תרומת הדשן/א/לב
שאלה לב
עריכהשאלה. בעל הבית שאינו נזהר מפת של נכרים, והביאו על השולחן פת נכרים נקייה ופת כשר שאינה נקייה, ואין דעתו לאכול כל הסעודה, רק פת של נכרים, כי אינו רגיל בפת כשר שאינו נקייה, אבל בני ביתו אוכלים מפת שאינו נקייה שהוא כשר. כשהוא בא לבצוע, יבצע על הפת נקייה, או על הפת כשר, וצריך להסיר פת הנקייה של נכרים, כמו שצוה השר מקוצי, או לאו?
תשובה. יראה, אעפ"י שנהגו רבותינו כמו שצוה השר מקוצי, מכל מקום כהאי גוונא צריך לבצוע על פת נקייה של נכרים, הואיל והוא הבוצע, ואין דעתו לאכול אלא מאותו פת ולא מן הכשר. דהא דאמרינן המוקדם בפסוק קודם, וכן החשוב או החביב קודם, היכא דרוצה לאכול משניהם אז אזלינן בתר מוקדם או חשיב או חביב; אבל אם אינו רוצה לאכול אלא מאידך, לא מחוייב לאכול מן המוקדם או חשוב או חביב כדי להקדימו אפילו שהוא לפניו, כך נראה מתוך הסברא והדעת מכרעת, ואין נראה דצריך ראייה. ואע"ג דבני ביתו רצונם לאכול מפת כשר והוא בוצע עליהם, מ"מ איהו עיקר ואזלינן בתריה, הואיל ופסק ירושלמי דעל איזה מהן שירצה יברך אפילו היכא דבעי למיכל מתרוייהו.
ואי קשה לן אסברותא דלעיל מהא דאמרינן פ' כיצד מברכין, רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי, אייתי לקמייהו תמרי ותאיני כו'. ומאי קשה הוו ליה? דילמא לא הוי בעי למיכל מתאינים, ולכך בירך אתמרי? יש לומר דלבתר דאכל התאינים הקשו לו.
והא דכתב במרדכי פ' אין מעמידין מדברי ראבי"ה, שאם היה מסיב על שולחן ישראל האוכל פת של נכרים, והבעה"ב נזהר מפת של נכרים, כיון דמצוה מוטלת עליו לבצוע יבצע מן היפה, וראיה מן הירושלמי, פת נקייה טמאה ופת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יברך, וכיון דהותר לבצוע הותר לכל הסעודה הזאת, זכר לדבר הואיל והותר לצרעתו הותר נמי לקרויו כו' ע"כ. הא קמן, אע"ג דבעה"ב אינו רגיל לאכול מן החביב ואין בדעתו לאכול הימנו, אפילו הכי מצוה להקדימו?
יש לחלק שפיר, דכל ברכת נהנין תליא בחביבות, דעל חביבות הנאתו הוא מברך ומשבח. ולכך במילתא דראבי"ה, נהי נמי דבעה"ב נזהר מפת של נכרים, אינו זה בשביל שאינו חביב לו, אלא מניח משום פרישות. ולכך היכא דמצי למצוא עילה שיאכל בהיתר ולא יצטרך לפרישות, כגון הכא שמחבב בו המצות, שרי ליה רבנן. ואהא מייתי ראיה מן הירושלמי, דקאמר: פת נקייה טמאה פת קיבר טהורה על איזה מהן שירצה יברך, משמע ליה אפילו אי פרוש הוא שלא לאכול חולין טמאים אפילו הכי יברך על הטמאה אם ירצה משום חבוב המצות ויאכל ממנה. והוא הדין לגבי פת של גוים. ולאו דווקא נקט ראבי"ה אם היה מסיב על השולחן ישראל האוכל פת של גוים, דבלא דידיה נמי שרי, אלא נקט הכי דלא תימא מי המביא פת של גוים על השולחן, הואיל והבעה"ב נזהר ממנו? אבל לעולם כל שאינו רצונו לאכול מן המוקדם או החשוב או החביב מפני שאינו חפץ בו, אינו נראה כלל שיתחייב לברך עליו לאכול ממנו כדי להקדימו.