פתיחת התפריט הראשי

בעניין הקבלהעריכה

תכ"ג

השאלהעריכה

שאלת בנעלם ממני ודרש' ודרשת במופלא מעיני
ואמרת בסוד ענין הכתוב -
שאמר: "כי ששת ימים עשה ה'"
ולא אמר "בששת" - שנרמז בו עניין לזמן שנתחדש
וחזר הענין להסתפק לך - בסוד יום השביעי
שלא נמצא במקור שגיאת דפוס: כמצא בו מציאות וחידוש - אלא ברכה וקדוש
ועלה בדעתך שהשביעי מקודש מן הימים - כנרמז בכתבך
וחזר עוד הענין להסתפק לך - אם אין ענין השביעי כשאר הימים
שאין הפועל בימים כימים - איך שתפו בשם הימים?
ושאלת הביאור - ממי שלא ידָעוֹ:
ואָמנַה ואמנם שאלתך - היא התשובה!
שאמרת: שידעת שלא ניתן זה להיכתב...
והאמת אמרת!

תשובהעריכה

'יום' השביעי וימים אחריםעריכה

(להשלים ציטוט מגילת אסתר) והימים האלה נזכרים ונעשים.



(להשלים ציטוט במדבר ויהושע) לחם נקודים



(אור הבהיר (קנח.) ומ"ט אקרי 'שביעי'? - וכי היה בשביעי? לא.
אלא מפני שהקב"ה שבת בשבת, באותה המדה דכתיב: (פרשת כי תשא) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, וביום השביעי - שבת וינפש" - מלמד שכל יום ויום יש לו מאמר שהוא אדון לו: לא מפני שהוא נברא בו, אלא מפני שהוא פועל בו פעולה המסורה בידו.
פעלו כולם פעולתם וקיימו מעשיהם... לכך בא יום השביעי ופעל פעולתו, ושמחו כולם, אף הקב"ה!
ולא עוד אלא שגדלה נשמתן - דכתיב: (סוף אותו הפסוק) "...וביום השביעי שבת וינפש".

ואמנם להוציאך חלק - אי אפשר
ואומר לפי מה שלקחה אוזני' רשימה' דקה כלומר הוא "מנגן לפי שמיעה" ולא מדוייק על פי תווים
לא נקדה כלומר לא קיבלה עובש מבעלי החכמה
כי יש בזה באמת סוד עמוק
אין לו ערך ודמיון למה שעלה בדעתך
וה'ימים' האלה נזכרים בקצת מקומות בתורה ובמצו'
ויו' ויום השביעי כאח אולי חסר גרש, ומשמעותו: כאחד מהם
ונרמז ב-"זכור את יום השבת..."
ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע
ומתחלקין לכמה ענינים - נגלה ונסתר, אומרים ורומזים:
אשרי מי שזכהו השם יתברך לעמוד בסודן המקודש
שהן כוללים ההראל והמקדש

יצירת הזמןעריכה

יתכן שפירוש קטע זה כך: עניין "חידוש הזמן" - שה"זמן" עצמו נברא בששת ימי בראשית, שייך לגבי היום הראשון, אך הוא מגיע בד בבד עם הבריאה, וממשיך להיווצר "כל הזמן"

גם מה שרמזת בהם ענין הזמן -
לפי הנראה אף על פי שזו כונה טובה - לקיים מזה החדוש הגמור כנראה הכוונה ל"בריאה" לעומת "קיום קדמון"
מכל מקום - אינו ענין:
שחידוש הזמן כלומר: אין זה נכון להגיד על חידוש הזמן... לא נוסף על עניינו הראשון שלא קרה חידוש
ושהיה ביום הראשון שום דבר כלומר: משהו שכל חידושו נשלם ביום הראשון שהסתיים באותו היום הראשון לבריאה
בלתי אם תאמר שנתחדשו המאורות ביו' ביום הרביעי
וזה לא מחדושי הזמן -
שאין הזמן, רק סבוב יומי
ואין ההפרש בין אור וחשך.

סוד 'השביעי' - לא תובנה של משהעריכה

גם מה שרמזת בסוד השביעי - לפי הנראה אינו כן,
וגם למה שעלה בו לדעתך -
לא שולח בו משה רבינו ע"ה, לפי הקבלה האמיתית - המסורה ביד חכמי ישראל
אלא למעלה ממנו
ואף על פי שידעתי גס אני - כי כדעתך חשבו קצת מן החכמים, אשר היו לפני ולפניך
אין דרכם נכון.
ויש בנבואת משה ע"ה ענין פנימי מאד -
ושהוא לפנים ממחיצת שאר הנביאים
כנרמז למי שחננו השם יתברך ב- "וארא אל אברהם..." וגומר.


הבריאה ב'יום' השביעיעריכה

ומה שאמרת מה נשיב השואל בשאלת 'יום השביעי'
לא ידעתי קושי השאלה
שנצטר' שנצטרך לטרוח לפי פשטי הכתובים על התשובה
שאילו נכתב בו "ויהי ערב ויהי בקר" - כשאר הימים
היתה השאלה - שאלה:
מה נתחדש בו בריאה או דבר מחדש - עד שכתב בו 'ויהי בקר'.
ואם מפני שסבב בו הגלגל והיה בו ערב ובקר כשא' הימי' כשאר הימים
אם כן ימנה אף השמיני והתשיעי, ויעבר לאין קץ...
אבל עכשו, שכתב "כי בששת ימים עשה את השמים ואת הארץ" ...' "ואת כל אשר בם"
ונפסקה המלאכה בערב יום השביעי,
והית והיתה (כנראה חסר גרש) מנוחת פעולת הבריאה והשלמתה - קודם הכנס השביעי
ונתברך אותו היום שלא הוצרך לדבר אחר
ולא חסר משעת כניסתו לשום דבר
ועל כן קדשו השם וברכו
כי הוא כלל את כל הברכ' והשלמות
ומה השאלה - אחרי זאת?


"ששת ימים" ולא "בששת ימים"עריכה

(אור הבהיר (לו. פב)) ומאי איברים שבע שיש באדם? דכתיב (פרשת נח) "...כי בצלם אלקים עשה את האדם", וכתיב (פרשת בראשית) "...בצלם אלקים ברא אותו" - בכל איבריו ובכל חלקיו. והא אמרינן: ו' - למה הוא דומה? ל'עוטה אור כשלמה' (תהלים ק"ד). דהא ו' - אינו אלא שש קצות ו' בגימטריה שש.
א"ל: ברית מילה וזוגו של אדם - חשבינן חד, ושתי ידיו יחד עם אברים אלו - שלשה. ראשו וגופו בתוספת ראשו וגופו - חמשה. שתי שוקיו - שבעה.
וכנגדן כוחותם בשמים: דכתיב (קהלת ז') "...גם את זה לעומת זה עשה האלקים".
והיינו ימים: (פרשת כי תשא) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ".
ולא אמר בששת ימים - מלמד כי כל יום ויום יש לו כחו את אותו הכח המלא של כל הימים האחרים.

וחסרון הבית האות 'ב' אינו דבר שתפול בו השאלה.
"כי ששת" - כמו בששת. וחסרות הבי' - כמוהו רבים
בכתוב: אבֹא ביתך בעולות.
בית אלהים נהלך ברגש
ואני ברב חסדך אבא ביתך
וכאלה רבים...

להשלים דוגמאות למדרשים על חסרון האות ב

ואף על פי שיש ענין גדול בחסרון הבית -
לפי הקבלה האמיתית המסורה ביד חכמי ישראל.

"כוונה" בתפילהעריכה

ועל ענין התפלה -
שאמרת כי בלתי הכוונה, נחשבת כמאומה לעובד:


באמת כי הכונה יסוד הכל,
אבל הכונות רבות - ונחלקות למדרגות רבות:
זו לפנים מזו, כפי רבוי הידיעות והשגות -
מן הקטן שבאישים, ועד משה רבנו עליו השלום
ולפי הבנת כל אחד ואחד ימצא חן.


והמדרגה הראשונה שבכוונות - שכל ישראל עומדי' עומדים עליה
היא שהכל יודעים ומודי' ומודים שיש אלוה יתברך מחוייב המציאות.
חדש העולם ברצונו כאשר רצה ושנתן תורה לעמו ישראל בסיני
תורת אמת וחקי' ומשפט' צדיק'
ולו אנחנו ולפניו נעבוד
והוא שצונו למסור נפשותינו אליו בקראנו השם
ואליו נודה ולפניו נתפלל - כי מאתו נמצא הכל
והוא המשגיח והמשקיף על מעשינו לגמול ולשלם שכר
ועל הכונה הזאת יתפלל כל מתפלל מישראל, ואפ' ואפילו הנשים בימיו רוב הנשים לא למדו תורה ועמי הארץ ובורים שאינם יודעים
וכלם מקבלים שכר - חלף עבודתם אשר הם עובדי'
ואפי' מי שאינו יודע לכוין המלות, ומחליף מלה במלה - מקבל שכר על הכוונה הכללית.
וכן אמרו: "ודגלו עלי אהבה"
וחס ושלום למנוע מהתפלל כל מי שאינו יודע לכוון
בכוונות שמכונ' שמכוונים אליהם גדולי החכמים
ולא לרפות ידיהם:
שאם אתה אומר כן -
נמצאו הקטנים והנשים ועמי הארץ נמנע׳ נמנעים מן התפלה ומן המצות המצוות
ולאל זו בלבד אלא אפי לל המון ישראל - זולתו אחד או שנים בדור.
וכבר אמרו חכמי האמת ז"ל זכרם לברכה, או זה לשונם (כלומר: תחילת ציטוט):
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא


אלקי השמים והארץעריכה

ואשר אמרת במה שקבעו בתפילה לומר:
"Lהי אברהם Lהי יצחק וLהי יעקב" -
ולא תקנו לומר "Lהי השמים וLהי הארץ".
ונתעוררת מן הנראה מדעתך בענין -
וכן במה שסמכו לזה "הגדול הגבור והנורא"
ובאמת יש לזה עיקר גדול בענ' בענין התפלה וכונותיה -
למי שחננו השם יתברך לעמד על עיקר הכוונה האמתית:
והוא אמרם ז"ל: האבות - הן הן מעשה המרכבה.
ואמנה - אפי' פשוטי הענין,
רצוני כוונתי - כי מה שאנו מזכירין האבו'
לפי שאנו מכונים מעוניינים להזכיר זכות האבות - בתחילת תחנונינו
והוא הענין שזכר משה בתפלתו בעת הצורך הגדול
באמרו: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך..."
וזהו שאנו מזכירים כזה במקו' ההוא בתפלה:
באמרו: "וזוכר חסדי אבות, ומביא גואל לבני בניהם'..."
ובמסכ' יומא אמרו: "האיר המזרח - עד שהוא מגיע לחברון"
ואמר שם: למה הוא אומר 'עד שמגיע לחברון' - כדי להזכיר זכות ישני חברון.
ועוד שהוא הענין שזכר השם יתברך למשה - תחלת דבר ה' בו:
באמרו: "אנכי Lהי אביך, Lהי אברהם יצחק ויעקב..."
ולא אמר אליו: "אנכי Lהי השמים והארץ".
ועו': שאנו בני האדם, ותפלותינו בדרכי בני אדם
ולכן אנו מזכירים אותו על מבחר האנושי - שהם האבות.


וסוד ב-"גדול גבור ונורא" - נורא מאוד! מי ידענו?!
כל שכן שיעלה אותו האיש על לשונו
וכל שכן שיכתוב בספר ענינו

ברוך - (רוכב, בכור, כרוב)עריכה

(ספר הקנה על קריאת שמע) א"ל אליהו אמר לרב נחזור לעניננו הסבר הפסוק 'ברוך שם כבוד מלכותו' אחרי פסוק 'שמע'. לדברינו - מהו 'ברוך'? א"ל: רוכב.
א"ל: מהו רוכב? א"ל: 'רוכ"ב בערבות'.

א"ל: מהו ברוך? אמר לו: רכו"ב - אמר לו פעול,
א"ל: מהו פעוּל? א"ל: לא ניתן רשות בזה.

א"ל: מהו ברוך? א"ל: כרוב,
א"ל מהו כרובים? -שכל זוג נקראים כרובים.

אל"ר מהו ברוך? א"ל כבוד נעלם {{{2}}}.
א"ל: ראית הקו שהוא הת"ת - איך נחבא בברוך, ולקח כח וירד! א"ל: לא.
אל"ר מלאהו בי"ת רי"ש ו"ו כ"ף, וקח אותיות שניות {{{2}}} והוא ק"ו. והנה עלה בבריכה עליונה, וירד בבריכה תחתונה.

גם כי נתעוררת על מלת ברוך והפכת אותיותיו -
ויצאו לך מן הענין שלש תיבות
כל אחת רומזת לענינה: רוכ"ב בכו"ר כרו"ב.
רוכב - רמז למשגיח ומציל
והוא שאמר יתרו "ברוך השם אשר הציל אתכם...".
ובכור - רמז לממשל והגדולה על הכל
כאמרו: "עתה ידעתי כי גדול ה' .
והכרוב - רמז לשכל שראוי להדבק בו
והוא אומרו: "ויקח יתרו עולה וזבחים"
כל זה ענין טוב מצד עצמו.
אלא ב'ברוך אתה' יש ענין פנימי יותר ויות' מזה!
וכשעמד' על מלת 'ברוך' והוקש' בעיניך ענינו הפשוט -
מה תעשה ל-"יהי שם ה' מבורך..."
הנה שאמר "יהי"
ועוד שהוסיף בו לאמר "יהי שם ה'"
והיה לו לומר: "הנה ה' ברוך".
ועוד: למה תקנו לומר: "יתגדל ויתרומם ויתנשא"?


דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

ופשוטי הדברים: אין דברים Lו Lא אלו אלא כנגד כוונות בני אדם
ולומ' שיגלה הוא יתברך Lהותו ורוממותו לעיני כל הגוי'
כענין שכתוב "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני רבים
וכתב: וידעו כל ממלכות הארץ - כי אתה אלוהים, לבדך.
והוא שאמר לפרעה: למען תדע כי לה' הארץ.
וכן ענין הברכה:
שהכל יברכוהו ויודוהו לומ' שהוא המבור' - כי מאתו כל הברכות.
ומכלל הברכ' ההודא' שהוא שליט בכל, והכל מאתו הטוב, והמיטב.
כמ"ש: חייב אדם לברך על הרעה כדרך שמברכין על הטובה
שהברכה - מלשון ברכות מים.
ושלטנותו יתברך, לא יפסק לעולם,
והוא שאמר דוד: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן"