תניא חלק א מט

<< · תניא · חלק א · מט · >>

והנה אף כי פרטי בחינת הסתר והעלם אור אין סוף ברוך הוא בהשתלשלות העולמות, עד שנברא עולם הזה הגשמי, עצמוּ מִסַפֵּר, ומינים ממינים שונים, כידוע לטועמים מעץ החיים. אך דרך כלל הם שלושה מיני צמצומים עצומים כלליים, לשלושה מיני עולמות כלליים; ובכל כלל יש רבוא רבבות פרטים. והם שלושה עולמות, בריאה יצירה עשיה. כי עולם האצילות הוא אלהות ממש. וכדי לברוא עולם הבריאה, שהן נשמות ומלאכים עליונים, אשר עבודתם לה' בבחינת חכמה בינה ודעת המתלבשים בהם, והם משיגים ומקבלים מהם, היה תחילה צמצום עצום כנ"ל. וכן מבריאה ליצירה; כי אור מעט מזער המתלבש בעולם הבריאה, עדיין הוא בבחינת אין סוף לגבי עולם היצירה, ואי אפשר להתלבש בו אלא על ידי צמצום והעלם. וכן מיצירה לעשיה [וכמו שנתבאר במקום אחר ביאור שלושה צמצומים אלו באריכות, לקרב אל שכלינו הדל]. ותכלית כל הצמצומים הוא כדי לברוא גוף האדם החומרי, ולאכפייא לסטרא אחרא, ולהיות יתרון האור מן החושך, בהעלות האדם את נפשו האלהית והחיונית ולבושיה וכל כוחות הגוף כולן לה' לבדו, כנ"ל באריכות, כי זה תכלית השתלשלות העולמות.

והנה כמים הפנים לפנים. כמו שהקדוש ברוך הוא כביכול הניח וסילק לצד אחד, דרך משל, את אורו הגדול הבלתי תכלית, וגנזו והסתירו בשלושה מיני צמצומים שונים, והכל בשביל אהבת האדם התחתון, להעלותו לה', כי אהבה דוחקת הבשר. על אחת כמה וכמה בכפלי כפליים לאין קץ, כי ראוי לאדם גם כן להניח ולעזוב כל אשר לו, מנפש ועד בשר, ולהפקיר הכל, בשביל לדבקה בו יתברך בדביקה חשיקה וחפיצה, ולא יהיה שום מונע מבית ומבחוץ, לא גוף ולא נפש ולא ממון ולא אשה ובנים.

ובזה יובן טוב טעם ודעת לתקנת חכמים, שתיקנו ברכות קריאת שמע, שתים לפניה וכו'. דלכאורה אין להם שייכות כלל עם קריאת שמע, כמו שכתבו הרשב"א ושאר פוסקים. ולמה קראו אותן ברכות קריאת שמע? ולמה תיקנו אותן לפניה דווקא? אלא משום שעיקר קריאת שמע לקיים "בכל לבבך" וכו' בשני יצריך וכו', דהיינו לעמוד נגד כל מונע מאהבת ה'. ו"לבבך" הן האשה וילדיה, שלבבו של אדם קשורה בהן בטבעו, כמו שאמרו רז"ל על פסוק "הוא אמר ויהי", זו אשה; "הוא צוה ויעמוד", אלו בנים; ו"נפשך" ו"מאדך" כמשמעו, חיי ומזוני, להפקיר הכל בשביל אהבת ה'.

ואיך יבוא האדם החומרי אל מידה זו? לכך סידרו תחילה ברכת יוצר אור. ושם נאמר ונשנה באריכות עניין וסדר המלאכים, העומדים ברום עולם להודיע גדולתו של הקדוש ברוך הוא, איך שכולם בטלים לאורו יתברך ומשמיעים ביראה וכו' ומקדישים וכו' ואומרים ביראה קדוש וכו', כלומר, שהוא מובדל מהן ואינו מתלבש בהן בבחינת גילוי, אלא "מלא כל הארץ כבודו", היא כנסת ישראל למעלה וישראל למטה, כנ"ל. וכן האופנים וחיות הקודש ברעש גדול וכו' "ברוך כבוד ה' ממקומו", לפי שאין יודעים ומשיגים מקומו, וכמו שנאמר: "כי הוא לבדו מרום וקדוש".

ואחר כך ברכה שניה, "אהבת עולם אהבתנו ה' אלהינו". כלומר, שהניח כל צבא מעלה הקדושים, והשרה שכינתו עלינו, להיות נקרא "אלהינו", כמו "אלהי אברהם" וכו', כנ"ל. והיינו כי אהבה דוחקת הבשר. ולכן נקרא "אהבת עולם", שהיא בחינת צמצום אורו הגדול הבלתי תכלית, להתלבש בבחינת גבול הנקרא "עולם", בעבור אהבת עמו ישראל, כדי לקרבם אליו ליכלל ביחודו ואחדותו יתברך. וזהו שנאמר: "חמלה גדולה ויתירה", פירוש, יתירה על קרבת אלהים שבכל צבא מעלה. "ובנו בחרת מכל עם ולשון", הוא הגוף החומרי, הנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם. "וקרבתנו" וכו' "להודות" וכו'. ופירוש הודאה יתבאר במקום אחר. "וליחדך" וכו', ליכלל ביחודו יתברך כנ"ל.

והנה כאשר ישים המשכיל אלה הדברים אל עומקא דליבא ומוחא, אזי ממילא כמים הפנים לפנים, תתלהט נפשו ותתלבש ברוח נדיבה, להתנדב להניח ולעזוב כל אשר לו מנגד, ורק לדבקה בו יתברך וליכלל באורו בדביקה חשיקה וכו', בבחינת נשיקין ואתדבקות רוחא ברוחא כנ"ל. אך איך היא בחינת אתדבקות רוחא ברוחא? לזה אמר: "והיו הדברים האלה" וגו' "על לבבך ודברת בם" וגו'. וכמו שכתוב בעץ חיים, שיחוד הנשיקין עיקרו הוא יחוד חכמה בינה ודעת בחכמה בינה ודעת. והוא עיון התורה; והפה הוא מוצא הרוח וגילויו בבחינת גילוי, והיינו בחינת הדיבור בדברי תורה. כי "על מוצא פי ה' יחיה האדם", ומכל מקום לא יצא ידי חובתו בהרהור ועיון לבדו, עד שיוציא בשפתיו, כדי להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה, עד נפש החיונית השוכנת בדם האדם המתהוה מדומם צומח חי, כדי להעלות כולן לה' עם כל העולם כולו, ולכוללן ביחודו ואורו יתברך, אשר יאיר לארץ ולדרים בבחינת גילוי, "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר" וגו', שזהו תכלית השתשלשלות כל העולמות, להיות כבוד ה' מלא כל הארץ הלזו דווקא בבחינת גילוי, לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירא למיתקא, כנ"ל באריכות. וזהו תכלית כוונת האדם בעבודתו, להמשיך אור אין סוף ברוך הוא למטה, רק שצריך תחילה העלאת מיין נוקבין, למסור לו נפשו ומאודו כנ"ל:


<< · תניא · חלק א · מט · >>