תרומת הדשן/א/נג
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
שאלה נג
עריכהשלש"ן או שאר מיני טיבול שלא ניתן בהן משקה מערב שבת - שרי לתת בהן משקה או לאו:
תשובה: יראה דדבר זה צריך דקדוק יפה כמו שאבאר:
בפ' תולין גרסינן: "חרדל שלשו מע"ש למחר ממחו בין ביד בין בכלי ובלבד שלא יטרוף". וכתב בספר התרומה ובספר המצות הגדול והקטן בשם ר"י דאיירי כגון שנתן המשקה מבעוד יום, כדמוכח מירושלמי דמחייב היכא דיהיב בשבת משקין בשומין כתושים, וה"ה חרדל דאין לחלק. והטעם משום דקיי"ל כרבי גבי רבי יוסי ברבי יודא, דסבר נתינת מים או שאר משקין זהו גיבולן, ולכך כי יהיב משקה מבעוד יום כבר מגובל הוא בחול. ומאי דערביתו בשבת אין קפידא, רק שלא יטרוף, אבל אי יהיב משקה בשבת אנתינת משקה הוא דמחייב ולא מהני מידי אי ממחו אח"כ דרך שינוי.
אבל רב אלפס ואשירי פסקו פ"ב דשבת (רי"ף שבת סז:; רא"ש שבת כד,ג) כר' יוסי בר' יהודה דנתינת משקה לא חשיב גיבול ושרי לתת משקה בתחילה בשבת ולערבו אח"כ בדרך שינוי כגון באצבעו או בכלי עצמו לנערו. וכה"ג כתב בהדיא בא"ז דשום ושלש"ן וחרוסת שכתשו מבעוד יום ולא נתן בהן יין נותן בהן יין או חומץ בשבת ומערבן באצבעו.
ובפ' המצניע במס' שבת (ביצה לב:) אמרינן: "קיטמא שרי". ופי' רב אלפס (ביצה יח.) ורש"י והרמב"ם (שבת ח,טז) (דעפר) [דאפר] מותר לגובלו משום דלאו בר גיבול הוא. אבל התוס' פ"ק דשבת (שבת יח.) הוכיחו בהוכחה גמורה דאדרבה מידי דלאו בר גיבול הוא שייך ביה טפי נתינת מים זהו גיבולו. ע"כ מדברי הגאונים.
והשתא נראה דלכל מיני טיבולים ושלש"ן שרגילים עתה לעשות ע"י גיבול משקים אפי' הם דברים שאינם בני גיבול לפי ספר התרומה והמצות בשם ר"י וכמו שהוכיחו התוספות דלעיל אי לא יהיב משקה מבעוד יום אסור לתת בהן בשבת. ונראה דאפילו אם נתן בהן מעט משקה כמו שרגילים לתת מעט טיפים דלא מהני מידי, כמו שכתבתי לעיל דנתינת משקה מבע"י מהני משום דתו חשיב מגובל בחול, והדבר ידוע דבמעט טיפים לא חשיב מגובל.
ונראה למצוא היתר לכ"ע אפילו אי לא יהיב כלל משקה מבעוד יום: כגון שיעשה הבלילה רכה, והכי איתא בפ"ב דשבת (קנו.) גבי שתיתה, דבלילה רכה לא חשיבא לישה וגיבול, והיינו אפי' אליבא דרבי כדמוכח התם. וקאמר נמי התם דצריך אליבא דרבי לעשות שינוי בנתינת משקים, כגון שיתן המאכל תחילה בכלי ואח"כ המשקה, וזה היה שינוי לדידהו, ונראה דאף לדידן אע"ג דבחול אין לנו מנהג קבוע איזה מהן ליתן מתחילה - מ"מ סגי לן בהך שינוי דמפרש תלמודא, ובדרך זה שרי לכ"ע לתת המשקה בשלש"ן ובכל מיני טיבולין אפילו לא יהיה בהו שום משקה מבע"י, דאית לן למימר לכולה רבוותא דלעיל דאסרו - לא אסרו רק בבלילה עבה דאיהי חשיב לישה וגיבול, אבל בלילה רכה לא.
ונראה דבלילה עבה, הואיל וחשיבה לישה גמורה - אין חילוק בין נותן המשקה תחילה או אחריו, למ"ד דנתינת משקה זהו גיבולו, כדמשמע פ"ק דשבת (יח.) דקאמר: "אחד נותן קמח ואחד נותן לתוכו המים האחרון חייב", מדלא קאמר 'הנותן מים חייב' - אלמא הי מינייהו האחרון הוא חייב. ותו, דאי דווקא קאמר כשהאחרון הוא נותן את המים - א"כ הוי איפכא משתיתא, דהתם בנתינת משקה תחילה היינו אורחיה. א"כ בשלש"ן ובמיני טיבולין היאך נדע אורחייהו אי עבדינן בהו בלילה עבה דלחשיב שינוי להתיר אליבא דרבי אי לא יהיב בהו משקה מבע"י?
ועוד נראה אפילו בבלילה רכה צריך אח"כ לערב בכלי עצמו או באצבעו, דאליבא דמ"ד דנתינת מים לא חשיב גיבול - א"כ לא מהני דעביד שינוי בנתינת המאכל בתחלה, דאכתי לא עביד מלאכה עד שיגבל ובעינן שינוי בגיבול: