תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ד
השער הרביעי עריכה
השער הרביעי: בדיני בשר בחלב והכחל:
ותחלה אבאר אי זה בשר ואי זה חלב אסורין זה בזה דבר תורה. ואי זה אסור מדבריהם ואי זה מותר אפילו מדבריהם. ואחר כך אבאר באי זה ענין אסורין דבר תורה ובאי זה מדבריהם כדי לעמוד על דיני ספיקותיהן לפי הכלל המסור בידינו ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא. ואחר כך אבאר הענינים האסורין והמותרין בהן ואחר כך אבאר דין תנור שטחו פניו בשומן ואפו בו את הפת עד שלא הוסק התנור או לאחר שהוסק התנור. ודין פת או דגים שאפאום בתנור עם בשר. ואחר כך אבאר דין הכחל וכלים שנתבשל בהם ודין מליחתו עם בשר:
איזה בשר ואי זה חלב אסורין זה בזה דבר תורה. שנינו בפרק כל הבשר בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה אסור לבשל ואסור בהנאה בשר בהמה טהורה בחלב בהמה טמאה או בשר טמאה בחלב בהמה טהורה מותר לבשל ומותר בהנאה. ר' עקיבא אומר חיה ועוף אינן מן התורה שנאמר לא תבשל גדי בחלב אמו ג' פעמים פרט לחיהו לעוף ובהמה טמאה ר"י הגלילי אומר נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר לא תבשל גדי בחלב אמו האסור משום נבלה אסור משום בשר בחלב עוף שהוא אסור משום נבלה יכול יהא אסור משום בשר בחלב תלמוד לומר בחלב אמו יצא עוף שאין לו חלב אם. וחיה עוף דקאמר ר' עקיבא אינן מן התורה דוקא קאמר אינן מן התורה אבל מדרבנן אסירי דאיתמר עלה בגמרא מאי איכא בין ר' יוסי ובין ר' עקיבא איכא בינייהו חיה ר' יוסי הגלילי סבר דאורייתא ור' עקיבא סבר דרבנן ואי בעית אימא עוף נמי איכא בינייהו ר' עקיבא סבר חיה ועוף אינן מדאורייתא הא מדרבנן אסירי ור' יוסי סבר עוף אפילו מדרבנן לא אסור. וליתא לדר' יוסי הגלילי דגרסינן התם לוי איקלע לבי יוסף רישבא איתו לקמיה (דף פא) רישא דטווסא בחלבא ולא אכל ולא אמר להו ולא מידי אתא לקמיה דר' אמר ליה אמאי לא תשמתינהו אמר ליה אתריה דר' יהודה בן בתירא הוה ואמינא דילמא דריש להו כר' יוסי הגלילי דאמר יצא עוף שאין לו חלב אם. וביצים הנמצאים במעי התרנגולת שאינן גמורות הרי הן כגוף התרנגולת ואסור לאכלו בחלב. דתניא בפרק קמא דביצה השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותרות לאכלן בחלב ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורין. ופירוש גמורות כל שיש להן חלמון וחלבון ושאינן גמורות כל שאין לה אלא חלמון דודאי תנא קמא מיקל הוא מדר' יעקב מדקתני ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות דאלמא לרבנן אע"ג דמעורות בגידין מותרות. ועוד דאמרינן עלה מאן תנא להא דתנו רבנן האוכל מנבלת עוף טהור משלל של ביצים מן העצמות ומן הגידין ומן הבשר שנתלש מן החי טהור מן האשכול של ביצים ומן הקרקבן ומן בני מעיין או שהמחה את החלב וגמעו טמא. מאן תנא משליל של ביצים טהור אמר רב יוסף דלא כר' יעקב דאי ר' יעקב הא אמר אם היו מעורות בגידין אסורות פירוש אבל לרבנן ניחא דהא אמרינן דכל שנגמרו מותרות דאלמא אינו כבשר אעפ"י שמעורות בגידין ומשליל של ביצים היינו גדולות שיש להן חלמון וחלבון. ואשכול היינו בעודן קטנות שאין להם אלא (חלבון) [חלמון] לבד. איכא דאמרי מאן תנא אשכול של ביצים טמא ר' יעקב היא. ולהאי לישנא פירוש אשכול כל שמעורות בגידין ואעפ"י שנגמרו בחלבון וחלמון. ושלל אותן שנשללו מן הגידין ונפרדו ועדיין לא נתקשית קליפתן העליונה דבהא לכולי עלמא אינן כבשר ומותרת לאכלן בחלב דאף ר' יעקב לא אסר אלא כל זמן שמעורות בגידין. ודחינן לעולם ברייתא רבנן היא ולא ר' יעקב ומן האשכול לא מהנך דתליין באשכול שיש להן חלבון וחלמון אלא מאשכול גופיה וכי תימא מאשכול כופיה מאי למימרא מידי דהוה אקרקבן ובני מעיין דאע"ג דבישרא נינהו כיון דאיכא אינשי דלא אכלי איצטריך לאשמועינן הכא נמי כיון דאיכא אינשי דלא אכלי איצטריך לאשמועינן והוא הדין דהוה מצי למימר ומאי מן האשכול מן הקטנים שאין להם אלא חלמון לבד. אלא דניחא ליה לאשמועינן אגב אורחיה דאשכול גופיה אע"ג דאיכא אינשי דלא אכלי ליה טמא. וקיימא לן כרבנן חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים. ועוד דבשר עוף בחלב דרבנן ובדרבנן הלך אחר המיקל. וכן פסקו כל הפוסקים. ויש מי שפירש גמורות שנגמרה קליפתן ונתקשית ואין השמועה מתחוורת לפירושא. וכדינם לבשר בחלב כך דינם לענין מליחה. וכמו שכתבתי במליחה. גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל גדי לרבות את החלב גדי לרבות את המתה גדי לרבות את השליא גדי להוציא את הדם גדי להוציא את השליא גדי להוציא את הטמאה בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה בחלב אמו ולא בחלב טמאה. ואקשינן והא תלתא גדי כתיבי ואנן שיתא קא דרשינן ופרקינן חלב ומתה מחד קרא נפקי דם נמי לאו גדי הוא שליא נמי פירשא בעלמא פשו להו תרי חד לרבויי שליא וחד להוציא את הטמאה. ואקשינן וסבר שמואל איסור חל על איסור כלומר מדקא מחייב בחלב מתה ע"כ איסור חל על איסור אית ליה. והא אמר שמואל משום ר' אלעזר מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. ופרקינן בעלמא קסבר אין איסור חל על איסור ושאני הכא דגלי רחמנא גדי. ואי בעית אימא בעלמא סבר איסור חל על איסור ושאני הכא דאמר קרא יחללוהו ואי בעית אימא הא דידיה הא דרביה. ואקשינן אדר' עקיבא דדריש הני תלתא גדי גדי פרט לחיה ולעוף ובהמה טמאה. הא אפיקתינהו לכדשמואל. ופרקינן קסבר ר' עקיבא איסור חל על איסור חלב ומתה לא צריך קרא שליל גדי מעליתא הוא איתרו להו לכולהו פרט לחיה ולעוף ולבהמה טמאה. ולענין פסק הלכה פסקו הגאונים ז"ל כר' עקיבא דחיה ועוף אינן מן התורה. ואי קשיא לך דהא שמואל דהוא אמורא לא דריש כוותיה אלא מפיק חד לחלב מתה וחד לרבות את השליל וחד לאפוקי טמאה. ואם כן לדידיה חיה ועוף מן התורה. ועוד דהא משמע דתנא קמא לא ממעט אלא טמאה אבל חיה ועוף לא. ועוד דהא לא קיימא לן דאיסור חל על איסור אם כן חלב מתה צריכי קרא ודלא כר' עקיבא. יש לומר דאע"ג דתנא קמא לא ממעט אלא טמאה לא קיימא לן כוותיה ולא כשמואל דמשמע דאית ליה דעוף מן התורה דהא סוגיין בכולי גמרא דעוף אינו מן התורה. ועוד דבשר בחלב איסור מוסיף הוא וכיון דטעמיה דר"ע משום דקסבר איסור חל על איסור וסוגיין בעלמא כמאן דאית ליה איסור מוסיף כדאיתא בשבועות קיימא לן כוותיה. ובנמקי הרמב"ן ז"ל דהא דשמואל נמי לא קשיא משום דשמואל גופיה תריצי מתרצינן ליה. ובפירוקא בתרא דאמרי הא דידיה הא דרביה איכא למימר דלדידיה איסור חל על איסור אית ליה וחלב מתה לא צריכי קרא ואי נמי שליל צריך קרא אייתרו להו תרי חד להוציא את הטמאה וחד להוציא חיה ועוף מדר' יוסי הגלילי נפקא שאין לו חלב אם ודנקיט שמואל לרבות חלב מתה כל דמיתרבי נקיט ליה לרבות וכל דממעיט ליה נקיט ליה להוציא ולאו דנפקא מקראי כדאמר בשליא ודם וכללו של דבר מימרא דמיתרצא לא עדיפא לדחויי הלכה והלכה כר' עקיבא. ע"כ. גרסינן התם בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב נחמן המבשל בחלב גדיה שלא הניקה מהו א"ל מדאמר שמואל בחלב אמו ולא בחלב זכר זכר הוא דלא אתי לכלל אם אבל הא כיון (דאיתא) [דאתי] לכלל אם אסור כלומר אפילו מדאורייתא. הא דכתיב גדי בחלב אמו לאו דוקא גדי דאמרינן בגמרא על מתניתין דבשר בהמה טהורה בחלב בהמה טהורה מנא הני מילי אמר ר' אלעזר דאמר קרא וישלח יהודה את גדי העזים כאן גדי העזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל משמע. ואקשינן וניליף מינה. ופרקינן כתיב קרא אחרינא ואת עורות גדיי העזים כאן גדי העזים הא כל מקום שנאמר גדי סתם אפילו פרה ורחל משמע ואקשינן וניליף מינה ופרקינן הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין. ואקשינן הניחא למאן דאמר אין מלמדין אלא למאן דאמר מלמדין מאי איכא למימר ופרקינן תרי מיעוטי כתיבי עזים העזים. וחלב אמו נמי לאו דוקא אלא בין בחלב אחותו גדולה בין אחותו קטנה בין בחלב עצמו בין בפרה ורחל הכל במשמע כדאיתא התם בפרק כל הבשר דכולהו דאורייתא נינהו. תניא המבשל במי חלב פטור. ואמרינן עלה מסייע ליה לר' שמעון בן לקיש דתנן מי חלב כחלב והמיחל הרי הוא כשמן ארשב"ל לא שנו אלא להכשיר את הזרעים אבל לענין בשר מי חלב אינו כחלב. ודוקא דאורייתא אינו כחלב אבל מדרבנן אסור דהא כותח הבבלי משום נסובי דאית ביה נאסר כדאיתא בפסחים. וכן דעת בעלי התוספות ז"ל. ויש מותר אפילו מדבריהם והם שני מינין האחד המבשל האם בחלב זכר והשני המבשל בחלב קיבה. חלב זכר כיצד. גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל בחלב אמו ולא בחלב זכר. חלב קיבה כיצד. שנינו בפרק כל הבשר קיבת נכרי ושל נבלה אסורה כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה טרפה שינקבה מן הכשרה קיבתה מותרת והא קתני רישא קיבת הנכרי ושל נבלה אסור. ופריק רבי יצחק משמיה דרבי יוחנן דרישא קודם חזרה וסיפא לאחר חזרה שעשאוה כפירשא בעלמא. ואסיקנא הלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אלא בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת נכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטרפה וכל שכן בקיבת טרפה שינקה מן הכשרה מאי טעמא חלב המכונס בעור קיבה פירשא בעלמא הוא. כך היא גירסת הגאונים ז"ל וכן היא ברוב הספרים. ולפי גרסת זו הא דתניא קיבה שבשלה בחלבה אסורה ליתא וקודם חזרה נשנית אבל למשנה אחרונה מותרת וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות בשמעתא דהכחל. ומיהו איכא למידק דהא קתני סיפא דמתניתין כשרה שינקה מן הטרפה קבתה אסורה וסיפא דמתניתין הא אוקימנא לה הכא בלאחר חזרה וראיתי לרמב"ן ז"ל שתירץ דרישא דמתניתין ומצעיתא קודם חזרה סופא דסופא בלאחר חזרה ואינו מחוור דאם כן סופא דסופא נמי הוה ליה למינקט בכעין מציעתא כלומר בכשרה שינקה מן הטרפה ולימא בית דין של אחריהם אמרו כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה מותרת. ונראין דברי רבנו תם ז"ל שפירש דהא דאמרינן מעמידין דוקא בחלב קרוש שבקיבה דכל שנקרש הוה ליה כפירשא ואורחא דמילתא הכי דאין מעמידין בחלב צלול אלא בקרוש. וסיפא דקתני כשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה בחלב צלול דאכתי לא חשבינן ליה כפירשא והילכך אסירא אף לאחר חזרה אבל טרפה שינקה מן הכשרה לעולם קיבתה מותרת בין צלול בין קרוש ממה נפשך. והא דתניא קיבה שבשלה בחלבה בחלב צלול אלא שקשה לי קצת מדקתני קיבת העולה כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה ואלו בקרוש הוה לי למימר אוכלה חיה שאין שורפה אלא לשון גמיעה ואינו נופל אלא בדבר הצלול. ורש"י ז"ל מחק גרסת הספרים ולא גרסינן הכא ובקיבה כשרה שינקה מן הטרפה דהתם קיבתה אסורה דהא דשריא קיבת העולה וכדתנן כהן שדעתו יפה שורפה חיה לא משום דחשבינן ליה כפירשא אלא משום דאתו ליה מעלמא והוה ליה כעור העולה דמתחלק לכהנים. נמצא עכשיו לדעת הגאונים ז"ל והרב אלפסי ז"ל דחלב קיבה אפילו צלול כפירשא בעלמא חשבינן ליה. ומותר לבשלו עם בשר וכל שכן בקרוש אבל לדעת רבנו תם ז"ל בצלול אסור אבל בקרוש מותר ויש בשר מותר בחלב והם שני מינין בשר דגים ובשר חגבים דתנן כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ולישנא דקרא נקט דאפיק אכילה בלשון בישול אבל הוא הדין לאכילה דדגים וחגבים מותר לבשל ולהעלות ולאכול. נמצאו שלשה מינין בבשר בחלב דאורייתא והוא בשר בהמה בחלב אם ואסור דרבנן והוא בשר חיה ועוף בחלב גמור ואפילו בחלב כחל שאינו חלב אם אלא חלב מתה וכן בשר בהמה בחלב מתה. ומותר לגמרי כבשר דגים וחגבים אפילו בחלב גמור. אי נמי אפילו בשר בהמה בחלב זכר ובחלב קיבה אפילו צלול כדעת הגאונים ז"ל או קרוש לכולי עלמא. באי זה ענין אסורין דבר תורה ובאי זה ענין מדבריהם. דבר תורה אין בשר בחלב אסור אלא דרך בישול אבל לערב בצונן ולאכול מותר ואפילו לבשלו בכלי שני דבר תורה מותר לפי שאין כלי שני מבשל דגרסינן בפרק כל הבשר גבי טיפת חלב שנפלה על גבי החתיכה. אמר רבא דרך בישול אסרה תורה דלהכי אפקיה רחמנא לאסור אכילה בלשון בישול דכתיב לא תבשל גדי בחלב אמו לומר לא תאכלנו דרך בישול. ותנן ואסור להעלותו על השולחן. ואמרינן עלה בגמרא אמר רב יוסף שמע מינה בשר עוף בחלב דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן השתא אכילה גופה גזרה ואנן ניקום וניגזר גזרה לגזרה ואסיקנא דלאו דאורייתא ואפילו הכי גזרינן העלאה אטו אכילה דבהמה כיון דבהמה אסורה מדאורייתא. ואתקיף ליה רב ששת סוף סוף צונן בצונן הוא ואפילו בבהמה בכי הא לאו דאורייתא ופריק אביי גזרה שמא יעלה באלפס רותח. ואקשינן סוף סוף כלי שני הוא וכלי שני אינו מבשל אלא אמר אביי גזרה שמא יעלה באלפס ראשון. ומכל מקום אסור מדרבנן ואפילו צונן בצונן ואפילו אכל בשר אסור לאכול גבינה כמו שיתבאר לפנינו. ותנן צורר אדם בשר וגבינה במטפחת אחת ובלבד שלא יהא נוגעין זה בזה. ואמרינן עלה בגמרא וכי נוגעין זה בזה מאי הוי צונן וצונן הוא ופריק אביי נהי דקליפה לא בעי הדחה מי לא בעיא. אי זה דבר אסור בו ואי זה דבר מותר בו. שנינו בפרק כל הבשר כל הבשר אסור לבשר בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים ואסור להעלותו עם הגבינה על השולחן. העוף עולה ם הגבינה על השלחן ואינו נאכל כדברי בית שמאי ובית הלל אומרים לא עולה ולא נאכל אמר ר' יוסי זו מקולי בית שמאי ומחומר בית הלל באי זה שולחן אמרו בשולחן שאוכל (דף פב) עליו אבל בשולחן שסידר עליו את התבשיל נותן זה בצד זה ואינו חושש. רשב"ג אומר שני אכסנאין אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין. ואמרינן עלה בגמרא אמר ר' חנן בר אמי לא שנו אלא שאין מכירין זה את זה אבל מכירין זה את זה אסור כלומר דכיון שמכירין זה את זה חוששין שמא ישכחו ויתנו זה לזה ושמא יעלו באלפס רותח ראשון ואתו לידי איסור דאורייתא. תניא נמי הכי רשב"ג אומר שנים שנכנסו לפונדק זה בא מצפון וזה בא מדרום זה בא בחתכו וזה בא בגבנתו אוכלין על שולחן אחד זה בשר וזה גבינה ואין חוששין ולא אסרו אלא בתפיסה אחת תפיסה אחת סלקא דעתך כלומר בקערה אחת אלא אימא כעין תפיסה אחת כלומר על שולחן אחד בלא היכר אבל בשיש היכר מותר. א"ל רב יימר בר שלמיא לאביי שני אחין המקפידין זה על זה מהו אמר ליה יאמרו והלא כל הסריקין אסורין וסריקי ביתוס מותרין. ולטעמיה הא דאמר רב אידי אמר ר' יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו הכא נמי יאמרו כל הסריקין אסורין וסריק ביתוס מותרין הא איתמר עלה בגמרא אמר מר בר רב אשי אזורי מוכיח עליו אלמא שני אכסנאין המכירין זה את זה או שני אחין אפילו מפקידין זה על זה אסורין לאכול בשר וגבינה על שולחן אחד ואם עשו היכר ביניהן אפילו מכירין זה את זה ואפילו אחין מותר שההיכר מוכיח עליהן ולפיכך לאכול זה במפה וזה במפה אחרת כשתי תפיסות הן ומותר ואפילו במפה אחת אם שמו ביניהן היכר דבר של הוכח מתר. ולענין לאכול בשר וגבינה בכריכה אחת לכולי עלמא אסור דאפילו בעוף לא הקלו בית שמאי אלא בעלייתו וכדתנן העוף עולה עם הגבינה על השלחן ואינו נאכל כדברי בית שמאי ובית הלל אומר לא עולה ולא נאכל ואוקימנא בגמרא אפילו צונן בצונן גזרה שמא יעלה בשר בהמה באלפס ראשון.
גרסינן בפרק כל הבשר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאכלן בכותח ושמואל אמר מותר רב אמר אסור נותן טעם הוא ושמואל אמר מותר נותן טעם בר נותן טעם הוא. כלומר שהבשר נותן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין היתר בהיתר הוא. והילכך נקלש הטעם הרבה ונתמעט עד שאינו ראוי לחול עליו עכשיו איסור בשר בחלב משא"כ בשאר האיסורין שאיסורן מצד עצמן שאעפ"י שאין בו אלא נותן טעם בר נותן טעם או אפילו פחות מיכן מכל מקום איסור שבו לא פרח. ולפיכך לא אמרו כן אלא בבשר בחלב וכמו שאמרנו. וכן בקדשים שאמרו בשילהי פרק בתרא דע"א כל יום ויום נעשה גיעול לחברו ואעפ"י שאינו נגעל לגמרי וכנגדו לגבי איסורין דעלמא אסור אלא לאחר שנגעלה בליעתו בבישול זה נקלש ונתמעט הבלע כל כך שאינו ראוי לחול בו לכתחילה שם איסור נותר. ולפיכך דגים שעלו בקערה שנתמעט הטעם כל כך קודם שיערב בכותח הרי זה מותר ופירש רש"י ז"ל שעלו שנתבשלו. וכן פירש הרמב"ם ז"ל וכן עיקר. ויש מי שפירשו שלא נתבשלו אלא שהעלום מרותחין לתוך הקערה אבל נתבשלו בקערה אסורין דטעם גמור קולטין ממנה שכח האש מפליט הכלי הרבה וראייתם מדאמרינן בפסחים פרק כל שעה אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק את התנור אלמא אע"פ שמדיח את התנור הפת אסורה ואע"ג שלא קבלה מן הממש אלא ממה שבלע התנור. ואין ראייתם ראיה דהתם היינו טעמא משום קרטופני דאית ביה בתנור שאי אפשר לקנחם ולהדיחם כל הצורך דההיא לאו דוקא בששט אותו כשהוא חם אלא אפילו שט בצונן דהא סתמא קאמר ומהאי טעמא דאמרן. וצנון שחתכו בסכין שאסרו בפרק כל הבשר לאכלו בכותח התם לאו משום בלע שבסכין קאמר אלא משום שומן הקרש על פני הסכין לפי שאין דרך לקנחו יפה וכמו שפירש שם רש"י ז"ל ועיקר. אבל קערה דרכן של בריות לקנחן יפה יפה קודם שישתמשו בה ובהכין איירינן הא בשלא הדיחה דגים שעלו בה אסורין שהרי מן הממש קבלו וכן דעת רבנו יצחק ב"ר שמואל ז"ל הידוע בעל התוספות וכל שכן אם עלו בקערה בבישול עם רוטב שהרי אין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם שהרי נתנה הקערה טעם ברוטב והרוטב בדגים. והרב בעל התרומות ז"ל כתב דקערה חולבת וקערה שאכל בה בשר שהדיחן ביחד בתום מים רותחין שאוסרות הן זו את זו שפליטת הבשר ופליטת החלב פוגעות זו בזו ואוסרות זו את זו קודם שיבלעו בקערות ונמצא שאין כאן אלא נותן טעם אחד קודם שיתערב טעם הבשר עם טעם החלב. ואין דברים אלו מחוורין כלל שהרי אין הקערות פולטות אלא בסבת המים שהפליטן והילכך כל שזו או זו פולטת כבר חזרה אותה פליטה בתוך המים לנותן טעם בר נותן טעם. ולא עוד אלא שאין כאן בשר בחלב כלל שהרי אין כאן אלא נותן טעם בר נותן טעם מעורבין זה בזה וכן דעת הרמב"ן ז"ל ועיקר.
ולאכול גבינה ואחר כך בשר בהמה. גרסינן בפרק כל הבשר רב יצחק בר משרשיא איקלע לבי רב אשי איתיו ליה גבינה ואכיל איתיו ליה בשרא ואכיל כדלא משא ידיה אמרו ליה והא תני אגרא אבוה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. אמר ליה הני מילי בליליא אבל ביממא הא קא חזינא. יש מי שפירש דרב יצחק קינוח הפה לא עבד דלכולי עלמא גבינה ואחר כך בשר אין צריך קנוח הפה דגבינה רכה היא ומתעכלת היא מיד בתוך הפה בלחות הפה אבל שעל הידים נדבקת היא בידים ולפיכך בלילא דלא חזי ליה צריך נטילת ידים אבל ביממא דהא חזי ליה לא צריך. והא דאמר רב חסדא אבל גבינה מותר לאכול בשר בלא קנוח הפה קאמר ובלא נטילת ידים ביממא. ולדבריהם כל מקום שנזכר קנוח הפה אינו אלא [בין] בשר לגבינה וכמו שאני עתיד לכתוב בסמוך. ויש אומר כי רב יצחק בודאי קנח פיו אלא שלא נטל ידיו משום דביממא חזי ליה אבל בפיו דלא חזי ליה והוה ליה יממא כלילא וגבינה הנשארת בין השינים גבינה היא וכדאמרינן לגבי בשרא בשר שבין השינים בשר הוא דכתיב הבשר עודנו בין שיניהם. ודבר זה יתבאר עוד בסמוך. ולאכול בשר בהמה ואחר כך גבינה. גרסינן התם בעא מיניה ר' אסי מר' יוחנן במה ישהה בין בשר לגבינה אמר ליה ולא כלום. יש מפרשים דבשקנח פיו ונטל ידיו קא מבעיא ליה ואמר ליה ולא כלום. ואקשינן והאמר רב חסדא אכל גבינה מותר לאכול בשר כלומר בקינוח הפה ובנטילת ידים. אכל בשר אסור לאכול גבינה אפילו בקינוח הפה ובנטילת ידים עד שישהה מעת לעת. ופרקינן דהכי קא מיבעיא ליה כמה ישהה בין גבינה לבשר וא"ל ולא כלום ולעולם בשקנח פיו. ואי בלילה בשקנח פיו ובנטילת ידים. וגרסינן תו התם אמר מר עוקבא אנא בהא מילתא חלא בר חמרא אנא דאלו אבא כד הוה אכיל בישרא האידנא לא אכיל גבינה עד למחר כי השתא ואלו אנא בהאי סעודתא לא אכילנא בסעודתא אחריתי אכילנא. ופרשו הרמב"ם ז"ל והרב בעל העיטור ז"ל דשיעור בין סעודה לסעודה שש שעות זו היא שיטת ר"ח והרב אלפסי ז"ל. וזה לשון ר"ח ז"ל לא מצינו מי שהתיר לאכול גבינה אחר בשר בפחות מעת לעת אלא מר עוקבא אכל בשר בסעודה אחת ובסעודה אחרת גבינה ואמר על עצמו דבהא מילתא חלא בר חמרא אנא ואי אפשר להתיר בפחות מזה והבשר של בין השינים בשר גמור ע"כ. והא דאמר ר"נ מים אמצעיים רשות לא אמרן אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. לאו תבשיל ואחר כך גבינה קאמר אלא בין תבשיל דהשתא לגבינה דמעיקרא קאמר דרב נחמן לא אתא לאשמועינן כלל דין בשר ואחר כך גבינה או גבינה ואחר כך בשר דההוא מרב חסדא שמעינן ליה וכמו שכתב הרב אלפסי ז"ל בהלכותיו אבל הרב בעל הלכות גדולות כתב בהלכות ברכות לא שנו אלא בין תבשיל לתבשיל אבל בין תבשיל לגבינה חובה. והא דשרו רבנן גבינה ואחר כך בשר משמעתיה דר' נחמן. וכן פירש באמר ר' חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה דדוקא בלא קינוח אבל מקנח פומיה שרי למיכל. אכל גבינה מותר לאכול בשר בלא קנוח ע"כ. וגאון אחר כן כתב אכל בשר אסור בסעודה אחת למיכל גבינה והני מילי בחסידי אבל אנן מקנחין פומין ומחוורין ידן ופומן ואכלינן אכל גבינה שרי למיכל בשר בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים והני מילי דחזי לידיה דלא מיטנפן ע"כ. וכן דעת רבנו יעקב ז"ל. וכן כתב הר"ז הלוי ז"ל. וסמך לו על דברי רב נחמן דאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובה והאי לישנא דוקא דקא חזינן גמרא דמקפיד בהני לישני ונקיט להו בדוקא מדאמרינן לעיל בעא מיניה רב אסי מר' יוחנן כמה ישהה בין בשר לגבינה אמר ליה ולא כלום. ואקשינן והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה אלא כמה ישהה בין גבינה לבשר אלמא הני לישני בדוקא נקטינן להו. ולפי דבריהם הא דרב יצחק בר משרשיה בלא קינוח היה ומה שלא הזכיר כן והזכיר כדלא משא ידיה משום דחדושו שלא נטל ידיו דאלו קנוח הפה פשיטא דלא צריך דגבינה נמוחת היא בתוך הרוק שבפה ואין דרכם מחוור בעיני דאם כן לדבריהם רב חסדא דקא אמר אסור לאכול גבינה בלא קינוח הפה קאמר דשיהוי כיון דלא צריך לפי דבריהם לא נזכר כלל ואם כן כי בעא מיניה רב אסי (דף פג) מרבי יוחנן כמה ישהה ואהדר ליה ר' יוחנן ולא כלום מאי קא מקשה ליה מדרב חסדא דהא אסור דאמר רב חסדא בלא קנוח הפה קאמר ושיהוי לא שמענו ממנו כלל ואי משום קנוח הפה הכי הוה ליה למימר בלא שיהוי ובלא קינוח הפה מי שרי והאמר רב חסדא אכל בשר אסור לאכול גבינה. ועוד דרב אסי לא הזכיר קינוח הפה כלל אלא כל שמקנח פיו נוטל ואוכל ומדרב חסדא לשיהוי מאי קושיא. ועוד דאם איתא דרב חסדא אסור בלא קינוח קאמר היכי מיסתם לישניה ואמר אסור לאכול גבינה דאסור לגמרי משמע ואינו דהא מותר לקנח מיד ולאכול. ועוד דלדבריהם לא נזכר קינוח אלא בבשר ואחר כך גבינה ואם כן לא היה לו לבעל הגמרא להביא ברייתא דקינוח הפה אחר מעשה דרב יצחק בר משרשיא דאכל גבינה ואחר כך בשר אלא אחר דברי רב חסדא דאמר אכל בשר אסור לאכול גבינה. ומדברי רב נחמן דאמר אבל בין תבשיל לגבינה חובה ליכא ראיה כדאמרן לעיל דלאו דוקא תבשיל ואחר כך גבינה קאמר ומה שהקפיד הגמרא בבעיא דרב אסי בין לשון בשר וגבינה ובין לשון גבינה ובשר התם דבעיקר דינא דהני מילי אורחא דגמרא לברר כי היכי דלא נטעי אבל ההיא דרב נחמן לאו בעיקר דינא דבשר וגבינה קא אתי אלא בדינא דמים אמצעיים לא הקפיד בין לשון תבשיל לגבינה ובין לשון גבינה לתבשיל דלענין גבינה ותבשיל ממקום אחר מיכרע ומדברי רב חסדא. ועוד נראה לי ראיה דרב נחמן לאו בדוקא קאמר דאם כן טפי הוה ליה למימר אבל בין גבינה לתבשיל חובה דהוי רבותא טפי דהא רב נחמן עיקר חדושו הכא לאו לאשמועינן היתר בשר ואחר כך גבינה אלא לאשמועינן דיש מים אמצעיים חובה ולענין זה ודאי הוי רבותא טפי אי אשמועינן דבין גבינה לתבשיל חובה. והילכך שיטת ר"ח ז"ל והרב אלפסי ז"ל נראין לי עיקר. וכן נהגנו אנחנו ואבותינו.
ולענין עוף וגבינה גרסינן התם תני אגרא חמיה דר' אבא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן הוא תני לה והוא אמר לה בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים. ואיכא למידק אגרא כמאן סבירא ליה אי כרבנן אפילו עוף נמי ליתסר דלדידהו מדאורייתא הוא. ואי כרבי עקיבא מאי שנא עוף דנקט אפילו חיה נמי והוה ליה למימר עוף או חיה וגבינה נאכלין באפיקורן ואי כר' יוסי הגלילי דאית ליה חיה דאורייתא מאי שנא עוף באפיקורן אפילו בכריכה אחת ובאלפס רותח נמי וכדתניא במקומו של רבי יוסי הגלילי היו אוכלין בשר עוף בחלב. ויש מי שתירץ דאגרא כר"ע ומכל מקום בחיה אסור אטו בהמה דמיחלפת בה כדאיתא בפרק השוחט בשר בבשר מיחלף. וזו היא דעתו של הרמב"ם ז"ל שעירב בשר חיה עם בשר בהמה לדיניהם בזה. וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. ואינו מחוור דאם איתא אפילו עוף נמי דכולי בשר מיחלף בבשר כדאיתא התם בשר בבשר מיחלף פירי בבשר לא מיחלף והרמב"ן ז"ל תירץ דאגרא לא מעייל נפשיה בהאי פלוגתא אלא עוף דבין לר' עקיבא בין לר' יוסי מדאורייתא מישרא שרי נקט ליה אבל חיה דבין לרבנן בין לר' יוסי הגלילי מדאורייתא אסירה לא עייל נפשיה בפלוגתא אלא לכשתמצא לומר דהלכה כר"ע אפילו חיה נאכלת באפיקורן. ולעיקר דברי אגרא פירש הר"ם במז"ל דוקא גבינה ואחר כך עוף אבל עוף ואח"כ גבינה לא אלא דינו כדין בשר בהמה ואסור כדרב חסדא וראיה לדבריו מעובדא דרב יצחק בר משרשיא דאכל גבינה ואחר כך בשר כי לא משא ידיה ואקשו ליה והא תני אגרא עוף וגבינה נאכלין באפיקורן עוף וגבינה אין בשר וגבינה לא. ואם איתא מאי קושיא התם עוף ואחר כך גבינה אבל הכא גבינה ואחר כך בשר אבל אי אכל בשר לא אכיל גבינה בלא קינוח הפה ונטילת ידים ושמא אפילו בקינוח הפה נמי לא עד שישהה. אלא שמע מינה דעוף וגבינה דקאמר אגרא בכהאי גוונא קאמר כלומר גבינה ואח"כ עוף. עוד נראה ליה ראיה מדרב חסדא דסתים לישניה ואמר אכל בשר אסור לאכול גבינה אכל גבינה מותר לאכול בשר ואלו היה הפרש בין עוף וגבינה לבשר וגבינה לא הוה למיסתם לישניה אלא לימא אכל בשר בהמה אסור לאכול גבינה. אבל הרמב"ן ז"ל הקשה שאין אדם שונה היתר בלשון דברים האסורין שהוא שונה עוף וגבינה נאכלין ואתה אומר אין נאכלין אין זה נכון אלא בין כך ובין כך מותר והא דאקשינן ליה לרב יצחק בר משרשיא הכי קאמרינן עוף וגבינה נאכלין בכל ענין הא בשר וגבינה אסורין בכל ענין דאי סלקא דעתך גבינה ובשר שרי ליתני נמי גבינה ואחר כך בשר דהוא רבותא טפי דאפילו הא דמדאורייתא בכי הא שרי. והראשון נ"ל עיקר וכמו שכתבתי. נמצא פסק הלכה לדעת הרמב"ם ז"ל דגבינה ואחר כך עוף לכולי עלמא שרי בלא קינוח הפה ובלא נטילת ידים והיינו אפיקורן דתני אגרא. אבל עוף ואחר כך גבינה אסור כבשר בהמה וגבינה וחיה כבהמה דמיחלפא בבהמה. ובשר בהמה ואחר כך גבינה אסור כדעת ר"ח והר' אלפסי ז"ל. ואפילו קנח פיו ונטל ידיו עד שישהה שש שעות שהוא שיעור שבין סעודה לסעודה. אכל גבינה מותר לאכול בשר מיד והוא שיקנח פיו ואם בלילה נוטל ידיו ואם ביום אינו צריך נטילת ידים דהא חזי ליה. וזה הדר הישר שבשמעוה לפי דעתי וכמ"ש למעלה. תנו רבנן בית שמאי אומר מקנח ובית הלל אומר מדיח מאי מקנח ומאי מדיח אילימא בית שמאי אומר מקנח ולא בעי מדיח ובית הלל אומר מדיח ולא בעי קינוח אלא הא דאמר ר' זירא אין קינוח הפה אלא בפת. כמאן כב"ש אלא ב"ש אומר מקנח והוא הדין למדיח וב"ה אומר מדיח וה"ה למקנח. ומר אמר חדא ומר אמר ולא פליגי. פירש רש"י ז"ל והוא הדין דבעי מדיח. וכן כתב הרב אלפסי ז"ל הילכך בעינן מדיח ומקנח. ואחרים פרשו מדיח והוא הדין דסגי במקנח. ולעולם בחדא מינייהו סגי או בקינוח או במדיח. וזה נראה לי עיקר. דאי לא לימא אגרא בלא קינוח הפה ובלא הדחה ובלא נטילת ידים. ולא אשכחן חד דאידכר לתרווייהו. ועוד בית שמאי אמאי אמר מקנח ושייר מדיח ובית הלל אמאי אמר מדיח ושייר מקנח. ולשון מר אמר חדא ומר אמר חדא לא משמע הכי דלא נאמר אלא במקום דכל חדא מינייהו באפי נפשה מהניא. ואסיקנא דבכל מידי הוי קינוח בר מתמרי וקימחא וירקא. ולענין תנור שטחו פניו בשומן בשר. גרסינן בפרק כל שעה ובזבחים פרק דם חטאת. הוא תנורא דטחו ביה טחייה אסרה רבא בר אהילאי למיכליה לההוא ריפתא כלומר אפילו הפת שנאפה בו לאחר שהוסק התנור משום דקסבר דאין כלי חרס יוצא מידי דפיו לעולם ואפילו ע"י הסקה והילכך אסור למיכליה לההוא ריפתא אפילו במילחא דילמא אתי למיכליה בכותחא. ואיתיביניה לרבא מיהא דתניא אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק את התנור הא הוסק מיהא שפיר דמי ואיתותב. הני מילי בתנור דהסיקו מבפנים אבל כוביא ואי נמי קדרה דהסיקו מבחוץ לא וכדאמרינן התם אלא הא דאמר רב קדרות בפסח ישברו אמאי ומשני זה היסקו מבחוץ וזה היסקו מבפנים וליעביד להו היסק מבפנים חייס עלייהו דילמא פקען הילכך הא כוביא היסקו מבחוץ הוא ואסור אי מלייה גומרי שפיר דמי. הילכך בתנור אם אפה בו את הפת לאחר היסק התנור הפת מותרת ואפילו כלי חרס יוצא מידי דפיו על ידי היסק וכל שכן בחזרת כבשונות וכמו שכתבתי בשער רביעי של תערובות. אבל הפת שאפאה קודם שהוסק לתנור אסור לאכלה אפילו במלח משום הרגל עבירה ותניא אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה. כיוצא בו אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיוסק את התנור. ואמרינן עלה ואי שנינהו ועבדינהו כעין תורא שרי דכיון דשני בהו מידע ידעי דמשום היכירא הוא דעבד להו הכי דלא ליתי בהו לידי תקלה. ופת שאפאו בתנור עם בשר וכן דגים פליגי בהו רב ולוי בפרק כיצד צולין רב אסר דקסבר ריחא מילתא היא ולוי שרי. ולענין פסק הלכה נחלקו בו הפוסקים והריני כותב הענין בארוכה לפנינו בבית התערובות בשער הראשון בענין הדברים הנאסרים מחמת ריח ושם ויתבאר דין זה בעזרת השם.
ולענין דין הכחל בבישולו ומליחתו וכליו. (דף פד) שנינו בפרק כל הבשר הכחל קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו. כלומר אפילו אכלו לפי שחלב מתה הוא וחלב מתה אינו אסור אלא מדבריהם וכדאמר שמואל בחלב אמו ולא בחלב זכר בחלב אמו ולא בחלב שחוטה. וגרסינן עלה בגמרא אמר רב אינו עובר עליו ומותר. ותניא כוותיה הכחל שבשלו בחלבו מותר קיבה שבשלה בחלבה אסורה ומה הפרש בין זה לזה זה כנוס במעיו וזה אינו כנוס במעיו. ואפילו נתבשל בקדרה בפני עצמה קאמר דסתם בישול בקדרה משמע וכי קתני נמי כחל שבשלו בחלבו בלא קריעה כלל משמע דהא שבישלו בחלבו סתם קאמר. ועוד מסייעין מינה לדרב דאמר אינו עובר עליו ומותר ורב מתני' הוא דקא מפרש ומתני' לא קרעו קתני. והילכך שמעינן מהא דאפילו לא קרעו כלל ובשלו בקדרה בפני עצמו מותר בדיעבד ולכתחילה הוא דבעינן לקרעו. וגרסינן התם כיצד קורעו אמר רב יהודה קרעו שתי וערב וטחו בכותל. א"ל ר' אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול. ואקשינן מאי קמשמע לן מתניתין היא הכחל קרעו ומוציא את חלבו ופרקינן קמשמע לן דלא בעיא שתי וערב אי נמי לקדרה. כך הגירסא ברוב הספרים. ופירושה דקמשמע לן דמתניתין קרעו לאו קריעה שתי וערב קאמר אלא קריעה כל דהו ופליגי דרב יהודה דאמר קרעו שתי וערב וטחו בכותל אי נמי לא פליגא אדרב יהודה כלל אלא ר' אלעזר לקדרה קאמר כלומר לקדרה עם בשר דסתם קדרה עם בשר משמע וכדקתני במתניתין טיפת חלב שנפלה על גבי חתיכה אם יש טעם באותה קדרה. ורב יהודה קמשמע לן דכל דמבשל ליה ואפילו בקדרה בפני עצמה צריך לקרעה שתי וערב וטחו בכותל. ורב אלעזר קמשמע לן דבהכי סגי ליה אפילו לבשולי בקדרה בהדי בשרא וגרסינן תו התם אמרה ליה ילתא לרב נחמן בעינא למיכל בשר בחלב אמר להו רב נחמן זוויקי לה כחלי. פירוש עשו לה כחל בצלי בלא קריעה כלל עד שיהא נפוח בחלבו משלון הני ארמאי זוקאני דבפרק אין מעמידין וקמשמע לן רב נחמן דלצלי לא בעי קריעה כלל. ואקשינן עליה והא קתני במתניתין קרעו. ופריק לקדרה. כלומר דוקא בשרוצה לבשלו בקדרה ואפילו בפני עצמו אבל לצלי אינו צריך קריעה ואפילו לכתחילה. והדר אקשינן והא קתני בברייתא הכחל שבשלו בחלבו מותר אבל לכתחילה לא. כלומר כיון דבתר היתירא דכחל קא מהדר אי אית לדרב נחמן טפי הוה עדיף ליה לתנא דברייתא לאשמועינן היתר לצלי בלא קריעה לכתחילה מהיתר קדרה בדיעבד. ופריק הוא הדין דאפילו לכתחילה נמי כלומר אין הכי נמי דלצלי אפילו לכתחילה נמי בלא קריעה שרי אלא איידי דבעי למיתנא סיפא קיבה שבשלה בחלבה אסורה לאשמועינן דאפילו דיעבד תנא רישא שבשלו. כך נראה פירוש השמועה לדעת הרב אלפסי ז"ל שכך כתב בהלכות תניא נמי הכי הכחל שבשלו בחלבו מותר והני מילי שבשלו לכחל בחלבו בפני עצמו אבל אם בשלו עם הבשר אסור דקיימא לן כחל בששים וכחל מן המניין וכחל עצמו אסור. כיצד קורעו אמר רב יהודה שתי וערב וטחו בכותל. א"ל רבי אלעזר לשמעיה קרע לי ואנא איכול. מאי קמשמע לן דלא בעינן שתי וערב אי נמי לקדרה. והלכתא היכא דקרעיה שתי וערב וטחייה בכותל שרי לבשולי בקדרה והיכא דלא עביד הכי שרי למטוייה לכתחילה אבל לבשולי לכתחילה לא ע"כ. אלא דתמיהא לי אמאי לא אייתי הא דאמר רב נחמן זויקו לה כחלי ולפי שיטה זו הא דאמרינן התם כחלא תותי בשרא שרי עילוי בשרא לכתחילה אסור בדיעבד שרי אפילו בשלא קרעו כלל אמר דאיהו בצלי מישרא שרי ואפילו לכתחילה אפילו עילוי בשירא מישרא שרי בדיעבד דאע"ג דבקדרה בהדי בשר אפילו בדיעבד אסור כדאמרינן התם כחל בששים התם מיקוא קוי חלב בהדי בישרא ויהיב ביה טעמא טפי אבל כאן דדרך העברה בעלמא הוא לא יהיב טעמא כולי האי והילכך בדיעבד שרי. ואי נמי אפילו כשקרעו קצת ואפילו הכי לכתחילה עילוי בישרא לא עד דקרע ליה שתי וערב. והרמב"ם ז"ל כתב הכחל שקרעו ומירק החלב שלו מותר לצלותו ולאכלו ואם קרעו שתי וערב וטחו בכותל עד שלא נשאר בו לחלוחית חלב מותר לבשלו עם בשר ע"כ. הנה שהצריך קריעה כל דהו לצלי ואפשר שפירש הוא ז"ל הא דר' אלעזר דאמר קרע ליה ואנא איכול. ואמרינן עלה הא קמשמע לן דלא בעינן שתי וערב אי נמי לקדרה הכי קאמר דילמא לצלי קאמר והא קמשמע לן דלצלי לא בעינן שתי וערב ואי נמי לקדרה ושתי וערב קאמר ואין אחד מן הלשונות חולק על רב יהודה וקיימא לן כתרוייהו דלצלי קריעה כל דהו ולקדרה שתי וערב והא דאמר רב נחמן זוויקי לה כחלי בקדרה ובקריעה כל דהו ודאקשינן עליה ממתניתין קתני קורעו משום סתמא קורעו להכשירו לגמרי קאמר דהיינו שתי וערב אי נמי דרב נחמן לצלי קאמר ובלא קריעה כלל ופליגא אדר' אלעזר. רבנו תם ז"ל פירש דבין לצלי בין לקדרה בפני עצמו בעינן קריעה כל דהו לכתחילה והיינו נמי דרב נחמן דאמר זוייקו לה כחלי בקדרה בפני עצמו ובקריעה כל דהו אבל בקדרה עם בשר בעינן שתי וערב והיינו דאקשינן עליה דרב נחמן ממתניתין דקתני קרעו ופרשינן שתי וערב. ומשני ההוא לקדרה כלומר עם בשר ואקשינן והא קתני ברייתא דחל שבשלו בחלבו מותר וההוא ודאי שבשלו בפני עצמו קאמר מדקתני שבשלו בחלבו ולא קתני שבשלו עם הבשר דאלמא מחמת עצמו הוא דקאמר ואפילו הכי הוא דקתני שבשלו דיעבד אין לכתחילה לא. ומשני הוא הדין לכתחילה. ולעולם בקריעה קצת קאמר ורב נחמן כלישנא קמא דרב. ובקדרה בהדי בשר בעינן שתי וערב וטחו בכותל לכתחילה ובדיעבד אם קרעו קצת מותר והיינו דרב דפירש מתניתין אינו עובר עליו ומותר ובקריעה קצת. מיהו תמיהה לי כיון דבקריעה קצת אינו יוצא ידי חלבו מאי שנא בפני עצמו דבעינן כל דהו ולא בעינן קריעה מעליא דהא מתבשל בתוך חלבו דבשלמא בצלי כיון דקרעו קצת החלב זב ונורא שאיב ליה אבל בקדרה דמתכנס מתבשל בתוכו ניבעי לכתחילה קריעה מעליא. ושיטת ר' אלפסי ז"ל נוחה בשמועה יתר מן הכל. ורש"י ז"ל שפירש כולה שמעתא בצלי ובשלו דקתני היינו צלי כדכתיב ויבשלו את הפסח אינו מחוור כלל. ואין השמועה מתיישבת לפירושו. ועוד דסתם בישול לא משמע צלי. ועוד דלפירושו היכא דלא קרעיה אפילו בפני עצמו אסור דאפילו בדיעבד ואלו בפרק גיד הנשה אמרינן כחל היכא דלא קרעיה ובשליה בהדי בישרא. אלמא דוקא בהדי בישרא הא בפני עצמו לא. מכל מקום מדברי כולם חוץ מרש"י ז"ל נלמוד דכחל בהדי בשרא בקריעת שתי וערב וטחו בכותל שרי. אבל לקדרה בפני עצמו ואי נמי לצלי לדברי רבנו תם ז"ל בעינן קריעה כל דהו ואם לא קרעו מותר. אבל לפי שיטת הרב אלפסי ז"ל לקדרה אפילו בפני עצמו בעינן לכתחילה שתי וערב וטחו בכותל ובדיעבד אפילו לא קרעו כלל מותר. ולצלי אפילו לכתחילה מותר בלא קריעה ולפי שיטת הר"מ במז"ל אפילו לצלי בעינן קריעה כל דהו לכתחילה ושיטת הרב ז"ל יותר נכונה ואעפ"כ ראוי לחוש ולקרעו קצת אפילו לצלי. ואפילו כחל מיניקה מותר בקריעה ככחל דעלמא דהא דאמרינן כחל מיניקה שניתי לו דמשמע דכחל מיניקה אסור לגמרי מאן דאמר כחל מיניקה שניתי לו יחידאי הוא ולא סמכינן עליה ובתוספתא תנינן בהדיא כחל של מיניקה קורעו ומוציא את חלבו לא קרעו אינו עובר עליו ומיניקה דנקט לא למימרא דשל מיניקה דוקא צריך קריעה אבל שאינו של מיניקה בלא קריעה שרי דתוספתא לריבותא נקטיה לומר דאפילו של מיניקה אם לא קרעו אינו עובר עליו. ולעולם בין של מיניקה בין שאינו של מיניקה צריך קריעה ובקריעה סגי ליה. ולצלותו בכלי שצלו בו בשר או לצלות בשר בכלי שצלו בו כחל ואפילו שלא בקריעה וכן להעלותו חם בקערה שאכל בה בשר מותר דגרסינן התם איתמר כבדא עילוי בישרא שרי מאי טעמא דמא מישרק שריק כחלא עילוי בשרא אסור חלבא מיסרך סריך. ואסיקנא דרש מרימר הלכתא בין כחלא בן כבדא תחותי בישרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחילה לא. אלמא תחותי בשרא מיהא לכתחילה שרי ואפילו בשפוד של מתכת ואע"ג דחם מקצתו חם כולו אמרינן לפי שהכלי שנצלה בו הכחל אי אפשר לו לפלוט חלב כל כך שיתן טעם הרבה בבשר וחלב מתה אינה אלא מדבריהם וכל שאין טעמו נטעם הרבה בבשר מותר אפילו לכתחילה. והילכך בין לצלות כחל בשפוד שצלו בו בשר בין לחתכו בסכין שחתכו בו בשר בין להעלותו חם בקערה שאכלו בה בשר ואפילו ליתן בו בשר חם על גביו מותר ואפילו לכתחילה. וכן בהפך לצלות או להעלות בשר בכלי שצלו בו או שחתכו בו כחל מותר למלוח כחל עם בשר אפשר דלכתחילה אסור למלוח הכחל על הבשר דומיא דצלי דמליח הרי הוא כרותח דצלי. ואפשר לומר דמלח אינו מפליט החלב ואפילו עילוי בשרא שרי. ומכל מקום טוב ליזהר. אבל בדיעבד שרי דומיא דצלי דבדיעבד אפילו עילוי בשרא שרי. ולצלות אותו עם בשר כל שבפני עצמו מותר עם בשר נמי מותר ובלבד שיהא בשר למעלה וכחל למטה אבל בשר למטה וכחל למעלה לכתחילה אסור. וכתב רש"י ז"ל דלא חלקו בין למטה ולמעלה אלא בצלי שלהן שדרכן לצלות בתנור וראש השפוד למטה וזנבו למעלה אבל בצלי שלנו ששפוד שוכב על צדו אין לחלק בין למעלה ללמטה דפעמים שמגביה ראש השפוד פעמים מגביה זנבו ולפיכך לעולם אסור אלא אם כן צולהו כדרך שהן צולין בתנורין :