תפארת ישראל על אהלות ג

משנה אהלות, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל המטמאין באהל: שנשנו רפ"ב:

ר' דוסא בן הרכינס מטהר: ר"ל כל מה שבאהל טהור. דס"ל לר"ד דכל שאין בהן השיעור שלם אינו מצטרף. מיהו נ"ל דס"ל לר"ד. דבהנך שהמשוער הוא מגוף א' בנחלקי סגי אף שמונחים סמוכים מאד יחד וכשהמשוער אינו מגוף א' כגון תרווד רקב ורובע עצמות צריך שלא יהיו נוגעים יחד:

כיצד: נקט כיצד. דקמ"ל דלרבנן דר"מ לאו דוקא במת ובטומאת אהל לחוד ס"ל לר"ד דאמצ"ט אלא גם במטמאי מגע ומשא שבכל המטמאין ס"ל לר"ד דאמצ"ט. והא דנקט פלוגתייהו באהל היינו לאשמעינן רבותא אליבייהו דרבנן דאפי' באהל שיש לומר שהמקום שמאהיל על חצי זית זה אינו מאהיל על זה. אפ"ה ס"ל לרבנן דמצטרף [ואפשר ד"ה. כוונת רש"י שהבאנו בבועז לעיל ודו"ק]:

הנוגע בכשני חציי זיתים מן הנבילה: ה"ה בב' חצאי עדש' משרץ. או בב' חצאי שיעור משאר טומאות. רק נקט נבילה. מדבעי למנקט צירוף משא. ונבילה הוא המצוי טפי משאר דברים המטמאין במשא:

הנוגע בכחצי זית ומאהיל על כחצי זית: מאהיל דהכא וכ"כ בכולה רישא דפליגי בהו ר"ד ורבנן. מיירי בטומאה רצוצה. דהיינו שאין ריוח טע"ט בתוך האהל למעלה מהטומאה. דאז הר"ל כמגע ולהכי מצטרף למגע. משא"כ במאהיל דסיפא דלכ"ע אמ"צ למגע. היינו באינה רצוצה. ולהכי לכ"ע אינו מצטרף למגע:

מאהיל על כשני חציי זיתים: לכאורה היה נראה דמדלא נקט נמי ההפוך ממאהיל על ב' חצאי זיתים. דהיינו שב' חצאי זיתים מאהילין על הנאהל. ש"מ דבכה"ג גם לרבנן אמ"צ משים דאין אהל אחד על הכל שיצרפן. אתא אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא שמפסיק בין ב' החצאי שיעורין ומבטל להו [כעירובין ד"י ע"ב] אבל באמת א"א לומר כן דהרי נקט נמי מאהיל על חצי זית. וחצי זית מאהיל עליו דמצטרף. אלמא דלגבי טומאה לא ס"ל לרבנן דאויר המפסיק יבטל השיעור אלא ע"כ להכי לא נקט ב' חצאי שיעור המאהילין דמצטרפי. משים דמק"ו שמעינן כן. דהשתא מאהיל ונאהל מצטרפין. שניהן מאהילין לא כ"ש. ואפ"ה נקט מאהיל על ב' חצאי זיתים. לאשמעינן רבותא לר' דוסא. דאפ"ה ס"ל דאמ"צ:

ר' דוסא בן הרכינס מטהר: ור' דוסא ודאי פליג על כל הנך דתנינן לעיל (משנה, אהלות ב, ז) והכי אמרינן בפירוש (חולין קכד, ב) דר"ע כרבנן דר"ד ס"ל. וא"כ ה"ה ברובע שנדקדק התם. פליג ר"ד. ורק נקט אהל לרבותא דרבנן [וכמש"ל סי' ג']:

וחכמים מטמאין אבל הנוגע בכחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית: מדלא איירי בסיפא כגוונא דרישא. דהיינו בטומאה רצוצה. וכלעיל סי' ה'. להכי נקט באהל דסיפא שהוא באופן שדבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. דהיינו שהדף שמאהיל על האדם ועל הכחצי זית מונח בשוה. והרי מדהאדם הוא גבוה הרבה מהכחצי זית א"א שהדף שמונח ממעל שניהן בשוה. יהיה הטומאה שתחת הדף רצוצה. דל' עליו משמע שמאהיל על כל גוף האדם. והרי האדם שתחת הדף אפי' יהיה מושכב כל ארכו על הארץ יהיה כל גבהו יותר מטפח שממעל להחצי זית. וא"כ איך אפשר שיהיה קצה השני מהדף רצוץ על החצי זית. וגם בל"ז מדנקט מאהיל א"א דמיירי בטומאה רצוצה. דא"כ אפילו היה הטומאה כזית. היה הכזית ההוא בוקע ועולה ויורד ולא היה נטמא האדם:

או מאהיל על כחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית טהור: אפי' לרבנן:

אמר ר' מאיר אף בזה רבי דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין: דס"ל דכל טומאה אפי' אינה רצוצה כל אהל כמליא טומאה דמי:

הכל טמא: ר"ל בכל גוונא מצטרף לרבנן דר"ד ודברי ר"מ היא. תדע דאי לת"ק הול"ל נמי חוץ ממגע עם האהל. [וכן משמע נמי מרתוי"ט ודלא כמשמע לכאורה מדברי הר"ב. שהרי כ' ואין הלכה כר"מ קודם ד"ה חוץ. וגם רב"א כתב כדברינו. וכן משמע נמי מהרא"ש]:

זה הכלל: לאתויי ב' חצאי זיתים שמאהילין עליו או כחצי זית מאהיל על מקצת גופו. ודבר אחר מאהיל על כחצי זית ועל מקצת גופו אחר או שדבר אחר מאהיל עליו ועל ב' חצאי זיתים. דכל הנהו לא תני להו במתניתין ואפ"ה מצטרפי מדהם משם א':

כל שהוא משם אחד: מגע ומגע וכו':

משנה ב

מלא תרווד רקב: דמטמא באהל כרפ"ב:

הבית טמא: ר"ל כל מה שבבית טמא. ואע"ג שמפוזר בתוך הבית ונמצא שמעורב עם עפר הקרקע שהוא טפי וטפי מהתרווד רקב של המת בעצמו אפ"ה מצטרף. דדוקא כשאין כאן לפנינו רק תרווד ועוד מתערובת עפר קברות. צריך שנדע שלא נתערב רקב גוף המת רק עם מעט עפר ממקום אחר עד שישוער שבכל תרווד ועוד מהתערובות יש תרווד מרקב גוף המת בעצמו. אבל הכא דידעינן שיש כאן וודאי תרווד רקב תוך הבית להכי אפילו מעורב עם עפר הרבה לא נתבטל [ועי' נדה כ"ג א' ובכורות כ"ב א']:

ורבי שמעון מטהר: דס"ל לר"ש סופו כתחלתו מה תחלתו צריך שיהיה בלי תערובות. ולהכי צריך שיהיה נקבר ערום. כך בסופו צריך שיהיה הרקב בלי תערובות [כלעיל פ"ב סי' י"ד] והכא מדמפוזר יש כאן תערובת עפר בין קרטי הרקב. ואע"ג דכבר שמעינן פלוגתייהו לעיל [פ"ב מ"ב] התם נקט רבותא אליבא דר"ש. אע"ג דמכונס בצבור אחד [וגם לא נתערב רק מעט עפר בהתרווד רקב] אפ"ה מטהר ר"ש. והכא נקט רבותא אליבייהו דרבנן. אע"ג דמפוזר [וגם מעורב עם הרבה עפר טפי מהתרווד רקב] אפ"ה מטמאי רבנן. א"נ איפכא. התם נקט לרבותא דרבנן. דאע"ג שבאמת מעורב בעפר אפ"ה מטמאי רבנן והכא נקט לרבותא דר"ש. דאע"ג דאינו מעורב ממש רק שעפר ואבק מפסיק בין הקרטין המפוזרין. אפ"ה מטהר ר"ש:

הבית טהור: ר"ל מה שנכנס להבית אחר שנבלע שם הדם טהור:

אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם: וזה יוודע ע"י שיכבסו הבגד במים במדה ואם לאחר שיכבסו הבגד. יוסיפו המים הנסחטין מהכביסה כדי רביעית יותר מתחלה טמא הבגד. דהרי הוברר שהיה בו רביעית דם שסופו לצאת ואע"ג דחוטי הבגד מפסיקין בין חלקי הרביעית וגם אחר שיכבסו הבגד. הרביעית שיצא מעורב הוא במימי הכביסה. וגם הנוגע לא נגע בדם בעינא. רק בבגד ובבלועו ואפ"ה לא גרע ממלא תרווד רקב שנתפזר בבית דאע"ג שמעורב מטמא [ולכאורה הי' נראה דמה"ט יהי' דינו כרקב. שיטמא רק בנשאו או בהאהיל על כולו אבל הנוגע בהבגד או במימי הכביסה. לא נעמא. ומשום דא"א ליגע בכל חלקי הרביעית המפורדים בהבגד או בהמים כאחת. דהרי חוטי האריגה וחלקי המים מפסיקין. אבל הרמב"ם [בפ"ד מטו"מ] (פ"ד מהל' טומאת מת) כ' בפירוש שהבגד מטמא גם נמי שנגעו. לפיכך צ"ל דשאני הכא מרקב. ששם קרטי הרקב ודאי מפורדין זמ"ז. וא"א ליגע כולן כאחת. משא"כ הכא בשעה שנבלע הדם בהבגד ועודו לח. ודאי היה כל חלקי הרביעית שבהבגד מעורין זב"ז. וגם השתא שנתיבש נוגעים החלקים זב"ז ואפשר להחזירן ללתותן כשירטיבו הבגד ויהיו כל החלקי' כבתחלה לפיכך נחשבי' כולם כרביעי' שלם כבתחלה] ואם כשכבסו הבגד לא הוסיף רביעית על מדת מימי הכביסה שבתחלה אעפ"כ עדיין יש לחוש שמא נבלע רביעית מים ממימי הכביסה לתוך הבגד. ויצא תחתיהן רביעית הדם לתוך מימי הכביסה. ולהכי לא הוסיפו מימי הכביסה על מדתן בתחלה. ולפיכך מחשש זה יביא רביעית דם אדם. ויוסיף עליו מים עד שיהיה כל תערובות הזה כפי שיעור מימי הכביסה השתא לאחר שנסחט הבגד. ואם דומין במראה האדמימות הבגד טמא ומטמא כלעיל:

טהורה: ר"ל אז אין הבגד מטמא לאהל שהכניסוהו לתוכו לאחר שנבלע בו הדם. דכל בלוע שאינו יכול לצאת כמאן דליתא דמי אבל עכ"פ הבגד נשאר בטומאתו. מדנגע בהרביעית קודם שנבלע בו. באופן שעדיין הי' יכול אז לצאת:

שכל הבלוע שאינו יכול לצאת: ע"י כיבוס בלי דחק:

טהור: ואע"ג דבצבע בגד במשקה ערלה נאסר הבגד. אף שאין הצבע יכול לצאת [כב"ק דק"א ]. תרצו התם בתוס'. דהתם חזותא דניחא לי' הוא. אבל הכא הו"ל לכלוך דם דלא ניח"ל בו. והרי בטומאה בהקפדה תליא מלתא. וכשלא יצא אינו מקפיד עליו. א"נ נ"ל התם החזותא נאסר אף בלי ממשות. אבל הכא בדם המת לא נאסר החזותא רק צריך ממשות רביעי' והרי כשאין יוצא רביעית אין כאן ממשות:

משנה ג

ר"ל במקום שאין אהל על גביו:

אם היה מקומו קטפרס: שהדם שפוך במקום משופע:

והאהיל על מקצתו: ר"ל שהאהיל אדם או כלי על מקצת רביעית הדם השפוך דאע"ג דכל טומאת אהל. סגי בשיאהל על מקצת הטומאה ועל מקצת הטהרה. עכ"פ כל קטפרוס אינו חיבור. וכמפורד מהדדי דמי. וא"כ לא האהיל רק על מקצת השיעור:

היה אשבורן: שהיה הרביעית מכונס בגומא:

או שקרש: שנקרש הדם. ואפי' מונח קטפרס:

טמא: ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי דלמה צריך אשבורן בסיפא. הרי אפי' בקרקע שוה נמי משמע ברישא דטמא. י"ל דבכל כה"ג דסתרי דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. אמרינן נעשה דיוק דרישא כמפורש בסיפא [וכקידושין דף ה"ב ]. א"נ נ"ל דאשבורן דסיפא היינו אפי' שולי הקרקע משופע. עכ"פ כיון דכותלי הגומא מקיפין השפוע מצטרף:

נשפך על האסקופה: שהרביעית שפוך על המפתן:

בין מבפנים בין מבחוץ: ר"ל בין ששיפוע המפתן לצד פנים. ואז סוף הרביעית לירד לתוך הבית. ובין שהשפוע הוא לצד חוץ:

והבית מאהיל עליו: על מקצת הרביעית:

טהור: כל מה שבבית טהור. דאינו חיבור:

היה אשבורן: שהיה גומא באסקופה. והדם מכונס בו. והבית מאהיל על מקצתו:

טמא: כל מה שבבית טמא. אף שהאהיל רק על מקצתו:

חוץ מן השינים והשער והצפורן: דשניים לא מחשבו כעצם כשעורה. מדלא נבראו עמו ושער וצפורן. אף שנבראו עמו. אלא שאח"כ נתגדלו יותר ככל אברי האדם. עכ"פ הנהו גזען מחליף. ולפיכך לא זה וזה דמו לשאר אברי האדם:

ובשעת חבורו הכל טמא: בהאהיל עליהן או נגען או הסיטן. והן מחוברין במת. נטמא:

משנה ד

כיצד: נקט כיצד. לאשמעינן דלא תימא בשער כיון דארוך כל כך עד שכשהמת בחוץ השער בפנים. לפיכך סד"א כל העומד לגזוז כגזוז דמי. ולא נטמא. קמ"ל דזהו דוקא בודאי עומד לגזוז [כנזיר נ"א א]:

הבית טמא: ר"ל כל מה שבבית נטמא. מדהו"ל השער כיד לטומאה:

עצם שיש עליו כזית בשר: מחובר בידי שמים:

הכניס מקצתו מבפנים: שהכניס מקצת העצם בלי בשר שעליו:

טמא: אע"ג דעצם אינו מטמא באהל מדאינו אבר. עכ"פ הכא הו"ל העצם כיד להבשר שעליו. והו"ל כהכניס הבשר להבית. ואף דעצם הוא כ"ש משער. דעצם גם כשהוא לבד שייך בו טומאה. אפ"ה נקט לה משום סיפא:

והבית מאהיל עליהם טמא: דקיי"ל [חולין קי"ט] דיש יד לפחות מכזית. והו"ל כהכניס הב' חצאי זיתים לבית. דקיי"ל דמצטרפי כרבנן דפ"ד במשנה א'. ואת"ל א"כ כ"ש בכזית שלם בעצם אחד. ול"ל רישא. י"ל דמשום סיפא נקט לה. דבתתוב בידי אדם. אפי' כזית שלם בעצם א' אינו חיבור:

היו תחובים בידי אדם: הבשר בעצמות. ברישא או במציעתא.

שאין חבורי אדם חבור: ולא הו"ל העצם יד להבשר דדוקא בכלי שכולה מעשה ידי אדם. גם ידות שלהן שנתחברו בידי אדם הוה חיבור [ככלים פ"ה מ"ב ופכ"ט ופ"ל ועוד בדוכתי טובא] אבל בדבר שנוצר בידי שמים. כל המחובר לו בידי אדם לא מחשב יד [ועמ"ש בס"ד בעוקצין פ"ב לחלק באופן אחר]:

משנה ה

איזהו דם תבוסה: שמפורש דינו לעיל [פ"ב מ"ד]:

ונקט להך דינא הכא. מדדמי להך דלעיל במשנה ד' כשמחובר דבר שאין בו טומאה עם דבר שיש בו טומאה. ע"י חבורן כולו מק"ט:

המת שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית במותו: ודוקא כשאותו שמינית שמחייו. זב מהגוף סמוך וקודם למיתתו. [כך כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' טומאת מת הי"ג) וכן משמע לישנא דמתניתין הכא וכן לקמן משנתינו לא נקט דם חי ודמו משמת שנתערבו. ונ"ל עוד דלהרמב"ם זהו פי' מה דקאמר הש"ס [נדה ע"א א] ועדיין מטפטף ר"ל שמהחיים למותו הי' מטפטף והולך. וכדי שלא יהיה הדבר כהלכתא בלא טעמא. נ"ל דטעם הדבר דדוקא כשזב הדם מהגוף משעה שהוא חי עדיין עד אחר מותו. מצוי הוא שיתערבו ב' מיני דמים אלו. אבל שיערב בידים דם מהחי עם דמו משמת מלתא דלא שכיחא הוא ולא גזרו בה רבנן [כביצה י"ח א']. אמנם בתוס' [נדה הנ"ל ד"ה ה"ג] פי' ועדיין הוא מטפטף. ר"ל שבאותה שעה שנטמא הטהור בהדם היה גוף המת מטפטף והולך דאז גזרינן שמא יטפטף עוד עד שיהא שם ודאי רביעית מלאחר מיתה ויגע בו אח"כ]:

ניטל מזה ומזה רביעית: עי' לעיל [פ"ב סי' י"ז]. וכ"ש בידע בודאי שיצא רוב הרביעית לאחר מיתה. וה"ה במסופק שמא יצא רוב הרביעית מחיים נמי גזרו בה רבנן. ורק בידע בודאי שיצא הרוב מחיים. אז במסופק שמא לא יצא מחצה לאחר מיתה. לא גזרו בה [ועי' רש"י נדה דע"א סוף ע"א ודו"ק. וכן משמע נמי מהרמב"ם [פ"ב מטו"מ הי"ג] דדוקא בידע ודאי שיצא חצי הרביעית לאחר מיתה הא במסופק שמא רוב הרביעית מחיים הו"ל כספק כולי מחיים דרובו ככולו. שמפורש דינו שם אח"כ [בה"ד] דברה"י טמא וברה"ר טהור]

ר' אליעזר בר' יהודה אומר זה וזה במים: ר"ל תבוסה דר"ע ור' ישמעאל הם טהורי' כמים. ונ"ל דטעמא דר"א ב"ר יהודה משום דס"ל דמדזה וזה רק רביעית הרי ודאי מעורב בו דם טהור שהיה מבורר לעצמו קודם שנתערב. א"כ ודאי אין כאן רביעית דם ממת:

איזהו דם תבוסה: לאו דברי ר"א ב"ר יהודה היא. אלא תנא הוא דמפרש תערובות דם של ר"ע כדאית ליה. וה"ה לר' ישמעאל כדאית ליה. אלא משום דהלכה כר"ע מחבירו. להכי מפרש רק אליבא דר"ע:

ונמצא תחתיו רביעית דם: שהיה לכה"פ שמינית מחיים ושמינית האחר מלאחר מיתה. ומשכח"ל. כגון בשזב לתוך מדה. וראה שזב שמינית מחיים:

טמא: דמדשוטף הדם והולך מחיים עד לאחר מיתה. א"א לומר דקמי קמי דמטי מדם המיתה לתוך דם שמחייו. נתבטל קודם שנתהוה מחצה על מחצה [כתוס' ב"ק ד"ק ע"ב ד"ה אומר]. ולאו דוקא צלוב. אלא דה"ה שאר מת שדמו שותת על דבר מה. הו"ל דם תבוסה. רק אורחא דמלתא נקט דצלוב מורגל שדמו שותת ממנו על העץ שתלוהו עליו עד לארץ. וכ"ש בשלא שתת. רק נתערב דם שסמוך למיתה עם דם המת. ושניהן רביעית רק נקט שתת לרבותא לת"ק. משום דבו פליג ר' יהודה:

אבל המת שדמו מנטף: ר"ל אבל מת. שבמורגל דמו מנטף טיף טיף:

ונמצא תחתיו רביעית דם טהור: דמדנפסק קלוח הדם שמלאחר מיתה. כל טפה וטפה שנטף לאחר מיתה לתוך דם שמחיים אמרינן ביה קמי קמי דמטי בטל [ועמ"ש בס"ד פ"ב דמכשירין]:

רבי יהודה אומר לא כי אלא השותת טהור: דחיישינן שמא טפה אחת מהשמינית שלאחר מיתה נשאר דבוק בהעץ ששתת עליו. ונמצא שהיה רוב הרביעית של תבוסה מדם החי. ומדהו"ל ספיקא שמא היה כך. לפיכך ברשות הרבים טהור וברשות היחיד טמא. [ואי"ל האיך אפשר דניחוש שבשאר טפה מהשמינית שלאחר מיתה דבוק בעץ הרי על כרחך מיירי שזב השמינית דם שמחיים לתוך מדה [כלעיל סי' מ"ח] ומדמצא השתא שהתערובות הוא רביעית שלם. ע"כ שהשמינית האחר שבתערובות זה מדם מיתה הוא. י"ל אע"ג דקיי"ל דבידי אדם אפשר לצמצם [תוס' חולין כ"ח ב'] אפ"ה כאן ששתת בלי הפסק אפשר דבטפה אחת א"א לצמצם. ולפיכך י"ל שהטפה שחסרה מהשמינית שלאחר מיתה מדנשארה דבוקה בהעץ ששתת עליו. היתה יתירה בהשמינית שמחיים]:

והמנטף טמא: דכל שנתערב שמינית שלאחר מיתה טיף טיף לתוך השמינית שמחיים. הרי ודאי מחצה מהרביעית הוא מדם המת. ואי"ל כיון דירד טיף טיף קמי קמי דמטי לתוך דם שמחיים בטל. דהרי ר"י ס"ל בכל דוכתא דאין דם מבטל דם דמין במינו לא בטל. [ולתוס' נדה דעא"א ד"ה ה"ג] מספקא להו דאפשר דלר"י אפי' בנתערב טפה אחת של מיתה בדם החי נקרא דם תבוסה. וגם לע"ד מסתבר כן דכיון דלר"י אין דם מבעל דם מה לי מחצה על מחצה או טפה א' ברוב. אולם הר"ב כתב דחיישינן שמא אותה טפה שהנשמה תלויה בה נשארה דבוקה בהעץ. ולא זכיתי להבין ד"ק דמה עדיפותא יש להטפה האחרונה שהנשמה יוצא בה משאר דם המת. ואפי' לענין חיוב כרת על אכילתו [כרפ"ה דכריתות] וכ"כ לענין הכשרו לזריקה [כזבחים ל"ה א'] וכ"כ לענין הכשר זרעים [חולין ל"ו א'] דבכולן צריך דם הנפש דוקא. אבל אין צריך טפה אחרונה דוקא אלא להיפוך מדין דם לטומאה דצריך דם מהחי דוקא דהיינו כל זמן שמקלח. אבל לדקדק על טפה אחרונה דוקא לא שמענו. ותו לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. ותו דא"כ נפל דם תבוסה בבירא. דמאן יימר שמעורב שם טפה שנטפה ממנו ברגע אחרונה שלו אולי אז לא נטף ממנו דם כלל. וקיי"ל כר"ע מחבירו. דעכ"פ צריך שנתערב שמינית דם מלאחר מיתה וגם דוקא בשותת ולא חיישינן להא דר"י שטפה מהשמינית נדבק בהעץ ששתת עליו. כיון שמצא השתא רביעית בפנינו. אבל במטפטף אמרינן כל טפה וטפה מהשמיני' של מיתה שנטף להשמיני' שמחיים נתבעל ברוב [וערמב"ם פ"ב מט"מ הי"ג וי"ד].

משנה ו

כזית מן המת: שמונח בבית:

פתחו בטפח: ר"ל טע"ט:

והמת פתחו בארבעה טפחים: דחכמים גזרו טומאה לפתח שאפשר שתצא משם הטומאה. שיהיה כל אדם או שאר דבר שבא תחת המשקוף שבכל פתח ופתח של הבית שהמת בתוכו נטמא. ואפי' היו כל הדלתות סגורים. אפ"ה גם מה שבא גם מבחוץ להדלתות תחת המשקוף נטמא [כלקמן פ"ז מ"ג] ואפילו הוציאו המת אח"כ בפתח א'. לא אמרינן הוברר הדבר למפרע שהפתח הזה עמד להוציאו בו. ונטהר למפרע כל הכלים והאדם שהיו תחת הפתחים האחרים. ליתא. דאע"ג דטומאה זו מדרבנן היא. וכל דבדרבנן אמרינן יש ברירה [כביצה ל"ח א'] אפ"ה כיון דעיקר טומאת מת מדאורייתא היא החמירו בה [ועי' תוס' עירובין ל"ז ב' ד"ה מאן] [ועי' עוד תוס' ביצה דד"ב] דגם לענין אין מבטלין איסור לכתחילה. בכה"ג הו"ל כדאורייתא. אולם מרש"י [ביצה ל"ח א וד"י ע"א] משמע דהפתח שודאי יוציאוהו בו הוא הללממ"ס דכדאוריי' דמיא אבל באינו יודע באיזה פתח יוציאוהו הוה מדרבנן ודו"ק]. מיהו אם קודם שמת חישב שכשימות יוציאו בפתח א'. אז הפתחים האחרים טהורים. ועכ"פ גם לטהר הפתחים האחרים להבא סגי משעה שחישב להוציאו בא' אף שחישב רק אחר שמת נטהרו הפתחים האחרים להבא מאותה שעה. ואעפ"כ יש חילוק. דביש בבית כזית ממת סגי בשחישב להוציאו בפתח שהוא טע"ט. וליתר מכזית וכ"ש למת שלם צריך שיחשוב להוציאו בפתח שהוא ד' על ד' טפחים. ואע"ג דגברא באמתא יתיב [כסוכה ד"ז ב']. נ"ל דהכא יכול המוציאו ליטול זרועות המת ממעל לראשו ויכול שפיר להוציאו דרך פתח שהוא דע"ד טפחים:

להציל הטומאה על הפתחים: נ"ל דרק אסיפא קאי וה"ק הא דקאמינא דמת שלם שיעור פתחו ד' טפחים היינו רק להציל וכו' דכשנפתח פתח של ד"ט נצולו הפתחי' האחרי' הנעולי'. וגם כשהאחרים פחותים מד"ט. זה שהוא ד"ט מציל על האחרים הפחותים מד"ט. אפי' גם אותו שרחב ד"ט נשאר נעול. אבל וכו':

בפותח טפח: אפי' במת שלם. דכל פתח פתוח שבבית שהמת בתוכו. אם מונחים בפתח ההוא כלים או בחדר הסמוך לו שפתוח לו בפתח פתוח טע"ט. נטמאו כולם:

גדול מכזית כמת: ואינו מציל על פתחים אחרים שהן כשעורו כשנפתח. או שהן פחותים מד"ט אפי' נשאר זה נעול:

רבי יוסי אומר השדרה והגולגולת כמת: מדניכר בו צורת גוף המת. אבל בשר אפי' גדול מכזית ס"ל לר' יוסי דאין דינו כמת [ועי' רב"א]. וכן נ"ל מדלא קאמר ר' יוסי אף שדרה וכו' ולרבנן אין חילוק בין בשר לשדרה וגלגולת או שאר דברים המטמאין באהל [כפ"ב מ"א] ולהכי אף כששדרה וגלגולת הן יותר מכזית מודו לר' יוסי דצריך לו פתח דע"ד טפחים. מדלא גרע מבשר יותר מכזית. עכ"פ כשאינן רק כזית או פחות מזה. וכגון מנפל. לא עדיף מכזית בשר שג"כ מטמא באהל. ואפ"ה סגי בפתח טפח על טפח. וקיי"ל כרבנן [ודלא כהר"ב ועי' רמב"ם פ"ז מטו"מ]:

משנה ז

טפח על טפח על רום טפח מרובע: לאפוקי בארוך יותר מטפח. אבל אין ברחבו או ברומו טפח:

מביא את הטומאה: כשהטומאה והטהרה באותו הרווח תחת אהל א':

וחוצץ בפני הטומאה: כשתקרת האהל של טע"ט חוצץ בין הטומאה להטהרה:

כיצד: ר"ל כיצד חוצץ. ונ"ל דלהכי שואל כיצד רק אחוצץ ולא גם אמביא טומאה. ה"ט משום דבמביא מבואר הדבר מעצמו. וליכא למטעי בפירושו. אבל בחוצץ סד"א דה"פ דכשיש אהל טע"ט. אפי' אם אין לו פתח טע"ט נמי חוצץ. קמ"ל דליתא דאדרבה אז הו"ל קבר סתום ומטמא כל סביביו. ותו סד"א דדוקא כשאין פתח בהתקרה שבין הטומאה להטהרה. אז חוצץ. אבל כשיש פתח ביניהן. אף שהפתח נעול אפ"ה אינה חוצצת. להכי קמ"ל ביב דודאי פתוח להבית אפ"ה כיון שקמור ומכוסה הוא חוצץ. ותו קמ"ל דדוקא ביב וכדומה שהאהל בעצמו אמק"ט חוצץ. אבל אדם וכלים שמאהילין על מת. אף שמביאין את הטומאה אינן חוצצין [כלקמן רפ"ו]:

ביב: רעננע שברצפת הבית. לשפוך לתוכה שופכין כדי שיצאו לחוץ דרך פיה שברה"ר:

שהוא קמור תחת הבית: ר"ל שהביב מקורה. והיינו שפניה שלמעלה הנראה בבית וגם פיה שבבית הם מכוסים [ער"ש רפ"ה]:

יש בו פותח טפח: ר"ל אם יש בהביב למעלה מהטומאה אייר טע"ט:

ויש ביציאתו: דהיינו פתח הביב שברה"ר:

טומאה בתוכו: ר"ל אם כזית ממת מונח בביב:

הבית טהור: דאף שיש להביב ג"כ פתח להבית. אפ"ה כיון דפתח זה מכוסה. אין טומאה מתפשטת דרך שם מהביב להבית ואמרינן דרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס מהביב להבית:

שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס: הך טעמא קאי ארישא וסיפא דברישא כשהטומאה בהביב אמרינן דדרך הטומאה לצאת משם דרך הפתח שמהביב לרה"ר. ולא להכניס דרך פתח הביב של הבית. ובסיפא כשהטומאה בבית אמרינן דרך הטומאה לצאת מהבית דרך פתחו שלרה"ר. ולא להכנס להביב דרך הפתח שבין הבית להביב. מיהו אם הטומאה הוא יותר מכזית. אז פשוט צריך שיהיה הפתח שליציאתה ד' על ד' טפחים. ואל"כ אף להכנס מתפשטת הטומאה. ואם שני אלו הפתחים קטנים משיעור ד'. כל הרווח טע"ט שהטומאה בתוכה בוקע למעלה ולמטה. ככל קבר סתום:

יש בו פותח טפח ואין ביציאתו פותח טפח הטומאה בתוכו הבית טמא: דכיון שיש בהמקום של הטומאה אויר טע"ט ממעל להטומאה. ואין להרווח פתח טע"ט לרה"ר אף שהפתח שלהבית ג"כ אין לו טע"ט. עכ"פ כיון דמקום הטומאה טע"ט. והוא סגור מכל צד. הו"ל כקבר סתום שמטמא מדאורייתא דאם הקבר באויר מטמא למעלה עד הרקיע. ולמטה עד התהום כל שכנגד הקבר. וגם בצדדיו מתפשטת הטומאה בכל ד' אמות שסביב להקבר לכל צד [כרש"י ב"ב די"ב א'] ואם יש אהל ממעל להקבר. כי הכא שהבית מאהיל על חלול הביב. מתפשטת הטומאה בכל הבית. ונטמא כל אשר בו:

טומאה בבית מה שבתוכו טהור: דאע"ג דכל אהל שטומאה מונחת בתוכה הו"ל כמליא טומאה [כשפוד פ"א מ"ג] וכל הטמון בהקרקע נגד כל האהל עד התהום טמא [כפט"ו מ"ה] זהו באין במקום שהטהרה מונח שם תוך הקרקע חלול טע"ט. אבל במונחת הטהרה בחלול שיש בו טע"ט שהוא תחת קרקע האהל. אז אף שאין להחלול ההוא פתח כלל. אפ"ה אין הטומאה בוקעת לתוך החלול ורק בקבר סתום שיש אהל תחתיו או ממעל לו בא הטומאה לתוך האהל [ועי' בקרית ארבע סי' ג' אות ב]:

אין בו פותח טפח: שאין החלול שממעל להכזית שבביב טע"ט:

ואין ביציאתו פותח טפח: נ"ל דלרבותא נקט הכי דלא מיבעי בסתום שם לגמרי. ודאי טומאה בוקעת לתוך הבית. אלא אפי' פתוח שם קצת רק שאין פתוח טע"ט אפ"ה טומאה בוקעת לתוך הבית ומתפשטת בהבית גם להצדדים בכל הבית. ואע"ג דכבר שמעינן לעיל כן בבבא דיש בו פותח טפח. היינו התם קמ"ל לענין קבר סתום דמטמא כל סביביו. והכא קמ"ל לענין טומאה רצוצה. דג"כ מתפשטת בכל הבית. ואע"ג דהוה מצי למנקט רבותא טפי. דאפי' יש בהפתח שמהביב לרה"ר פ"ט. אפ"ה מדאין חלול טע"ט במקו' הטומאה טומאה בוקעת משם לתוך הבית. נ"ל דמשום טומאה בבית נקט אין ביציאתו פותח טפח לרבותא. משום דבהכלל אין ביציאתו פ"ט. היינו גם מקום מוצא הביב להבית. להכי קמ"ל שפיר דכשהטומאה בהבית אף שאין מקום מוצא הביב מזה ומזה פ"ט. ואין דרך טומאה לכנוס שם אפילו הכי הביב טמא:

הבית טמא: מדהו"ל טומאה רצוצה. ובוקעת ועולה להבית ומתפשטת שם הטומאה בכל הבית:

{{דה מפרש|דכל בית שטומאה בתוכו כל קרקעיתו עד התהום טמא. מדכתיב כל אשר באהל יטמא לרבות קרקעיתו [כלקמן כט"ו מ"ד] ולהכי כל הכלים הטמונים בקרקעיתו כמונחים בבית דמי. ולא כמונחים תוך צמ"פ. אלא כמגובלים שביב בטיט שאינו חוצץ [ודוקא כשיש אהל ע"ג הטומאה ועי' לקמן בקרית ארבע כלל א]:

או שאכלתו מלחת: ארץ מלחה:

וכן מדבך של אבנים: שורות אבנים סדורות שורות שורות זו ע"ג זו. ולפעמים נשאר חלול בין האבנים:

וכן סואר של קורות: שורות קורות סדורות זו ע"ג זו. כולן ביש חלול ביניהן טע"ט הו"ל אהל להביא הטומאה ולחצוץ בפני הטומאה אף שנעשה אהל שלא בכוונה:

כל אהל שאינו עשוי בידי אדם: נ"ל דר"ל אע"ג דמרבך וסואר ודאי נעשה אהל בידי אדם. אפ"ה מדלא נעשה בידי אדם בכונה שיהיה אהל. לא מחשב אהל. ורק בשקיפין וסלעים מודה. וכן משמע נמי בסוכה [דכ"א א] דהרי דלתות שעל גבי שוורים דלר"י לא הוה אהל. והרי גם הונחו בידי אדם על השוורים אע"כ דלר"י כוונת אהל צריך. וכך כ' כאן הרמב"ם בפירושו [ובזה יתורץ דלא תקשה הרי מרבך וסואר הוה זו ואצ"ל זו נגד מים שרצים ומלחת. די"ל דנקט מים ושרצים וכו' לרבותא דת"ק אף דלא חלו בה ידי אדם כלל אפ"ה נידון כאהל. ונקט מרבך לרבותא דר"י]:

אינו אהל: מרש"י [סוכה כ' ע"ב] משמע דלא לחומרא שלא יחוץ אלא אפי' לקולא שלא יביא תחתיו טומאה ממקום למקום. ס"ל לר"י דמדלא נעשה בכונה אינו אהל:

ומודה בשקיפים: נ"ל דשקיפין הוא מלשון שקופים אטומים. דפי' רש"י התם דר"ל חלון. וה"נ ר"ל חור מפולש שבציר מעבר לעבר מברייתו:

ובסלעים: ודרך הסלעים שיש בהן חורים ונקיקים באמצע גבהן. בהנך מודה ר"י שהאהל שלהן רחב מאד וקבוע. הו"ל כשאר אהל. אף שבידי שמים הוא רגילים בני אדם להשתמש בו כבשאר אהל. ומודה נמי כשהאהל רחב כאגרוף של בן בטיח דהיינו כראש כל אדם. [כסוכה כ"א א']: