תפארת ישראל על אהלות יז
משנה אהלות, פרק י"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
<< · תפארת ישראל · על אהלות · יז · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכין עריכה
משנה א עריכה
החורש את הקבר: שחרש מקום הקבר וממנו ולהלן לכל רוח:
הרי זה עושה בית הפרס: מלת פרס לשון התפשטות הוא. כמו ויפרוש האהל על המשכן. ובלשון חכמים נכתב בסמ"ך. כמו פורס מפה ומקדש. והכא ר"ל שע"י שחרש הקבר התפשטה הטומאה מהקבר לכל סביביו. א"ג דמלת פרס לשון שבירה הוא. כמו פרוס לרעב לחמך. כמו כן ה"נ ע"י שחרש חיישינן שנשברו ונתפרפרו עצמות מהקבר. ונתגלגלו להלן מהקבר. ולהכי כל עפרות השדה מטמא במגע ובמשא. אבל לא באהל. דחיישינן לעצם כשעורה שמא מעורב שם. ואפי' קבור המת בארון או משוקע תחת רגבים ורובדים. ואפי' תחת ק' אמה. אפ"ה כשחרש ע"ג הקבר עושה בית הפרס. דלא פלוג רבנן. אבל בחרש ע"ג גופו של מת אין עושה ביה"פ. דהא חזי ליה החורש ויהא נזהר מלגרור העצמות עם המחרישה [כלקמן במשנה ותוספתא פי"ד]:
מלא מענה: ר"ל כתלים בעהטען בל"א שרגילין לעשותה באורך ק' אמה. דהיינו ק' אמה לכל צד מהקבר [כרמב"ם פ"י מטו"מ] דכשהתחיל לחרוש מהקבר ולהלן אז רק עד ק' אמה טמא משום חשש ביהפ"ר. אמרו חכמים דרק עד שם אפשר שיתגלגל עצם כשעורה מהקבר עם עגלת המחרישה. אבל מה שחרש מהקבר מק' אמה ולהלן טהור:
בית ארבעת סאים: והיינו משום דשיעור המקום הצריך לזרוע שם סאה גרעינין הוא נ' על נ' אמה. נמצא דק' על ק' לכל רוח הוא בית ד' סאין סביבות הקבר כזה* ולהכי כשיחרוש מהקבר בכל המרובע הזה טמא המקום שהחריש. אבל מה שלא חרש בהמרובע הזה טהור. ונ"ל דהק' אמה מאמצע הקבר הוא מודד דאל"כ ע"י אורך הקבר ורחבו יתרבה מדת האורך והרוחב שלחוץ יותר מר' על ר' אמה. ועוד הרי נתת דבריך לשיעורין. דיש ארוך או רחב יותר מחבירו ועוד דא"כ יהיה מדידת הר' אמה שממול אורך הקבר מתפשט להלן טפי ממדת הר' אמה שממול רוחב הקבר ולא יהיה רבוע אמיתי ר' על ר' אמה:
במורד: ר"ל כשחרש מהקבר שלמעלה בשפוע ההר. ס"ל לר' יוסי דחיישינן באותו צד המשופע להולכת עצם כשעורה עד כדי שיעור זריעת ה' סאין. והוא להלן מהקבר קי"א אמה וג' רביעיות אמה בקירוב אבל רק נגד שיפוע ההר שחרש חושש כן. אבל כשחרש מהקבר בקרקע שוה מודה ר' יוסי לת"ק דשיעורו הוא ק' על ק' לכל רוח דרק במורד פליג דע"י שהמקום משופע חיישי' שתוליך המחרישה העצם טפי להלאה. ורק משום לא פלוג לא מחלקינן בין משופע הרבה או מעט ולת"ק משו' לא פלוג לא מחלקינן לקולא בין שחרש במקום מדרון או בקרקע שוה. דכיון דטומאת ביה"פ מדרבנן לא מחמרינן במדרון טפי מבקרקע שוה [ככתובות דכ"ח ב']:
אסוקי מלתא דת"ק הוא. וה"ק במד"א בחורש בשוה או דרך מורד אבל בחורש דרך מעלה מהקבר שלמטה נותן וכו':
עד מקום שיצמחו שלשה כרשינין זו בצד זו: מנהגן היה בכמה מיני זרעים. לחרוש ולזרוע ביחד. דהיינו שבעגלת המחרישה היה בית קבול אחורי הקנקן. וקנקן הוא יתד הברזל שחופר הארץ והב"ק שאחוריו נקרא בורך [ככלים ככ"א מ"ב] ונותן גרעיני הזרע תוך הבורך. וכשיתנועע העגלה בעת חרשו. יתגלגלו ויצאו הגרעינין אחת אחת מתוך הנקב שבקרקעית הבורך ויפלו לתוך העפר שנחפר מהקנקן ואולם לבסוף כשיתמעטו הגרעינין תוך הבורך לא יפלו הרבה גרעינין תכופים. והיינו דקאמר הכא עד המקום שיצמחו וכו'. ור"ל במקום שיפסקו ליפול שם ג' גרעינין תכופים. שם כלה טומאת ביה"פ כשחורש בהר:
ר' יוסי אומר במורד: יש לדקדק דמלת במורד לר' יוסי מיותר לגמרי. דהר אפי' להרא"ש הנ"ל סי' ה'. כבר שמעינן לר' יוסי ברישא דיש טומאת ביה"פ לחורש במורד. ותו דהרי בשוה לכ"ע יש ביה"פ. א"כ למה שבק ר' יוסי שוה ונקט רק מורד. אמנם לפי' הרמב"ם הנ"ל סי' ה' יתישב שפיר דנקט כך הכא לא לאשמעינן גוף הדין דבמורד יש ביה"פ. אלא לדיוקא נקטי' דלא תטעה לומר דר' יוסי לעיל בתרתי פליג. ומחמיר טפי מת"ק. להכי קאמר הכא מלת במורד ר"ל רק במורד מחמירנא טפי מת"ק. ואצטריכנא בית ה' סאין. והיינו משום דמסתבר להחמיר במורד טפי מבשוה. אבל במעלה מקלינא טפי מת"ק ואמינא דאין שם דין ביה"פ כלל. דכשיחרוש במעלה ננערת המחרישה מיד. ואם יש שם עצם מיד נופל ויוצא:
משנה ב עריכה
היה חורש: מהקבר:
או בגדר: שהוכה עגלת המחרישה בכח בסלע שתחת העגלה. או בגדר שבצד העגלה. ונתנער עי"ז העפר מתוכה:
או שניער המחרישה: שניערה בכוונה מהעפר שבתוכה:
עד שם הוא עושה בית הפרס: וקמ"ל סלע וגדר דלא מבעיא סלע דמדלא חזיא ליה אפשר שהכה בכח ונתנער. אלא אפי' גדר דחזי ליה בצדו. ומסתמא מתרחק ממנו. ולא היתה ההכאה חזקה כל כך אפי' תלינן שנתנער. וקמ"ל תרווייהו אע"ג דנתנער העגלה בלי כוונה אפ"ה לא חיישינן שלא נתנער יפה וקמ"ל ניער אף שלא הוכה בכח כבסלע וגדר אפ"ה לא חיישינן שלא נתנער עצם מהעגלה:
בית פרס עושה בית פרס: אם חזר וחרש מתוך הק' אמה שכבר נטמאו. שוב משם ולהלן ק' אמה או פחות. הו"ל גם חרישה שניה כחורש מהקבר. וטמא שוב עד ק' אמה. ואע"ג דבהחורש מהקבר בפעם א' מודה דאינו מטמא רק עד ק' אמה. ה"ט דהתם כך שיערו חכמים שכל העצמות שתפסה העגלה עמה אינה גוררתן רק עד ק' אמה. אבל כשהתחיל לחרוש מתוך ביה"פ ותפסה העגלה שוב עצמות שנגררו לשם מהחרישה ראשונה חוזרת וגוררתן משם שוב עד ק' אמה:
וחזר וחרש חציה: דהיינו נ' נ' אמה. אף שהפסיק ונח באמצע הק' אמה:
וכן הצדדין: ר"ל או אם אפי' אחר שהפסיק אחר חרישת הנ' אמה הפך פני העגלה לחרוש למן הצד כמין גאם כזה* דחרש מהקבר נ' אמה ממערב למזרח. ומקצה הנ' אמה הפך העגלה. וחרש משם מצפון לדרום שוב נ' אמה:
הרי זה עושה בית פרס: דאף שהפסיק ונח בינתיים. או שנ' אמות הראשונים לא היו מכוונים לאותו רוח שהיה חרישת הנ' אמה האחרונים אפ"ה יש בכל הק' אמה דין ביה"פ:
חזר וחרש ממנה ולחוץ אינו עושה בית פרס: דאפי' אם אחר שחרש נ' אמה חזר וחרש מאמצעית החרישה דהיינו למשל מקצה נ' אמה מהקבר שוב נ' אמה למן הצד. אפ"ה מטהר ר' יהושע. ונ"ל דטעמיה מדמחש' כס"ס שמא לא נגרר כלל מהקבר בחרישה ראשונה ואת"ל שנגרר לקצה הק' אמה הראשונים. עכ"פ שמא לא חזר ונגרר משם שוב להלן משם למקום אחר:
משנה ג עריכה
החורש מלטימיא: להרמב"ם הוא מלה מורכבת מלא טמיא. ור"ל חפירה מלא עצמות. [ול"מ היה נ"ל שהמ"ם שבראש המלה מלטמיא. הוא משמש כמלת מן כהמ"ם שבמלת מצבירת ומלת משדה. וא"כ יהיה שורש המלה לטמיא. וחרש מהלטמיא ולהלן]:
מצבירת העצמות: ר"ל או שאין העצמות בחפירה. רק הם צבורין כגל על פני הקרקע. וזה חרש על גבן. והרי זה מלתא דלא שכיחא דאין לך אדם שמבזה מתים כל כך. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרי בה רבנן [כביצה י"ח א']. ותו מדחורש על עצמות גלויי'. הרי וודאי ישגיח שכל עצם שיתאחז בהעגלה ינערו. ולא גזרו בה רבנן [הר"ש סוף משנה א']:
משדה שאבד הקבר בתוכה: דהו"ל ס"ס. שמא לא חרש במקום הקבר. ושמא לא נאחז עצם בעגלה. דהרי אינו יודע מקום הקבר ומיירי שלא חרש כל השדה כולה:
או שנמצא בה קבר: ר"ל או שחרש השדה. ואח"כ מצא בה קבר. ואע"ג דודאי נחרש הקבר מדחרש כל השדה. אפ"ה לא גזרו בה רבנן. כדי שלא הרבות טומאה בכל קרקעית א"י. דאל"כ כל מקום שימצא שם עצם מת בשדה. יטמאו כל השדה כולה. ולרמב"ם מיירי שלא נחרש הקבר. ואפ"ה קמ"ל דלא חיישינן שהיה עוד שם קבר במקום שנחרש השדה:
החורש את שאינו שלו: מהרמב"ם משמע לכאורה דהטעם הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו [כחולין ד"מ ע"ב]. מיהו א"א לומר כן. דוכי ס"ד שהזורק חלב לתוך קדירת חבירו לא יאסרנו [וכקושיית תוס' יבמות דפ"ג ב']. אע"כ דהא דאין אדם אוסר את שאינו שלו היינו רק באיסור התלוי במחשבת הפועל. משא"כ הכא עיקר האיסור הוא משום גלגול עצם כשעורה. ומ"ש בשלו או בשל חבירו. אלא נ"ל כוונת רבינו. משום דמצד הדין טהור לגמרי. מדאין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כנדה פ"ח מ"א] ואיכא נמי ס"ס. שמא לא נתפרר עצם למקום הלוכו. ואת"ל שבא עצם לשם אולי לא הסיטו המהלך שם. אלא רק מטעם קנסא טימאו השדה. מדביזה המתים. או משום שע"י חרישתו אפשר שיתפררו העצמות לשם. ותתרבה הטומאה בא"י [ועי' לקמן סי' כ"ב]. וכיון דזה חרש שדהו בלא דעתו. לא ס"ד דנקנס עי"ז לבעל השדה:
וכן עובד כוכבים שחרש: אפילו בשדה שלו. ונ"ל משום דסתם עובדי כוכבים גזלי ארעתא נינהו [כסוכה ד"ל ע"א] הו"ל כחורש בשאינה שלו:
שאין בית פרס לכותיים: אע"ג שאין סתמן גוזלי קרקע. וכ"ש עובדי כוכבים:
משנה ד עריכה
שדה בית הפרס על גבי טהורה: שב' שדות היו במדרון ההר הטמאה למעלה והטהורה למטה:
אפילו אדומה והלבינוה: שהיה עפר הטהורה אדומה. וכששטפו הגשמים עליה מהטמאה שהיתה לבנה נתלבנה הטהורה. או איפכא:
או לבנה והאדימוה אין עושה אותה בית הפרס: דלא גזרו טומאה על עפר ביה"פ רק כשמחוברת עפרה בגוש שגדול כפיקה [כבכורות דכ"ב א'] וגם אז רק כשהגוש כברייתה ולא כשנגבל אח"כ יחד כפיקה [כלעיל ספי"ז]. ואע"ג דאפי' בחרש מסוף הק' אמה. מטהרינן לעיל. נ"ל דקמ"ל הכא אפי' הציף העפר מתוך הנ' אמה של חרישה:
משנה ה עריכה
שדה שאבד קבר בתוכה: שאין ידוע היכן מקום הקבר ולכן כל השדה מטמא במגע ומשא ואהל [כפי"ח מ"ג]:
מכוון כנגד פתחו של בית: שהפתחים מכוונין ממש זה תחת זה. ושוין נמי ברחבן. או שפתח חדר התחתון רחב טפי מהפתח של עליה. אבל לא איפכא:
עליה טהורה: ממ"נ אם הקבר תוך הבית. הרי תקרת הבית חוצץ. ואין הטומאה מתפשטת מהבית לעליה מדהו"ל אהל ע"ג אהל. [ועי' בקרית ארבע]. ואם הקבר תחת מפתן פתח הבית. ובקעה הטומאה לתוך חלול פתח התחתון [ועי' לעיל ספי"ב] הרי אף שע"י המשקוף שעל חלול פתח התחתון התפשטה הטומאה מחלול הפתח לתוך הבית. אפ"ה עכ"פ העליה טהורה. דתקרת הבית התחתון והמשקוף עצמו חוצצין שלא תבקע הטומאה למעלה מהם. ואם הקבר תחת הכותל. הרי הטומאה בוקעת ועולה רק כנגדה. והחדר התחתון וגם העליה שניהן טהורין. דדוקא כשהטומאה עצמה תוך הכותל. הרי כל העליות שע"ג טמאות [כרפ"ז] ולא כשהטומאה תחת הכותל [ועי' פ"ו מ"ג ומ"ו]. ועוד י"ל התם הכותל הוא תחת חלול העליה. משא"כ הכא:
עליה טמאה: ר"ל ואם פתח העליה רחב טפי מפתח הבית. או שאין פתח העליה מכוון ממש ממול פתח הבית שלמטה ממנו. ולהכי יש שפיר לחוש שמא הקבר תחת הכותל נגד פתח העליה במקום שאין פתח הבית תחתיו. ובקעה הטומאה לתוך פתח העליה. ופשטה שם מתחת משקוף של עליה. להעליה עצמה:
עפר בית הפרס ועפר חוצה לארץ: או או קתני. דכל חד מהנך מטמא במגע משא ואהל:
שבא בירק: שהיה דבוק עפרן בשרשי הירק. ולא נדבק בכל קלח בפני עצמו כשיעור גוש של פיקה והוא כשיעור חותם המרצופין:
מצטרפין בחותם המרצופים: אם העפר שבכל הקלחין יחד הוא כשיעור חותם מרצופין. דהיינו אמתחת סחורה ששולחין מרחוק מצטרף לטמא עכ"פ במשא [אבל המגע כבב' גופים. ודאי אינו מצטרף ועי' פ"ב מ"ז]. ובהא פליג על ר"מ לעיל [ספי"ג]. דלר"מ דוקא בנדבק יחד כפיקה. אפי' שלא הי' דבוק מתחלה כברייתה טמא. ולר"א אפילו עדיין מפורר מצטרף ומטמא. ונ"ל דלר"א נמי רק כשהקלח מצרף שיעור כפיקה:
והיו בהם כסאה וכסאתים חותמות: ר"ל לפעמים היו בהן סאה ולפעמים סאתים עפר. ונ"ל דנקט סאה ג"כ לרבותא דלא תימא דלהכי לא חשו בסאתים מדהוא מלתא דלא שכיח שיהיה כל כך עפר בחותם. להכי קמ"ל סאה. דאפי' בכה"ג דשכיח. אפ"ה לא חששו בו. וקמ"ל סאתים דאע"ג שהיה עפר מרובה אפ"ה לא חששו שמא ברבויו יצטרך לבדוק אחר עצם כשעורה שודאי מעורב שם:
ולא חשו להם חכמים משום טומאה: מדלא היה בכל א' גוש כפיקה בברייתו. והיינו כחכמים דר"א: