מורה נבוכים (אבן תיבון)/חלק ב/פרק מח
מבואר הוא מאד שכל דבר מחודש אי אפשר לו מבלתי סיבה קרובה חידשה אותו. ולסיבה ההיא סיבה, וכן עד שיגיע זה לסיבה הראשונה לכל דבר, רצוני לומר רצון השם ובחירתו. ומפני זה יְחסרו הנביאים פעמים בדבריהם הסיבות ההם האמצעיות כולם, וייחסו זה הפועל האישי המתחדש אל הבורא, ויאמרו שהוא יתעלה עשאו. וזה כולו ידוע, וכבר דברנו בו אנחנו וזולתנו מן המאמתים. והוא דעת אנשי תורתנו כולם.
ואחרי זאת ההצעה שמע מה שאבארהו בזה הפרק והתבוננהו התבוננות מיוחד בו, מוסף על התבוננותיך לשאר פרקי זה המאמר.
והדבר אשר אבארהו לך הוא זה:
דע, כי הסיבות הקרובות כולם, אשר מהם יתחדש מה שיתחדש, אין הפרש בין היות הסיבות ההם עצמיות טבעיות, או בבחירה, או במקרה. ורצוני לומר, בבחירה שתהיה סיבת המתחדש ההוא בחירת אדם, עד שאפילו הייתה הסבה רצון אחד משאר בעלי חיים. שזה כולו ייוחס להשם בספרי הנביאים, ויתירו על הפועל ההוא בלשונות שהשם פעלו, או ציווה בו או אמרו. ובא באלו הדברים כולם לשון אמירה ולשון דבור ולשון ציווי ולשון קריאה ולשון שליחה. וזהו העניין אשר רציתי להעיר עליו בזה הפרק, והוא שאחר שהשם, לפי מה שהונח והתיישב, הוא אשר העיר הרצון ההוא לבעל חי ההוא שאינו מדבר, והוא אשר חייב הבחירה ההיא לחי המדבר, והוא אשר המשיך העניינים הטבעיים על מנהגיהם. והמקרה הוא ממותר העניין הטבעי, כמו שהתבאר, ורובו משותף בין הטבע והרצון והבחירה. יתחייב לפי זה כולו שיאמר על מה שהתחייב מהסיבות ההם, שהשם ציווה שיעשה כך או אמר שיהיה כך.
ואני אזכור לך מאלו כולם משלים, ועליהם תקיש כל מה שלא אומרהו. אמר במה שימשך מן העניינים הטבעיים תמיד, כהיתוך השלג כשיחם האוויר והמית מי הים בהסתער הרוח, אמר: "יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם" (תהלים קמז, יח); "וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו." (תהלים קז, כה); אמר בירידת המטר: "וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר"(ישעיה ה, ו). ואמר במה שתהיה סבתו בחירת אדם במלחמת עם ישלטו על עם, או איש יתעורר להזיק איש אחד, עד אפילו חרפו. אמר בשלוט נבוכדנצר הרשע ומחנהו: "אֲנִי צִוֵּיתִי לִמְקֻדָּשָׁי גַּם קָרָאתִי גִבּוֹרַי לְאַפִּי"(ישעיה יג, ג); ואמר: "בְּגוֹי חָנֵף אֲשַׁלְּחֶנּוּ"(ישעיה י, ו); ובעניין שמעי בן גרא אמר: "[כִּי] יְהוָה אָמַר לוֹ קַלֵּל אֶת דָּוִד"(שמואל ב טז, י); ובהמלט יוסף הצדיק מבית הסוהר אמר: "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ"(תהלים קה, כ); ובשלוט פרס ומדי על הכשדים אמר: "וְשִׁלַּחְתִּי לְבָבֶל זָרִים וְזֵרוּהָ"(ירמיה נא, ב); ובעניין אליהו ז"ל כאשר סבב השם לו פרנסתו נאמר לו: "צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ"(מלכים א יז, ט); ואמר יוסף הצדיק: "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה [כִּי הָאֱלֹהִים]" (בראשית מה, ח).
ואמר במה שתהיה סבתו רצון בעלי חיים והתעוררו בצרכי חייו: "וַיֹּאמֶר יְהוָה לַדָּג [וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה]"(יונה ב, יא), אחר שהשם הוא אשר העיר הרצון ההוא, לא שהוא שמהו נביא והשרה עליו נבואה. וכן נאמר בארבה אשר בא בימי יואל בן פתואל: "כִּי עָצוּם עֹשֵׂה דְבָרוֹ"(יואל ב, יא), וכן עוד נאמר בשלוט החיות על ארץ אדום בעת חורבנה בימי סנחריב: "וְהוּא הִפִּיל לָהֶן גּוֹרָל וְיָדוֹ חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו"(ישעיה לד, יז). ואף על פי שלא נזכר הנה לשון אמירה, ולא צווי, ולא שליחה, אלא ענינו היקש מבואר. והקש גם כן על כל המאמרים הבאים הדומים לזאת התכונה.
ואמר בעניינים המקריים מקרה גמור. אמר בעניין רבקה: "וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה'"(בראשית כד, נא); ובעניין דוד ויהונתן אמר: "כִּי שִׁלַּחֲךָ יְהוָה'"(שמואל א כ, כב); ובעניין יוסף: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם"(בראשית מה, ז).
והנה כבר התבאר לך איך יסופר על הזדמן הסיבות, הזדמנו על אי זה דרך שהזדמנו, והיו סיבות בעצם או במקרה או בבחירה או ברצון הכל בשווה באלו החמשה לשונות, והם: ציווי, אמירה, דיבור, שליחה, קריאה. ודע זה והנהיגהו בכל מקום כפי עניינו, ויוסרו רחוקים רבים, ותתבאר לך אמיתת העניין במקום ההוא אשר יביא לחשוב בו שהוא רחוק מן האמת.
וזה תכלית מה שהגעתי אל המאמר, או בעניין הנבואה ומשליה ולשונותיה. וזה כלל מה שאזכרהו לך מזה העניין, ונתחיל בעניינים אחרים בעזרת שדי.