תפארת ישראל על ידים ד


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין עריכה

משנה א עריכה

בו ביום:    שנזכר לעיל סוף הפרק בדברי ר"ש בן עזאי. דהיינו ביום שהושיבו את ראב"ע לנשיא. וכן כל בו ביום דפרקין. ואע"ג דכולהו אין להם ענין במכילתין. נקט להו אגב הך דסוף פרק דלעיל:

נמנו:    ר"ל מנו ב' צדדי החולקים. וכמה יש בכל צד:

וגמרו:    החליטו הדין ע"פ רוב דעות:

על עריבת הרגלים:    שמיוחד לרחיצת רגלים. שמחזקת משני וכו':

ועד תשעה קבין:    דבפחותה מב' לוגין הרי הוא ככל כלי הבית שאין מתטהרין ע"י סדק. רק בנקב כמוציא זית. ובמחזיק טפי מט' קבין. לא חזיא כל כך לישיבה ואין מחשבה מועלת לה עד שיעשה בה מעשה [ועיין מ"ש בס"ד כלים פ"כ סי' י"ז. ונ"ל ראיה מדאמרינן [מ"ק כ"א א'] ישן ע"ג אודייני גדולה לא יצא ידי חובתו. ופי' הר"ן התם דהיינו עריבה גדולה. אלמא דעריבה גדולה לא חזי לשכיבה. אמנה ברי"ף שם [דף רכ"ה ב'] גרם גדולה מכולן אפילו וכו']:

שנסדקה:    סמוך לשוליה שעי"ז אינה מחזקת עוד כדי רחיצת רגל א'. דאם לא נסדקה. אפילו משתמשת ג"כ לישיבה אינה מטמאה מדרס. דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. מדעיקר תשמישה לרחיצה עומד:

שהיא טמאה מדרס:    דהרי גם מעיקרא היתה משתמשת לישיבה. ואפ"ה אינה מטמאה מדרס. ומטעמא דאמרן. דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל השתא דלא חזיא תו לרחיצה. מטמאה שפיר מדרס:

שר"ע אומר עריבת הרגלים כשמה:    ר"ל עדיין שם עריבת הרגלים עליה. ואף דלא חזיא לרחיצה אינה מקבלת טומאת מדרס. ונ"ל דטעמיה מדמבטל העיקר בטל הטפל [כספי"ט דכלים]. ולהכי הו"ל כשאר שברי כלים. דכל שלא יחדה מחדש לישיבה אינו מטמא מדרס. ולרבנן דוקא התם בתיבה ומשפלת שהישיבה ע"ג באמת טפל הוא. משא"כ הכא. גם מעיקרא לא היתה הישיבה שבתוכה טפל גמור. עד שנוכל לומר גבה בטל העיקר בטל הטפילה. אולם ביתירה מט' קבין פליגי איפכא. דלר"ע אין צריך מעשה. ולרבנן צריך מעשה [ככלים פ"כ מ"ד]. וטעמייהו דרבנן התם משום דמעיקרא לא עמדה כלל לישיבה מדמחזקת ט' קבין:

משנה ב עריכה

כל הזבחים:    בין של יחיד או צבור [רמב"ם פט"ו ממקודשין]:

שנזבחו:    עבודה קמייתא נקט לרבותא. דאפילו היא כשהיתה שלא לשמה כשרה. וה"ה קבלה הולכה זריקה. או מליקה ומצוי בעולת העוף:

שלא לשמן:    כגון עולה לשם שלמים. וה"ה כל הקרבנות [ועמ"ש בס"ד ברפ"ק דזבחים שהארכנו]:

כשרים:    שחייב לזרוק דמן ולהקטיר אימוריהן לשמן. ומותר ג"כ לאכול הבשר בקרבנות הנאכלין. ואפילו עשה כל העבודות שבקרבן שלא לשמן כך דינן:

אלא שלא עלו לבעלים לשום חובה:    בין לשם הקרבן שהיה באמת. או לשם הקרבן ששינה אותו לא עלה. וצריך שיביא קרבן אחר:

ומן החטאת:    אפילו לשם חטאת אחר. כגון חטאת חלב לשם חטאת דם וכדומה. בכל גוונא פסולין לגמרי:

הפסח בזמנו:    להרמב"ם היינו כל יום י"ד בניסן ולראב"ד דוקא בע"פ אחר חצות. אבל פסח שלא בזמנו. שלמים הוא וכשר שלא לשמן:

והחטאת והאשם בכל זמן:    יש במשנה זו הרכבה מב' משניות שאינן סמוכות זו לזו. דכל מה שנזכר בבבא זו עד הכא. הוא בבא ראשונה ממשנה א' בפ"ק דזבחים. ומה שנזכר במשנתינו מכאן ולהלן עד סוף המשנה. היא כולה בבא בתרייתא ממשנה ג' שם:

אר"ש בן עזאי:    לא על בו ביום דנקט ברישא קאי. דלא בו ביום אמר כך. אלא זמן רב אח"כ וכדמסיק:

מקובלני מפי שבעים ושנים זקן:    עיין מ"ש בפרק דלעיל סי' ל"ב:

לא הוסיף בן עזאי:    לפסול טפי מת"ק:

אלא העולה:    מדהוסיף מלת הנאכלין:

ולא הודו לו חכמים:    קמ"ל דאף שהעיד שהסכימו כל הסנהדרי גדולה כך. אפ"ה לא הודו לו. מדהיה באסיפה הגדולה ההיא רבים יותר מהם. והתורה אמרה אחרי רבים להטות. ונאמר ובאת אל השופט אשר יהיה בימים ההם. אין לך אלא שופט שבימיך:

משנה ג עריכה

בו ביום אמרו עמון ומואב מה הן בשביעית:    אמר העבד ישראל. כדי להבין משנה ג' זו יפה יפה. ראינו להקדים בקצרה הני מילי מעלייתא אשר לקטתי אחת הנה ואחת הנה מהנך כללי דכייל לן מאור עינינו רבינו הרמב"ם ז"ל. במה ששייך מהן להבנת משנה זו. וזה לשונו [פ"א דתרומות ה"ו] כל העולם כולו נחלק בענייני דיני שביעית תרומות ומעשרות לג' חלקים. ארץ ישראל. סוריא. חוץ לארץ.

  • א) ארץ ישראל שוב נחלק לב' חלקים. (א) מה שכבשו ממנה עולי בבל. קדשה לשעתה. וקדשה לעתיד לבוא. שחייבת עתה בשביעית ותרומות ומעשרות מן התורה. ואפילו קנה אותה ישראל מעכו"ם. לא הופקעה מתרומות ומעשרות [רמב"ם שם ה"י. ובהלכות שמיטות פ"ד הכ"ה וכו']. (ב) אולם מה שכבשו ממנה רק עולי מצרים. חייבת בשביעית ותרומות ומעשרות רק מד"ס [ראב"ד ספ"א דתרומות. ובהלכות שמיטות הנ"ל]. אמנם בי"ד [סימן של"א פ"ב] פסקינן כהרמב"ם דאפילו מה שהחזיקו עולי בבל. אפילו בזמן עזרא. לא היו חייבין בכל דינין הנ"ל רק מד"ס. מדלא עלו כולן.
  • ב) סוריא. והוא מה שכבש דוד המלך ע"ה קודם שכבש כל ארץ ישראל. ולפיכך גם בהיות ישראל על אדמתן. אין חייבין שם בשביעית ובתרומות ומעשרות רק מד"ס. וכן בזמן הזה [רמב"ם שם ה"ד].
  • ג) חוץ לארץ גם כן נחלק לג' חלקים.
    • (א) ארץ שנער. מדרוב ישראל עוברים ושבים לשם. תיקנו הנביאים שתהיה חייבת בתרומות ומעשרות.
    • (ב) מצרים. עמון. ומואב. אף שאין מצויין שם ישראל כבשנער. עכ"פ כיון דסמוכות לארץ ישראל. לכן תקנו חכמים הראשונים שיהיו חייבין בתרומות ומעשרות [רמב"ם פ"א מתרומות ה"א].
    • (ג) שאר ארצות שבחוץ לארץ. פטורות מכולן [שם].

מיהו דין שביעית לא רצו לתקן בשום מקום מג' חלקי חוץ לארץ הנ"ל. מדהוא הפסד גדול להפקיר כל השדה כולה. רק לכ"ע דבשביעית בארץ מצרים תקנו חכמים שמעשרין בה מעשר ראשון ומעשר שני. ובשנער מעשרין בשביעית מתקנת נביאים מעשר ראשון ושני. ופליגי הכא בעמון ומואב אי לשנער מדמינן להו או לארץ מצרים. אמנם לא היו מסופקים באותו ארץ מואב שכבשוהו עולי מצרים. מדנטהר על ידי סיחון. דההיא ארץ ישראל גמור הוא. ונקרא עבר הירדן. שנכבש מעולי מצרים. ולא מעולי בבל. שחייבת בשביעית ובתרומות ומעשרות ככל דיני ארץ ישראל. אבל רק מד"ס. מדלא נכבש מעולי בבל. רק נסתפקו בארץ עמון ומואב ממש. שגם מעולי מצרים לא נכבש. שחייבין כשאר שני שבוע בתרומות ומעשרות מד"ס. אבל שביעית אין נוהגת שם. דרק בארץ ישראל הכל הפקר בשביעית ופטור ממעשר. אבל שם שאין הכל הפקר בשביעית. יש לשאול איזה מעשר יתנו אז:

גזר ר"ט מעשר עני:    ר"ל תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר עני:

וגזר ר"א בן עזריה מעשר שני:    ר"ל תרומה גדולה ומעשר ראשון ומעשר שני:

אלעזר בן עזריה:    אע"ג שכבר נתמנה נשיא. אפ"ה מדבאותו יום נתמנה נשיא עדיין היתה קדירות נשיאותו פושרין. וגם היה רק בן י"ח שנים [ברכות כ"ח א'] ור' ישמעאל ב"ר יוסי זקן [כב"מ דף ל' ע"ב]. לכן קראו בשמו בפניו:

שאתה מחמיר:    דמעשר שני קדוש. משא"כ מעשר עני:

שכל המחמיר עליו ראיה ללמד:    שכל דבר שלא נדע טעם לאסרו. מותר הוא בלי טעם. דלא הזכירה התורה דברים המותרים כולן. רק דברים האסורין:

אני לא שניתי מסדר השנים:    דלעולם. אחר שנת מעשר עני. נותנין מעשר שני. והרי בששית נתנו מעשר עני. א"כ ראוי שיתנו בשביעית מעשר שני. וזהו כבר קצת ראיה לדברי:

מה מצרים מעשר עני בשביעית:    כך תקנו חכמים הראשונים אחר עזרא. מדגם היא סמוכה לארץ ישראל. [והא דלא תקנו אז גם על עמון ומואב שסמוכה לארץ ישראל טפי ממצרים. דהרי אין הפסק בין עמון ומואב לארץ ישראל רק הירדן וים המלח. דאיכא למימר דתקנו באמת גם לעמון ומואב. ונשכח האיך תקנו. וכן משמע מהר"ב. במחילת כבודו זה דוחק דהאיך שכחו כל חכמי ישראל דבר שנוהג כל שנה ושנה. ותו מ"ש ממצרים שלא שכחו תקנתן. והרי מצרים רחוקה מארץ ישראל טפי מעמון ומואב. אלא נ"ל דה"ט משום דעמון ומואב מעולם היו אויבים נוראים לישראל. ומחכים רק למפלת העם הקדוש. וכדאשכחן שרצו לפתות לנבוכדנצר בכל מיני פתוי שיבוא להלחם בישראל. וכדקאמרינן [בסנהדריו צ"ו ב'] עמון ומואב שביבי בישי דירושלים היו. שלחו ליה לנבוכדנצר תא אתא עלייהו וכו' ע"ש. וגם בשעת המלחמה והחורבן סייעו לנבוכדנצר עליהן. וכדקאמרינן [יבמות דף ט"ז ב'] ידו פרש צר על כל מחמדיה מלמד שבשעה שנכנסו הכשדים להיכל. כולם נפנו לכסף וזהב. והם פנו את עצמן לס"ת לשרפה באש. מדכתיב בה לא יבוא עמוני וגו'. ומזה גלו למה עברתם שמורה נצח לישראל. לכן מסתבר שגם בזמן התקנה שתקנו החכמים הראשונים שאחר עזרא. עדייו מכת השנאה שבינם לישראל לא נרפא. והיה שעת חירום בין ארצם לארץ ישראל. ולא הוה שכיחי שיירות מהכא להתם. משא"כ מצרים מעולם היתה התחברות בינם לישראל. שהרי שלמה המלך ע"ה התחתן עם בת פרעה. ופרעה נכה שלח לו ליאשיהו המלך (יהודה) לא עליך היום [דה"י ב' ל"ה]. ותמיד כשבאו אויבים על ישראל. עמדו הם לעזור לישראל. כדאשכחן בסנחריב ובנבוכדנצר [מלכים ב' י"ח וירמיה ל"ו] וגם לאחר החורבן נסעו לשם [ירמיה מ"ג]. וגם באחרית הימים בא חוניו ובנה שם בית המקדש [מנחות דף ק"ט]. והיו שם רבבות אלפי ישראל גם אחר חורבן בית שני [סוכה דף נ"א ב']. להכי תמיד היו תושבי ארץ ישראל מצויין שם אצל אחיהם. והוצרכו לתקן כך שיתנו גם שם תרומות ומעשרות דיותר הקפידה תורה במקום שיש חסרון כיס. ויחשבו כל אפין שוין וילמדו מהם]:

מה בבל מעשר שני בשביעית:    תקנת נביאים היתה. וכמש"ל:

אף עמון ומואב שהם קרובים:    משא"כ בבל רחוקה מאד היה מארץ ישראל [כמלכים ב' כ"א פי"ד]:

נעשים:    נ"ל דנעשם גרסינן. ור"ל נתקן אנחנו להם:

ואין אתה אלא כמפסיד נפשות:    נ"ל דר"ל על ידי תקנתך יזלזלו בקדושת מעשר שני בארץ ישראל. ותביא נפשותם לידי עבירה [ודו"ק. ולרב"א הכי קאמר דילמא קבעו בה חכמים מעשר עני. ונמצאת מפסיד נפשות שקובע אתה את השמים וגו'. ותמהני הרי עדיין לא היתה התקנה קבועה. דלולי כן נחזי האיך נהגו עד השתא וכמש"ל אלא דבר חדש חידשו אז הסופרים. ולמה יעצרו השמים. ותו הרי גם אם יתנו מעשר שני יש לחוש דלמא תקנו מעיקרא מעשר עני. וגוזלין. העניים. וכ"ש שיעצרו השמים [כפ"ה דאבות מ"ח וט']:

קובע אתה:    ר"ל גוזל אתה:

היקבע אדם אלהים כי אתם קובעים אותי ואמרתם במה קבענוך המעשר והתרומה:    וסיפא דקרא אם לא אפתח עליכם ארובות השמים וגו'. והרי רק במעשר שני משתעי קרא. מדסמכו קרא לתרומה שהיא קודש. ועל ידי שלא יתנוהו יעצרו השמים. משא"כ מעשר עני חול הוא:

א"ר יהושע הריני:    ר"ל הנני משיב לראב"ע על דברי טרפון אחי:

אבל לא לענין דבריו:    ר"ל אבל לא כדבריו. שעל זה יפה השיב ראב"ע. אלא טעמא אחרינא איכא. מדשוה תקנת עמון לתקנת מצרים בב' דברים:

מצרים מעשה חדש:    שנתקן מחכמים הקודמין סמוך לזמנינו טפי ממעשה בבל:

ובבל מעשה ישן:    שכבר מקודם החורבן נתקן מנביאים שיעשרו שם מעשר שני בשביעית. והרי נשכח הטעם למה לא תקנו בבבל מעשר עני. דזה מסתבר טפי שלא להפסיד לעניים. אולי לא תקנו כך מדלא היה נצרך כל כך לעניים. משא"כ בתקנתינו השתא. שנראה עניים נצרכים. מסתבר לתקן תקנה לטובתם:

ידון מעשה זקנים:    ואולי ע"פ הנבואה עשו כך. והרי אין למדין מדברי קבלה [כב"ק דף ב' ב']:

ואל ידון מעשה זקנים ממעשה נביאים:    והא דאמרינן בפרקין דלעיל [מ"ב] דאין למדין דברי סופרים מדברי סופרים. י"ל התם כשנתקנו כבר ב' התקנות. אמרינן דאין להשוות אופן תקנת חכמים זה לזה. דהרי טומאת כתבי קודש וטומאת סתם ידים. כבר שתיהן מתוקנות ועומדות היו. שפיר אמרו חכמים דאין למדין התפשטות טומאת ידים מהתפשטות טומאת כתבי קודש. אבל הכא שרצו לתקן תקנה חדשה שיעשרו בעמון ומואב. ודאי ראוי שיתקנו כאופן שתיקנו מקודם לכן במצרים:

וכשבא ר' יוסי בן דורמסקית אצל רבי אליעזר:    שלא היה בבית המדרש אז. מפני שברכוהו [כב"מ נ"ט ב']:

בכה:    נ"ל דבכה על שלא זכה להיות בסוד קדושים ועדה כששרה עליהן רוח הקודש. והסכימה דעתם לדעת המקום:

עד הלכה למשה מסיני:    י"א הלכה למשה מסיני ממש. וכן משמע בתוספתא. וי"א דר"ל תקנה חזקה קדומה כהלכה למשה מסיני וכן החליט רבינו כ"מ [מתנות פ"ו ה"ה]. ומצינו דוגמתו לענין זוגות [פסחים ק"י א']. דליכא למימר התם דבאמת זוגות הלכה למשה מסיני. דהרי אמרינן התם דמאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה. מיהו י"ל אולי כך היתה הלכה למשה מסיני. דמאן דלא קפיד לא קפדינן בהדיה [כקידושין ל"ט א']:

משנה ד עריכה

אמר להם מה אני לבא בקהל:    אף דמסתמא שמע המקרא דכתיב לא יבוא וגו'. דאל"כ מה מספקא ליה. אפ"ה חשב לנפשו היתר. דאע"ג שהיה דר בארץ עמון. עכ"פ הרי לא אסרה התורה על הדרים בארץ עמון. רק זרע בני עמון הזכרים [כיבמות דף ע"ו ב']. והרי ברוב הימים נשתדכו עמהן זכרים מעמים אחרים. דהרי גם ישראל נשתדכו עם נקבותיהן. כרות לבועז. ונעמה העמונית לשלמה המלך ע"ה אחר שנתגיירו וכל הזכרים שנולדו מנקבות שלהן שנשאו לזכרים מאומות אחרים. ודאי שמותרין לבוא בקהל. וא"כ יש ספק בכל זכר שמארץ עמון. שמא הוא משאר אומות. שהן משאר בני העולם שמותרין לבוא בקהל. ואע"ג דקיי"ל דכנעני אית ליה חייס [כיבמות דף ס"ב א']. היינו רק דבמתייחס אחר אחד מהן. אמרינן שזה בוודאי אביו הוא. אבל הכא מי מכל זכריהן שיהיה יכול להתייחס בעצמו בכנענים שהוא עמון בן עמון עד יום שניתנה בו תורה לישראל. ואם כן כל אחד מזכריהן יש בו ספק. וכמו בממזר אמרינן ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק [כקידושין ע"ג א']. פשיטא דגם בעמוני ספיקו מותר לבוא בקהל. ואע"ג דבספק ממזר אסור. עכ"פ מדרבנן משום מעלת יוחסין. ואפילו בשתוקי ואסופי דלא שכיחי גזרי בהו רבנן [כקידושין שם]. וכל שכן עמון ומואב דשכיחי. התם שאני די"ל דדיינינן על שתוקי הזה בעודו בקביעות. דהו"ל כמחצה על מחצה. וכדקאמר התם. ולפיכך אסור. ואע"ג שאח"כ פירש מהקביעות. אפ"ה לא אזלינן בתר רוב כשרים לומר כל דפריש מרובא פריש. כיון שכבר נולד ספק איסורו במקום קביעתו הו"ל כפירש בפנינו דאסור [י"ד סי' ק"י ס"ג]. אבל הכא הרי רובא דעלמא כשרים לבוא בקהל. והרי גם בתר רובא דעלמא אזלינן. מדאצטרכינן לאוקמא [ב"ב כ"ג ב'] בעגלה ערופה דמיירי ביושבת בין ההרים ואם כן אף דהו"ל קבוע דכמחצה על מחצה דמי. עכ"פ כל גר וגר דפריש מינייהו. כל דפריש מרובא פריש. וכיון דבעודו בקביעות לא נולד בו עדיין ספק. דהרי אז עדיין זר היה. שבלא זה היה אז אסור לבוא בקהל. ורק עכשיו אחר שפירש מהקביעות נבוא לדון על ספיקתו. ודאי דשפיר אמרינן גביה כל דפריש מרובא פריש. ואע"ג דלענין יוחסין בעינן תרי רובא משום מעלה [ככתובות ט"ו א']. הכא נגד רובא דעלמא הוו בני עמון מיעוטא דמיעוטא. דאפילו ר' מאיר דחייש למיעוטא. לא חייש לה [כע"ז ל"ד ב']. ואע"ג דלא אמרינן כל דפריש מרובא פריש רק בדוגמת ט' חניות מוכרות בשר שחוטה וא' נבלה. דמתוך שהאיסור מבורר במקומו. ליכא למיגזר שיקח מהקבוע. אבל ביש תערובות בהקבוע לא אמרינן גביה כל דפריש מרובא פריש [כי"ד סי' ק"י ס"י]. י"ל הרי הכא ליכא למגזר שיקח מהקבוע. דהרי בקבוע כולן בגיותן. ובלא זה אסור להשתדך עמהן. אלא די"ל דגזרינן שמא יתגייר א' בארץ עמון ותיזל איהי לגביה. ושייך שפיר גם בזה שמא יקח מקבוע. והיינו דנסתפק הך גר. דילמא כולי האי לא חיישינן. ומה"ט נמי לא נקט ר' יהושע הך היתירא דאמרן. אלא טעמא דבלבול סנחריב. מדאתא לאשמועינן דאפי' בהיה נשאר הגר בארץ עמון וגם אזלה איהי לגביה. דהו"ל תערובות בקבוע. אפ"ה מותר מדבא סנחריב ובלבל כולן. והרי פירשו כולן. ותו ליכא למגזר שמא יקח מהקבוע ומותרין כולן [ועיין ש"ך י"ד סי' ק"י ס"ק ל"ז]:

לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דוד עשירי וגו':    סיפא דקרא קדריש דכתיב בהו עד עולם. דאע"ג דגם ממזר אסור איסור עולם מדדרשינן עשירי עשירי לגזרה שוה [כיבמות דף ע"ח ב']. ואפ"ה ספיקו מותר מן התורה. עכ"פ בעמון ומואב מדמפורש בקרא מלת עד עולם ש"מ דאתא לאשמועינן דאף שבאחרית הימים ודאי יתערבו בהן שאר אומות. אפ"ה כל שדר בעמון נחזיקו שהוא מזרעם ויאסר:

וכי עמונים ומואבים במקומן הן:    וכל הדרים בה השתא אינן מזרע עמון. והרי לא אסרה התורה רק זרע בני עמון. ולפיכך הא דכתבה תורה עד עולם. היינו רק כל עוד שיתברר לך שהוא מזרע בני עמון [וקשה האיך אפשר שסנחריב בלבלם. והרי אמרינן בסנהדרין [צ"ו ב'] דעמון ומואב שביבי בישי דירושלים שלחו ליה לנבוכדנאצר תא אתא עלייהו והרי נבוכדנאצר זמן רב אחר סנחריב היה. וכ"כ בירמיה [מ"ט] מדוע ירש מלכם את גד. והרי ירמיה בימי נבוכדנאצר היה וזמן רב אחר סנחריב. ואי"ל דאפ"ה סנחריב בלבלם והושיבם בשאר ארצות הסמוכות לארץ ישראל. ומשם שלחו ליה לנבוכדנאצר תא אתא עלייהו. וגם משם ירש מלכם את גד. ליתא דאם כן מה עונש ניבא עליה ירמיה הנביא שתחרב רבה עיר המלוכה ושאר עיירותיהן שם. הרי כיון שהוגלו משם על ידי סנחריב מה איכפת להו שיחרבו העיירות הללו שאינן שלהן והרי עתה מושבן במדינה אחרת. ואת"ל דאחר שבלבלם סנחריב ממקומן חזרו ושבו למקומן. ומשם שלחו לנבוכדאנצר שילחם בישראל. ומשם אחר החורבן ירש מלכם את גד. וניבא עליהן ירמיה שגם הם יגלו בסוף מנבוכדנאצר. והא דקאמר הכא שסנחריב בלבלם. והרי מבלבול זה חזרו למקומן. והו"ל טפי לאתויי שנבוכדנצר בלבלם. י"ל דמבלבל הראשון נקט. וכיון שלא ארכו ימי חזרתם עד שחזרו והוגלו מנבוכדנצר. כולה חדא בלבול הוה. אבל כל זה ליתא. דהרי גם בימי אחשורוש שהיה שוב כמה שנים אחר נבוכדנאצר. מצינו גביה במגילה [י"ב ב'] דא"ל חכמי ישראל זיל לגבי עמון ומואב דיתבי אדוכתייהו כחמרא על דורדי'. הרי שגם בימי אחשורוש עדיין היו במקומן. ואפשר י"ל שאע"ג שהרוב הוגלו מנבוכדנאצר. אפ"ה השאיר שם מתי מספר. ולאלה המחו חכמים לאחשורוש שישאלם. דבימיו עדיין ידועים וניכרים היו בין אומות אחרות שהושיב ביניהן נבוכדנאצר. משא"כ ישראל. אע"ג שגם מהן השאיר נבוזראדן קצת מהן בארץ. כמפורש בסוף מלכים. אפ"ה בסוף כאשר נהרג גדליהו הלכו כולם עם יוחנן בן קרח למצרים. ולא נותר כל נשמה מהן בארץ ישראל. תדע דהא אמרינן בשבת [קמ"ה ב'] דנ"ב שנים הסמוכים אחר חורבן בית הראשון לא עבר איש ביהודה. לכן המחוהו חכמי ישראל לאחשורוש לחכמי עמון שעדיין עכ"פ נשארו קצת מהן במקומן. משא"כ ישראל אין גם אחד שנשאר במקומו. או י"ל דהא דקאמר הכא שסנחריב בלבל כל האומות. הרי לא קאמר הגלם רק מלת בלבלם. משמע שעשה תערובות מיושבי הארצות. והתערבו בתושבי עמון הרבה מאומות אחרות. ואעפ"כ המלך שהיה נכנע נגד סנחריב וגם נגד נבוכדנאצר היה נשאר במקומו. והוא שלח לנבוכדנצר שיבוא על ישראל. והוא שירש אגד ת אחר החורבן. אלא שניבא עליו ירמיהו הנביא שגם ערי עמון יחריב נבוכדנאצר בסוף. וכן היה לו. ואפילו הכי נשארו כולם בארצם. ולהכי שפיר קאמרו ליה לאחשורוש. מדעדיין היו ידועים בימיו. שישאל להן מדלא הלכו עדיין כלל בגולה. אבל בימי ר"ג ור' יהושע כבר היה גם במקומותם תערובות גמור. שלא נודע מי הוא מעמון ומי מאומה אחרת. א"נ גם בימי אחשורוש כבר נדו הלכו כולם מארצם על ידי גלות נבוכדנאצר. והא דקאמרי ליה זיל לגבי עמון ומואב. רק למשל בעלמא נקטו הנך. משום דבהו כתיב קודם שהוגלו. ובגולה לא הלך על כן עמד טעמו בו. אבל לעולם התכוונו לאומת בבל בעצמה שהן לא הוגלו מעולם לא מסנחריב ולא מנבוכדנאצר. תדע דהרי מצינו דוגמתו בשבת [קמ"ה ב'] ששאלו למה עופות שבבבל שמנים. והשיב לו מפני שלא גלו. ומייתי נמי הך קרא גופא שאנן מואב מנעוריו וגו' אלמא רק למשל נקט הך קרא דגם מואב קודם שגלה הי' עמד טעמו בו. כ"כ כל אומה שלא גלתה עדיין. ודו"ק. ועיין ר"ש כאן ותוי"ט יבמות דף ע"ו ב']:

וכבר חזרו:    ר"ל הרי כבר אנו רואים שהתיישב שוב ארץ בני עמון אחר חורבנן. וכיון שהקב"ה הבטיח שישובו. ודאי מחזקינן שהם הם זרע עמון ששבו:

ושבתי את שבות עמי ישראל ויהודה ועדיין לא שבו:    ר"ל כמו שבות בני ישראל היינו שיתברר לכל שהם הם בני ישראל ששבו לארצם להיות אדוני הארץ. ובימינו הרי עדיין לא היה כן. כמו כן שבות עמון. אינו שתתיישב ארצם. ולא נקרא שובם שובה עד שיתברר מי הם השבים. ועל זה ניבא ירמיהו הנביא שרק באחרית הימים יתבררו בני עמון וישובו לארצם:

התירוהו לבא בקהל:    דבטלו אומות דאסירי. בין שאר אומות ברוב. ואע"ג דבעלי חיים חשיבי ולא בטלו. אפילו הכי כיון דנעקר כל הקביעות על ידי בלבול סנחריב ונבוכדנאצר. הלכך אמרינן כל דפריש מינייהו מרובא פריש. דהרי ליכא למגזר שמא יקח מהקבוע. והכי קיי"ל [אה"ע סי' ד' ס"י. אמנם בתוספתא דמכילתן אמרינן דמצרי אסור. דאע"ג דגם מצרים בלבל סנחריב. אפילו הכי נתן הקב"ה קצבה לחזרתן שנאמר (יחזקאל ל"ט) מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שם וישבו על אדמתם. וכן פסק הרא"ש והרמב"ן. אבל הרמב"ם [ספי"ב מאיסורי ביאה] פסק כאידך תוספתא פ"ה דקדושין דקאמר דמנימין גר מצרי ביקש תחבולה כדי שיותר לו דור שלישי לבוא בקהל. וא"ל ר"ע טעית כבר עלה סנחריב ובלבל כל האומות. ובב"ח הכריע כדעת הרמב"ם. ואיננו אתי לידע על מה אדניו יסדו. אבל נ"ל כיון דברוב הימים נסעו לשם רבים מאומות אחרות והשתדכו עמהן. להכי מי מכל זכריהן שיהיה אפשר לו להתייחס שהוא מצרי בן מצרי עד מתן תורה. ולפיכך הו"ל ספיקא. והרי כמו דבממזר אמרינן ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק וכמש"ל. כ"כ במצרי ספיקו מותר מן התורה ואינו אסור רק מדרבנן משום מעלה דיוחסין. וכיון דיש בה ספיקא דפלוגתא של ב' התוספתות ספיקא דרבנן לקולא. ובפרט דהלכה כר"ע מחבירו. ואי משום הקושיא שהקשה בתוספתא דמכילתין דכתיב מקץ ארבעים שנה אשיב שבות מצרים. ע"כ צ"ל דר"ע ס"ל דאע"ג דנתקבצו לארצם. עכ"פ כיון שכשחזרו נתערבו עם האומות האחרות שנתישבו בארצם קודם שחזרו. והמותרים הם רובא דעלמא. בטלו המצריים ברוב. וכל דפריש מינייהו מרובא פריש. וכבעמון ומואב לעיל. וזהו שכתב הרמב"ם דבטלו ד' אומות אלו ברוב אומות העולם. וכל דפריש מרובא פריש. ואין להקשות עכ"פ הרמב"ם דידיה אדידיה. דהכא פסק דאזלינן בתר רובא דעלמא. והרי בהלכות רוצח [פ"ח ה"ו] פסק דלא אזלינן בתר רובא דעלמא. י"ל שאני התם דגלי קרא דלא ניזל בתר רובא דעלמא. דהרי כתיב והיה העיר הקרובה (אל החלל). ואי הוה אזלינן בתר רובא דעלמא. לעולם לא היו מביאין עגלה ערופה. דהרי רובא כנענים נינהו [ועיין רבינו כ"מ שם]. ואת"ל נגמר מינה. י"ל דכבר כתב הר"ן [נדרים דף פ"ח א'] דלא אמרינן הכא רק במסתבר למגמר חד מחבריה. [ועיין תוס' פסחים דף צ"ו א' ד"ה תרי ותוס' חולין דף ק"א ב' ד"ה תלמוד ודו"ק]. אם כן הכי נמי הכא הרי מסתבר דלא נגמר מעגלה ערופה. דהרי בכל התורה כולה אזלינן בתר רובא. ומ"ש רובא דעלמא משאר רובא [ועיין תוס' חולין דף צ"ה א' ד"ה אמר]. מיהו כל הנך משניות מריש פרקין עד הכא. לא שייכי כלל במכילתן. רק איידי דנקט בסוף פרקין דלעיל דקאמר בן עזאי מילתא דשמע בו ביום. נקט נמי כל הנך משניות דגם הם בו ביום נאמרו וכמש"ל. והשתא בתר דאסיק להנך מילי. הדר תנא למילתא במשנה דלקמן דמיירי בטומאת ידים של כתבי קודש:

משנה ה עריכה

תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמא את הידים:    אע"ג שכל מקרא שכתבו תרגום אינו מטמא ידים. הני שאני דמתחלה נתיסדו בלשון תרגום:

תרגום:    שבדניאל עזרא וירמיה [כך כתב הר"ב. ואין להקשות הרי אין בירמיה רק פסוק א' [ירמיה י' פי"א] ומי עדיף מתורה שצריך שיהיה בו עכ"פ פ"ה אותיות [כפ"ג מ"ה]. שי"ל דהכא מיירי במצורף עם פסוקים אחרים שכולן יחד פ"ה אותיות]:

שכתבו עברית:    ר"ל בלשון עברי דהיינו לשון הקודש:

ועברית שכתבו תרגום:    בלשון תרגום. דהיינו לשון ארמי או לשון אחר. אף שכתוב בכתב אשורית:

וכתב עברי:    היינו כתב של האומות היושבים מעבר השני של נהר פרת אף שהלשון הוא לשון הקודש [וה"ה] כל כתב של אומה אחרת רק נקט עברית לרבותא דאע"ג דהלשון צריך דוקא שיהיה עברית אפ"ה כתב עברית פסול:

לעולם אינו מטמא עד שיכתבנו אשורית:    שהתורה הקדושה צריך שתהיה כתובה בלשון עברית ובכתב אשורי' דהיינו הכתב של ארץ אשור והוא המאושר שבכל מיני כתב [שאופן כתיבתו הוא שאין אות מהכתב נוגע בחברתה. ואין בכל אחד מאותיותיו שום התדמות כלל לחברתה ועי"ז תקוני אופן המכתב וקל לכל אדם קריאתו ורחוק מטעות שיובן שום שגיאה בקריאתו]. ולכן הוא. הכתב שבלוחות. וגם בו ניתנה תורה לישראל [תוספתא פ"ד דסנהדרין ועי' סנהדרין דף כ"א ב']:

משנה ו עריכה

אומרים צדוקים:    דע שבימי בית שני היו ב' תלמידים שלא הבינו יפה דברי רבן. ויצאו מהכלל. והתקוממו על ידן ב' כתות רעות בישראל. שהתעו העם מדרך המקובל לנו מפי משה רבינו אבל הם כפרו בקבלה. ופירשו התורה כפי דעתם הנפסדת. כל כת באופן אחר וכולן היו כופרין בתחיית המתים מדאין כתובה בתורה בפירוש. והיה עומד בראש כת א' תלמיד א' ששמו צדוק. ונקראו הנמשכים אחריו ועושין מצות התורה כפי שפירש להם הוא. צדוקים. והכת האחרת היה עומד בראשם תלמיד א' שנקרא בייתוס. שהיה מלמדם הפירוש במצות התורה באופן אחר ונקראו בייתוסים. אבל הקראים כת רעה אחרת היא. שהתקוממה כמה מאות שנים אח"כ בימי הגאונים. ע"י איש א' ושמו ענן שחרה לו שלא מנוהו נשיא. לכן יצא והתפקר וכחש לתורה שבע"פ. ופירש גם הוא התורה כפי הנראה לו. באופן אחר ממה שפירשו צדוק ובייתוס וכל אחת מג' כתות הנ"ל החזיקו באיזה דברים מדברי הקבלה. כל א' וא' כפי הנראה לו והקראים מאמינים בתחיית המתים. לא כב' כתות הראשונים שמכחישין בה ואפ"ה מדכולן מאמינים רק במקרא. דהיינו במה שכתוב בתורה בפירוש. לכך הושאל שם זה לכל א' מהג' כתות. לקרות כולם בשם קראים [ועי' רמב"ם פ"א דאבות]:

קובלין אנו עליכ' פרושים:    ר"ל מתרעמין אנו עליכם פרושים והן חכמי ישראל שנוהגין במצות התורה כפי המקובל לנו פא"פ עד משה רבינו ע"ה. ונקראים בשם פרושים מפני שפורשים את עצמן מע"ה וממאכליהם ואפילו בבגדיהן מחזיקין בהן טומאה. כמדרס. מדאין הע"ה בקיאין בדיני טומאה וטהרה כפי דיני התורה ואינן יודעין להזהר בהן כראוי:

שאתם אומרים כתבי הקודש מטמאין את הידים וספרי הומריס:    ר"ל ספרי אפיקורסים. נוטריקון המירו רם שהמירו אמונתם בהקב"ה שהוא רם ומתנשא. וי"א שהמירם שם מין הוא ונ"ל דהיינו ספרי האמער שהיה בימי שלמה והוא בתעתועיו חיבר כמה שירי עגבים לאלילים. ועדיין הם בעולם כתובין בלשון יוני:

הרי הם אומרים עצמות חמור טהורים:    שעצמות נבילה ושרצים טהורות [כחולין ע"ז ב'] והא דנקט חמור ולא סתם נבילה משום דבמלת נבילה נכלל נמי אדם מת. וכדכתיב והיתה נבלת האדם רק נקט חמור שהוא בהמה המצויה:

ועצמות יוחנן כהן גדול טמאים:    והרי בזה גם אתם מודים. והוא דומה בדומה. לכתבי קודש נגד ספרי מירם שאתם מתרעמין עליהן [ונ"ל דהא דנקט יוחנן כה"ג ולא שום שאר צדיק היינו משום דלא רצה עצמות שום צדיק לדמות עם עצמות חמור ורק עצמות יוחנן כה"ג שלבסוף נעשה צדוקי [כברכות כ"ט א'] והרי בעיניכם צדוקים הוא נחשב לצדיק גדול]:

לפי חבתן היא טומאתן שלא יעשה אדם עצמות אביו ואמו תדוודות:    כפות לאכילה. לזכרו בשעת אכילתו. ומודים היו שמת אסור בהנאה והמינים הללו דרשו טעמא דקרא הכי דמה"ט טימאה כל עצמות אדם משום לא פלוג:

אמר להם אף כתבי הקדש לפי חבתן היא טומאתן:    בתוספתא מפרש דברי ר' יוחנן בן זכאי דהכי קאמר להו. דלהכי גזרו טומאה על כתבי קודש. כדי שלא יעשום שטיחין ע"ג בהמה שרוכב. ור"ל אבל כשיטמא הידים ימנע מלעשות כן מחשש שיטמא ידיו ברכבו עליו. אמנם קיים בהן ענה כסיל כאולתו דהרי היה יכול להשיב להם לפי חיבתן טומאתן שלא יניחן אצל תרומה מדשניהן קודש. ועי"ז יבואו עכברים לתרומה ויפסידוה והרי זהו הטעם האמיתי של טומאת כתבי קודש וכמפורש בפ"ק דשבת ושני טומאות הללו של כתבי קודש לתרומה ולידים הא בהא תליא. ולאחי הגאון מהו' אליעזר זצוק"ל בספרו בית אל להכי לא גילה להם טעם האמיתי מדוודאי גריעי מכנעני שאסור לגלות לי טעמי התורה [כרש"י ר"פ משפטים. וקשה לי מהרמב"ם בפירוש המשניות בפ"ק דחולין. וש"ך י"ד ס"כ סקכ"ד] דבזמן הרמב"ם היה דינן כתינוק שנשבה לבין הכנענים. ומכל שכן בזמן המשנה שלא נשתקעו עדיין כל כך דהרי רבי נתן לאחד מהן לברך ברכת המזון [כחולין דף פ"ז א']. אע"ג שהיה משתוקק לדחותו ממנו [כתוס' שם]. מיהו אפשר לומר דלאו כל הצדוקין שוין. וכן מוכח בסוגיא דחולין שם. דצדוקי אחד אמר ליה לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח. וזה ודאי אפיקורוס גמור הוא דגרע וגרע מכנעני [כע"ז כ"ו ב']. ועוד נ"ל דאע"ג דלא היה אז דינן ככנענים. עכ"פ לא עדיפי מע"ה דאסור ללמוד תורה לפניו [כפסחים דף מ"ט ב'] דע"כ ר"ל דאסור לגלות לו טעמי המצות. שלא יזלזל בה [כע"ז דף ל"ה א'] דאל"כ אדרבה ודאי מצוה ללמדם התורה והמצות. ונ"ל עוד דמה"ט נמי לא רצה ר' יוחנן בן זכאי לגלות להגמון פי' אמיתי של הכתוב [כחולין דף כ"ז ב'] ואמר לאויבי דחיתי בקש. ומה שהקשה הרא"ש והניח בצ"ע למה הביא ר' יוחנן בן זכאי ראיה מעצמות חמור וכה"ג ולא הביא ראיה מעור חמור אע"ג שלא עבדו טהור. ועור אדם טימאו חכמים שלא יעשה מעורות אביו ואמו שטיחין [כחולין פ"ט מ"ה]. ותמהני מאד מה קשה ליה לרבינו. דהרי על הקושיא זו היו יכולין המינין להשיב דעליה אנו דנין. דערבך ערבא צריך. דמאן יימר דחיישינן הכי. אבל השיב להן מן דין תורה שבכתב שמודים בה. וכל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן [כגיטין ס"ה א']:

משנה ז עריכה

אומרים צדוקין:    אגב דאייתי לעיל טענת הצדוקים שהיה להן על טומאת כתבי קודש ותשובת החכמים להן בזה מייתי נמי עוד כמה מיני קובלני של הצדוקים ותשובת חכמים להן עד סוף פרק:

שאתם מטהרים את הנצוק:    בעירה מכלי טהור לטמא. הקלוח ומה שבכלי עליון טהור [כמכשירין פ"ה מ"ט] והרי הקלוח כולו נוגע בטומאה:

שאתם מטהרי' את אמת המים הבאה מבית הקברו':    דמודו ביה צדוקים. מדכתיב אך מעין ומקוה מים יהיה טהור והרי גם הוא ראשו נוגע בטומאה כמו הניצוק. ואפ"ה אינו חיבור ואף דהיו יכולין להשיב דהתם מקום הנגיעה בעצמו טהור. דהרי המים במחובר איני מקבלין טומאה. ואפילו נפל מת לתוכן [כמקואו' פ"א מ"ד]. משא"כ הניצוק ודאי מקום הנגיעה טמא עכ"פ או הוה חשבינן לקלוח המים כולו כגוף אחד. היה אסור לשתות מהמעין בפיו בעוד קלוח המים נוגע בהטומאה:

שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייבין:    כך כתוב בתורה בפירוש בפרשת משפטים כי יגח שור וגו':

ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין:    כדאמרינן בב"ק [פ"ח מ"ד] נשים ועבדים וקטנים פגיעתן רעה וכו' ועל זה היו מתרעמין שיפטר האדון שלהן והרי ק"ו הוא. ומה וכו':

מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם מצות:    נ"ל דר"ל דאע"ג דבשור וחמור. חייב בהן בעלים מצות לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. ושלא ירביעום כלאים ולמען ינוח בשבת עכ"פ אם רואה שהבהמה עושה א' מכל האיסורין הנ"ל מעצמה. אינו חייב למחות והרי אדרבה מותר להעמידה ע"ג עשבים מחוברין בשבת אע"ג שודאי תעקרן ממחובר לאכלן דהתורה אמרה למען ינוח. ואם ימחה בה אין כאן נייחא [כתוס' שבת קכ"ב א'] משא"כ בעבדו ואמתו חייב למחות בהן בשירצו לעשות עבירה. ועוד בהמה אין מצות עשה שתעשה על יד בעליה משא"כ עבדו ואמתו. חייב להשתדל שיקיימו כל מצות עשה שהאשה חייבת בהן [כנזיר דף ס"א א']:

ילך וידליק גדישו של אחר:    והיינו טעמא באמת [בב"ק דף ד' א']:

משנה ח עריכה

אמר צדוקי גלילי:    מגליל היה:

שאתם כותבין את המושל עם משה בגט:    רגילין היה למנות השנים בגט לשנות המושל. משום שלום מלכות. ולכן מתחילין הגט בזה הלשון. בכך וכך למושל פלוני [כגיטין דף פ' ע"א] ומסיימין כדת משה וישראל. וחשבו זה לגנאי למשה רבינו ע"ה שיוכתב שמו למטה משם המושל:

שאתם כותבים את המושל עם השם בדף:    ונ"ל דה"פ דאם היה זה פחיתות למשה רבינו ע"ה להכתב למטה ממושל. ק"ו לשכינה אפילו בשיכתב למעלה מהמושל אבל בדף א' לא היה מן הראוי. ומכ"ש איפכא ובחד קרא אלא ש"מ דאין בזה לא בזיון ולא כבוד כיון דלפי סדר המאמר צריך לכתוב כך וה"נ בגט:

ה' הצדיק:    נקט הך קרא כדי לסיים בטוב:

בועז עריכה

הלכתא גבירתא עריכה