תפארת ישראל על ידיים ג

משנה ידיים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

ידיו תחלות: ופוסלין עוד א' בחולין. ומטמאה א' בתרומה. שחוזר הנטמא לפסול שוב א' בתרומה. ועד ד' בקודש:

וחכ"א ידיו שניות: והכי קיי"ל [רמב"ם פט"ז ה"ח ופ"ח מאהט"ו ה"ב]. וטומאה זו וכן אינך טומאות ידים דחשיב בפרקין [ולהרמב"ם ולר"ב לבר מכתבי קודש שג"כ מטמאין הידים. כמשנה ב']. כולן מד"ס. וגזירות קדומות הן קודם שגזרו על הי"ח דבר [בפ"א דשבת]. רק שבהי"ח דבר גזרו גם על כל סתם ידים. שלא ידע בהן שום טומאה. שג"כ יהיו כשניות לטומאה. כשלא שמרן מטינופת. ופלוגתייהו דר"ע ורבנן הכא. מדגזרינן ידו אטו גופו. ר"ע סבר ידיו כגופו שוינהו רבנן. ולהכי הו"ל ראשון. ולחכמים הנך ידים כסתם ידיים דעלמא שוינהו. והו"ל שניות [כחולין ל"ג ב']:

כל המטמא בגדים בשעת מגעו: כגון הנוגע בזב או זבה וחבריהן. או במשכב ומושב שלהן. או במעיינותיהן. דכל הנוגע בחד מהנך מטמא בגדים וכלים שנוגע בהן אז [כפ"ה דזבים מ"ו וז']:

להיות תחלות: דאף דהנוגע הנ"ל אפילו קודם פרישתו מטומאה אינו מטמא אדם [וכ"ח]. עכ"פ מטמא את הידים שנגע בהן. אפילו לאחר שפירש מהטומאה [כרפ"ה דזבים]. ונ"ל דפלוגתייהו. דלר"ע כיון דהמגיע הי' קודם פרישתו אהט"ו. גזרו בכל הנוגע בו. אטו נוגע באהט"ו אחרת. ולחכמים דין הנך ידים ככל סתם ידים שהן שניות. וכדמסיק בתשובתן לר"ע. ומשום הכי פליג להו לב' בבי. משום דבכל חדא איכא טעמא אחרינא לר"ע:

חוץ מזה: ר"ל באמת אי אפשר בשום מקום שיהיו הידים ראשון. רק בנטמא גופו באהט"ו. ואז כל גוף הנטמא נעשה אהט"ו. חוץ מזה דמפלגינן בה. דטעמא אחרינא איכא גבה. במכניס ידיו לבית המנוגע גזרינן ידיו אטו גופו. וידים שנגעו במטמא בגדים. גזרינן אטו נוגע באהט"ו אחרת. משא"כ בשאר טומאות שגזרו בידים. ליכא למגזר כה"ג:

האוכלין והכלים שנטמאו כמשקין: והרי חכמים גזרו דכל הפוסל תרומה דהיינו שני. ואפילו סתם ידים שהן שניות. מטמאין משקין להיות תחלה [כפרה פ"ח מ"ז]. והיינו משום דמשקין עלולין לקבל טומאה בלי הכשר [כפסחים י"ח ב']. וגזרותו דמשקין טמאין לא די אוכלין. אלא גם כלי שנגע בהמשקין. יהיה שני. משום גזירת משקין זב וזבה. ושניהן מי"ח דבר [שבת דף י"ד ב']:

וחכ"א את שנטמא באב הטומאה: ר"ל כל דבר שנטמא באב הטומאה. שנעשה עי"ז ראשון:

מטמא את הידים: להיות שניות. בין שהיה הנוגע אדם או כלי או אוכל:

בולד הטומאה: ר"ל אבל כל דבר שנטמא מאב הטומאה בן שהוא כלי או אוכל אינו חוזר ומטמא את הידים כלל וטהורין לגמרי:

אמרה לו נכנסו ידי לאויר כלי חרש: הטמא. ואע"ג שבקל תרחץ ידיה. י"ל דמיירי שכבר נגעה אח"כ בטהרות:

אמר לה בתי ובמה היתה טומאתה: כלומר במה היה נטמא הכלי חרס. באב הטומאה או במשקין [דמשאר ולד אי אפשר לכלי לקבל טומאה]:

ולא שמעתי: ר"ל ומה השיב לה לפי תשובתה. מדהוכרחת לילך משם. ואח"כ שכח לשאול לאביו האיך דן:

אמרו חכמים מבואר הדבר: מאחר שהוצרך לשאל לה. דאי גם כשנטמא בולד הטומאה מטמא הידים. לא הי' צריך לשאל במה נטמא הכלי חרס. ואיהו סבר דעדיין יש ספק אולי שאלה אם היה טומאת הכלי מספק. דא"כ הו"ל בידים ספק דרבנן ולקולא. דאע"ג דבוודאי מגע וספק בהטומאה שורפין התרומה [כטהרות פ"ה מ"ה]. הכא בידים יש להקל. ולרבנן אין חילוק:

משנה ב

כל הפוסל את התרומה: ר"ל כל דבר שהוא שני לטומאה. דאז פוסל התרומה שנגע בו:

מטמא את הידים להיות שניות: דברי ר' יהושע הוא. וכדמסיק. [אבל לרבנן לעיל. הא קאמרי דהנטמא בולד אין מטמא לידים. דאין שני עושה שני]. ולפיכך היד וכו':

וחכ"א אין שני עושה שני: תפסל גם היא תרומה שתגע בה. דהרי גם היד הטמאה הראשונה פוסלת לתרומה. ואע"ג דבאוכל אוכל שני מודו כ"ע שהוא שני [כפ"ב דטהרות מ"ב]. התם בפסול גווי'. אבל הכא רק בפסול מגע קאמר דאין שני עושה שני לפסול תרומה. מיהו מודים שעושה שלישי בתרומה לפסול את הקדשים [כטהרות פ"ב מ"ד]. והשתא לרבנן אין הפוסל את התרומה מטמא אלא יד אחת. שתהיה שלישי לחזור לפסול במגע לקדשים. אבל לתרומה, אין שני מטמא אפילו יד אחת. דהרי לא נעשית רק שני. ולר' יהושע דס"ל שני עושה שני. מטמא אפילו מאה ידות שנגעו זה בזה וכולן שניות ופוסלות לתרומה [רב"א. וכך פירש גם הרמב"ם. ופסק כחכמים [בפ"ח מאהט"ו ה"ז ]. ולר"ש ולרא"ש מדאיצטריך למתני היד מטמאה חברתה. והרי כבר נכלל בכללא דרישא דכל הפוסל את התרומה וכו'. אלא ע"כ דהא דקאמר היד מטמא חברתה. שתפסל חברתה לקודש מיירי. אבל לתרומה אין יד מטמא חברתה גם לר' יהושע [כחגיגה פ"ג מ"ב]. ולא זכיתי להבין. דא"כ לא פליגי חכמים רק ארישא. ולמה הפסיק בדין יד מטמאה חברתה באמצע. אלא לעולם לתרומה קאמר. ואפילו הכי קמ"ל דאפילו בסתם ידים שאין בהם טומאה מדאורייתא. אפ"ה מטמאה חברתה]:

אמר להם והלא כתבי הקדש שניים: כך גזרו עליהן בי"ח דבר [כשבת י"ד א']:

מטמאין את הידים: לכ"ע כלקמן משנה ה':

אמרו לו אין דנין דברי תורה מדברי סופרים: דכתבי קודש שיטמאו הידים מד"ס הוא מי"ח דבר. וכ"כ טומאת ידים מד"ס הוא. דב"ד של שלמה המלך ע"ה גזר דסתם ידים יפסלו לקודש. והדר גזרו בי"ח דבר שיפסלו הידים גם לתרומה. ואידי ואידי מד"ס נגזר [כשבת ט"ו א']. ואין ללמוד מה מצינו בגזירתן. דבכל דבר ודבר. לפי הנראה להם שהוא הצורך גזרו. ואין למדין זה מזה. [והא דלא קאמרינן בקיצור אין למדין ד"ס מד"ס. נ"ל דה"ט משום דסד"א דהא דאין דנין ד"ס מד"ס היינו רק לחומרא אין דנין. וכגוונא דידן ר' יהושע הכא. להכי נקט כולה גוונא דאין דנין דאית בהי נמי שאין דנין ד"ת מד"ס דוודאי לא ס"ד דרק לחומרא אין דנין. אבל לקולא דנין ד"ת מד"ס אלא ע"כ דבכולהו גוונא בין לקולא בין לחומרא אין דנין רק ד"ת מד"ת בי"ג מדות דר' ישמעאל ול"ב מדות דר' יוסי הגלילי]:

משנה ג

רצועות תפילין עם התפילין: תפילין פשיטא דמטמאין ידים. ולא יהיו אלא כפרשה שבתורה שכתבה על גליון. וכמשנה ה'. אלא ה"ק דרצועות דוקא כשמחוברין עם התפילין מטמאו ידים [כך כתב עטרת ראשי אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ול"מ הוא. דאי משום הא לא אריא. די"ל דתפילין דנקט היינו לאו דנגע בפרשה. רק בקציצה. וכדפליגי בתוספתא בפרקין. דלר"ש התם בנגע ברצועות טהור עד שיגע בקציצה. והיינו כר"ש דהכא בסיפא. ולר' יוסי שם גם הנוגע בקציצה טהור. עד שיגע במזוזה [היינו הפרשיות שבתוך הקציצה. וכך פי' רש"י [שבת דף ע"ט ב']. אמנם מדקאמר הכא מלת עם. ודאי משמע כדברי עטרת ראשי זצוק"ל. דדוקא בעודן מחוברין בתפילין מטמאין את הידים. וכן מצאתי מפורש בסוגיא דשבת הנ"ל. עם התפילין מטמאין את הידים. בפני עצמן אין מטמאין את הידים]:

אינן מטמאות את הידים: אפילו בעודן מחוברין בקציצה:

משנה ד

גליון שבספר שמלמעלן ושמלמטן: וכ"ש שבין דף לדף. שיש קדושה בב' צדדיו. דצריך הסופר להניח גליון בס"ת ב' אצבעות בין דף לדף וג' אצבעות למעלה וד' אצבעות למטה [וסי' בגד י"ד רע"ג] ונקט גליונות וכ"ש הס"ת עצמה דמטמא הידים חוץ מספר עזרא [ככלים פט"ו מ"ו]:

שבתחלה: דבכל ספר צריך גליון בתחלתו ובסופו. דאם כתוב רק התורה לחוד. צריך להניח גליון בתחלת הספר כדי היקף כל הספר כדי שלא יהא מבחוץ הקלף שכתוב עליו התורה בעבר השני דמסופו לתחלתו הוא נגלל כמו מזוזה. ובסוף הספר צריך להניח גליון רק כדי היקף עמוד. דצריך שיהיה מחובר בו עמוד בסופו. כדי שיהיה יכול לגללו מסופו לתחלתו. וכן כשכתוב רק חומשין כך דינן. אבל כשכתוב כל תנ"ך בכריכה אחת צריך איפכא כדי היקף עמוד בתחלתו וכשיעור היקף כולה בסופא משום דגנאי היא שתהיה תורה מבחוץ. להכי מתחלתו לסופו נגלל [ב"ב דף י"ד]. וכל זה בשלא נכתב בכל דקדוקי דיני ס"ת. דכל הנך אינן עשויין רק ללמוד בהן בבית הספר. ואין בהן קדושת ס"ת [כב"ב י"ד א' ורמב"ם פי"ז מהלכות ס"ת הי"ד וט"ז ורפ"י]. ולפיכך היה מותר ליגע בקלף. וסגי משום הכי בעמוד א' כדי לגלול עליו. וגם מדאין חייב בכבודה כל כך. להכי כשסיים לימודו בו. היה גוללו יחד ומניח לפעמים בלי מטפחת ורשאי. לפיכך היה צריך בתחלתו לכל הפחות גליון כדי היקף כל הספר. דזה גנאי יתירה. כשגוף הקלף יהיה לצד חוץ. אבל ס"ת שנכתבה בקדושה כתקנה. העשויה לקרות בה בצבור. יש בה קדושה יתירה. דאסור לאוחזה ערום [כמגלה ל"ב א']. ולפיכך עושין לה ב' עמודים. וגם מדחייבין לכבדה ביותר. לפיכך אינו מעמידה ערום בארון. רק עושין לה מטפחת. ולפיכך ג"כ א"צ בראשה ובסופה גליון רק כדי לגול על העמוד לחברו בה. ורק הס"ת שהיתה מונחת בארון לק"ק. מדאינה עשויה לקרות בה. דהרי אסור לכנוס לק"ק. להכי לא היה בה רק עמוד א'. גם היתה מונחת בלי מטפחת כדמוכח בש"ס [ב"ב דף י"ד א']. ומ"ש [בי"ד רפ"ח] שצריך שירחיק בין כל עמוד לדף רוחב ב' גודלין. בש"ס שם אין זכר מזה. אלא אדרבה אמרינן התם דמניח בתחלתה ובסופה כדי לגול על העמוד. ותו לא. וגם הרמב"ם [פ"ט מהלכות ס"ת הי"ד] לא כתב אלא שירחיק בין העמודים והדף. וסתמא היינו קצת. ולא ב' גודלין. אבל כך מסתבר כרבינו ב"י. כדי שיהיה רוחב גליון זה כרוחב שאר הגליונות שבין כל דפי התורה [כי"ד רע"ג]. ונקט הכא הנך לרבותא. דאף שאין קדושתן חמור כל כך כס"ת מטמאין ידים. וכ"ש ס"ת דקדישא טפי:

עד שיעשה לו עמוד: דאז כבר נכלל גליון ההוא בקדושת הספר. אבל מקודם לכן שעדיין חול הוא ויכול לחתכו ולכתוב עליו דברי חול. דס"ל דמקמי הכי הו"ל כהזמנה דלאו מילתא היא [כסנהדרין מ"ח א'] ורק באזמני' לקדושה עצמה כהזמין קלף לכתוב עליו ס"ת תפילין. הזמנה מילתא [הר"ן שם וא"ח מ"ב]. משא"כ הכא דאזמני' רק לתשמיש קדושה. ולרבנן הכא שאני מדכבר מחובר לקודש:

משנה ה

בפרשת ויהי בנסוע הארון: דז' ספרים הם בתורה וע"ש חצבה עמודיה שבעה. שזה המקרא נאמר על התורה. והיינו משום דספר במדבר נחלק לג' ספרים. דויהי בנסוע שמחולק לפניו ולאחריו בב' נוני"ן הפוכין הוא ספר בפני עצמו. ועי"ז ב' החלקים שלפניו ושלאחריו נחשבו כב' ספרים [כשבת ק"ג]:

מגילה: ר"ל יריעה של ס"ת. דאל"כ אסור לכתוב קצת מהתורה כשאינו לכל הפחות חומש שלם. ואפילו לתינוק ללמד בו, אסור [רמב"ם פ"ז מהלכות ס"ת הי"ד]:

כל כתבי הקדש: היינו נביאים וכתובים כשכתובים בגופן ולשון שלנו. ואפילו בכתב פרשה לתינוק להתלמד בו. אע"פ שאינו רשאי, מטמא הידים. אבל שאר ספרים אפילו סדרי תפלות שיש בהן שמות שאינם נמחקים. אין מטמאין הידים [עיין רמב"ם פ"ט מאהט"ו]:

מטמאין את הידים: ואף שלא נמנה בי"ח דבר בפ"ק דשבת רק שיפסלו תרומה. תרוייהו חדא גזירה נונהו. דמדפסלו תרומה. החמירו בהן גם כן שיטמאו הידים:

שיר השירים וקהלת: אע"ג דכבר נכלל בכתבי קודש דכבר תנא להו. הדר נקט הנך לאשמעינן פלוגתא דאית בהו:

וקהלת מחלוקת: דלא נאמר ברוח הקודש. רק חכמת שלמה המלך ע"ה היא:

ושיר השירים מחלוקת: גם הוא מודה שאינו ח"ו שירי עגבים רק משל על אהבת הקב"ה וישראל. רק דסבירא ליה דשלמה מפי עצמו חברו ולא ברוח הקודש:

מקובל אני מפי ע"ב זקן: היינו הסנהדרי גדולה שהיו ע"א. ועוד מופלא שבב"ד ע"ג כולם. ובל"א פרעזוס [ועיין מ"ש סנהדרין פ"א סימן מ' וזבחים פ"א מ"ג]. ונקט לשון יחיד לומר שכולם הסכימו לראש המדבר שם. וי"ג זקנים:

ביום שהושיבו את ר"א ב"ע בישיבה: שהיו נאספין שם כל חכמי הדור מגדול ועד קטן. מה שלא היו מורשה להן מקודם [ברכות כ"ח א']:

שאין כל העולם כלו כדאי: כלומר לא היה בדרי עולם קדושה דיה כפי הראוי ביום וכו' ואמר בכ"ף הדמיון כדאי. דבאמת היה בה אז די [דבימי שלמה אשלים סיהרא]. ולולא זה לא היה ניתן להם שיר השירים. אלא אעפ"כ היה בהן קצת חסרון בקדושה עדיין. עד שנדמה שאינו די. ולכן לא נתגלו הסודות הקדושים הטמונים בו. וניתן רק דרך משל:

א"ר יוחנן בן יהושע: נ"ל דיהושע זה הוא יהושע בן קפוס שהיה חותנו של ר' עקיבא [כשבת קמ"ז א']. ונ"ל עוד שהוא שם העצם של בן כלבא שבוע שהוה חמיו של ר' עקובא [ככתובות ס"ב ב']. רק שם הכינוי שלו היה בן כלבא שבוע. דכל הנכנס לביתו רעב ככלב יצא שבע [כגיטין נ"ו א']. ונ"ל עוד דאחר מותו גם בן ר' עקיבא נקרא יהושע על שם זקנו כנהוג. ולכן מצינו לרבי עקיבא שהיה לו בן שנקרא יהושע [כפסחים קי"ב א' ושבועות ד"ו א']. אבל אי"ל דיהושע זה לאו היינו כלבא שבוע. רק חמיו אחר של ר' עקיבא. דלא מצינו אשה לר' עקיבא רק בת כלבא שבוע. ואחריה אשת טורנוסרופוס הרשע דנתגיירה ונסבה ר' עקיבא [כע"ז דף כ' ע"א]:

בן חמיו של ר"ע: הוא היה חותנו של ר' עקיבא [ככתובות ס"ג א']:

כדברי ב"ע: ר"ל כדברי ר"ש בן עזאי כך הוא שמעולם לא היה חילוק בפלוגתתן בין קהלת לשיר השירים. אלא שמתחלה נחלקו בשניהן אם הן קודש ואח"כ נמנו וגמרו ששניהן קודש: