תרומת הדשן/א/דיני ריבית ושמיטה


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שעריכה

ראובן השיא את בנו ונתן לו נדוניא וגם מצד הכלה נתן לו נדוניא והחתן והכלה עדיין יניקים ואינם יודעים עדיין לישא וליתן בשלהם יפה וקרובי הכלה רוצים ליקח הנדוניא לידיהם קרוב לשכר ורחוק להפסד כי אמר ראובן שלא יוכל כלל להתעסק בו מפני שיש לו שאר עסקים רבים לצרכי ביתו שרי לקרובי הכלה למיעבד כדלעיל או לאו:

תשובה יראה דאין למצוא היתר לדבר דרש"י פירש בהדיא אההיא דקאמר תלמודא פ' הרבית דשרי להלוות נכסי יתומים בקרוב לשכר ורחוק להפסד ואע"ג דאבק ריבית הוא ובדיקנני אסור מ"מ אינו אלא מדרבנן וביתומים לא גזרו וא"כ בנ"ד לאו יתומים הם שהרי אביו קיים רבנן נמי גזור ונהי נמי דאינו יודע להתעסק בצרכו וכתב בסמ"ק דיתום אע"פ שהגדיל אם לא הגיע עדיין לכלל דעת שיוכל להתעסק בשלו כשאר אנשים מיקרי עדיין יתום וכאן נמי אבי החתן מסתלק מטרוח בנכסי בנו והוי לן למיחשביה כיתום אין לומר הכי דכיון דאביו קיים עדיין אין בית דין מצווין לפקח על נכסיו דארוד ילדה ואביה דינא שדיה ולאו כל הימנו שישקט את עצמו ויטיל הטורח על בי דינא ונראה להביא ראייה קצת על זה דמי שיש לו אב דאין אחרים מפקחים על צרכיו ואע"פ שאביו מסתלק הימנו והוא עצמו ג"כ אינו יודע להתעסק בצרכו מהא דאמר פ' קמא דב"מ רבי יוחנן דגדול וסומך על שולחן אביו מציאתו לאביו ופירשו שם התוספות דדווקא בנו הסומך על שולחן אביו מציאתו שלו משום איבה דדרך האב לזון את בנו תדיר ואם לא יפרנסהו אביו לא יפרנסוהו אחרים אבל יתום דעלמא סמוך על שלחנו אין מציאתו שלו בשביל כך. הא קמן דמי שיש לו אב חשו חכמים אם יסתלק האב מלפרנסו גם אחרים לא יפרנסוהו אבל ביתום לא חשו שאם לא יפרנסנו זה יפרנסנו אחרים וא"כ בנ"ד נמי אם אין האב רוצה לטרוח בצורכי בנו ונכסיו למה יפקחו ב"ד על זה דנימא לא גזור רבנן עלה ונראה דדוקא משום האי טעמא אסור משום דרבנן גזור עליה כעל שאר דיקנני אבל מהאי טעמא דכתב במרדכי פ' הריבית שדקדק הר"ר דוד הלוי דלא מלוינן מעות יתומים בקרוב לשכר ורחוק להפסד אלא ע"פ ב"ד דאלימי לאפקועי ממון של המקבל אצל היתומים וא"כ בנ"ד שאין ב"ד נזקקין לו מי יפקיע ממון המקבל דמשום הא לא איריא דאיכא למימר דנהי נמי דאין ב"ד נזקקים לפקח תמיד על צרכיו אבל מ"מ לפי שעה נזקקים למסור המעות ליד המקבל ולהתנות עמו בקרוב לשכר ורחוק להפסד אי לא הוי גזור רבנן בהכי וכה"ג אשכחן בפ' המפקיד גבי שבוי שנשבה והניח קמה לקצור דב"ד מעמידין לו אפוטרופוס לפי שעה ופריך התם ונוקי אפוטרופוס לעולם ומשני אפטרופס לדיקני לא מוקמינן ופרש"י דב"ד לא ימצאו אפטרופס לדיקנני משום דליכא מצוה כמו ביתמי ואפ"ה לפי שעה ימצאו וכ"ש בנ"ד דב"ד גופייהו הוו מצי למסור המעות ליד המקבל להתנות עמו אי הוי שרי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שאעריכה

ראובן יש לו כתב חוב על הנכרי בעשרים זהובים ובריבית בכל יום ובא לשמעון ואמר לו קח ממני חצי החוב בה' זהובים ומעתה יעלה לך ריבית כל יום על חצי חלקך כמו לי ואם תדאג שהחוב אינו בטוח הנה ערב לך עבור הקרן ה' זהובים שלך שלא תפסיד כלל חשיב כה"ג קרוב לשכר ורחוק להפסד או לאו:

תשובה יראה דיש להחמיר בדבר דנראה כה"ג חשיב קרוב לשכר ורחוק להפסד שהרי שמעון הוא בטוח בקרן שלו שלא יפסיד בו כלל ואפשר שיגיע לו ג"כ ריבית וריוח וא"ת דכה"ג לא אסיר הואיל והשכר והריבית אינו בא לידו מישראל חבירו אלא מן הנכרי ולא דמי לשאר קרוב לשכר ורחוק להפסד כמקבל עסקא מחבירו או כמושיב את חבירו חנוני למחצית שכר או מושיב תרנגולים וכן שמין עגלים וסייחים דהנהו כולו השכר והריוח בא ליד הישראל מיד ישראל חבירו וע"י טורחו אבל כאן אין בא כלום מן הישראל אלא מן הנכרי וכה"ג איכא למימר דשרי דהא איתא פ' הריבית בתוס' בהדיא דיכול ישראל ללוות לנכרי בריבית וישראל חבירו ערב לו עבור קרן ורבית אם לא יפרע הנכרי יפרע הערב קרן וריבית משום דישראל המלוה לא בתר ערבא אזלא אלא בתר הלוה נכרי ואפי' לפי הגה"ה באשירי שם בשם ראבי"ה דכה"ג אסור ליקח הרבית מ"מ מודו בקרן דמועיל הערבות וריבית נמי אי יהיב ליה נכרי שרי ליה למשקל ובריבית נמי איכא תקנה אפילו למשקל מישראל כגון שיתנה הערב עם המלוה שלא יתבע אא"כ אין ביד הנכרי מה לפרוע דתו ליכא בתר ערביה אזל והכי כתב אשירי בשם הראב"ד בהדיא דשרי כה"ג מ"מ נראה דאין להתיר בנ"ד מכל הני דהא דשרינן התם דמצי ישראל למיהוי ערב לישראל חבירו עבור הנכרי בהלואה בריבית היינו דוקא היכא שהישראל מלוה מעותיו לנכרי עצמו וחבירו הישראל נטשה ערב בשביל הנכרי כה"ג לא מיחזי כלל כמלוה חבירו בריבית אבל בנ"ד דשמעון לא מלווה לנכרי וליתיה בהדיה אלא נותן מעותיו ליד ראובן על סמך הנכרי וכיון שהוא קרוב לשכר ורחוק להפסד שהרי בטוח הוא בקרן שלו מיד ראובן איכא למימר ודאי דמיחזי כריבית הואיל והמעות ניתנית מיד ישראל זה ליד ישראל חבירו וכה"ג איתא התם בתוס' דדוקא הניח על גב הקרקע ויפטר שרי אבל תנם לחבירך והפטר אסור ואע"פ שהנכרי המלוה מתנה בריבית עם הישראל השני וישראל השני נותן הריבית רק ליד הנכרי אפ"ה אסור משום דהמעות ניתנית מיד ישראל ליד ישראל השני ונראה כנותן ריבית וה"ה בנ"ד. וא"ת מניין לנו לדקדק ולחלק כולי האי לאסור י"ל דהכי מוכח בתרי דוכתי בדברי הגאונים דבנ"ד אסור דחשוב קרוב לשכר ורחוק להפסד חדא במרדכי פ' המפקיד קרוב לסופו גבי מותרים ישתמש בהן כתב שאם הלוה לנכרי על המשכון נוטל הנפקד כל הריבית ואם ירצה לתת מעצמו חלק למפקיד לא הוי ריבית ואין כאן שכר מעותיו הוא נוטל דהא לא בתורת הלואה ולא בתורת מקח בא לידו ולא מיקרי קרוב לשכר ורחוק להפסד שהוא רשע דאינו אלא היכא דמתני להיות קרוב לשכר ורחוק להפסד אבל כאן לא מתני מידי א"כ הרי מוכח בהדיא דאי הוה מתני התם הוי אסור משום קרוב לשכר ורחוק להפסד והתם הוא ממש כנ"ד שהוא משתמש במעות הפקדון וחייב באחריות בקרן ואם התנה עמו המפקיד שיתן לו מן הריבית שנוטל מן הנכרי היה אסור ואידך דוכתא הא דכתבו התוספות ואשירי ומרדכי פ' הגוזל קמא דשרי להלוות חבירו למחצית שכר בענין זה שיתנה שילווה רק על משכונות של כסף וישמרם בקרקע ואז יהיו כל האחריות על הנותן אבל אם ישנה בהם להלוות על דברים אחרים אם פחתו פחתו למקבל ואם הותירו הותירו לאמצע וכה"ג לא מיקרי קרוב לשכר ורחוק להפסד הואיל ואם היה עושה כמו שהתנה היה קרוב לזה ולזה ע"כ דברי התוספות ואשירי ומרדכי. והשתא אי שרי בנ"ד הואיל והשכר והריוח אינו בא אלא מן הנכרי א"כ למאי צריכים כל הני תנאי יתן לו הנותן למקבל מעותיו שילוום לנכרי ואחריות הקרן יהא עליו אם לא יפרע הנכרי והריוח יחלוקו אם יפול דהני תנאי נמי לא מהני רק לקרן כדמבואר למבין שהרי כתבו אם הותירו הותירו לאמצע אבל אם לא הותירו לא מחייב במידי ודוחק לומר דהנהו תנאים מועילים אפילו לשאר רווחים כגון בסחורה וחליפין שאינם באים ע"י ריבית דנכרי והני ודאי לא שרי בנ"ד דלשון הגאונים דלעיל לא משמע כולי האי הכי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שבעריכה

ראובן בקש למסור מעותיו לשמעון שילווה אותם בריבית ורצה לקצוץ עמו בסך מבורר ושיהיה לו ג"כ כמעט בטחון גמור בקרן שלא יהא נפסד לו כלל האיך יעשה בהיתר:

תשובה יראה למצוא תקנה וצדדים לעשות בהיתר אלא דמיסתפינא דשמא ע"י דקדוקי הללו ובקשות תחבולות להתיר מקח ומתן בריבית יהיה דברי תורה דומה לחוכא ואיטלולא שחוק והיתול. אמנם מ"מ אומרים וצדיקים ילכו בה. בגליון בתוס' פ' הריבית גבי הא דאמרינן מעות היתומים מותר להלוות קרוב לשכר כו' וז"ל ונראה דהיכא דכל האחריות על הנותן שרי אפילו לקצוץ דאין כאן מלוה אלא פקדון ושכר מעותיו נוטל ובתוס' שרי להשכיר מעות לשולחני משום דמחזירים בעין וה"ה אפילו אם השכירם להוציאם דשרי דכיון דאחריות על הנותן כשהמקבל מוציאם. וכ"כ ר"ת בתשובתו עכ"ל והתוס' והסמ"ג מוקמי ההיא דרב חמא דאוגיר זוזי בפריטי שהיה רב חמא מקבל עליו אחריות אונסים ואפ"ה מסיק התם דאסור משום דזוזי לא מהדרי בעינייהו ומשום דהשכר שנותן מן המעות אינו אלא כדי להוציא ולא בשביל שיהא נפחתים כמו כלי השכור בדמים שנפחתו ע"י המלאכה ובמרדכי בשם א"ז מוקי ההיא דמשכיר מעות לשולחני דווקא כשמניחים השולחני לפניו ואם אבדו או נגנבו חייב באחריותן אבל אם מוציא להרוויח בהם אסור משום ריבית והכי הוי מעשה דרב חמא דאוגר זוזי בפריטי ע"כ. והשתא מדברי הגיליון דלעיל מבורר דכל היכא דאין הנותן חושש כלום על אחריות הקרן דשרי אפילו לקצוץ והתוס' נמי דאוקמי ההיא דרב חמא שהיה מקבל עליו אחריות אונסים ואפ"ה אסור יש לומר וודאי דדוקא משום דלא הוי מקבל עליו רק אחריות אונסים ולא שאר אחריות כמו גניבה ואבידה אבל אם היה רב חמא מקבל עליו אחריות גניבה ואבידה הוי שרי והכי משמע להדיא בתשובת מור"ם בההיא פרקא על אחד שקצב עם בחור לתת לו ההוצאה ושילמוד עם בנו וכן בא"ז דלעיל מוקי רב חמא שהשוכר קבל אחריות גניבה ואבידה משמע נמי דאל"ה שרי. אמנם מסיפא דתשובת מור"ם איכא למידק איפכא דכתב בסוף היתר שהבחור יתן המעות לבעה"ב במתנה ושיהא רשות ביד בעה"ב להחזירם או לאו משמע להדיא שאפי' אם קבל עליו הבחור אחריות גניבה ואבידה ואפי' פשיעה לא מהני אא"כ נתנה לו במתנה. אך י"ל דעדיף טפי לבחור ליתן במתנה שאז בע"כ נזהר בו טפי שלא יהא נגנב ואבוד וכ"ש על הפשיעה לפי שסומך כ"כ על אומנתו שנתן לו את שלו בסתמא ע"מ להחזיר אבל אם לא יתן לו במתנה ויקבל עליו כל ההפסדות לא יהא נזהר כל כך ולכך נקט האי תקנה. ומעתה יש תקנה לעשות כל המבואר לעיל בשאילה בהיתר בדרך זה שראובן הנותן יקבל עליו כל האחריות אפי' של גניבה ואבידה ויפריז על המידה לקבל עליו שאפי' אם יאבדו או. יגנבו ויופסדו אפי' בפשיעה יהיה באחריותו אך אם שמעון המקבל פושע בממון כ"כ שדומה הוא כמזיק בידים יתחייב שמעון באחריותו וגם יקבל עליו שלא יהא נאמן אפי' בשבועה דאורייתא ואפי' ע"פ עדים אפי' הן ק' שלא פשע בהן פשיעה גדולה שהוא כמזיק בידים רק אם יעידו לו הרב והש"ץ וכה"ג אנשים יושבי אהלים בעיר שיש להם ידיעה במו"מ שבעיר המה יהיו נאמנים להעיד בראיה וידיעה גמורה. ובדרך זה יהיה בטוח בקרן שלו כשירצה לעולם שאם אבדו יטעון ראובן שהפסידו במזיד בידים ולא יוכל שמעון לאמת דבריו רק ע"פ הרב והש"ץ וקרוב דקרוב הוא לודאי שלא ידעו כל האחריות ושרי ליה לקצוץ כדמבואר לעיל וכה"ג אשכחן קצת שדקדקו רבוותא למצוא היתר ע"י תנאי ואע"ג דבוודאי אין דעת שניהם שיתקיימו התנאים ואין מתנין אותו אלא כדי ליקח הריבית בהיתר כי הא דכתבו התוס' בפ' הגוזל קמא ושאר החבורים נמי מייתי לה שיתן מעות לחבירו למחצית שכר ויתנה עמו שלא ילוה אותו רק על משכונות כסף או זהב ויטמון אותם בקרקע ואז יהיה האחריות על הנותן אבל אם ישנו להלוות בע"א יתחייב המקבל באחריותו כדמסיק התם בכה"ג אין לאסור משום קרוב לשכר ורחוק להפסד ואע"ג דהכל יודעים שאין כלל בדעת הנותן והמקבל שיתקיים התנאי שילווה אותו רק על כסף או זהב ויטמין בקרקע אלא ילוה על חובות לגמרי בלא משכון או על משכונות שאינם של כסף וזהב ואם מכסף וזהב ודאי לא יטמן בקרקע אפ"ה שרי. אמנם אין ראיה מכאן שיש לחפש צדדים ודקדוקים רק להתיר הריבית דרבנן כגון הא דלעיל נותן למחצית שכר דאפי' אם היה המקבל מקבל עליו בהדיא בלי שום תנאי האחריות מ"מ לא הוי אלא איסור דרבנן הואיל ואינו קוצץ עמו כלום אלא שאם יהיה ריווח יפול לאמצע ולא הוי אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד והכי מוכח התם מתוך הסוגיא להדיא דבהכי איירי בלא קציצה כלל. אבל נ"ד דקוצץ עמו להדיא ואם לא היה התנאים ביניהם הוי ריבית דאורייתא מאן לימא לן דשרי לחפש צדדים ותנאים כדי להתיר מה שאסרה תורה בכמה אזהרות ודיי לנו במה שדקדקו התנאים הראשונים למצוא היתר ע"י נכרי וכה"ג ואע"ג דהני השורות דומין קצת לחוכא ואיטלולא אינהו הוי כדי לסמוך עליהם ועל דקדוקיהם ולא אנו מ"מ כתיבנא כדי לחוויי מילי דאורייתא. הנלע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה שגעריכה

ראובן זקף עם הנכרי לוה שלו י' ליטרא עבור ט"ו ליטרא מר"ח ניסן עד ר"ח שבט ובענין זה יגיע ג' פשיט בכל שבוע על כל ליטרא וליטרא בר"ח סיון בא אל שמעון שיפדה ממנו חצי החוב דהיינו ה' ליטראות תחילת הקרן ויעלה לו ג' פשיטי על כל ליטרא וליטרא כמו שעולה לו מן הנכרי כל זמן שלא יחזיר לו מעותיו קרן וריבית והרשות יהיה ביד ראובן להחזיר לו אחר חודש אחד או ב' חדשים איך יעשו הדבר בהיתר גמור:

תשובה יראה דבדרך תנאי ממש ככל המבואר לעיל אין למצוא תקנה לעשות בהיתר אבל בהבטחות ובמאמינו יש לעשות בהיתר. ואבאר תחילה החלוקים לאסור ולהתיר כאשר נמצא בפסקי הגאונים ומתוכן יתבאר שאלתינו. במרדכי פרק הריבית כתב מתשובת מור"ם על אודות הטיבנ"ט כו' דלישראל שזקף עם הנכרי קרן וריבית בכלל אחד עד זמן ידוע חשוב הכל כקרן שהרי אם היה בא הנכרי ליתן לו מעותיו שהלוה לו לא היה יכול לפטור בדיניהם אא"כ היה נותן לו כל הריבית שנזקף עם הקרן ואע"ג דבסוף התשובה כתב באת"ל דדוקא ריבית הנזקף שכבר עלה ועבר זמנו חשיב כקרן אבל מה שלא עלה עדיין לא. נראה דלרווחא דמלתא כתב באת"ל שהרי כתב בפשיטות דחשיב כקרן ונראה נמי לפי הדקדוק באשירי בהאי דפ' הריבית נכרי שלוה מעות מישראל וזקפו עליו במלוה אם עד שלא נתגייר כו' מוכח התם דסבר דאפי' ריבית שלא עלה עדיין חשיב אפ"ה כקרן הואיל ונזקף. וכתב עוד באשירי מן הירושלמי וכן בסמ"ג מייתי אותו ירושלמי יש דברים שהן כריבית והן מותרין כיצד לוקח אדם שטרו של חבירו והלוואות חבירו בפחות ואינו חושש משום ריבית. ומפרש שם בהגה"ה כגון ראובן שהיה חייב לשמעון מנה לפרוע לו בתשרי מותר ללוי ליתן לשמעון נ' בניסן וליקח המנה בתשרי שאין זה הלוואה אלא מכר גמור שהרי שמעון נסתלק לגמרי מחוב זה ולוי זכה בו במעמד שלשתן ואם יש לשמעון שטר יקנהו ללוי במסירה ומשיכה כו' ובהאי פירקא כתב הא"ז ואשירי ומרדכי דאם יש לישראל משכון מן הנכרי בריבית מותר לישראל אחר לפדותו אלא בדרך זה שימכור הישראל ראשון לישראל שני המשכון כדי שיהיה הריבית שיעלה מכאן ואילך על המשכון שלו ואם לאחר זמן רוצה הישראל ראשון לחזור ולפדות המשכון אליו מותר לו ליתן לישראל השני הקרן שלו וגם הריבית שעלה על המשכון בזמן היותו בידו וישראל השני יחזור וימכור לישראל הראשון את המשכון שיהיה שלו כבתחילה. ובתלמוד פ' הריבית איתא מכר לו בית מכר לו שדה ואמר לו לכשיהיה לי מעות תחזירם לי אסור לכשיהיה לך מעות אחזירם לך מותר ודייקינן התם מ"ש רישא ומ"ש סיפא אמר רב סיפא דאמר ליה מדעתיה ופירש"י כלומר אם ארצה אחזירם ולא שתתבעני בדין הילכך מותר דאי נמי חזר וקיבל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחוזר ומוכרה אבל רישא שע"כ צריך להחזירה מעיקרא לאו מכר הוא עכ"ל. ובהגה"ה באשירי בשם א"ז שפי' בשם ר"ח פירש אחר אמדעתיה ע"ש. ומהשתא נבאר שאלתינו כבר מבואר לעיל דמור"ם ואשירי ס"ל דבתר זקיפה אזלינן אפילו בריבית שלא עלה עדיין חשוב הוא כקרן וא"כ אין תקנה להקנות כתב הנזקף עם הנכרי מישראל לחבירו שיעלה לו ריבית בכל שבוע מה שהוא רב או מעט דהואיל ונזקף החוב עם הנכרי כל דמי החוב קרן וזקיפה הכל חשוב ממונו של ישראל ואשתכח מאי דשקל בריבית כל שבוע לאו מיניה דנכרי קא שקיל אלא מממונו של ישראל בשכר המתנת מעותיו שמקדים ונותן לו עתה קודם הגעת הזמן הזקיפה ודאי אם היה רוצה לקנות עתה החוב לגמרי בפחות מדמי הסך שכתוב בכתב כגון שיחשבו כמה עולה הריבית עד זמן הזקיפה וכפי אותו ערך יתן לו עתה פחות כה"ג שרי לגמרי כדאיתא בהדיא בירושלמי לעיל דמייתי סמ"ג ואשירי וכדמפרש שם בהג"ה היפה. ואפי' אם אינו רוצה ליקח כולו אלא מקצת החוב בדרך זה נראה דאין חילוק כלל בין למכור ולהיות כולו או מקצתו. אבל אם אין בדעתו של המוכר למוכרו לחלוטין אלא רוצה לחזור ולקנותו כשיהיה לו מעות צריכים לעשות בענין זה שלא יהיה בטוח לגמרי בתנאי גמור להחזיר לו אלא בטוח בחבירו שקונה ממנו שלא ישנה את דבורו יקנהו ממנו חבירו בקנין גמור ויבטיח אותו אח"כ בדברים אמתיים לכשיהיה לו מעות יחזור וימכור אותו לו בדרך זה פר"ח לעיל ופירש"י יאמר בתחילה אם ארצה ולא שתתבעני בדין אבל אחשב בדאי אם לא אעשה ואי גברא דמהימן הוא מסתמא לא ישנה בדבורו. והשתא לפי דוגמתינו ושאלתינו שנזקף מניסן עד שבט י' ליטרא עבור חמשה ליטרא וריבית עולה בכל חדש חצי ליטרא לריבית אם יקנה ממנו החוב כולו או מקצתה בסיון נמצא שכבר עלה ליטרא לריבית וא"כ יכול ליתן לו י"א ליטרא והרי כולו שלו היא מאז ואם חציו יתן לו ה' ליטרא וחצי ואם רוצים בדרך המבואר בשאלה שיפדה רק כמו שהיה הקרן הראשון ובעל מנת שיתרצה לחזור ולמכרו לו וכדמבואר לעיל אם קנה ממנו בר"ח סיון ויחזור למוכרו לו בר"ח אב יחזור לו זה ויתן לו י"א ליטרא שהרי עולה ריבית ליטרא באלו שני חדשים. סיון ותמוז בזמן שהיה החוב קנה לו ואעפ"כ שמתרבה ממון שמעון מיד ראובן ואין יד נכרי באמצע כלל מ"מ הואיל ודרך מקח וממכר הוא שרי כההיא דכתיבנא לעיל בשם א"ז ואשירי במוכר משכון לחבירו וחוזר וקונהו מאתו אלא דהתם הריבית לא נעשה לקרן של הישראל כמו בנ"ד. לכך הוצרכתי לבאר כאן תקנתו להתיר. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה דשעריכה

חוב שעברה עליו שמיטה אם יכול המלוה לכופו ללוה בערכאות של נכרים שיפרענו כיון שכתב בשטר בין בדיני ישראל ובין בדיני נכרים אי קא עבר על לא יגוש או לאו:

תשובה יראה אע"ג דכתב ר"י וכן מוכח מדברי ר"ת וכמה גאונים וכן מפי' רש"י פ"ק דע"ז דשמיטת כספים נוהגת בזמן הזה לא חזינן רבנן קשישי בדורותינו דהוו מורו לנהוג עתה שמיטת כספים. ואדרבה שמעתי שהיה אחד טוען שמיטת כספים לפטור מהלוואה היה נחשב כאחד מן המתמיהים גם אותו שהיה טוען שמיטה לא היה טוען טענה זו אא"כ היה לו בלא"ה אמתלאות אחרות שדא ביה נרגא. וכה"ג כתב ג"כ בטור חושן משפט מתשובת הרא"ש שבאותו מלכות שהיה בו הרא"ש לא רצו לדון בה ולנהוג שמיטת כספים וצווח הרא"ש ככרוכיא על ככה ולא אשגחו ביה. ואמרו לו דיש להם יפוי כח בשטרותיהן שכתבו בהן שיוכל מלוה לכוף הלוה בכל הדרכים בין שהם דתיהם ובין שאינם דתיהם. והיו רוצים לומר דעל ידי שופרא דשטרא היו יכולין לכוף הלוה שהרי מחל לכופו שלא כדת. וכתב הרא"ש על זה דלא מהני דהוי מתנה על מה שכתב בתורה ומ"מ מסיק שם דהוא היה נוהג שמיטה והיה דן כך ואעפ"כ לא היה סותר מנהגם ע"כ. ונראה למצוא קצת טעם וסברא אמאי לא נוהגים תורת שמיטת כספים עתה בדורותינו משום דקי"ל כרבי דשמיטת כספים בזמן הזה אינו אלא מדרבנן זכר לשביעית אבל מדאורייתא בזמן שאתה משמט קרקע אתה משמט כספים. כך דרש לה רבי בתלמודא וא"כ נוכל לומר דלא תקינו זכר לשביעית אלא בארצות שקרובים לא"י כגון בבל ומצרים וכה"ג תירץ ר"י בחד שינויא דמה"ט לא נהגינן תרומות ומעשרות בארצינו דאשכחן דהוי נהיגי בהו האמוראים בבבל דלא גזרו בח"ל רק לארצות הקרובים לא"י ולא ברחוקים. ואע"ג דחלה נוהג בכל הארצות וחילק בה משום דחלה דמיא טפי לחובת הגוף מלחובת קרקע משום דבעל העיסה חייב בה ולא בעל הקרקע. ול"ד לתרומות ומעשרות דחובתם רק על בעלי קרקע. ולפ"ז כל שכן שמיטת כספים שתנהג בכל הארצות דחובת הגוף ממש היא כדאיתא בהדיא פ"ק דקדושין קרוב לסופו. י"ל דמ"מ הואיל ואתקש שמיטת כספים לשמיטת קרקעות ושם שמיטה חדא הוא דתרווייהו בקדושת שביעית תלוי ובזמן הזה לא נתקן אלא זכר לשביעית דמיא טפי לחובת קרקע מחלה. וכן משמע התם פ"ק דקדושין דהא אי לא הוה קרא הוי דרשינן דאפי' בזמן השמטת קרקע לא תנהוג שמיטה בח"ל אלא בא"י. והשתא נמי דרביה קרא מ"מ דמיא נמי לחובת קרקע משום דשם שמיטה חדא היא כדפרישית. והא דכתבו המחברים דר"ת כתב פרוזבול בימיו וכן הא דלעיל דכתב אשירי דיש לנהוג תורת שמיטת כספים אפשר לא ס"ל כהך שינויא דר"י דיש לחלק בח"ל בין ארצות קרובות לרחוקות. וכן הוא האמת דר"ת תירץ ההיא דתרומות ומעשרות בע"א משינויא דר"י. אכן אנן אשינויא דר"י סמכינן לענין שמיטה. וגדולה מזו אשכחן לגבי כלאים דנהוג עלמא כר' יאשיה דאינו חייב עד שיזרע חיטים ושעורים במפולת יד. וכתב ר"י דאע"ג דאיכא כמה סתמים דלא כרבי יאשיה מ"מ בדורות אחרונות בימי ר"נ בר יצחק הקילו לנהוג כרבי יאשיה. הא קמן דאפילו באיסור דאורייתא סמוכים דרי בתראי אחר תנא נגד כמה סתמים כל שכן במאי דתקון רבנן רק לזכר שביעית. דנוכל לסמוך אחד שינויא דגאון אע"ג דגאוני קמאי לא בעי לסמוך עלה. אבל משום דכתב בשטר דיכול לכופו בין בדיני ישראל ובין בדיני נכרים והיה ר"ל שלשון זה משמע שהתנה עמו שלא ישמטנה ואמרינן בפ"ק דמכות המלוה את חבירו שלא תשמטנה שביעית שביעית משמטתה על מנת שלא ישמטנו שביעית אין שביעית משמטתה. ופירש"י שם הטעם דהמתנה שלא תשמיט שנת השמיטה אין זה תנאי דאין שנת השמיטה מסורה בידו ולהתנות עליה שלא תשמט אבל המתנה על עצמו שלא ישמיט הוא בשביעית כל תנאי שבממון תנאו קיים אין נראה שלשון זה כולל שמוחל תורת שמיטה דאין כותבין לשון זה בשטרות אלא להך שופרא דמילתא שאם ידחה הלוה למלוה בדיני ישראל שיוכל זה לכופו בדיני הנכרים אבל לא קבל עליו כלל בלשון זה שאם יתרצה בדיני ישראל ולא ידחנו בכלום שיכריחנו בדיני האומות וא"כ אין כאן מחילת תורת שמיטה. וההיא דלעיל מתשובת הרא"ש דאם כתב בשטר בין שהם דתיים ובין שאינם דתיים דהוה מתנה על מה שכתוב בתורה נראה דאינו ר"נ דמטעם שמיטה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דהא ברירנא לעיל דמצי להתנות על עצמו שלא ישמט אלא ר"ל דמה שמתנה לכוף בדרכים שאינם דתיים זה מתנה על מה שכתוב בתורה דהתורה ציוותה שלא לעבור על דת וההלכה רק ללכת בחוקי התורה ודתותיה. וא"ת דכה"ג שרי אפילו בלא תנאי לכוף הלוה בשמיטה ע"י שלטוני האומות וכה"ג לא קרינן לא יגוש כדמשמע מתוך פירש"י פ' השולח אהא דקאמר ותליא ליה עד דקאמר הכי כלומר במתנה אני נותן לך. ופירש"י אם ירצה הלוה לחזור בו כשיאמר לו המלוה משמט אני אם גברה יד המלוה יתלוה?/יתלנו? על עץ עד דאמר במתנה אני נותן לך ואין כאן לא יגוש דלאו בבית דין קתבע ליה ע"כ. הא קמן היכא שאין כופהו ע"י ב"ד לית בה משום לא יגוש. וערכאות של נכרים לאו ב"ד מיקרי כלל דהא דרשינן לפניהם ולא לפני הנכרים יש לומר דשתי תשובות בדבר חדא דאפי' שרי לכופו בזרוע ובגבורת יד אפ"ה על ידי נכרים אסור לעשויי דכה"ג כתב מרדכי שלהי הגוזל קמא דאפי' במידי דדינו כל דאלים גבר אין לתקוף ולאלם אחד על חבירו על ידי נכרים כלל דמכוער הדבר לעשויי על ידי נכרים. ואידך דמשמע מתוך פירוש רש"י ומתוך הסוגיא התם דתליא ליה עד דאמר הכי. קאי דווקא אהיכי דכבר החזיר הלוה החוב למלוה ואמר לו מלוה משמט אני כמו שצריך לומר. ואם אמר לו הלוה אעפ"כ במתנה אני נותן לך שרי לקבל. ואהא קאמר ותליא ליה עד דאמר הכי. אבל לתוקפו בזרוע מעיקרא כדי לפרוע לא אשכחן כלל. ואע"ג דמקושיית אשירי דמקשה אפירוש רש"י דא"כ בטלת תורת שמיטה משמע דמעיקרא כפירת פרעון קאמר רש"י צורתא דשמעתא לא משמע הכי כלל למדקדק שם. ודברי אשירי אפשר ליישבו וגם אחרי דכתב שם אשירי דלא נהירא פירוש רש"י דרצה לומר תליא ליה שיכופו בזרוע אלא פירושו שתולה לו עיניו דרך חינון שיאמר לו אעפ"כ במתנה אני נותן לך וכן כתב סמ"ק וכן משמע בפשיטות בסמ"ג. וא"כ ליכא למיסמך אפירוש רש"י ולכוף ע"י נכרים כלל: