תפארת ישראל על מקוואות ח

משנה מקוואות, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ארץ ישראל טהורה: מטומאת ארץ העממים. ואפי' דרים שם עובדי כוכבים. לא גזרו בה טומאה. ואע"ג דבמדור עובדי כוכבים גזרו טומאה אף בא"י [כאהלות פי"ח מ"ז]. התם חיישינן שמא קברו שם מת. אבל בחוץ כיון שהיה יד ישראל תקיפה. לא יניחום לקבור שם מת:

ומקואותיה טהורים: ר"ל יש מהן כשירים לטבילה. ולא חיישינן לשאובין. ואפי' כשדרים שם רק עובדי כוכבים. דמשנתינו מיירי בשיד ישראל היה תקיפה שם. והן נזהרים שלא יהיו מקואות שאובין במקום שאין רואים מצויין. דהיינו מחוץ לעיר. ואין מי שיגיד להם שהם שאובין. ויכשלו בהן העוסקים בטהרות שמצויין בא"י [ועי' רכ"מ פ"י דמקואות ה"ח]:

מקואות העמים שבחוצה לארץ: בין שדרים שם עובדי כוכבים או ישראל:

כשרים לבעלי קריין: דלשאר טומאות א"א דלהני שם טבילה. אפי' אילו היתה ודאי מקוה כשירה. דהרי חוזר ונטמא מאויר חוץ לארץ. וגם לטבילת נדה לבעלה. פסולין שם המקואות. מדחזקתן משרובין. ורק בידועין שהן כשרין. מותרת לטבול בהן. אבל מכל מקום גם סתם מקואות שבחוץ לארץ. כשירין לטבילת בעל קרי להתירו בד"ת. דעזרא ובית דינו גזרו שיהי' בעל קרי אסור בד"ת וק"ש וברכות עד שיטבול במ' סאה ואפי' שאובין. או עד שיטילו עליו ט' קבין [כב"ק כ"ב ב']. מיהו האידנא בטלו לטבילה זו דאחליש עלמא. ויתהוו' עי"ז בטול תורה כשלא יטבלו מחמת חולשתם [ועי' לעיל פ"ג כ"ט]:

אפילו נתמלאו בקילון: קילון הוא גומא שעשוי לכינוס מים [כריש מ"ק]. וה"ק אפי' ראה ששפכו שאובין לגומא. אפ"ה מותר לטבול בהן לקרי. דכיון די"א דמדאורייתא אפי' כולה שאובין כשר אפי' לטבילה לטומאה דאורייתא [כרמב"ם פ"ד דמקואות]. להכי לטומאת קרי לד"ת שהוא רק מדרבנן הקילו גבה לכ"ע. ונקט קילון לדיוקא. דדוקא בקילון שהוא גומא שבקרקע שרי. הא בשהיו מ' סאה בכלי לא מהני [כברכות כ"ב ב']. והא דלא נקט הכא דפסולין לשאר טמאין כבסיפא במקואות שבא"י. ה"ט משום דזה פשוט. דהרי אפי' אינן שאובין לא מהני להו טבילה בחוץ לארץ. דכל מי שבחו"ל טמא הוא. וצריך הזייה ג' וז'. חוץ משנטמא באוירה א"צ הזייה. אבל עכ"פ צריך טבילה [כשבת ט"ו ב' ונזיר נ"ד ב']:

שבארץ ישראל: ר"ל מקואות שלימות הנמצאות בא"י ואינו יודע אם הן שאובין או לא:

שחוץ למפתח: ר"ל אם המקואות שמצא. הן חוץ מפתח העיר. דשם אין רגילין למלאות בכתף ולעשות מקוה ממים שאובין לתשמיש בני העיר לרחיצה וכיבוס. מדאין בני עיר מצויין שם. להכי אמרינן דודאי נתקבצו שם המ' סאה מאיליהן מגשמים שירדו לשם. להכי כשירים וכו':

כשרים אף לנדות: אף דיש איסור כרת לבעלה:

מלפנים מן המפתח כשרים לבעלי קריין ופסולים לכל הטמאים: דמדהן תוך העיר. וודאי בני העיר עשאום בכוונה. ומלאו בכתף שאובין לצורך תשמישן לרחיצה וכביסה. ואע"ג דשאובין מד"ס. וספיקן מותר [כלעיל פ"ב מ"ג]. זהו רק במסופק אם נפלו ג' לוגין מהן למקוה חסירה. אבל לטבול בהן עצמן. הרי כולה שאובין פסול מדאורייתא. ואפי' להרמב"ם דגם כולה שאובין מד"ס. אפ"ה יש לחלק. דמסופק אם נפלו ג' לוגין שאובין למקוה חסירה ממ' סאה. יש להמים שבהמקוה חזקת כשרות. משא"כ הכא אין להמים הללו חזקת כשרות. ואדרבה מסתמא נעשו משאובין לתשמישי בני עיר:

ר' אליעזר אומר הקרובים לעיר ולדרך טמאים מפני הכביסה: נ"ל דס"ל דאע"ג דכשהן חוץ לעיר שוב אין לחוש שבני העיר עשאום משאובין לתשמישן. רק ודאי מאיליהן נתקבצו המ' סאה ממי גשמים. עכ"פ כל שהן קרובים לעיר ולדרך. הרי רגל בני אדם מצוי שם. וחיישינן שבעוד שלא מלאו המ' סאה נפסלו משאובין ע"י העוברים שם. ונקט כביסה. משום דמצוי שיתהוו שאובין ע"י כביסה. דדרך המכבסים לסחוט הבגדים אחר הכביסה. ושמא כבסו שם העוברים בגדיהן. ואחר שכבסום סחטום לתוך המים. ונפסלו בג' לוגין שנסחטו לשם [כלעיל פ"ג מ"ג]. ואע"ג שאח"כ ירדו שוב גשמים ונתמלאו למ' סאה. הרי מקוה חסירה שנפסלה מג' לוגין שאובין שנפלו לתוכה. אין לה תקנה אפי' ירדו לתוכה אח"כ מים רבים כשירים עד שיצא ממנה מלואה ועוד [כלעיל רפ"ג]. ות"ק ס"ל. דכיון דמחזיקינן שמתחלה הי' שם מים כשירים. א"כ לא הו"ל רק ספק נפלו לשם ג' לוגין שאובין. וכשר [כלעיל פ"ב מ"ג]:

והרחוקים טהורים: וכשהן מ' סאה כשירים לטבילת נדה. דלא מחזקינן להו כשאובין:

משנה ב

אלו בעלי קוריין שהם צריכין טבילה: נ"ל דמדלא קאמר אלו הן הבעלי קריין הטמאים. וכדמסיק טהור וטמא. ול"ל דקאמר הצריכים טבילה. וכי לא ידעינן דטמאין צריכין טבילה. אלא ש"מ דאטבילת בעל קרי דמשנה א' קאי. דהיינו בשטובל א"ע לד"ת קאי. דאע"ג דמן התורה א"צ טבילה לטהרות. רק כשהוא בא' מד' אופנים. דהיינו

(א) בשמוציא ש"ז בקשוי אבר.
(ב) אשה הנבעלת ש"ז
(ג) אשה שפלטה ש"ז.
(ד) מי שנוגע בש"ז.

וכולן אינן רק ראשון לטומאה [רמב"ם פ"ה מאהט"ו ה"ט]. אבל כל הנך דקחשיב במשנתינו שאינן יוצאין בקשוי אבר. א"צ טבילה מן התורה אפי' לתרומה. אפ"ה כיון דתיקון רבנן טבילה לתרומה להנך ה"ה לד"ת:

ראה מים חלוקים: ר"ל הטיף מים זכים. דאינן דומין לזרע. אבל הטיפן חלוקים. דהיינו טפין טפין חלוקים. דע"י כך יש הוכחה קצת שאינן מי רגלים דרגילין לבוא בקלוח:

או עכורים: ר"ל או שיצאו ממנו בקלוח כעין מי רגלים. אבל היו מים עכורים. כעין ש"ז. ועי"ז יש הוכחה קצת שאינן מי רגלים שרגילין להיות זכים בשעה שיוצאין:

בתחלה: ר"ל אם ראה כך או כך בהתחלת הטלת מי רגלים:

טהור: דאין דנין אותן כקרי רק כשיש תרתי לריעותא. א' בגוף המים. שיצאו טפין טפין. או עכורים. והב' בזמן ביאתן שלא באו בתחלה קודם המי רגלים אלא שיקדם המי רגלים להם. מדאין רגיל שיצא הקרי קודם המי רגלים:

באמצע ובסוף: ר"ל אבל אם באו כך או כך באמצע הטלת מי רגלים. או בסוף דהיינו אחר הטלת מי רגלים:

טמא: לתרומה דמין קרי הוא מד"ס. אבל חולין שנעשו על טהרת תרומה או קודש. אין נטמאין על ידו:

מתחלה ועד סוף: ר"ל ואם לא הטיל מי רגלים כלל. רק מתחלה ועד סוף הטיל טפין טפין. או קלוח מים עכורים [רמב"ם פ"ה מאהט"ו ה"ט]:

טהור: היינו נמי מטעם הנ"ל. דאמרינן אילו צחצוחי זרע הן. והי' כח באדם להוציאן בלי קלוח המי רגלים הדוחה אותן. כבר היו מקדימין ויוצאין מיד כשהוציא הזרע:

לבנים ונמשכים: ר"ל אם יצא מאמתו לחלוחית כמראה לובן ביצה. והי' ג"כ קשור ונמשך כלובן ביצה:

טמא: ואפי' לא ירד טפין טפין או עכורים. וגם לא באו מי רגלים אחריהם. אפ"ה מדהוא ממש כדמות קרי. אמרינן דקרי הוא וטמא:

ר' יוסי אומר לבנים כעכורים: דאם באו המים לבנים. דינן כעכורים לעיל. דבבאו בתחל' או בלי הטלת מי רגלים אחריהן. דאף שהן דומין טפי לזרע. עכ"פ מדיצאו בלי קשוי אבר. טהור. וקיי"ל כת"ק:

משנה ג

טמא: אפי' בבאו בתחלה או בלי הטלת מי רגלים אחריהן. אפ"ה מדהן עבות. דומות קצת לש"ז וטמא. ולת"ק דסתם במ"א וקאמר דחלוקין לטיפות טהור. משמע בין שחלוקין לטיפות עבות או דקות. בכולן דוקא בבאו באמצע או בסוף טמא:

המהרהר בלילה: ר"ל ששימש מטתו בחלום:

ועמד ומצא בשרו חם: ר"ל כשהקיץ ראה שאבר שלו חם יותר מהמורגל:

טמא: אף שלא מצא קרי. אמרינן שנאבד במיעוטו:

הפולטת זרע ביום השלישי: לשימושה. וכגון ששמשה בשבת ופלטה ביום ב':

טהורה: אפי' לא היה בין שמושה לפליט' רק ג' עונות. דעונה הוא או יום שלם או לילה שלימה. והיא שמשה בסוף ליל שבת. ופלטה בתחלת ליל יום ב'. ונמצא דאין בין שמושה לפליט' רק יום שבת. וליל יום א'. ויום א'. אפ"ה טהורה. מיהו אותה עונה ששמשה בו אינה מתחשבת למנין הג' עונות. דאפי' שמשה בתחלת ליל שבת. אפ"ה אין מונין הג' עונות רק משחרית יום שבת ואילך [רמב"ם פ"ה מאהט"ו הי"ג]:

פעמים שהם ששה: כ"ע ס"ל דבשבת ניתנה תורה לישראל. וס"ל ג"כ דמהפרישה שהופרשו מנשותיהן קודם מתן תורה. כדי שיהיו גם הנשים טהורות בשעת מתן תורה. וכמו שכתוב וקדשתם היום ומחר כי ביום השלישי ירד וגו'. משם ילפינן דעד יום הג' מבעילה תטמא בפלטה הזרע. אלא דראב"ע ס"ל דהתחלת הפרשה הי' בבוקר יום ה'. והמתינו מלטבול ג' עונות. דהיינו יום ה' וליל ו' ויום ו'. וטבלו בתחלת ליל שבת. והיו לפ"ז טהורות בשעת קבלת התורה בבוקר של יום שבת דמדהמתינה ג' עונות אחר בעילה. אפי' תפלוט אחר טבילתה בליל שבת. תשאר בטהרתה [אבל אם היתה טובלת תוך הג' עונות. הי' אפשר לחוש שמא תפלוט אח"כ. ותחזור להיות טמאה בשעת מחן תורה. ולרש"י [שבת פו"א] ס"ל לראב"ע שהפרישם ביום ה' סמוך לערב. ואע"ג דהעונה הראשונה של יום ה' לא היתה שלימה. דהרי רק סמוך לערב הפרישם. אפ"ה מתחשב למנין הג' עונות. ול"מ הי' נ"ל דמה שאמר הקב"ה וקדשתם היום ומחר משמע טפי דבשחרית יום ה' נאמר כן. ובפרט אי נימא דראב"ע נמי כרב אדא ס"ל דכל עליותיו של משה להר בהשכמה היו]. ור' ישמעאל ס"ל דהפולטת ביום ג' לשמושה טמאה. ורק הפולטת ביום ד' לשמושה טהורה. דלא הקפידה תורה רק אמנין הימים וכדכתיב וקדשתם היום ומחר. ולא אמנין העונות. ואע"ג דלפ"ז לא הי' צריך להפרשתן רק ב' ימים. וכדכתיב היום ומחר. ס"ל דמשרע"ה הוסיף יום א' מדעתו. והסכים הקב"ה על ידו שלא ירדה שכינה עד תחלת יום ד' [כשבת ד' פ"ז א']. ולפיכך ס"ל דמשה רבינו ע"ה הפרישן בתחלת ליל ד'. רק יש שלא פרשו עד יום ד' סמוך לערב. מדהוה סגי בדעבדו מצות פרישה במקצת יום ראשון. והיינו דקאמר פעמים שהן ד' עונות. דהיינו בשמשה בסוף יום ד'. וטבלה בתחלת ליל שבת. אין כאן בין שמושה לפליט' רק ד' עונות. דהיינו ליל ה' ויום ה' ליל ו' ויום ו'. ופעמים שהן ה' עונות. וכגון ששמשה בתחלת יום ד'. ופעמים שהן ו' עונות. וכגון ששמשה בתחלת ליל ד'. אבל לראב"ע לעיל לא הוה מצי למימר פעמים שהן ב' פעמים שהן ג'. וכגון שפירש א"ע ביום ה' סמוך לערב. ליתא. דלראב"ע ג' עונות שלימות בעינן. ולפיכך הפרישן בשחרית יום ה' [ועי' תוס' שבת פו"א]:

ר' עקיבא אומר לעולם חמש: ס"ל כר' ישמעאל דלאו אעונות קפיד קרא רק אימים. וס"ל נמי כר' ישמעאל דמרע"ה הוסיף יום א' מדעתו. והפרישן ביום ד'. אלא דס"ל דבשחרית יום ד' הפרישן. נמצא שיש בין שימוש לטבילה ה' עונות. יום ד' וליל ה' [ויום ה']. וליל ו' ויום ו'. ומדהוזקק להפרישן בהשכמת יום ד' ש"מ דעל ה' עונות שלימות קפיד קרא. והא דקאמר מלת לעולם היינו כדי לאשמעינן. דגם כשיצא מקצת עונה ראשונה. וכגון ששמשה באמצע היום או באמצע הלילה. חוזרין ונותנין לה מקצת עונה ששית. כמנין השעות שעברו לה מעונה ראשונה. ולאפוקי מראב"ע לעיל דס"ל דכל שאין העונה שלימה. אין השעות מתחשבות כלל. להכי קאמר ר"ע לעולם ה' ולא יותר. מיהו לכל מר כדאית ליה. דוקא כשפלטתו קודם זמן הקבוע. אז דין הפולטת כאדם הרואה קרי. שהיא והזרע הנפלט שניהן טמאין. אלא שהיא אינה רק ראשון לטומאה. כזכר הרואה קרי. והזרע הנפלט דינו כהקרי. ששניהן אב הטומאה. אבל בפלטה אחר הזמן הקבוע. אז גם היא גם הזרע הנפלט שניהן טהורין. מדכבר נסרח ואינו ראוי להזריע. והנה לרמב"ם קיי"ל כראב"ע [כפ"ה מאהט"ז הי"א]. וכל זה מדהי' לו להרמב"ם גירסא אחרת בש"ס. אבל אנן קיי"ל דלא כחד מהנך מ"ד. אלא כחכמים [שבת ד' פ"ו ב'] דו' עונות שלימות בעינן. ותוך זמן זה. כשפולטת טמאה. ומדקיי"ל דכל פולטת ש"ז דינה כרואה דם וסותרת יום טהרתה שבז' נקיים [כנדה מ"ב א']. וקיי"ל נמי. דזה אינו לבד לענין טהרות. אלא גם לבעלה [כרמב"ם פ"ו מאסו"ב הט"ז ודלא כהראב"ד שהביאו רב"י בטור יו"ד דקס"ט סע"ג]. לפיכך כל אשה ששמשה וראתה אח"כ דם אינה רשאה להתחיל למנות ז"נ מיד מיום שלאחריו. דחיישינן שמא תפלוט הזרע תוך הז"נ. ולאו אדעתה. והרי אז. אף דרק הרואה דם תוך הז"נ סותרת כל הימים שסתרה כבר מדבעינן ז"נ רצופין [כנדה ל"ג ב']. עכ"פ גם הפולטת ש"ז סותרת עכ"פ כל אותו יום שפלטה בו [כרב"י בטור י"ד דקסט"ד]. ולהכי קודם שתפסק בטהרה להתחיל למנות ז"נ שלה. תקנח אותו מקום מבפנים יפה יפה במוך. או תרחצו בפנים בחמין. כדי להפליט כל הזרע שברחמה. ואם אין האשה רוצה לכבד ביתה כנ"ל קודם שתפסק בטהרה. אזי צריכה להמתין מלספור ז"נ עד אחר ו' עונות מיום שמושה. מלבד יום התשמיש [דהרי אם שמשה מיד אחר כניסת הלילה א"א לה לפסוק בטהרה אחר ו' עונות מזמן ההוא. דהרי ז"נ שלימים בעינן. אלא צריכה להמתין מלהתחיל למנות הז"נ עד תשלום יום התשמיש]. ולפיכך אם שמשה למשל ליל מוצאי שבת. או ביום א' לא תפסוק בטהרה עד תחלת ליל ה'. דכשתפסוק אז בטהרה. גם אם תפלוט אח"כ הזרע. כבר נפסד הוא וכמים בעלמא הוה. מיהו כך הוא הדין. אבל אנן נוהגין להצריכה להמתין עוד יום א' יותר. משום דחיישינן שמא תשמש בביה"ש שאחר יום א'. ותחשוב שעדיין יום א' הוא. והרי הוא יום ב'. להכי גם בשמשה בליל מוצאי שבת. חשבינן כאילו שמשה ביום ב'. ולא תפסוק בטהרה עד הלילה שקודם יום ו'. באופן שיהי' יום ו' יום הראשון של ז"נ שלה. והחמירו עוד שקנוח במוך וגם רחיצה בחמין בפנים באותו מקום. לא מהני. דשמא לא תקנח או לא תרחץ יפה יפה. ועוד החמירו. דמשום לא פלוג. להכי אפי' לא שמשה כלל מקודם. צריכה להמתין ד' ימים שלימים. בין יום הראיה ליום הראשון של ספירה. ואפי' מצאה רק כתם. שטמאה לבעלה רק מדרבנן כך דינה. והכי קיי"ל ואין לשנות [י"ד קצ"ו סי"א]:

משנה ד

טמאה: ר"ל הטפה בעצמה טמאה כאב הטומאה דאורייתא. ומדקאי אהטפה. לא נקט הכא כאילו לא טבלה וכבסיפא. ובש"ס [נדה ל"ד ב'] מספקינן אי דוקא בפולטתו תוך ג' ימים טמאה הטפה. או אפי' לאחר ג' ימים. וסליק בתיקו:

בת ישראל: בדיוק קרא לה רק בת ישראל. ולא ישראלית. כדקרי לחברת' ברישא כותית היינו משום דהכא לא נעשה בה מעשה ישראלית:

טהורה: גם הקרי בעצמה טהור'. אפי' פלטתו תוך ג' ימים. דקרי דעובד כוכבים טהור לגמרי אפי' מד"ס. דאע"ג דשאר מעיינות עובדי כוכבים כרוקו ומר"ג וכו' כולן טמאין מד"ס כאילו הן של זב. אפ"ה קריו טהור לגמרי. דעבדו ביה רבנן היכירא שיהי' מלתא דתמיה שיהי' קריו טהור. ועי"ז ידעו שמה שטימאו שאר מעיינותיו הוא רק מד"ס. ולא נשרוף על נגיעתן תרומה וקדשים [כנדה ל"ד א']:

האשה ששמשה ביתה: ר"ל נבעלה:

ולא כבדה את הבית: שלא קנחה רחמה מבפנים היטב מש"ז קודם שטבלה לעסוק בטהרות:

כאילו לא טבלה: אפי' תקנח אחר טבילה. דאז אין תו לחוש שתפלוט הש"ז ותתטמאה. אפ"ה נשארת בטומאתה. דנהי דכשהי' הש"ז בפנים לאחר טבילה לא נתטמאה. מדהוא מגע בית הסתרים. ובמשא הרי אינו מטמא. עכ"פ יש לחוש כשתתקנח ותוציא הש"ז. יגע בשפת רחמה שבחוץ ותתטמאה. וחיישינן שמא תגע ולאו אדעתה [כנדה מ"ב ב']:

בעל קרי שטבל ולא הטיל את המים כשיטיל את המים טמא: דשמא יצא עם השתן צחצוחי זרע שנשארו דבוקים בחלל אמתו:

בילד ובבריא: ר"ל אם הוא רך בשנים וגם הוא בריא:

טהור: שמוציא זרעו בכח. ולא נשאר כלום ממנו באמתו. ונקרא רך בשנים כל שיכול לעמוד על רגל א' בשעה שחולץ מנעלו וחוזר ונועלו [חולין כ"ד ב']. והכי קיי"ל [רמב"ם פ"ה מאהט"ו ה"ז]:

משנה ה

נדה: ה"ה זב וזבה. מצורע ומצורעת ויולדת. שכולן מעיינותיהן טמאות אהט"ו. ולפיכך לאחר שטבלו. נטהרו מלהיות אב הטומאה. אבל הן ראשון מדנגעו ברוק הנתלש ע"ג המטבע. רק נקט נדה דמצויה:

שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה: דמשום חציצה א"א לטמאה דהרי אין המעות מהודק בה. ומה"ט אינה עוד אה"ט. ומותרת גם לבעלה. ופשוט דה"ה לכל אה"ט שטובל ושרץ בידו רפוי. דאע"ג דנשאר בטומאתו. הועילה לו טבילה לסלק ממנו טומאת אה"ט מלטמא אדם וכלים וכדומה:

אבל טמאה היא על גב רוקה: דרוק הנדה אהט"ו הוא ומטמא במגע ובמשא. והרי רוקה נתלש על המעות קודם טבילתה. וחוזר ומטמא אותה אחר שטבלה. ונעשית ראשון לטומאה. ואע"ג דתוך הפה בית הסתרים הוא לענין טבילה. ומה"ט א"צ שיבואו מים לתוכו. רק שיהא ראוי לביאת מים. וכלקמן במשנה. ואיך תתטמ' שם במגע בית הסתרים. י"ל דנהי דבית הסתרים אינו מטמא במגע. במשא מיהו מטמא. בנשא שם טומאה נטמא גופו. מדעכ"פ נשא הטומאה [כנדה מ"ב ב']. [ורתוי"ט תי' משום דעכ"פ הרוק שעל המטבע נגע בהלשון. והלשון אף שגם הא נחשבת כבית הסתרים לענין טבילה וכדאמרן. עכ"פ לענין טומאה גלי רחמנא דמחשב כגלוי. מדכתיב אשר יגע. והרי הלשון בר נגיעה בחוץ הוא כשיושיטנה לחוץ [כקדושין כ"ה א']. ובמחכ"ר הא תינח אם המטבע הי' מגדר השניים ולפנים. אלא אם היתה מגדר שניים ולחוץ מה איכא למימר. והרי סתמא קתני]. אבל משום מגע הלשון בהמטבע א"א לטמאה להאשה. חדא דאפי' היתה המטבע טמאה אינה רק ראשון. ואדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב. ותו דמטבע אמקט"ו כלל וכדמוכח [מכלים פי"ב מ"ז] דדוקא בהתקין דינר לתלותו בצואר מקבל טומאה. והא דנקט התם שנפסל. רק אורחא דמלתא נקט. אמנם אפי' הי' מחט בפיה שמקבל טומאה. אפ"ה אין חשש נגיעתה בהמחט לטמאה. דהרי המחט לא נעשית מהרוק רק ראשון. והרי אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה [כב"ק ד' ב' ב']:

נתנה שערה בפיה: והרי גם שער' צריך שיבואו בהן מים [כב"ק דפ"ב]. וזו הרי לא באו לה המים בשערה:

קפצה ידה: סגרתן בחוזק. וה"ה בתפסה בחוזק במקו' אחר בגופ' או בדבר אחר:

קרצה שפתותיה: דוחקתן זה בזה:

כאילו לא טבלה: לא סגי ליה למתני טמאה. כדנקט במשנה ה'. דמשמע דעכ"פ מותרת לבעלה. אבל הכא תני כאילו לא טבלה. דאסורה גם לבעלה. דאנדה דנקט לעיל מינה קאי:

טמאין: ר"ל האדם והכלים נשארין בטומאתן כמו שהיו. דמקום האחיזה חוצץ. מדהו"ל מיעוט המקפיד. דכל דבר שמקפיד בחציצתו. בין שמקפיד להסירן. מדמטנפין הגוף. וכגון כל דבר לכלוך שדבוק בהגוף. או שמקפיד להסירו מהגוף מפני יקרותו. שחושש שיתלחלח בהמים. או שמקפיד שיתקיים על הגוף כחטטין שבגופו. שמכאיב לו כשמסירו [עי' רטו"ז קצ"ח סקי"ד]. בכולן כל שאינן רפויין חוצצין. אבל אי"ל דהא דקאמר טמאין לשון רבים כולל גם המטביל. ליתא. דא"כ בהדיח ידיו נמי:

ואם הדיח את ידו במים: קודם האחיזה:

טהורים: מיהו כשהאדם והכלים הן אהט"ו. פשוט דאפי' הדיח המטביל ידיו. הרי נטמא הוא מהנטבל. וצריך גם הוא לטבול א"ע. ולפיכך נהי דהאדם שהטבילו האוחז. נשאר בטהרתו. מדלא נעשה האוחז רק ראשון לטומאה. ואינו מטמא אדם. עכ"פ הכלי שאחז כשהטבילו נטמא מהאוחז ע"י המשקין שבין ידו להכלי כשמעלהו [עפ"ח דפרה מ"ה]. ואפ"ה אהני לה טבילה ראשונה להכלי. דלטבילה שניה שאינה רק מד"ס א"צ שוב הערב שמש שנית [כרש"י ביצה י"ח א']. וגם אם היו האדם והכלים הנטבלין רק ראשון לטומאה. עכ"פ נטמאו ידי המטביל מהמשקה שמהדחתן כשבאו בין ידיו להטמ' הנטבל. ואף שאותה המשקה שנטמא' הושקה אח"כ במי המקוה. עכ"פ כבר נטמאו הידים מהמשקה קודם שהושקה. דכל הפוסל תרומה מטמא הידים [כידים פ"ג מ"ב]. וכיון שנטמאו הידים חוזרין ומטמאין את הכלי ע"י המשקין שביניהן שחוזר ונטמא מהידים כשמעלהו [עי' רמב"ם וראב"ד פ"ז מאהט"ו ה"ב ופ"ח מאהט"ו ה"י]:

רבי שמעון אומר ירפה: ירפה ידיו בשעת אחיזה:

כדי שיבואו בהם מים: וקיי"ל כת"ק. ופליגי רבותינו. דלרמב"ם ורמב"ן והרא"ש. ת"ק מחמיר טפי מר"ש. וס"ל לת"ק דרפוי ידים לא מהני. דאע"ג דכל הרפויין אינן חוצצין [כלקמן רפ"ט]. אפ"ה הכא לא מהני רפוי ידיו. משום דכל האוחז דרכו לאחוז בכח. כדי שלא ישמט מידו דבר הנאחז. ומשו"ה דוקא בהדיח ידיו תחלה מהני. ומדסתם תנא דבריו. משמע אף שאחז בכח. כיון שהדיח ידיו תחלה מהני. ור"ש ס"ל דרפוי לבד מהני. ולא גזרינן שיהדק. ולפיכך כל שריפה ידיו. ויבואו מי המקוה תחת יד האוחז. א"צ להדיח ידו במים תחלה. אמנם להרשב"א ר"ש מחמיר טפי מת"ק. דת"ק ס"ל דמהני הדחה לחוד אפי' אוחז בכח. וכ"ש דמהני רפוי ידיו. דהרי יבואו המים תחת היד. ולא גזרינן רפוי ידיו אטו שלא ירפם. ולר"ש הדחה לא מהני כלל. כיון דידיו מהודקין. ורק רפוי ידיו בעינן. דלא דמי לרגלי הטובל שע"ג הקרקע. דהתם מי המקוה קדמו לרגליו [כלעיל פ"ז סי' נ"ג]. ופסק בש"ע [יו"ד ק"כ ס"ב וקצ"ח סכ"ח] כרשב"א אליבא דת"ק. דבין רפוי ידיו או הדחתן תחלה מהני:

בית הסתרים: כגון תוך הפה והחוטם והאוזן. או תוך הרחם:

בית הקמטים: כל קמט שבגוף:

אינן צריכין שיבואו בהן מים: מיהו צריך שתדיחתן מקודם דעכ"פ ראוי לביאת מים בעינן [כנדה ס"ו ב']. ואם לא בדקתן מקודם. ואח"כ לא מצאה שום דבר החוצץ. עלתה לה טבילה. ואם מצאה שם דבר החוצץ אחר טבילתה. טמאה. רק אם אחר טבילתה קודם בדיקתה נתעסקה באותו המין. שאפשר לתלות שאחר טבילתה נדבק שם כשנתעסקה באותו המין. תולה בו. דאע"ג דבכל מקום שבגוף אם לא בדקה אותו מקודם. ונמצא עליה אחר טבילה דבר החוצץ. אע"ג שנתעסקה באותו המין בין הטבילה למציאה. אפ"ה לא תלינן שאח"כ נדבק בה [כי"ד קצ"ט ש"ך סקי"ז]. אפ"ה בבית הסתרים וקמטים. דא"צ לביאת מים. רק צריך שיהי' ראוי לביאת מים תלינן שאח"כ נדבק בה ועלתה לה טבילה [קצ"ח סכ"ה וכ"ו]. ואע"ג דבמקום גלוי שבגוף נמי הרי כל מיעוט המקפיד עליו אינו חוצץ רק מדרבנן [סוכה ד' ו' ב']. ובכל דרבנן אמרינן דתולין שבהיתר הי' [כפסחים ד' י' ע"א]. י"ל שאני הכא שהי' להנטבל חזקת טומאה. ואין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה דמקודם. ורק בבית הסתרים מקילינן. ונ"ל מדהוה ספק ספיקא. שמא אח"כ נדבק שם. ואת"ל מקודם דלמא בשעת טבילה הי' ראוי לביאת מים תחת הדבר החוצץ. מיהו להרוקח גם בבית הסתרים בכה"ג לא תלינן שאח"כ נדבק שם. וראוי להחמיר [ש"ך שם ס"ק ל"ג]: