבית הבד היה אסור אבל כשאסר כל נכסיו סתם אין דעתו על מה שהשכיר ושאין לו בו תפיסת יד ואע"ג דבפרק אין בין המודר (נדרים מ"ג.) הוה ס"ד דאין דעתו על מה שהפקיר ואידחיא לה איכא למימר דלא דמי דודאי כשאדם אוסר כל נכסיו סתם דעתו על כל מה שהוא ברשותו ולפי' כל שאין ההפקר עדיין הפקר ולא המתנה מתנה אף הם בכלל האסור אבל מה שיצא מרשותו לשעתו בשכירות כיון דהשתא מיהת לאו ברשותו קאי אין דעתו לאסרו כ"כ בתוספות וזה כתבת אתה בשם ר"ת. ור"ת ז"ל תירץ בענין אחר דההיא דערכין הוא משום דהקדש מפקיע מידי שעבוד ואפי' הקדש דמים אבל קונמות אין מפקיעין מידי שעבוד אלא בקונם כללי כעין הקדש שאוסרו אכולי עלמא אבל בקונם פרטי כיון דלא דמי להקדש אלמוה רבנן לשעבודיה דאידך דלא ליפקע ליה כי היכי דאמרינן בפרק אע"פ (כתובות נ"ט:) דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל. והנה ר"ת ז"ל הלך לשיטתו דאפילו הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד וכבר דחו האחרונים ז"ל דברי ר"ת בזה והכריעו כדברי רש"י ז"ל והגאונים ז"ל שאין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אלא הקדש מזבח וההיא דערכין לאו משום דהקדש דמים מפקיע מידי שעבוד אלא דהתם במשכיר בית סתם עסקינן דהא קתני התם (ערכין כ"א:) דאם נתנגע אע"פ שהחליטו כהן אומר לו הרי שלך לפניך נתצו חייב להעמיד לו בית ואי בבית זה נפל אזד אלא ודאי בבית סתם עסקינן ומשום הכי פרכי' היכי מצי דייר ביה במעילה קאי דכיון דלא השכיר לו בית ידוע אלא בית סתם ודאי מצי משכיר מקדיש ליה ויהיב ליה לשוכר בית אחר בין שהקדים לו שכר בין שלא הקדים לו שכר והיינו דלא משכח גונא בערכין דלא להוי הדר בו במעילה כיון דבבית סתם איירי אלא כגון שלא הקדיש אלא השכר לבד וכרבי מאיר דאמר (קדושין ס"ד.) אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל בבית זה אין מעלה שכר להקדש ואין הדר בו במעילה דלא חל ההקדש אלא לאחר זמן השכירות דאין הקדש דמים מפקיע מידי שעבוד השוכר ואפילו בלא הקדים לו שכר דמכל מקום שעבוד יש לו על הבית ההוא ואין הקדש דמים מפקיע אלא שאם הקדים לו שכר דר בו חנם ואם לא הקדים לו שכר נותן השכר להקדש וכיון שהקדיש גוף הבית גם זכות השכירות בכלל וכן אמרו בירושלמי דפסחים פרק מקום שנהגו וכן בתוספתא דמציעא פ"ח. ומ"מ אע"ג דההיא דערכין איתרצא לה אכתי קשיא מתני' דנדרים דהא קונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שעבוד כדאיתא בסוף מכלתין ובפרק אף ע"פ וא"כ הוה לן למימר שיהא המשכיר יכול לאסרן בין הקדים לו שכר בין לא הקדים דמכל מקום גוף הבית של משכיר הוא כדאמרינן בע"ז (כ"א.) דשכירות לא קניא וקרינ' ביה במשכיר לא תביא תועבה אל ביתך ואע"ג דלגבי אונאה אמרינן בפרק הזהב (בבא מציעא נ"ו:) דשכירות מכירה ליומיה הוא מ"מ גוף הבית של משכיר הוא ואין לשוכר בו אלא אכילת פירות זמן השכירות ובסוף הזמן מסתלק וכן במשכנתא אפילו באתרא דלא מסלקין יכול הממשכן לאסרה עליו וכן כתב הרמב"ן ז"ל ולכן צריך לתרץ במתני' כמו שתרצו התוספות משום דבסתם אין דעתו על מה שהשכיר או כמו שתירץ ר"ת ז"ל דאין קונמות כקדושת הגוף אלא באוסרן לכל העולם וכמו"ש למעלה. ויש מתרצין עוד דבמתני' האי מושכרין דקתני לאו כעין שכירות דעלמא שהוא שעבוד לבד דהא אמרינן בגמ' (מ"ו:) היכי דמי דשרי דמקבל בטסקא ומקבל בטסקא לאו היינו שכירות אלא הקרקע הרי הוא של מחזיק לעולם ומורישו לבניו אלא שנותן דבר ידוע לבעלים הראשונים בכל שנה וכל כי האי גונא קנין הגוף מקרי ולא שעבוד בלבד שיפקיענו קונם והאי דנקט מושכרין במתני' משום דטסקא כעין שכירות הוא שאם אינו פורע המוטל עליו שנה שנה הדרה ארעא למרה כדאמרינן בעלמא (ב"מ ע"ג:) ארעא לטסקא משתעבדא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא ואפילו הכי כיון דכל אימת דבעי למפרע לא מצי מסלק ליה אידך קנין הגוף יש לו בקרקע ומשום הכי לא מצי אסר אבל בשכירות דעלמא מצי אסר ומורי הר"ר נסים ז"ל (בד"ה ה"ד) כתב דמתני' דנדרים לא קשיא כלל ואין אנו צריכין למה שתרצו בו הראשונים ז"ל דכי אמרינן דקונמות מפקיעין מידי שעבוד היינו כשהלוה אוסר על המלוה או שאוסר סתם על כל אדם והמלוה בכלל וכן המשכיר על השוכר או על כל אדם והשוכר בכלל ואז כיון שהמלוה או השוכר בכלל הקונם השעבוד נפקע אבל במתני' שלא אסר על השוכר אלא על האחר אין האסור חל עליו שכיון שנשאר שעבוד השוכר על הבית כשהמודר נהנה לא מן המדיר הוא נהנה אלא מן השוכר ^*(עי' ב"י יו"ד סס"י רכ"א בד"ה ומ"ש רבינו וע"ש בש"ך ס"ק מ"ב מ"ג ועי' בש"ך ח"מ סי' שי"ג סק"א ועי' קצוה"ח סי' קי"ז סק"ב ה' ו' ובמח"א הל' ג"ח ס"ג) וזה נראה נכון ובמה שכתבתי תראה כי כבר בארו הראשונים הספק שלך ונתבארה שאלתך: