תפארת ישראל על כלים כח

משנה כלים, פרק כ"ח:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על כלים · כח · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שלש על שלש:    ר"ל מטלית שרחב גע"ג אצבעות שנטמא בשרץ וכדומה:

שנתנה בכדור:    באלל בל"א שמשחקין בו:

או שעשאה כדור בפני עצמה:    שקיפל המטלית יחד ועשאו עגול ככדור:

טהורה:    נטהר מטומאה דמעיקרא מדנתבטל צורתו. ונ"ל דעכ"פ מק"ט להבא ככל כדור [לעיל רפכ"ג]:

אבל שלשה על שלשה:    מטלית שהוא גע"ג טפחים שנטמא במדרס:

טמא:    ר"ל נשאר בטומאתו דמעיקרא. דדוקא בפחות מגע"ג אצבעות כשעשאו כדור או שמו בכדור מתבטל חשיבותי' זוטא במעשה כל דהו. אבל גע"ג טפחים מדחשיב טפי. להכי כשנתנו בכדור הו"ל כמונח בקופסא סגורה. ולהכי נשאר בו טומאתו דמעיקרא. [כך נ"ל טעם הרמב"ם. רק במ"ש עוד הרמב"ם [פכ"ב הכ"ז] דגם מק"ט מדרס להבא. תמוה הרי א"ל עונמ"ל וצ"ע. ולהראב"ד שם נדתבטל ממנו טומאה דמעיקרא לגמרי ורק מק"ט שרץ להבא [נ"ל דר"ל כשאר כדור דמק"ט וכמש"ל. ולא אמרינן כיון שמק"ט להבא. נהוי השתא כאילו נגע הכדור בהמטלית הטמא. ליתא. דהרי קיי"ל כר' יוסי [לעיל פכ"ז מ"ט] דמטהר בסדין שעשאו ווילון וה"נ במטלית שעשאו כדור דאע"ג ששניהן מק"ט. אפ"ה כששינה מא' לחבירו פרחה טומאה דמעיקרא מיניה וטהור]:

טהור:    ר"ל נטהר מטומאות מדרס דמעיקרא ודלהבא. אבל עכ"פ מק"ט משאר טומאות. ככל כדור וכמש"ל. [ולהראב"ד הנ"ל טהור לגמרי דהו"ל כהתקינו לפוק בו מרחץ ולא זכיתי להבין דהכא שאני דעשאו כדור שמק"ט]:

משנה ב

פחות משלשה על שלשה:    דהיינו שהמטלית הוא געגא"צ. ונקט פחות מגע"ג טפחים לרבותא. לאשמעינן דאף שהוא רק מעט פחות מגעג"ט אפ"ה יש מ"ד דס"ל שאמ"ק שום טומאה:

שהתקינו לפוק בו את המרחץ:    לסתום עמו נקבי האמבטי שרוחצין בתוכה בחמין. כדי שלא יצא החום והמים בסדקין:

לנער בו את הקדרה:    ר"ל שהתקינו לאחוז על ידו הקדירה החמה כשירצו לנערה:

לקנח בו את הרחים:    מהאבק שלא יתערב בקמח. וע"י שיחד לאחת מג' מילי הנך הו"ל תשמישי כלים שאמק"ט [כפט"ז מ"ז] ועוד דלא גרע מקסיא של נפחים דמדעשוי רק להסיר הטינוף אמק"ט [כפט"ז מ"ו] ולהכי כל כה"ג נקרא מקולי מטלניות דלא חשיבי כ"כ כשאר מטלניות ששיעורן לק"ט בגע"ג טפחים או גע"ג אצבעות משא"כ הני:

בין מוכן בין שאינו מוכן:    ר"ל שהכינה והצניעה עדיין והרי בזה גלה דעתו דאחשבה עוד. שכשיצטרך יטליא אותה על נקב שבבגדו. או שלא אחשביה להצניעה. אלא היתה מוטלת בבית להשתמש בה בא' מג' תשמישין הנ"ל:

טמא:    דס"ל דאף שיחדה לא' מג' תשמישי צרכי' הנ"ל עכ"פ מדיש בה כשיעור גע"ג אצבעות. לא נתבטל ממנה תורת קב"ט מכל טומאות. חוץ מטומאת מדרס מדאין בה געג"ט:

טהור:    דמדיחדו לאחת מג' תשמישין הנ"ל תו אין דינה כשאר מטלית. להכי אף שיש בה גע"ג אצבעות ועוד. אפ"ה אינו מקבל שום טומאה:

ר"ע אומר מן המוכן טמא:    דמדמצניעה חשיבה עדיין כשאר מטלית:

טהור:    מדיש תרתי לריעותא שיחדה לתשמישין הנ"ל. וגם לא הצניעה. מיהו בהצניע' והניח' בקופסא לכ"ע חשיבא אחשבה. אף שיחדה לתשמיש בזוי הנ"ל. עכ"פ כיון שהניחה בקופסא ודאי דעתיה שיטליא בה בגדו כשיצטרך. והו"ל כשאר מטלית בשיעורו ומק"ט. ואם היה מונח באשפה. לכ"ע כמבוטל חשוב ואמק"ט ואפי' לא יחדו עדיין לא' מג' מיני תשמישין הנ"ל [כפכ"ז מי"ב] דאמרינן דהשלכתה לאשפה מטהרתה ואע"ג שכשהיתה באשפה חישב עליה לטלותה בבגדו. והרי כל הכלים יורדין לטומאה במחשבה [כספכ"ה] ה"מ בשלא קדם מעשה שסותרת מחשבתו דהשתא. אבל הכא דהשליכה באשפה כבר קדם מעשה ביטול קודם מחשבתו לצרכו ולא מהני מחשבתו. כי פליגי בהניחה בשאר מקום שבבית שאינו משומר שם כבקופסא. לר"א כל שמשומר שם קצת טפי מבאשפה. כגון שאפי' רק הניחה אחורי דלת דינה כהניחה בקופסא ומק"ט עדיין. והיינו מוכן ואינו מוכן דקאמר ר"א. מוכן קיפסא. ואינו מוכן היינו אחורי הדלת. דבשניהן דינן שוה ומק"ט ור' יהושע שמירה מעליא בעי. דהיינו בשהניחה בקופסא. אבל כל שהוא פחות מזה. אפי הניחה במקום שמשומרת טפי מאחורי הדלת. כגון שתלאה במגוד. דהיינו יתד שבכתלי בית אפ"ה מדגם הכינה לא' מג' תשמישי בזויין הנ"ל אמק"ט. ומוכן ואינו מוכן דקאמר ר' יהושע. מוכן היינו שמירה בינונית שתלאו במגוד. ואינו מוכן היינו שמירה פחותה דהיינו אחורי דלת. שניהן לר' יהושע דינן שוה שאמק"ט. כל שלא שמרן יפה להניחן בקופסא. ולר' עקיבא בשמירה בינונית סגי. דהיינו בתלאו במגוד מק"ט עדיין אף שיחדו לא' מג' תשמישין בזויין הנ"ל אכתי לא בטולי בטלי ומק"ט. אבל בכל שמירה פחותה מזה. כגון שהניח' אחורי הדלת. כיון דיחדה ג"כ לתשמיש א' מהנ"ל בטולי' בטליה ואמק"ט. ומוכן ואינו מוכן דקאמר. מוכן היינו שמירה בינונית מק"ט. ואינו מוכן. היינו אחורי הדלת אמק"ט [שבת כ"ט ב] וקיי"ל כר"א. [כרמב"ם פכ"ב מכלים ודלא כהר"ב]. מיהו נ"ל דכל זה בהתקין המטלית לפוק המרחץ וכו'. דכל הנך הו"ל כתשמישי כלים שאמק"ט [כפט"ז מ"ז] לפיכך י"ל דאע"ג שהצניעו קצת. לדברים הללו הצניעו. אבל בלא התקינו לדברים הללו. לכ"ע אפילו הניחו אחורי הדלת. כל שלא זרקו לאשפה מק"ט ככל מטלית שהוא גע"ג אצבעות. וכ"כ מטלית שהוא געג"ט לכ"ע אפילו במונח באשפה מק"ט כל שראוי לצרור בו מלח [כפכ"ז מי"א]. [ויתברך אבינו שבשמים שהאיר עיני המחכים לו לבאר משנתינו הקדושה. במקום שרבותינו המפרשים שרים עצרו במילין]:

משנה ג

העושה אספלנית:    רטייה פפלאסטער בל"א שמניחין אותה על המכה:

בין בבגד בין בעור:    והיה בכל א' כשיעור לק"ט:

טהורה:    בין מטומאה דמעיקרא. ובין מלטמא להבא. דמדנמאס לא חזי תו לשום תשמיש:

ר' יוסי אומר על העור טהור:    לא גרסינן להא דר' יוסי. דהרי חזינן במלוגמא בסיפא דבגד נמאס טפי מעור לכ"ע. כך כתב רתוי"ט [ולפענ"ד אפשר לחלק דדוקא אספלנית שהוא נעשה מדבר המתדבק. לכן מתדבק בעור חלק עפי מבבגד. אבל מלוגמא שנעשה מדברים שמינים לרכך המכה. נבלע טפי בבגד מבעור]:

מלוגמא:    ברייא בל"א. שמערבין קמח וסממנים ושומן ומניחין על המכה לרככה:

ובעור טמאה:    דעור לא נבלע בו שמנונית של המלוגמא. וכשמקנח המלוגמא מעל פניה חזיא כבתחי'. משא"כ בגד מדנבלע בו השמנונית נמאס:

ר"ש בן גמליאל אומר אף בבגד טמאה מפני שהיא ננערת:    דכשמתייבשה המלוגמא. נופלת מהבגד ולבליעת השומן שנשאר בהבגד לא חייש:

משנה ד

מטפחות ספרים:    מטלית שכורך בו ספרים:

טמאות:    דמחשב ליה כשאר מטלית שעשוי לכריכה. דדינו כב"ק [כפכ"ד סי' מ"ה וסי' נ"ד]:

בית הלל אומרים מצויירות טהורות:    דהא דכריכה מחשב כב"ק. היינו רק מדרבנן ולפיכך כשהמטלית מצוייר. דניכר דאינו לתשמיש הדיוט לא גזרו בה רבנן שיחשב כריכתו כב"ק. [ומהר"ב משמע דכל שאינו מיוחד לתשמיש חול אמק"ט. ולפע"ד א"א לומר כן ועמ"ש בס"ד לעיל פכ"ד סי' ב' בבועז שהארכנו]:

ושאינם מצויירות טמאות:    דאע"ג דמיוחדין לספרים. ולא חזו לתשמיש הדיוט. עכ"פ כיון שאינן מצויירות הן. לא ניכר בהן שמיוחדין לתשמיש קדושה. גזרו בהו קדושה אטו חול [כפכ"ד מי"ד]:

אלו ואלו טהורות:    דכיון דמיוחדו' לקדושה. ל"ג קדושה אטו חול:

משנה ה

כפה:    היא שבכה שבראש הנשים הויבע בל"א. ומק"ט מדרס מדעשוי נמי לישב עליו [כפכ"ד מט"ז]:

ונתנו על הספר:    ויחדו ג"כ שיהיה מעתה לספר. דאל"כ הרי כל צר ביה ולא אזמניה שרי להדיוט [כא"ח מ"ב וקנ"ד] וא"כ אכתי היה תורת קב"ט מדרס עליו. ואע"ג דלעיל [מ"ד] ס"ל לב"ה שאינן מצויירות טמאות מדלא מנכרא שהן של קדושה. והרי ה"נ לא מנכר שהן של ספרים. ודוחק לומר דהכא רק כל עוד שהכפה נתונה על הספר. דניכר שהוא על ספר נטהר ממדרס. י"ל התם הרי רק משום דכריכה כב"ק הוה מטמאינן לה. וכיון דב' התמונות של קדושה ושל הדיוט שוין שפיר גזרינן הא אטו הא. אבל הכא לאו משום התמונה מטמאינן לה. דא"כ כל מילי שתמונתו כחזי לישיבה נטמאו במדרס. או בכל מילי שתמונתן שוות. וחדא מיוחד למדרס. נגזור הא אטו הא. ונטמאו שניהן במדרס. אלא רק בדחזי למדרס תליא מלתא. וכיון דהכא עשה בה מעשה. שיחדו והניחו על הספר לא חזי תו לישיבה. והו"ל כסדין שעשאו ווילון [פ"כ מ"ו] דנטהר תו ממדרס:

אבל טמא טמא מת:    דהרי יש לו ב"ק ממש. ככל כיפה. ועדיף טפי ממטפחת שמיוחד רק לכריכה שאמק"ט [כספט"ז ופכ"ד מי"ד] אבל הכא כל שיש לו ב"ק מ"מ טמא [כפי"ז מט"ו]:

חמת שעשאה שטיח:    ר"ל חמת שהיה טמא מדרס [כפ"כ מ"א] ונתק תפירותיו סביב והפשיטו ועשאו שטיח לישב עליו:

טהור:    דאע"ג דהשתא נמי חזי לישיבה כמעיקרא וכשישב עליו הזב השתא נעשה מדרס. אפ"ה טומאת מדרס דמעיקרא נתבטל ממנו מדהו"ל כנשבר בינתיים ועשאו כלי אחר. ונ"ל דעכ"פ טמא מגע מדרס לת"ק דר' יוסי [פכ"ז מ"ט] וכ"ש דמק"ט להבא כמדרס לכ"ע:

חמת שעשאה תורמל:    הוא כיס הרועה שיש בו הרבה כיסין קטנים [כפי"ט מ"ח]:

ותורמל שעשאו חמת:    דכיון דמעיקרא והשתא כיס הוא. רק שמשונה קצת בתמונתו מבתחלה. להכי נשאר גם בטומאת מדרס שנטמא בו תחלה:

זה הכלל כל ששינהו לשמו:    ר"ל בין ששינהו מב"ק לב"ק אחר. כחמת שעשאו תורמל. או שעשה פשוט מפשוט אחר. כמשטיח למטפחת אף שזה קטן וזה גדול [כספכ"ו] או ב"ק שעשאו פשוט. אבל שניהן משתמשין תשמיש א'. ככר וסדין במשנתינו דשניהן להציע תחתיו בלילה וכ"כ כסת ומטפחת שניהן עשויין לישב או למשכב עליהן. כל הנך מקרי ששינהו לשמו [וכסת ומטפחת טמא היינו כראב"צ ספ"כ]. ונ"ל דה"ט נמי בסדין שעשאו ווילון. שנשאר בטומאת מגע טומאה שבו מעיקרא [כפכ"ז סי' ס"ה] ה"ט מדהו"ל מפשוט לפשוט. ורק טומאת מדרס דמעיקרא פרח השתא מיניה. מדלא חזי השתא למדרס. [ותוספתא פ"ו דב"ב אמרינן דרק במשנה מפשוט לפשוט נשאר בטומאה דמעיקרא. אבל במשנה מקבול לקבול. דינו כמשנה לקבול מפשוט. או מקבול לפשוט. דבכולן פרח טומאה. ונ"ל דטעמיה דדוקא במשנה מפשוט לפשוט. דגם אחר השינוי חזי ממש להתשמיש דמעיקרא דהיינו לישיבה להכי נשאר בטומאתו. אבל במשנה מב"ק לב"ק אחר. אף דגם לאחר השנוי יש לו ג"כ ב"ק. עכ"פ אינו ראוי לקבל מה שקבל מעיקרא כחמת ותורמל. להכי שנוי מעליא הוה. ופרח מינה טומאה דמעיקרא]:

משנה ו

מטלית:    בת גע"ג טפחים שנטמאה במדרס:

שטלייה על הקופה:    והרי קופה לא חזי למדרס:

מטמאה אחד ופוסלת אחד:    בין שנגעה טהרה בהקופה או בהמטלית. דהקופה שנגעה בהמטלית קודם שנתחבר לו נעשה מגע מדרס. ונעשת עי"ז הקופה ראשון לטומאה. וכשנתחבר אח"כ המטלית בהקופה. בטל מטלית לגבי קופה. והו"ל כולה ראשון ולפיכך מאכל הנוגע גם בהמטלית נעשה שני. והשני ההוא פוסל שוב א' בתרומה ועושהו שלישי:

והמטלית טהורה:    דמדכבר בטל מטלית לגבי קופה להיות כמותה. הו"ל השתא כדופן קופה שפירש ממנה. שטהור:

מיהו ודאי כשחישב על הדופן שיהיה מעתה לישיבה. מק"ט מדרס להבא. דכל הכלים יורדין לטומאה במחשבה [כספכ"ה]:

טלייה על הבגד:    דהבגד גם הוא ראוי למדרס. והמטלית ג"כ לא נשתנה כשנתחבר להבגד. דמעיקרא בגד והשתא נמי בגד. להכי כולו חבור למדרס. מיהו מיירי הכא שחיבר הטלאי בהבגד בב' רוחות [וכמ"ז]:

מטמא שנים ופוסלת אחד:    דכל הבגד מחשב חיבור להמטלית שהוא אה"ט [וככרע מדרס שחברה למטה פי"ח מ"ז]:

ופוסל אחד:    ככל מגע מדרס:

וכן הטולה על השק או על העור:    דינו כטולה על הבגד. ואע"ג דמטלת וחד מהנך. ב' מינין הן. אפ"ה לא נתבטל טומאה דמעיקרא מהמטלית. ונעשה השק והעור כמטלית. והיינו מדשניהן ראויין למדרס:

ר"ש מטהר:    הואיל וחיברו לאינו מינו נתבטל המטלית הקטן לגבי עיקר הכלי הטהור. ודינו כחברו בקופה לעיל:

טהור:    דהו"ל אינו מינו ממש. מיהו נ"ל פשוט דבין ר"ש ובין ר' יוסי. האי טהור דנקטו אינו טהור לגמרי. דהרי עכ"פ לא עדיף הכא מאילו חברו בקופה. דעכ"פ טמא הכל מגע מדרס. מדנגע בהמטלית קודם שחברו להן. אלא ר"ל טהור מלהיות מדרס כמו שהיה מקודם אה"ט. דמשחברו לעור ושק לכל מר כדאית לי' נעשה הכל רק מגע מדרס:

טמא:    ר"ל מדהו"ל השק מין אריג כהמטלית. להכי נעשה אב כמותו:

משנה ז

שלש על שלש שאמרו:    דמק"ט מגע ונגעים:

חוץ מן המלל:    הוא האימרא שבשפתו. שמולל ומקפל קצת מהבגד ותופר האימרא:

וחכ"א שלש על שלש מכוונת:    והמלל בכלל. ונ"ל דה"ה דהאימרא מצטרף לגע"ג טפחים למדרס. רק נקט כך בגעגא"צ לרבותא דרבנן. דאע"ג דבל"ז לא חשיב כולה האי אפ"ה לרבנן מצטרף [וכן משמע מרמב"ם רפכ"ב מכלים]:

טלייה על הבגד:    מטלית שהיה טמא. וטלאו ע"ג בגד טהור. [ונ"ל דה"ה איפכא שהיה הבגד טמא והמטלית טהור. רק לרבותא פי' רבותינו כך דכשנחשב חבור בטל גדול לגבי קטן. ונ"ל עוד דמאי דנקט הר"ב שהמטלית טמא מדרס. ג"כ רק לרבותא נקט הכי. דכשמחשב חיבור נטמא גם במדרס וכ"ש בנטמא ממת ושרץ. וכדמוכח מלעיל [פכ"ז מ"ח] דכל שמחשב חיבור נטמא עמו גם בטומאת מת]:

מרוח אחת:    ר"ל אם תפר בבגד המטלית רק בקצה א' של המטלית ובשאר ג' הצדדים לא תפרו בהבגד:

אינו חבור:    אפי' תפר צד העליון של המטלית בצד עליון של הבגד. ונמצא שהמטלית תלוי על הקרע של הבגד. אפ"ה מדתפור רק צד של מעלה שלו. הרי המטלית מתדלדל לכאן ולכאן והקרע מתגלה. ולפיכך לא חשיב חיבור:

משתי רוחות זו כנגד זו:    ר"ל ואם עשה להתפר בב' צדדי המטלית:

עשאו כמין גאם:    ר"ל שתפר ב' התפירות כמין גאמא והוא אות בא"ב יונית שתמונתה כזה ח [ציור] [ולא נקט כעין ד שג"כ תמונתה כגאם הפוכה. היינו משום דהדלית יש לה עקב בגגה מלאחריה [כרב"י א"ח סי' ל"ו]:

וחכמים מטהרין:    ואפי' היה הגג של הגאם התפר של מעלה. עכ"פ אותו הקרן של המטלית שאינו תפור בהבגד נשאר מדולדל ולהכי אינו חיבור:

אמר רבי יהודה בד"א:    דמרוח אחד אינו חיבור:

בטלית:    היינו כעין טלית שלנו. שהוא חתיכה אחת של בגד שמתעטפין בו. ולהכי אף שהמטלית תפור בקצהו העליון. אפ"ה מפני שלפעמים מהפכו צד העליון כלפי מטה ומתעטף בו. והרי כשיתעטף כן יתדלדל קצה המטלית שאינו תפור למטה ויתגלה קרע שבהטלית. להכי אינו חיבור:

אבל בחלוק:    והוא כעין כתונת שלנו עם בתי ידים. שאינו שייך שיהפוך עליונו למטה:

מלמעלן:    אם תפר שפה העליונה של המטלית בצד העליון של הקרע של הבגד. דאז נשאר תמיד תלוי למטה ומכסה הקרע שבהחלוק:

משנה ח

בגדי עניים:    דעשוי כולו ממטלניות שאין בשום א' מהן גע"ג אצבעות:

הרי אלו טמאין מדרס:    ר"ל אפי' טומאת מדרס יש בהן. ואע"ג דאמרינן [סוכה דט"ז] דמטליות כהנך לא חזו למידי ואמק"ט היינו כשאינן תפורין יחד. משא"כ שתפורין יחד. כל שהן געג"ט מקבלין גם טומאת מדרס. מפני שע"י התפר נחשבי' כחתיכה אחת. והר"ש תירץ דהכא מיירי שלא נתפרדו המטליות זמ"ז. אלא שכל הבגד קרוע קרעים הרבה עד שאין בין קרע לחבירו גע"ג אצבעות יחד שלם:

כיון שנקרע רובה אינו חבור:    ואם נטמא חלק א' לא נטמא ב'. ואע"ג דלעיל [פכ"ז מי"ב] אמרינן דסגי כשהקרע גדול כ"כ עד שהיושב עליו בשרו נוגע בהכסא. התם לענין צירוף להשלים השיעור. אבל הכא שלא יהיו נדונין כמחוברין צריך שיהיה הקרע עד רובו:

העבים:    בגד שהוא עב ביותר:

והרכים:    ר"ל בגד שהוא דק ביותר. כגון פלאר בל"א שבשר של הלובשו נראה מתוכו:

אין בהם משום שלש על שלש:    ואמק"ט עד שיהי' בהם גע"ג טפחים. דבבציר מהכי לא חזי למידי:

משנה ט

כסת הסבלין:    כסת שנותנין הסבלין בכתף תחת המשא שלא תדחקם:

טמאה מדרס:    דדינו כעור הכתף לעיל [פכ"ו מ"ה] דזה וזה עשוי מתחלה לישב עליו ביני ביני. והרי בכה"ג מק"ט מדרס [וכמרצופין רפ"כ]:

משמרת של יין:    חתיכת פילץ שמסננין בו היין משמרים:

אין בה משום מושב:    דמדמלוכלך בשמרים אינו עשוי לישיבה. ואפי' יושב עליו ביני ביני. לא נעשה מתחלה לכך ובטלה דעתו אצל כל אדם:

סבכה של זקנה:    הוא כפה שבראשה [ועפכ"ד סי' ע"ג]:

טמאה משום מושב:    דמדהוא רך יושבת עליו. מדאינו מתעקם ומתקלקל גיהוצו ע"י ישיבתו עליו. אבל של ילדה שמקפדת להתקשט טפי כובסת סבכה שלה בחלב חטה דהיינו שטערקע בל"א כדי שישאר כפה שלה זקוף בראשה. ולהכי אינה יושבת עליו מדמתקלקלת גיהוצו עי"ז:

חלוק של יוצאת החוץ:    זונה. ונקט תנא לשון נקיה. ואפשר עוד. דאחלוק נמי קאי. דדוקא חלוק שיוצאת בו הזונה לחוץ אם עשוי כסבכה. אמרינן גבה דבטלה דעתה. ולא חשיב מלבוש אבל חלוק שלובשתו בבית. גם צנועות רגילה בו בפני בעלה ולא בטלה דעתה. וחשיב שפיר מלבוש:

העשוי כסבכה:    שנעשה מפלאר בל"א. ובשרה נראה מתוכה:

טהור:    אף ממדרס. דאע"ג דראוי לישב עליו. אפ"ה מדנתבטל העיקר. דהיינו הלבישה בו. מדלא חזי למלבוש דבטלה דעתה אצל כל אדם. נתבטל גם הטפילה. דהיינו הישיבה ע"ג [עי' פי"ט]. ונ"ל דמדלא נקט כפשוטא חלוק שעשוי כסבכה. ש"מ דדוקא חלוק של זונה שיוצאת בו לחוץ שעשוי כסבכה אמק"ט אבל חלוק של איש. אף שעשוי כסבכה שפיר חשוב מלבוש. דהרי מצינו בכה"ג שרצה לשמש בביהמ"ק בבגד כזה לולא שמיחו בו הכהנים [כיומא לה"ב] ש"מ דבדוכתא אחרינא אורחא הוא. ושפיר מחשב בגד:

העושה בגד מן החרם:    חרמו של ים עשוי כרשת:

טהור:    כלעיל [פכ"ג סי' ל"ב] ואף דהשתא שעשאו בגד חזי למדרס עם ישיבתו. ככל בגדי ע"ה דטמאין מדרס מה"ט. ולא שייך מה"ט גבייהו לומר עמוד ונמ"ל. אפ"ה מדנתבטל העיקר. דלא חזי למלבוש. דלא דמי לחלוק של איש שנראה כסבכה דמק"ט [כסי' ע"ה] דהכא מדעשוי כרשת שנקביו גדולים. בשרו ממש נראה מתוכו. ולא חזי כלל למלבוש. ומדנתבטל העיקר בטל גם הטפל. היינו הישיבה ע"ג [וכלעיל סי' ע"ה]:

ומזוטו:    הוא חתיכת בגד ממש שבשולי הרשת שמניחים עליו מזונות לפתות הדגים עי"ז תוך הרשת:

טמא:    דמדכפלו אין נראה כל כך הבשר מתוכו הרבה. וחזי שפיר למלבוש ומקבל טומאת מדרס. [ומכאן קצת ראי' למ"ש בס"ד לעיל סי' ע"ה דדוקא בבגד העשוי מרשת כפול ס"ל לרבנן דאמק"ט מדבשרו ממש נראה מתוכו. הא בחלוק של איש העשוי כסבכה מודו דמק"ט]:

משנה י

סבכה שהתחיל בה מפיה:    שהתחיל לקלעה משפת הכיפה:

טהורה עד שיגמור את קורקורתה:    הוא שולי הסבכה שמכוון נגד קדקד האשה כשלובשתו:

טהורה עד שיגמור את פיה:    ונ"ל דלהכי לא כללינהו תנא בחד בבא. והול"ל בקיצור סבכה שהתחיל טהורה עד שיגמרה. אלא משום שיש בסבכה חוטין כמבואר בסיפא דמתניתין. והן לפעמים בסוף קרקריתה כעין טראדדעל בראש הסבכה. ולפעמים בשפת פיה כעין פראניען. וכמ"ש הר"ש. ולהכי אי הוה קאמר עד שיגמור סד"א שגם הנך בכלל קמ"ל:

שביס שלה:    בינדע שקושרתו בכיפה. וצונפתו סביב להמצח. ואינה כפרקלימין דטהורה [פכ"ו מ"ג] דהתם של עור היא להגן ולא לקישוט. משא"כ הכא:

טמא בפני עצמו:    ואין בקשורה בכיפה חיבור מדלפעמים מתירתו להשביס מכיפה זו וקושרתו לכיפה אחרת שלובשת. ולהכי בנטמא א' לא נטמא חבירו:

החוטין שלה:    של הסבכה. והוא כעין טראדעל שבראש השבכה. או כעין פראניען שבשפת השבכה סביב לנוי:

טמאין משום חבור:    והא דלא קאמר בקיצור חוטין שלה. חיבור לה. ה"ט דאילו תני הכא סד"א גם לענין צירופי לשיעור הן חיבור לה. להכי קאמר טמאין משום חיבור דדוקא לענין קב"ט הן לה חבור דאפי' כשנגעה טומאה בחוטין נטמא סבכה. אבל לצרופי לשיעור לא. ולרמב"ם היינו החוטין שבסבכה שקושרין ומהדקין בה הסבכה סביב הראש:

אם אינה מקבלת את רוב השער:    של הראש: