תפארת ישראל על מעילה ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

וכל דבר שאין בו פגם כיון שנהנה מעל:    בדבר שנפגם קצת לאלתר כשמשתמש בו, כגון לבוש החיצון, שרגיל להתחכך בכותלים כשלבוש בו, או לבוש הפנימי דנמי נפגם לאלתר מזיעת הגוף מדסמוך לבשר, כ"ע מודו דהוה מידי שיש בו פגם, ולא מעל עד דפגם שוה פרוטה. כי פליגי בלבוש מציעאה, ר"ע סבר, מדאינו נפגם לאלתר, הו"ל כמידי שאין בו פגם, ומועל לאלתר כשנהנה שוה פרוטה. ורבנן סברי, הואיל ויש בו פגם לאחר זמן, הו"ל כיש פגם בתשמישו ומועל רק כשיפגם. מיהו בהוציאו לחולין, כגון שקנה בעדו שום דבר, אף שלא נהנה עדיין מהדבר ההוא [כפ"ו מ"ב], הדבר עצמו שקבל הוא הנאתו מהקדש. ולא עוד, אלא אפילו לא קבל עדיין שום דבר עבור ההקדש, כגון ששילם בה חובתו, או שנתנה לבלן [לקמן מ"ד] עכ"פ מדבידו ליהנות, הו"ל הנאה. ומה"ט אפילו לא נתנה כלל לאדם אחר, כגון שבנה אותה תוך ביתו [שם] מדבידו לדור שם, כנהנה דמי. ואפילו נתנה לחבירו במתנה, שלא קבל עבור זה כלום [כפ"ו מ"א], אף דקיי"ל טובת הנאה אינה ממון [כקדושין דנ"ח א'], ורק בנדרים טובת הנאה ממון, משום דאפילו ויתור אסור בנדרים [כדלח"מ פ"ה מאישות ה"ו]. נ"ל דהכא במעילה אף דטובת הנאה אינה כממון ממש, כהנאת פרוטה מיהו הוה:

כיצד נתנה קטלה:    האלזבאנד בל"א, או שלשלת של זהב. ונקט כולהו בקישוטי זהב של אשה, מדאורחא הכי, דאשה דרכה להתקשט בשל זהב:

שתתה בכוס של זהב:    וכל הנהו אין בהן פגם כלל בתשמישן:

כיון שנהנית מעלה:    ר"ל כשנהנת שוה פרוטה חייבת קרבן מעילה. ומשערין כמה היתה נותנת שישאילוה כלים הללו להתקשט בהן הזמן שנתקשטה בההקדש, וכשיעור הזה תשלם לההקדש קרן וחומש:

לבש בחלוק:    לבוש התחתון שמתקלקל מהר בזיעה:

כיסה בטלית:    לבוש העליון שמתקלקל מהר ע"י חכוך בכותלים וכדומה:

בקע בקורדום:    אקסט בל"א, והכא נמי אורחא דמלתא נקט, דדרך האיש להשתמש בכלים הללו:

לא מעל עד שיפגום:    בהנאה ששוה פרוטה:

תלש מן החטאת:    ר"ל תלש שערה. ונקט חטאת, שהיא נקיבה, ושערה נוח לתלוש, וה"ה שאר קדשי קדשים. אבל תלש מקדשים קלין. אפילו אם הם תמימים, הרי אין בהן מעילה רק באימוריהן אחר זריקת דמן [כפ"א מ"ד]:

כשהיא חיה לא מעל עד שיפגום:    בשוה פרוטה ע"י הנאת ש"פ. ובחטאת שהוממה מיירי שעומדת לפדות. [אב"י בדיוק כ' ע"ר י"י חטאת שהוממה, דאי בהיתה בעלת מום קודם שהקדישה, א"כ היכי קאמר בסיפא דבתלש ממתה משנהנה מעל משמע אף בבעמ"ו, והיינו משום מדמתה אין לה פדיון כסי' י"א. הרי בדקדם מומן להקדישן אף אחר מיתה יש לה פדיון [כחולין פ"י מ"ב ובכורות פ"ב י"ב]. והרי ע"י שתלש שערה נתמעט דמי פדיונה, דאע"ג דגם אחר פדיון אסורה בגיזה ועבודה [כבכורות פ"ב מ"ג], עכ"פ יכול ליהנות מהצמר שלה אחר שחיטתה. ומדנפגם ע"י תלישת הצמר דמי פדיונה, לפיכך הו"ל כדבר שיש בו פגם, שאינו מועל עד שיפגום. אבל בחטאת תמימה שעומדת להקרבה, הרי גם לאחר שתלש שערה עדיין ראוייה להקרבה. ואף שאפשר שתומם, ויוזל עי"ז דמיה כשנתלש צמרה. עכ"פ הרי אמרי' [תוספת רפ"ב דמעילה] דאין להקדש אלא מקומו ושעתו, והרי השתא דקיימה להקרבה לא נתחסרה ע"י תלישת שער זה מההקרבה שעומדת לה, לפיכך דינו כשתה בכוס זהב, שהיא דבר שאין בו פגם, וכיון שנהנה מעל:

כשהיא מתה כיון שנהנה מעל:    דמדמתה אין לה פדיון דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים [עי' רכ"מ רפ"ג ממעילה]:

משנה בעריכה

נהנה בכחצי פרוטה:    כגון שלבש בגד קודש, ונהנה בו עי"ז בכחצי פרוטה, אבל ג"כ בשעה שלבשו, עי"ז פגמו ג"כ בכחצי פרוטה:

או שנהנה בשוה פרוטה בדבר אחד:    בדבר שיש בו פגם, אבל הוא לא פגמו בהנאתו, רק פגם בשוה וכו':

ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר:    כגון שבשעה שנהנה מהבגד שפך משקה קודש, או שבר כלי הקדש, שעי"ז פגם הקודש ולא נהנה מהפגם:

עד שנהנה בשוה פרוטה ויפגום בשוה פרוטה בדבר אחד:    דילפינן ג"ש מתרומה, שתהיה ההנאה מהפגם בכל דבר שצריך פגם, ורק ב' הנאות מצטרפים.

משנה געריכה

אין מועל אחר מועל במוקדשין:    דכל דבר שקדש קדושת דמים, כגון קדשי בדק הבית, או קרבנות המזבח שהוממו, מיד כשמעל בהן אדם בשוגג שלא ידע שהן קודש, הוחלו, ונפקו לחולין, ושוב אין מועל אדם בהן:

וכלי שרת:    ר"ל, בבהמה וכלי שרת משכח"ל בהם מועל אחר מועל, אם הם קדשי מזבח. בהמת קרבן מדרבייא קרא. וכלי שרת, מדאיכא ק"ו, דהרי כלי מקדש כל חולין שבא לתוכו, מכ"ש שיקדש א"ע כשנעשה חולין ע"י שמעל בו אדם. וה"ה כל דבר שקדש קדושת הגוף, כעופות, מנחות, ונסכים, וכלי שרת אף שאין לו תוך לקדש [עיין זבחים דפ"ח א'], דכיון דכולם לא נפקו לחולין ע"י שנהנה מהן, לפיכך יש בהן מועל אחר מועל. מיהו מתני' מיירי דוקא בשהתכוון להוציא החפץ מרשות לרשות, כגון ששגג וסבור שהחפץ של הדיוט, והתכוון בהנאתו לגזלו ממנו. או שהיה סבור שהדיוט הפקיד בידו החפץ, והתכוון לשלוח יד בפקדון והשתמש בו דכל שליחות יד הו"ל כגזלן. או שהיה סבור שהחפץ שלו ונתנו במתנה או השכירו או מכרו לאחר, דבכל הנהו הרי התכוון להוציא החפץ מרשות לרשות אחר, להכי דוקא בקדוש קדושת הגוף יש מועל אחר מועל, משא"כ בקדושת דמים. אבל בלא התכוון להוציא החפץ מרשות לרשות אחר, כגון שסבור שהחפץ שלו, ונהנה ממנו, בהא לא איירי מתני'. ומבואר בתוספתא דבכה"ג אפילו בקדשי בדק הבית יש מועל אחר מועל. וה"ה בידע שהחפץ של הקדש והתכוון במזיד ליהנות ממנו, דכיון דאין מעילה במזיד, להכי הנהנה אחריו מעל:

כיצד רכב על גבי בהמה:    בהמת קרבן:

שתה בכוס של זהב:    כלי שרת:

תלש מן החטאת:    תלש שערה. וכולהו מיירי אף שהתכוון לגזלה מהדיוט ולהוציאה לחולין:

כולן מעלו:    ונ"ל דנקט הנך ג' גוונא, לאשמעינן, דבין ברכב שהיה מעילתו בהנאה ופגם מדהכחישה ע"י רכיבה. ובין בשתה בכוס, שהיה הנאה בלי פגם. ובין בתלש שערה, דהו"ל כפגם בלי הנאה, רק שהתכוון לגזול הצמר ולהוציאו מרשות לרשות, בכולן יש מועל אחר מועל בקדשי מזבח..

רבי אומר כל שאין לו פדיון:    אף שאינו דומיא לבהמת קרבן וכלי שרת:

יש בו מועל אחר מועל:    ואיכא בין ת"ק לרבי, בנדב א' עצים למזבח, ובא אדם ונהנה ממנו, לת"ק מדאינן קרבן או מחזיק בתוכן קרבן, אינן בכלל קדשי מזבח, ואין בהן מואחמ"ו. ורבי לטעמיה דס"ל [מנחות דק"ו ב'] דהמתנדב עצים צריך לקמצן ולמלוח הקומץ ולהקריבו כשאר מנחות, נמצא הו"ל כשאר קרבן שקרב הוא עצמו למזבח, ויש בו מועל אחר מועל. א"נ דהא איכא בינייהו קרבן שהומם ונשחט בשוגג קודם שנפדה, ובא אחד אח"כ ומעל בה, לת"ק כל זמן שמפרכס הרי הוא בכלל חי, והו"ל כאפשר בו העמדה והערכה [כחולין ד"ל ע"א], או דס"ל דכל קדשי מזבח שהוממו נפדין בלי העמדה והערכה [כתמורה דל"ב ב']. ולפיכך מדאפשר שיפדה, הו"ל כשאר קדושת דמים, ואין בו אז מועל אחר מועל. ולרבי מדנשחט, כראוי, אע"ג שמפרכס עדיין הו"ל כאי אפשר בו העמדה והערכה. וא"כ אי אפשר שיפדה, ודינו שיקבר, לפיכך אלים קדושתו כקדושת הגוף, ויש בו מועל אחר מועל. והיינו דקאמר רבי, כל דבר שאין בו פדיון, ר"ל בין שא"א שיפדהו מדהוא קרבן תמים לקדשי מזבח, ובין בעל מום שנשחט כראוי, דתו אי אפשר בו העמדה והערכה, יש בו מועל אחר מועל, מדאלים קדושתו. [מיהו נ"ל דגם לרבי אין מועל בו רק מדרבנן, דמדלא חזי למידי לא עדיף מקדשים שמתו שיצאו מידי מעילה מדאורייתא, דמדהולכין לאבוד שצריכים קבורה לא מקרו תו קדשי ה' [כש"ס ד"ב א']:

משנה דעריכה

הוא מעל וחבירו לא מעל:    וכל הבבא מיירי דוקא בגזבר שהאבן והקורה של הקדש מסורות בידו, ולפיכך כשנטלן לעצמו עדיין הן ברשותו, שהוא רשות הקדש כתחלה, ולא מעל. [ואי"ל עכ"פ שליחות יד בפקדון הוה, ולחייב מעילה. י"ל שולח יד בפקדון צריך שיתכוון להוציאו מרשות מפקיד בשעה ששולח בו יד, אבל הך גזבר הרי סבור ששלו הוא, דכל מועל הרי אינו רק בשוגג. ועי' לעיל סי' י"ז]. משא"כ כשנתן האבן במתנה לאחר, הוא מעל בנתינת המתנה, משום טובת הנאה שמחזיק לו חבירו משום זה, והרי התכוון נמי להוציאו מרשות הקדש לרשות חול. אבל חבירו לא מעל כשיהנה ממנו, שכבר יצא לחולין כשנתנה לו:

בנאה בתוך ביתו:    שבנאה הגזבר בביתו:

הרי זה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה:    לא מיירי בבנאה ממש, דא"כ למה צריך שידור בשוה פרוטה, הרי מיד כשבנאה נהנה, שהוסיף בביתו משל הקדש ומעל. אלא מיירי שהניחו על פי הארובה שבתקרת ביתו שלא ירדו הגשמים לביתו, והרי ההצלה מגשמים לא מקרי הנאה, ולפיכך צריך שיהנה ממש, כשידור תחתיה שוה פרוטה משום דאינו רק מניעת נזק. [ורתוי"ט כתב שבנאה בביתו (לא) מיירי שעשה בה שנוי שאינו חוזר לברייתו. ודבריו תמוהין דא"כ ל"ל לש"ס לאוקמא שהניחה ע"פ הארובה הו"ל לאוקמיה שלא שינה אותה. ול"מ נ"ל דאפילו לא שינה מעל ומטעם שזכרנו בסי' א', וכן משמע סתימת לשון רמב"ם [פ"ו ממעילה]:

הוא מעל וחבירו לא מעל:    ה"נ בגזבר מיירי, ולפיכך בנטל לעצמו לא מעל. [ונ"ל דנקט אבן, לאשמעינן דבבנאה בתוך ביתו אף שהוא בעין בבית הגזבר, והרי גם לא בנאה ממש בביתו, אפ"ה מעל כשיהנה. ונקט פרוטה, לאשמעינן דכשנתנה לבלן אף שלא רחץ מעל. או נ"ל דנקט פרוטה, דקמ"ל אף דמעות להוצאה נתנו, והרי מה"ט לענין קידושין הו"ל כאינן בעין [כקידושין דמ"ז ב'], וכ"כ לענין הילך, הו"ל כאינן בעין מה"ט [כב"מ דד"א. ועי' ב"ב צ"ב ב' תוס' ד"ה אי איתנהו להנהו זוזי], ולהכי סד"א דגם לענין מעילה מיד כשנטלן הגזבר בחזקת שלו, הו"ל כאילו כבר הוציאן, קמ"ל דהתם באו המעות מרשות לרשות אחר, אבל הכא שנשארו המעות באותו רשות שהיו בתחלה. ע"י טעותו שחשב שהם שלו לא מחשב כהוציאן]:

נתנה לבלן:    ר"ל שנתן הפרוטה למחמם המרחץ, כדי שיניחנו לרחוץ שם:

אף על פי שלא רחץ מעל שהוא אומר לו הרי מרחץ פתוחה הכנס ורחוץ:    ולפי מאי דקיי"ל [ב"מ דמז"ב וח"מ קצ"ח. ועי' ש"ך י"ד ש"כ סק"ח דספיקא הוה], דמדאו' בישראל מעות קונות, א"כ אי אפשר דמיירי הכא בבלן ישראל, דא"כ מ"ש בלן דנקט, לנקט טפי סתם בכל אומן, דאף שלא יכול לומר לו הרי מרחץ לפניך וכו', עכ"פ מיד כשנתן לו הפרוטה בעד דבר שיעשה לו או שכבר עשה לו, מעל מיד, משום דאז רק האומן אבל לא הוא יכול לחזור בו [ח"מ של"ג ס"ג], ומיד הוציא הפרוטה לחולין. אע"כ דמתני' מיירי בבלן נכרי, דמדקיי"ל דבישראל מעות קונות, א"כ נכרי במשיכה קונה [בכורות י"ג ב' וח"מ קצ"ח]. לפיכך שפיר נקט דוקא בלן שהוא יכול לומר לו הרי המרחץ לפניך וכו', ולא מחסר משיכה. אבל שאר אומן נכרי, דוקא כשמשך הישראל כליו קנה המלאכה [כח"מ של"ג ס"א]. ולפיכך הכא בכה"ג מעל, דרק בכה"ג הוציא הפרוטה לחולין. [אב"י ועי' תוספות כאן שכתבו דלכאורה א"א דמיירי הכא בנכרי, מדנקט במתני' לשון חבירו. וזה תמוה דהרי בהדיא תנינן [שבת ק"נ ע"א] לא יאמר אדם לחבירו, ובעי לאוקמא לה בחבירו נכרי. וכ"כ תוס' בעצמן [סוכה לא א' ד"ה הלוקח]:

משנה העריכה

אכילתו ואכילת חברו:    שאכל הוא בכחצי פרוטה, והאכיל גם לחבירו בכחצי פרוטה:

הנייתו והניית חברו:    שנהנה הוא בכחצי פרוטה וההנה גם לחבירו בכחצי פרוטה, כגון שסכו בשמן קדש:

מצטרפין זה עם זה:    לחייבו אשם מעילות. ולא דמי לנהנה ופגם, דלא מצטרפי [כמ"ב]. דהכא שאני דשניהן מענין הנאה:

ואפילו לזמן מרובה:    אף שהיה בין ב' האכילות, או בין ב' ההנאות, או בין ההנאה ואכילה שלו להנאת ואכילת חבירו כמה שנים, אפ"ה כשהיו שניהן בהעלם א' מצטרפין. ודוקא בשהאכיל לחבירו בשר שהקדיש לבדק הבית, דאי בקדשי מזבח הרי לא מעל רק האוכל, ואיך יצטרף אכילת חבירו לחייב המאכיל [ועי' פ"ו ססי' ד']:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה