תשובות ריב"ש/רצ
רצ - אלקלע אל הרב ר' אברהם אלקחלי נר"ו עריכה
יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך ובגבוליך, וקראת ישועה חומותיך ואהליך, החכם השלם הרב רבי אברהם אלקחלי נר"ו. הגיע אלי כתבך הראשון עם תלמידך רבי שמואל ביבס והיה דעתי לעשות עמו חסד ולתת לו מהלכים בין הלומדים האלה ולתת לו מנה יפה לכבודך. ויקר מקרה כי בעת בואו היו פני מועדות ללכת ברצלונה לנשואי בן אחי ז"ל וצויתי בבית לתת לו די מחסורו כל ימי היותי חוץ לעיר ואני הוצרכתי להתעכב כמשלש חדשים במהלך ההוא. ויהי כראותו כי ארכו שם הימים -- הלך לו מכאן שני ימים קודם שובי מבלי הגיד בבית כי הולך הוא. ועתה ידעתי כי הוא בסרקסט"ה ולומד שם לפני הרב ר' חסדאי נר"ו. והחבר רבי חביב הנה בא אלינו ולמד פה קרוב לשנה אחת ובא בכאן בחור אחד מעשירי שטיבה ללמוד לפנינו והיה נותן לר' חביב מנה יפה כדי שיחזור ההלכות בחברתו, ואחר כן בחג הסוכות שעבר בשוב הבחור ההוא לביתו לחוג שם, פתהו ללכת אתו ואחר ישובו. ובהיותו שם פתוהו להתעכב שם ללמד לבחורים וירבו שכרו קרוב למאה פרחים ולסמוך על שלחן אחד מהם. ושמע לדבריהם ואחר כך שדכו לו בחורה אחת יתומה מטובי הארץ ונדרו לו בנדוניא אלף ות"ק דינרין ממטבע הארץ. והנה הוא עומד בשלום שקט ושאנן תהלה לאל.
מאי דבדיק לן מר בההוא עובדא דאתא לקמיה בגוי שאנס בית של ישראל ומכרו לגוי אחר שאינו אנס, והאחר לאחר דוגמתו, ובא ישראל וקנאו מן הגוי האחרון, ועתה בא הישראל בעל הבית לתבוע לישראל הקונה בבית דין של ישראל שיחזיר לו ביתו בחנם, כדברי רש"י ז"ל שכתב בפרק הנזקין: גוי שלקח קרקע ישראל בחובו או באנפרות ולקחו ישראל ממנו, צריך להחזיר לו בחנם, דאין בו דין סקריקון כיון שאין מסור בידו להרגו. ואפילו שהתה בידו הרבה אין מחזיר רביע בתקנת רבי, אלא מחזיר לבעלים חנם, דלא גמר ומקני, ומדמי אותו למבריח ארי. או לכל הפחות שיחזיר לו הבית וישלם לו מה שההנהו, כדברי רבינו גרשום שכתב בכגון זה שלא יחזירם לבעלים בחנם אלא יתן ללוקח מה שההנהו. והביא ראיה מפרק האומנין, דתניא התם: השוכר את הפועל לעשות בשלו והראהו בשל חבירו – נותן לו שכרו משלם, וחוזר ונוטל מבעל הבית מה שההנה אותו.
והקונה משיב שאין לו להחזיר אותו, שלא קנהו מן האנס, ושהתה כמה בידי הגוים האחרונים שאינם אנסים, ואיכא דיני בארעא, ואלו הגוים האחרונים טהרו אותה שתהיה לזה קונה בהיתר. ובעל הבית אומר: סתם גוים אנסים הם; ועוד, אם הייתי קורא אותו לדין, יחזרו על האנס ועלי דידי הדר. ועוד, דקרקע אינה נגזלת. ועד עתה לא מצאתי שעת הכושר לתובעו בדין, שהוא בעל יכולת ולא חייש לדייני.
תשובה: תחלת כל דבר אומר, כי כל הנאמר בפרק הנזקין במתניתין ובגמרא בדין סקריקון, דלא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי המלחמה, ומהרוגי המלחמה ואילך יש בו דין סיקריקון, ומה שהתקינו בית דין של אחריהם שיהא הלוקח זוכה בשדה ונותן לבעלים רביע, או אם יש ביד הבעלים ליקח שהן קודמין ומחזירין ללוקח מעותיו. וכן מה שהושיב רבי בית דין, שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש אין הבעלים קודמין וזכה הלוקח במקחו אלא שנותן לבעלים רביע – כל זה הוא כגון שהבעלים נתנו הקרקע לסקריקון בפדיון נפשם ואמרו לו, שא קרקע והניחני, והקנוהו לו באחת מדרכי ההקנאות. ומ"ה ומשום הכי בהרוגי המלחמה לא היה דין סיקריקון, דאף על גב דסיקריקון לא יהב זוזי ומדינא כיון דמתוך האונס יהיב לא גמר ומקני, מכל מקום בהרוגי המלחמה, שלא היה לסקריקון אימת מלך כלל והיו מסורין להריגה בידם, אגב אונסייהו גמרי ומקנו, שהרי לא היו מקוים לומר: למחר נקיטנא ליה בדינא, וכדאמרינן בגמרא: שלש גזרות גזרו, וכולי קמייתא ומציעתא אגב אונסייהו גמרי ומקנו. ומהרוגי המלחמה ואילך, אף אם הקנו הבעלים הקרקע לסיקריקון כדי שלא ימיתנו – לא גמר ומקני, כיון דמתוך האונס היתה ההקנאה ההיא, דסבר למחר נקיטנא ליה בדינא.
ואף על גב דקיימא לן תלוה וזבין זביניה זביני – היינו היכא דיהב זוזי, אבל סקריקון לא יהיב זוזי כדאיתא בפרק חזקת, ובית דין של אחריהם שתקנו שתהיה ללוקח ויחזיר רביע לבעלים, או שיתנו לו הבעלים כל מה שהוציאו, בכי האי גונא נמי תקנו, ר"ל כגון שהקנוה הבעלים לסיקריקון, דאף על גב דמדינא לא קני לה סיקריקון – אפילו הכי אי אמרת דמפקינן לה לארעא מיניה דלוקח בלא דמים, מימנע ישראל ולא זבין לה מסקריקון, ונמצאת השדה משתקעת ביד סקריקון ואין לבעלים בהם הנאה של כלום. והשתא יהיב להם הנאה, שנותן להם הלוקח רביע, או שאם יש בידי הבעלים ליקח נותנין ללוקח מעותיו ומסתלק. ותקנת רבי היתה, שאם שהתה בפני סיקריקון שני עשר חדש שזכה הלוקח, דאמרינן כיון דלא תבעיה בדינא – גמר ואקני. אי נמי דקנסינהו לבעלים משום דלא תבעי לסקריקון, אלא שנותן הלוקח רביע, דאזיל סיקריקון גביה.
אבל היכא שלא אקנו לו הבעלים לסיקריקון כלל, אלא שהסיקריקון ירד באונס לקרקע של ישראל וגזלו מבלי שיאמר לו ישראל שא קרקע והניחני – בכי הא ודאי הלוקח מן הגזלן אבד מעותיו, דקרקע אינה נגזלת, ואפילו בהרוגי המלחמה כיון שלא נתנו לו הישראל בפדיון נפשו, ודאי לא קני ליה סיקריקון בשתיקה. ואפילו שהה הישראל כמה שנים ולא תבעו. וכן מהרוגי המלחמה ואילך לא עשו תקנה בית דין של אחריהם ולא רבי במי שגוזל ונכנס באונס בקרקע של ישראל, דבהא ודאי קרקע אינה נגזלת לעולם כדאמרינן בפרק חזקת, דגזלן אין לו חזקה, וכל שהוחזק גזלן על שדה זו אין לו בה חזקה לעולם. או כגון של בית פלוני שהורגין נפשות על עסקי ממון, וירא הנגזל למחות בהם – אין להם חזקה לעולם, וקיימא לן כרבנן בפרק הגוזל דקרקע אינה נגזלת. ואמרינן נמי בפרק לולב הגזול: אמר להו רב הונא להנהו אוונכרי: כי זבינתו אסא מגוים, ליגזו אינהו וליתבו לכו, דגוים גזלני ארעתא נינהו וקרקע אינה נגזלת וכולי.
ומאי דאמרינן בגמרא נמי: הבא מחמת חוב ומחמת אנפרות אין בו משום סקריקון – הכי נמי הוא שהישראל נתן לו קרקע מחמת איזה חוב שהיה הגוי טעון עליו, ולא הגבוהו לו בית דין של ישראל ולא בית דין של האומות, אלא שהגוי מחמת אניסתו אנס הישראל לתת לו הקרקע בחובו, או מחמת איזה הפסד שהיה טוען עליו דהיינו לישנא דאנפרות, כלומר אין פירות, שהוא לשון אבוד, כדאמרינן: כלום אדם עושה מעותיו אנפרות? כלומר: כלום אדם משליך מעותיו לאבוד למקום שאינו עושה פירות.
ומאי דאמרינן "אין בו משום סיקריקון" – לאו למימרא דקנייה לוקח, דומיא דמאי דאמרינן במתניתין "לא היה סיקריקון ביהודה"; דהא מדאמר רב יוסף: "נקיטינן: אין דין אנפרות בבבל, כיון דאיכא בי דואר ולא אזיל אימר אחולי אחיל" – משמע דבעלמא לאו אחולי אחיל.
וכן נמי ליכא למימר דהדרה למרה בלא כלום; דהשתא היכא דאניס ליה בחנם עבדו ליה תקנתא ללוקח, היכא דאתי מחמת חוב או מחמת אנפרות מגרע גרע? אלא אין בו משום סיקריקון, ר"ל דאפילו שהתה ביד סיקריקון שנים עשר חדש לא זכה לוקח, ואם יש בידן ליקח נותנין ללוקח ומסתלק כתקנת בית דין שלאחריהם, ולא כתקנת רבי, דדוקא בסיקריקון דאין לו שום טענה הוא דאמרינן מדשהייה גביה שנים עשר חדש גמר ואקני והוכיח סופו, אבל בבא מחמת חוב ומחמת אנפרות – הא דשתיק משום דסבר, כיון שיש לגוי אי זו טענה דנקיט ליה בחוביה או באנפרותיה, סבר לא יעשו לו דין כנגד הגוי, ומשום הכי שתיק. הילכך אף על גב דשהייה גביה שנים עשר חדש, אם יש ביד בעלים ליקח – לוקחין. ומשום הכי אמר רב יוסף דבבבל, דאיכא בי דואר והם עושין דין, אין בו דין אנפרות אלא חזר לדין סקריקון, דכיון דשהתה בפני האפנרות שנים עשר חדש ושתיק ולא קביל, אימר אחולי אחיל, כיון שכבר נתנה הוא לו בחובו או באנפרותו. אבל במי שאנס מן הבעלים ולא נתנו לו כלל הבעלים ולא הקנו לו, בהא אפילו עמד כמה שנים ואיכא בי דואר ולא אזיל – לא קנה הגזלן, והלוקח ממנו צריך להחזיר לבעלים בלא כלום דקרקע אינה נגזלת. וכן כתב זה רבינו מאיר הלוי ז"ל.
ואפילו לפירוש רש"י, שפירש "אנפרות" שגוזל הקרקע באונס, ואין בו דין סקריקון וצריך להחזיר בחנם ולא דייני ביה תקנתא דרבי ולא דבית דין של אחריהם, אלא מקחו בטל לגמרי, דכיון שאינו מסור בידו להריגה לא גמר ומקני – איכא למימר דמיירי בכי האי גוונא נמי, דאנסו עד שנתן לו קרקע, אי נמי כגון שלקח מן האנפרות וחזר ולקח מבעל הבית, דאמרינן דמקחו בטל, דומיא דלקח מסקריקון וחזר ולקח מבעל הבית דקתני במתניתין מקחו בטל, דאי לא, פשיטא דקרקע אינה נגזלת; וכי אמר רב יוסף דבכל דאיכא בי דואר ולא אזיל אימר אחולי אחלי, בכי האי גוונא נמי קאמר, דכשחזר והקנה לו בעל הבית אימר אחולי אחול ולא לנחת רוח נתכוון, כיון דהוה מצי למקבל מיניה ולא קביל. אבל היכא דלא הקנה בעל הבית לא לגוי ולא ללוקח – אין ספק שלא קנה לא הגוי ולא הלוקח בשתיקת בעל הבית.
גם מלשון הרשב"א ז"ל נראה דמיירי כגון שבעל הבית הקנה האנפרות, דכתב בטעמא דאין בו משום סקריקון ותחזור בלא כלום, משום דתלוה ויהיב הוא; ואפילו הכי בבבל דאיכא בי דואר ידוע הממונין על הגזלות, מקחו קיים ואף על גב דתלוה ויהיב הוא, דבעלמא הוא דאמרינן דהאי דשתיק לאו משום דמחיל אלא משום דלא מצא עת למקבל, אבל בי דואר דבכל עת שכיח לעשות לו דין ולא אזיל – אחולי אחיל, עד כאן תורף לשונו ז"ל.
והעולה ממה שאמרתי, דבנדון זה כל שלא אמר לו בעל הבית לגוי האנס: טול קרקע והניחני, אלא שהוא נכנס על כרחו באונס – אין טענת הלוקח כלום במה שטוען ששהתה כמה בפני הגוים הלוקחים שאינם אנסים ואיכא בי דינא בארעא, דהא לא אמרינן הכי אלא היכא שבעל הבית הקנה הקרקע – אם לגוי האנס אם ללוקח – אבל בשתיקה בעלמא אינה נקנית. ואף על גב דאמרינן בגמרא: לקח מסקריקון ואכלה שלש שנים וחזר ומכרה לאחר אין לבעלים על לוקח שני כלום, ומפרשינן בגמרא: מבעל הבית – היינו דוקא כשהלוקח ראשון הוא ישראל, דכיון שהחזיק בה שלש שנים מהניא ליה חזקה, אמרינן דמסתמא נתן לבעל הבית הרביע שהיה לו לתת לו מן התקנה, או שקנאו מבעל הבית קודם שלקחו מסקריקון ואבד שטרו, דתלת שנין מזדהר טפי לא מזדהר. אבל בגוי שלא היתה בו תקנת רביע, שהרי כדי שלא תשתקע הקרקע בידי הגוים היתה התקנה, וגם לא מהניא ליה חזקה, דגוי אין לו חזקה אלא בשטר כדאיתא בפרק חזקת הבתים, וכן הבא מחמת גוי דינו כגוי כדאיתא התם – אם כן דין הלוקח מן הגוי הבא מכח הסקריקון כלוקח מן הסקריקון עצמו, וכיון שלא הקנה בעל הבית לשום אחד מהם, אין כאן תקנה – לא של בית דין שלאחריהם ולא של רבי – אלא חזר הדין דמקחו בטל. וגם לא טעמא דבי דואר; ומחזיר הקרקע לבעלים בחנם.
אלא שעדיין יש לדון, דאם היה צריך בעל הבית להוציא הוצאות להוציאו מן הגוי בדיניהם, או שהיה אנס וצריך לפייסו בזוזי – בכי הא יש לומר דנותן לו מה שההנהו, כפי סברת רבינו גרשום ז"ל וכמו שהכריע כדבריו הרא"ש ז"ל בשם התוספות בפרק הכונס, מההיא דאמרינן בפרק הגוזל: שטף נהר חמורו וחמור חברו והניח את שלו והציל את של חברו, אין לו אלא שכרו – הא שכרו מיהא שקיל, ולא אמרינן מבריח ארי הוא ופטור, דלא אמרינן מבריח ארי פטור אלא כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד, כגון שהארי רחוק אלא שמצילו מן הפחד, כדמפרש בירושלמי גבי פורע חובו של חברו, מפייס הוינא ליה ומחיל לי. הגע עצמך שיש בידו משכון? מפייס הוינא ליה ומהדר לי משכוני. וכן בזן את אשתו, שמא היתה עושה ואוכלת, או אביה וקרוביה היו זנין אותה.
אבל אם הדבר ברור שיבוא לידי הפסד שמצילו מן הארי, אז נוטל שכרו כההיא דשטף נהר חמורו. והכא נמי כיון שיצא הבית מחזקת ישראל ובא ליד גוי, ומה שבא לידם אינו מצוי שיחזור ליד הישראל בלא דמים, וזה הוציאו מחזקת הגוי ומחזירו לרשות ישראל, נוטל מה שההנהו.
ומכל מקום כתב הרא"ש ז"ל בתשובה, דאם הלוקח לא הוציא בה אלא דבר מועט, כגון שהגוי היה אוהבו ונתנו לו בזול, והבעלים היו צריכין להוציא בה יותר להוציאה מן הגוי – אין נותנין ללוקח אלא כמה שהוציא, ואף אם נתנה לו הגוי בחנם צריך להחזיר לבעלים בחנם. ודברי טעם הם, דהא דומיא דשטף נהר חמורו דאמרינן ביה אין לו אלא שכרו, ואף על פי שאפשר שאם זה לא היה מציל והיה צריך בעל החמור להביא אחרים מרחוק ולתת להם יותר, אין נותן לזה אלא שכרו.
זהו מה שנראה לי. ואתה הגביר, בנפת שכלך תבור הסולת מתוך הפסולת, ושלום תורתך יגדל לעד עם שלום כל בני החבורה, ישמרם צורם כנפשך הטהורה והחשובה ונפש נאמן אהבתך מזומן לעבודתך.