תרומת הדשן/א/לא

שאלה לאעריכה

שאלה. מי שרוצה לשתות יין בשחרית או בצהרים לאחר השינה וקשה לו לשתות אליבא דריקנא ומביאין לו מאכל מתובל או חריף וכה"ג שהוא ממתיק השתייה, צריך לברך על אותו מאכל או לאו.

תשובה. דהך מילתא לכאורה דמי ממש להא דאמרינן פ' כיצד מברכין, מברך על הצנון ופוטר את הזית. ופרש"י התם דצנון הוא עיקר אכילתו, ואינו אוכל הזית אלא כדי למתק מרירתו של הצנון ולכך פוטרו, כדתנן התם: כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה, והכי מפרש ליה התם בגמרא. ואיתא התם באשירי בההיא פירקא בענין דברים הבאים בתוך הסעודה, דהך מילתא דצנון וזית לא איירי שאוכלים ביחד, אלא אפי' בזה אחר זה. וא"כ היינו ממש כעין שאילתינו, דכיון דמאכל אינו בא אלא רק להמתיק השתייה, מברך על השתייה ופוטר את המאכל.

ויש לחלק דהתם העיקר נאכל קודם ומברך עליו ובזה נפטר הטפל. אבל בנ"ד הטפל נאכל קודם, ואיך יתכן שיפטרנו העיקר אח"כ בברכתו למפרע? וכבר היה נהנה בלא ברכה.

אמנם מצאתי הועתק מתשובת אור זרוע: אותם שאוכלים גרעיני גודגדניות כדי למתק השתייה, אינו מברך עליהן בפה"ע כמו שמברכין על כל גרעיני פירות האילן, אלא מברך עליהן שהכל, הואיל והן באין רק למתק השתייה, עכ"ל. מהכא משמע דבנ"ד נמי מברך על המאכל שהכל אפילו אם ברכתו בענין אחר, אבל אינו פטור לגמרי מחמת ברכת השתייה שהיא עיקר. וצריך לחלק בין ההיא דצנון וזית כמו שחילקתי.

אבל אין נראה לחלק משום דגבי צנון וזית תרוייהו מידי אכילה נינהו, ואתיא ברכת אכילה העיקר ופוטר ברכת אכילה הטפל, אבל לא אמרינן דתיתי ברכת שתייה אפילו שהוא עיקר לפטור ברכת אכילה אפי' אם האכילה טפילה לשתייה. דהא פריך תלמודא, אי הכי יין נמי נפטרי פת? ולא מחלקינן הכי. ואין לומר דודאי אכילה פוטר שתייה, אבל לא שתייה אכילה; דמאי שנא? דנהי נמי דקיימא לן שתייה בכלל אכילה ולא אכילה בכלל שתייה, כדאיתא פ"ג דשבועות, מ"מ לענין נידון דידן אין לחלק הכי, דהא קמן דברכת העיקר פוטרת ברכת הטפל, אע"פ שאין הברכות שוות כלל. אלא על כרחך היינו טעמא, דלא תקנו חכמים לברך על שום אכילה או שתייה אם באין הן לטפילה.