תפארת האדם/הקדמה
הקדמה
עריכהא) כתוב (מלאכי א׳, וא״ו) בן יכבד אב, ועבד אדוניו, ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי? אמר ד׳ צבאות. פירש רש״י — בן יש עליו לכבד אב, ואתם קרויין בנים. ראב״ע — בשכל הלב ידוע כי הבן חייב לכבד האב. רד״ק — באמרו בן יכבד אב, מדרך השכל המפורסם שראוי לבן לכבד את אביו. מהם נראה שכבוד אב היא ממצות השכליות.
ב) לכאורה שאלה זו היא קשה הבנה. כי אלה הממרים עם ד׳, אולי דעתם, שאדם לא נברא בבריאה מיוחדת, רק האדם הוא בכלל בריאת שאר בעלי חיים, ואך במשך הזמן התפתח מהם מין אדם. א״כ אין ד׳ אב, ואין הם בניו. ומוכרחים אנו לומר שהשם פנה בשאלה זו אל המאמינים שהאדם הוא יציר כפיו של הקב״ה ואף על פי כן המה ממרים בו, את אלה הוא שואל: אם אתם מודים שאני בראתי אתכם, אם כן אני אב שלכם, ואיה כבודי? כעין יודעים את רבונם ומתכוונים למרוד בו.
ג) כתוב (קהלת ז׳ כ״ט) לבד ראה זה מצאתי, אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. בדבר יצירת אדם מבואר בתורתנו הקדושה שנמסרה לנו מהשם על ידי משה נביאו נאמן ביתו, שאחרי כל הבריאה שברא השם היה עסוק בבריאת האדם. ושיש בבריאה זו יתרון גדול וחשוב על כל הנבראים. תחת שכל הנבראים נבראו במאמר השם, האדם נברא על ידי מעשה השם, והוא יציר כפיו של הקב״ה, כמו שכתוב (בראשית א׳) ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו. וייצר ד׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה, ועשהו למושל ושליט על כל הבריאה כמבואר שם. וכן אמר דוד המלך ע״ה (תהלים ח׳) ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו. וכן חכמינו ז״ל שמפיהם אנו חיים, דורשים על האדם לשבח, אומרים שכל הבריאה לא נבראה אלא בשביל האדם; האדם נקרא — עולם קטן, מפני שכל הכוחות שבעולם נטבעו בו, עי׳ בספר היקר בחינת עולם (ח״ט פ״ב), שמכנה את נפש האדם, בת מלך. וז״ל שם: זאת כבודה בת מלך פנימה תזכר יקר משפחתה בבית אביה וכו'. ובעלי קבלה מכנים את האדם בן מלך, (כמבואר בספרי זה).
ד) אך לדאבוננו ולצערנו ישנם אנשים מתמשכלים, מתפלספים ומסלפים האמת, ודורשים על האדם לגנאי באמרם: שאדם לא היה ולא נברא בבריאה מיוחדת, רק שהוא בכלל בריאת חית הארץ, שקצים ורמשים אשר בארץ המה, ואך על ידי התפתחות, מהם, מרוב ימים ושנים, יצא האדם הזה. ובזה המה משקצים ומחבלים את עצמם ועושים את עצמם בעלי מומים, עי׳ פסחים (ק״י) אל תעש מום בעצמך, ועי׳ ב׳׳ק (צ״א) אין אדם רשאי לחבל כעצמו, ועי׳ אבות דר״נ (רפ״ט), אין אדם רוצה שיצא שם רע על כבודו. ובכן יש לשאול אותם, הלא חכמים המה בעיניהם; מה ראו לשטות זה? לאחוז בשיטה מנבלת כזו? וליכא מידי דלא רמיזא באוריתא (ויקרא י״א מ״ג) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, כלומר — אל תעשו את נפשותיכם שקצים, כמו כל השרץ השורץ. ועליהם יש להמליץ את הכתוב (תהלים מ״ט) אדם ביקר ולא יבין, נמשל כבהמות נדמו. וכן כתוב (ירמיהו ב׳ י״ג) כי שתים רעות עשה עמי, אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים, אשר לא יכילו המים. ולדעתי רמז על זה שלמה המלך ע״ה, בהפסוק שהבאתי באות ג׳, האלהים עשה את האדם ישר. ואך המה מבקשים חשבונות רבים, — כמה תקופות וכמה שנים, נחוצים לההתפתחות הזאת. איזו אקלימים, ואיזו חיות, שקצים ורמשים, וכדומה כמה אמצעים, וכן הלאה.
ה) כתוב (תהלים ק׳) דעו כי ד׳ הוא אלהים, הוא עשנו ולא אנחנו, עמו וצאן מרעיתו. המלה — ״ולא״ — היא קרי וכתיב, כתיב ולא באל׳׳ף, קרי ״ולו״ בוא״ו. נראה שכבר אז היתה מהלכת הדעה הכוזבת הזו, על התפתחות האדם. ויש לומר ששתי מלות הללו — ולו אנחנו, המה משמשים כמאמר המוסגר, ופירוש, ולא, באל״ף — הוא עשנו, ולא אנחנו, הקב"ה עשנו, ולא אנחנו, ע״י ההתפתחות. ופי׳ הקרי, גם על זו הכוונה: ולו אנחנו, אנחנו מיחסים עצמנו להקב״ה. ורק ההבדל הוא — שהכתיב מדייק על השלילה, והקרי על חיוב וד״ל.
ו) כתוב (דברים לב, יז): "אלהים לא ידעום"; ראב״ע שם: ואיך חשבו שהם אלהים ולא ידעו זה בראיות, וזאת מלת "ידעום", ולא בהעתקה. וזהו "לא שערום אבותיכם", עכ״ל; ופירש על זה המפרש ״עזרה להבין״: בהעתקה — שתעתק הקבלה בידם איש מפי איש מאבותיהם. כי כל אמונה תצדק, או ע״פ השכל או ע״פ הקבלה; ובהם אין גם שניהם, ע״ש. כמו כן יש לומר על המתחכמים האלה, שהשיטה הזו אין[1] ע״פ שכל ולא ע״פ הקבלה איש מפי איש.
ז) וליכא מידי דלא רמיזא באוריתא, כתיב (דברים לב, ה -ו): "שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתול, הלד׳ תגמלו זאת עם נבל ולא חכם, הלוא הוא אביך קנך הוא עשך ויכוננך". עיין שם ראב״ע: לא בניו, אלה שאמרו שאינם בניו, וכן בנים לא אמון בם. והטעם שלא יודו שהוא בראם, ואם יודו בפה לא יודו בלב, והעד שלא יראו מהשם וכו׳. והנכון בעיני שהוא כן: שחת לשם, והטעם – השחתת דרכי השם הנטועים והחקים שצוה. כאילו אמר: שחת לו דור עקש שהם לא בניו, וזהו מומם. והעד כי כן פירושו הבא אחריו, והוא: "הלד׳ תגמלו זאת" וכו׳, עכ״ל. כלומר: השחתת בני אדם לד׳ באה על ידי זה שאומרים לא בניו, אבל באמת הוא רק מומם, דור עקש ופתלתול, עם נבל ולא חכם, וכן הלאה, כמו שביארנו בעזר ד׳ לעיל.
ח) ברוך השם שהביאני עד כה — ערכתי ערך אדם, ערך רם ונשא, ביארתי את יקר תפארת גדולתו וקדושתו כראוי לו. אך באחת אינני מוצא מנוח לנפשי, שאלה גדולה מנקרת במוחי הרזה והדל, מה יתרון לו לאדם בכל המעלות הנשגבות? מה יתן לו ומה יוסיף לו להנאתו ולטובתו? השאלה הזו צריכה פתרונה, אך הלא לאלהים פתרונים. יגעתי ומצאתי תאמין.
ט) איתא (אבות פ״ג מ״א), עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת? מטפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון? לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וזה לשון המפרש עץ יוסף שם: הסתכל בשלשה דברים וכו׳. קשה, למה תני והדר מפרש? ויש לומר שעקביא כוון מתחילה על שלשה דברים שגם מהם יקח שלא לבא לידי עבירה, והם נאמרים על הנשמה, והאנשים החשובים מסתכלים בזו כדי שלא לבא לידי עבירה. ואינם מסתכלים אל היותם באים מטפה סרוחה. ולכך אמר: הסתכל בשלשה דברים נעלמים שצריך בהם הסתכלות. דע מאין באת — שחוצבה נשמתך מתחת כסא הכבוד והוא חלק אלוה ממעל, ואין ראוי שתעשנה זרה ונכריה לו במעשיך הרעים. ולאן אתה הולך, למקום שממנו נחצבה להשיג אורחות חיים, שמה עתידה נשמתך לילך ואין ראוי שתמנע טוב מבעליו וכו׳. והדר מפרש עוד שלשה דברים אחרים על הגוף והם לגריעותא וכו׳, באופן שהשלשה של הנשמה הם למעליותא והשלשה של הגוף לגריעותא. וכלם שוים לטובה להרחיק את האדם מן העבירה, עכ״ל. וכן רמז שלמה המלך ע״ה (קהלת יד, ד): "אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח". תרגום שם, "אין רוחא דיצרא בישא מתל בך ומתגבר למיסק עלך" וכו׳. וע״ש במפרש — תעלומות חכמה. אם רוח המושל דהיינו היצר הרע יעלה עליך, מקומך דהיינו מקורך ומחצבך אל תנח מלזכור תמיד אי מזה באת ואנה תלכי, ועי׳ אבות (פ״ו מ״ו) "המכיר את מקומו", יש לפרש גם כן על כוונה זו, את מקומו, מאין הוא בא, ולאן הוא הולך. מכל האמור ננקוט כלל גדול בידינו את העצה הטובה של עקביא בן מהללאל, שעל האדם לזכור תמיד — מאין הוא בא ולאן הוא הולך. בא מבית המלך, והולך בחזרה לבית המלך! והיא סגולה נפלאה בדוקה ומנוסה שלא יבא לידי עבירה. וראה זה מה שמצאתי בספר אמרי צדיקים בשם הרה״ק ר׳ שלמה קארלינער זצ״ל, וז״ל: (שם כתוב בשפת יהודית ואני מעתיק לשפת עברית) ההתגברות של היצר הרע בקרב אדם, נמצא רק אז, שהוא[2] שוכח, שהוא בן מלך.
י) לכאורה הסגולה הזו של עקביא, צריכה בדיקה, מחשש של סכנת מדת הגאווה. ואפילו בדבר שאדם עשה בהיתר, אם מיחזי כיוהרא אסור לו לעשות (עיין ברכות י״ז, וברש״י שם ד״ה לא כל הרוצה וכו׳). ואפילו אבק גאוה אסור (עיין סוטה דף ה׳) לא מינה ולא מקצתה. אך באמת לאמתו אין לנו להרהר בזה, שהרבה צדיקים וחסידים השתמשו בסגולה זו, לעת הצורך, ועלתה להם. הן אמת שמדת הגאות היא מדה רעה שאין כמוה, ומדת הענוה היא מידה טובה שאין כמוה (עיין סוטה דף ה׳ שמדובר שם בגנות הגאות ובשבח הענוה), אבל כבר אמר החכם מכל אדם (קהלת ג א): לכל זמן ועת לכל חפץ, יש עת וזמן להשתמש בגאוה, ויש עת וזמן שלא ישתמש בענוה, לדוגמא, מה שאיתא (גיטין נ״ו), אמר ר׳ יוחנן: ענוותנותו של ר׳ זכריה בן אבקולס החריבה את ביתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. פרש״י: ענותנותו — סבלנותו, שסבל את זה ולא הרגו; ואפשר, אם היה משתמש אז במדת הגאוה, ולא היה סבלן כל כך — כי כל גאה איננו סבלן, לא היה מה שהיה.
ודכירנא מימי בחרותי שמעתי מספרים על אדם אחד שהיה נכבד בעירו, ופתאום יצא עליו שם רע, שהוא עושה מעשים כעורים, ושהוא מתחבר לאנשים שאינם מהוגנים, וכדומה. ידידיו מכבר הוכיחו על פניו, וישאלוהו על עשותו ככה, ומדוע לא יחוס על כבודו הרב, ונמצא שמו מחולל. אז ענה ואמר, שהוא אינו רודף אחר כבוד, ושהוא איש ענו מאד, ועל ידי זה הוא מתחבר עם כל אדם. ואז אמרתי בדרך הלצה, שליכא מידי דלא רמיזא באוריתא (תהלים י ג): "כי הלל רשע על תאות נפשו". הרשע כשרוצה למלאות תאות נפשו, נעשה כהלל, שהיה ענו וסבלן מאד.
ויש עת וזמן שישתמש בגאות וטוב לו. והדוגמה ביוסף הצדיק, בעת שרצה להפטר מאשת פוטיפר, תאר לפניה את גודל אישיותו ואמר לה (בראשית לט ה): הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי, איננו גדול בבית הזה ממני וגו׳ ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וגו'. זאת אומרת, שאמר לה, שלפי גודלי וכבודי, לא אוכל לעשות הרעה הגדולה הזאת, ואם אעשה, יהיה שמי מחולל, והייתי לדראון עולם. (וברוך ה' שכוונתי לדעת אדם גדול, הוא בעל פירוש אורח חיים שם, שרמז בזה, וז״ל שם: פי׳ כי בזה אני מפסיד כל הטוב המושג אצלי). וגם על הפסוק (שם י״א) "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" אמרו חז״ל (סוטה לו ב), רב ושמואל: חד אמר לעשות מלאכתו ממש (מלאכה), וחד אמר לעשות צרכיו נכנס (לתשמיש) וכו׳. באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד, ואתה ביניהם; רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות? מיד (בראשית מט כד) "ותשב באיתן קשתו" וכו׳. נראה מזה, שעל ידי הגאוה והכבוד, שלא רצה שימחה שמו מאבני האפוד, ניצל מעבירה.
יא) וכן מצאנו בדוד המלך ע״ה. איתא בגמרא (ברכות ד א): "לדוד שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו ב). לוי ור׳ יצחק, חד אמר: כך אמר דוד לפני הקב״ה, רבש״ע, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואני חצות ליל אקום להודות לך (שם קי״ט). ואידך, כך אמר דוד לפני הקב״ה: רבש״ע, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה. ועיין עוד שם, שאיתא, ודוד מיקרי לנפשו חסיד? וכו'. לכאורה קשה קצת, בשלומא למאן דאמר שדוד קרא את עצמו חסיד משום שקם בחצות לילה להודות לה׳, שפיר, כי על ידי זה, הוא באמת חסיד. אבל למ״ד שדוד קרא את עצמו חסיד מטעם שידיו מלוכלכות ובו׳ כדי לטהר אשה לבעלה קשה, וכי משום שפוסק שאלות ומורה בהוראה חסיד מקרי? אתמהה! ונ״ל, דאיתא בקידושין פב א, ת״ר: כל שעסקיו עם הנשים סורו רע, כגון הצורפים (צורפי זהב העושים לנשים שירין נזמים וטבעות), הסריקין (סורק בגדים לנשים) וכו'. ודוד המלך ע״ה בשעת שעסק בשאלת נשים, כדי לטהר אשה לבעלה, חשש בנפשו שלא יבוא ח״ו לידי הרהור עבירה, השתמש אז בשם חסיד, כלומר, השתמש אז בהסגולה של עקביא, כאמור למעלה. וזה כוונת חז״ל, שאמר דוד, וכי לא חסיד אני, כי באמת אני חסיד. ואל תתפלא עלי שאני קורא אותי שם יקר כזה, משום שידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה, ואני חושש שמא חס ושלום על ידי זה אבא לידי עבירה או לידי הרהור עבירה, ושמי זה חסיד הוא כתריס בפני עבירה.
ואתה בן אדם, שום תשים לבך תמיד, מי אתה... מה אתה... מאין באת, ולאן אתה הולך. ואלה הדברים תמצא בעז״ה בספרי הנוכחי אשר קראתיו בשם ״תפארת האדם״. הפוך בו והפוך בו דכולה בו. וב״ה אני מסיים כאשר סיים שלמה המלך ע״ה את ספר קהלת: סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם: מאתי הישיש, אחד "מבעלי אספות" (עיין שם ראב״ע סוף קהלת. בעלי אספות הם הלוקטים מספרים, ויחברו מחברות; אע״פ שיחלקו, כלם לימדם מבורא אחד).
אלכנסדר סנדר גדלי׳ טכורש
תל־אביב, שכונת שפירא, יום ה׳ לסדר "תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם", תש״ח.
וזאת למודעה, כל מאמרי הזהר המובאים בספרי זה, אשר ציינתים מקומם על פי דפים, המה מהזהר הנדפס באמשטרדם, שנת תקצ״ה, וכן תקוני הזהר, אמשטרדם תקצ״ב, וכן זהר חדש אמשטרדם.
המחבר