תורת העולה/חלק ג/פרק ז

פרק שבעה

מצות עשה להקטיר קטורת בכל יום בבקר ובערב (תמידין ג א). כבר נתבאר למעלה פרק ששה ושלשים חלק שני כל עניין הקטורת ועל מה היה רומז יתבאר לך שם. גם פרק שבעה ושלשים חלק שני ופרק ארבע ועשרים חלק ראשון נתפרש עניינו (ח היטב. והיה ממצות הקטורת שלא היה אדם רשאי להיות בהיכל או באולם בעת שמקטירים הקטורת (תמידין ג ג). והטעם בזה מבואר כי אי אפשר להשיג הדברים הנעימים והמושכלים והאמתיות הנמשכים אחר המעשים הנאותים הנרמזים בקטורת כמו שקדם כי אם בהתבודדות והרחקות מבני אדם. וכמו שדברו בזה הראשונים ז”ל. וכבר אמרו ז”ל פרק אין דורשין (חדידה יא ב) ולא במרכבה ביחיד ואמרו פרק טרף בקלפי (יומא מד א) על מה היתה הקטורת מכפרת על לשון הרע יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי ואין לשון הרע כמדבר לשון הרע על קונו(!) בעיוניו השכלי' ומגלה דברים שכסן עתיק יומין. ועל זה היה הקטורת מכפר. אמנם על לשון הרע שבין אדם לחבירו היה המעיל מכפר כמו שנתבאר לעיל (ב מ) ממדרשם ז”ל (זבחים פח ב). ובגמרא פרק יש בערכין (ערכין טז א) הקשו וכי מעיל מכפר על לשון הרע הא קטורת מכפר ותרצו לא קשיא הא בצנע והא בפרהסיא, וכוונתן למה שכתבתי כי בעניין עיונים השכליים הוא דבר חשאי כמו שנאמר אמר נבל בלבו אין אלקים.

וכתב הרמב”ם ז”ל (תמידין ג ד) סדר הקטרת מי שזכה בדשן מזבח הפנימי נכנס עם כלי קודש וטני היה שמו והיה מחזיק שני קבים ומחצה ושל זהב היה וחופן בידו האפר והדשן מעל המזבח הפנימי ומניחו שם בהיכל ויוצא. ומי שזכה בקטורת נטל כלי מלא קטורת גדוש וכסוי היה לו ובזוך היה שמו ונותן הבזך בכלי אחד וכף היה שמו ונותן על הכף בגד קטן ואוחז הכף ונכנס אחר עמו במחתה של אש בידו וכיצד היה חותה זה שזכה במחתה נוטל מחתה של כסף וחותה מן הגחלים הפנימיים מאש מערכת הקטורת שבראש המזבח ויורד ומערן לתוך מחתה של זהב אם נתפזרו מן הגחלים פחות מקב היה גורפין לאמת המים שבעזרה ובשבת היה כופה עליו פסכתר ואם יתר על קב חוזר וחותה ומקדים לפניהם זה שדשן המזבח ונטל הטני ומשתחווה ויוצא וזה שבידו המחתה שובר הגחלים על המזבח הפנימי ומשתחוה ויוצא. וזה שבידו הכף נותנו לאוהבו ולקרובו ורואה אם נתפזר מן הבזך אל תוך הכף אהבו או קרובו נותנו לתוך חפניו עם הקטורת שבבזך ומשתחוה ויוצא. ואומרים לזה המקטיר הזהר שלא תתחיל מלפניך שלא תכוה. ומתחיל ומשליך הקטורת על האש בנחת כמו שמרקד הסולת ואין המקטיר מקטיר עד שהממונה אומר ליה הקטר עד כאן לשונו.

ובכל זה הכוונה מבוארת על פי עניין הקטרת שהיא מורה על המעשים הטובים והעיון השכלי הטוב שאדם מקטיר בכל יום ויום על מזבחו שהוא לבו של אדם שכל העולם לא נברא אלא לזה. ובהיות העניין כן בא עליו הרמז בכל סדר הקטרה. וזה כיי ששלמות האדם תלוי בשני דברים האחד נקרא שלמות ראשון והשני שלמות אחרון. והאחד הוא להסיר ממנו מדות המגונות ולעשות הטוב והוא שלימות ראשון והאחרון הוא ההשגה והתבוננות בשם עמ' עט' פראג יתעלה ושאר נמצאות והוא שכל העיוני וידוע כי בכל זה אין האדם מספיק אם לא יתחבר אליו העזר האלקי השופע עליו מלמעלה והעוזרו לזה אשר באורה נראה אור. וכמו שידוע מדברי המורה סוף חלק שלישי (פרק נא).

ובהיות העניין כן בא סדר הקטורת כתקונו כי בתחלה נכנס מי שזכה לדשן מזבח הפנימי מן האפר והדשן שעליו והוא הוראות הסרת המדות הרעות והמגונות שעליו והיה זה על ידי הטני של זהב כי הנזהר נחמד מזהב ומפז רב. והיה מחזיק קביים וחצי והוא חמשה חצאי קביים כמו שהיה הארון חמשה חצי אמות. והטעם נתבאר למעלה בעניין הארון פרק חמשה ועשרים חלק ראשון. והיה מניח הטני שם עד שבא מקטיר הקטורת שאז חזר ונכנס ומשתחוה ויוצא להורות כי דבר זה הוא שלימות גדול ראוי לישאר באדם אלא שיוצא משם מפני המקטיר הקטורת הבא שמה שהוא שלמות גדול מזה ושין מפני חדש תוציאו. ומי שזכה בקטורת עצמו הוא שלימות האחרון. היה מניח הקטורת בכלי מלא וגדוש כעניין אמרם (רש"י במדבר כז כג) על החכמים שהם מלאים חכמה ככלי מלא וגדוש.

והיה לו כסוי מלמעלה והוא החומר שהיא המחיצה המפסקת בין האדם לבין השגת השכל הנבדל וחוזר ונתנו לתוך הכף והוא רמז על שני דברים המונעים ההשגה והוא עמוק המושג וקוצר המשיג. ולכן הכף הוא מגולה מלמעלה כמו שהשכל הנבדל והשגתו הוא נגלה מלמעלה. אמנם מעטו ההשגה בו הוא שהבזך עומד בתוכה והכף מקיפו ועמק להסב יותר ממנו ואי אפשר להשיגו והיה פורס עליו בגד מלמעלה לרמוז כי אף הנבדל הנרמז בכף ומה שבתוכו יש עליו דבר מכוסה והוא של מעלה מכל מכל אחד ואחד שאינו מושג למה שלמטה ממנו בשלימות רק בגד קטן מפסיק ביניהם והוא רומז על מעוט ההשגה. ובהיות כי כבר נתבאר בחלק ראשון שעניין כניסת המקדש היה רומז הכל על כן היה נכנס כך אל הפנים על הבזק ואחר נכנס והולך עמו ען אש המזבח שלקח ממזבח החיצון והוא השכל הפועל המשפיע לאדם בטובו שחננו השם יתעלה ועוזר לו בכניסה זו ומכין לפניו האש והנפש נקשר' בגוף האדם. ולכן היה חותה הגחלים במחתה של כסף ויורד ונותנן במחתה של זהב כי חתייתו במחתו של כסף הוא רמז אל קבלתו מלמעלה ממנו והוא האש המזבח הידוע ולכן היה חותה בשל כסף לרמוז אל ההשגה והכוסף והתשוקה אשר לו למעלה ממנו. אמנם היה יורד להשפיע לתחתונים וכבר כתב הרב המורה (א י) שזהו עניין הירידה האמורה בשכל הנבדל ובכל מקום שנאמר ירידה אצל השם יתעלה הוא מורה על זה. והיה יורד ונותן לתוך מחתה של זהב והוא לבו של אדם.

ואם נתפזרו הגחלים היה חוצה לאמת המים ורוצה לומר כי אינו מספיק לו חתייה זה ואי אפשר לו לקבל המושכלות שנותנים עליו להשיג המושכלת על ידי החוקר עיוני אשר דרכו בו כל חכמי לב אשר מעולם אנשי שם. ואי אפשר להשיג הדברים במשכלות המופתים כאשר עשו החכמים כי קצר לבו מהשיג. היה חותה אל אמת המים אשר בעזרה והיא התורה הנמשלת למים קרים על נפש עיפה והיא הולכת ומתפשטת בעזרה אשר על ידה יוכל כל אדם לזכות ולאחוז בשלמיות אלו ולנחול על ידיו חיי עולם הבא ולעמוד בה על כל הדעות האמתיות אשר קצרו כל הפלוסופים וכלו ימיהם להשיג מה שמשיג הקטן שבישראל על ידי התורה. והנה מכל מקום עדיף טפי לחקור על הדברים ולדע אותן במופתים ובמושכלים על ידי חקירה וזהו תכלית האדם. ולזה היה נכנס זה הכהן ומכין האש על המזבח ומי שזכה מקטיר עליו הקטורת כראוי וכמצוה עד שכל חלקי אש נזרקין בקטורת רוצה לומר שכל מגימתו וכל מעשיו לשם שמים. ולהקטיר הקטורת ואומרים לו שיזהר שלא יכוה בדברים אלו ולא היה מקטיר עד שומרים לו הקטיר והוא הנאות כלומר החכמה שלא יקפוץ אדם לעלות במקום שאינו ראוי עד שאומרים לו עלה. הנה רוצה לומר שרבותיו וחבריו אומרים לו שראוי לכך. לכן יזהיר שלא יכוה. וכמו שהזהירו חכמים ז”ל (אבות ב י) הזהר בגחלתן כו'. ובהיות כי קשה האדם להשיג כל אלו השלמות כי אם בעזר אלקי אשר יצוה את מלאכיו שינחנו בדרך אמת והם נפשו ושכלו של אדם על כן היה שלשה כהנים עוסקים במעשה כי על ידי שלשה מלאכים נשלם באדם שלמות אלו והם נפש רוח נשמה אשר כל אחד נקרא מלאך. כמו שכתב המורה (ב מח) כי חלק וכח נפשי או טבעי הוא מלאך העובד בעולם והם השלשה כהנים המקריבים הקטורת.