תורת הבית הארוך/בית שלישי/שער ג

<< · תורת הבית הארוך · בית שלישי · שער ג · >>

השער השלישי

השער השלישי: במליחה וניקור בשר מחוטי דם. וגיד וחלב. ואכלול עם זה אם נאמר בניקור בשר רוב המצויין בו מומחין הן כמו שאמרנו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אם לאו. ואכלול עוד עם זה בישרא דאסמיק והכבד. ואכלול עוד עם זה מורנא דבשרא וקוקני והם התולעים הנמצאים בבהמה ובדגים. ועוד אכלול עוד עם זה קושיות שהתליע באיביה נמי שצריך לבדוק במינין שדרכן להתליע ולנקר אותן מן הרחש כתמרי דכרא וכיוצא בו: ותחלה אבאר המינין שדמן אסור דאורייתא משום דם. ואחר כך אבאר שדם האיברים אסור. ואחר כך אבאר אם אסור אפילו בשלא פרש אם לאו. והרוצה לאכול בשר חי בלא מליחה אם מותר אם לאו. ואחר כך אבאר דין ניקור חוטי דם והכשרן. ואחר כך דין המליחה לקדרה. ואי זה שיעור המליחה. ואכלול עם זה באי זה הכלי מולח ודין הכלי שמלח בו. ואחר כך אבאר דין בשרא דאסמיק והכבד. ומליחת ראש ורגלים של בהמה. ודין מליגתן והסרת נוצת תרנגולין ואווזין על ידי מים רותחין ודין הלב במה תהיה תקנתו במליחתו ובישולו ודין הלב שנתבשל עם בשר קודם שקרעו והוא עודנו דבוק בעוף. ואחר כך אבאר דין מוליאתא ואחר כך אבאר דין משום כלי תחת הצלי לקבל השמנינות והוא שקרוי בלשון הגמרא בי דוגי. וכן דין ככר שחתך עליו בשר. המינין שדמן אסור משום דם דאורייתא כיצד. שנינו בברייתא בריש פרק דם שחיטה בכריתות כל דם לא תאכלו שומע אני אף דם מהלכי שתים דם ביצים דגם חגבים דם דגים הכל בכלל תלמוד לומר לעוף לבהמה מה עוף ובהמה מיוחדין שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן איסור והיתר והם מין בשר אף כל וכו'. אוציא דם מהלכי שתים שאין בהן טומאה קלה אוציא דם ביצים שאין מין בשר אוציא דם דגים ודם חגבים שכולן היתר. לעוף ולבהמה אי מה עוף שאין בו כלאים כלומר אין חייבין על צמרו משום כלאים אף בהמה שאין בה כלאים תלמוד לומר ולבהמה אי מה בהמה שאינה באם על הבנים אף עוף שאינו באם על הבנים תלמוד לומר לעוף. וגרסינן התם אף כל דקתני בברייתא לאיתויי מאי אמר רב אדא בר אהבה לרבות דמו של כוי. ואמרינן מאי קסבר אי קסבר כוי ספיק איצטריך קרא למיסר ספיקא אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה הוא. ועוד נכתוב דין דם דגים וחגבים וביצים בשער החמישי של בית זה בעזרת השם. דם האיברים כיצד. שנינו בברייתא במסכת כריתות בפרק דם שחיטה דם הטחול דם חלב דם הכליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה פירוש משום שנאמר כל דם לא תאכלו ומוקמינן התם דם חלב דקתני הכא בדם דיליה דאלו דם הכנוס בתוכו דאתי ליה מעלמא בשעה שהנשמה יוצאה אם יש בו כזית חייבין עליו כרת כדאיתא התם ואקשינן התם דם דיליה היינו דם האיברים. ומשנינן ולטעמיך מי לא קתני דם כליות וקתני דם האיברים אלא תני והדר תני הכא נמי תני והדר תני והני מילי בשפירש אבל לא פירש מותר ואפילו מצות פרוש אין בו דבפירש אוקמוה התם בפרק דם שחיטה דגרסינן התם אמר רב ששת דם מהלכי שתים אפילו מצות פרישה אין בו. מיתיבי דם הטחול דם חלב דם הכליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה דם מהלכי שתים שם שרצים ורמשים אסור ואין חייבין עליו. ופרקינן כי תניא ההיא דפריש כי קאמר רב ששת בדלא פריש. אלמא כולה ברייתא בדפריש היא. וגרסינן בפרק כל הזבחים שקבלו דמן שמע מינה דם המובעל באיברים דם הוא ודחינן משום שמנינות. וגרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל משום ר' חייא השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מכביד את הבשר וגוזל את הבריות ומבליע דם האיברים ואיבעיא להו מכביד את הבשר וגוזל את הבריות משום דמבליע דם באיברים הא לדידיה אי בעי למיכל אומצא שפיר דמי או דילמא כיון דמבליע דם באיברים לדידיה נמי אסור למיכל באומצא תיקו. דאלמא משמע דדוקא בשובר מפרקתה של בהמה הוא דאיבעי להו אי שרי למיכל באומצא או לא משום דהו"ל כדם שפירש ממקום למקום הא בשלא שבר מפרקתא מותר באומצא ועל כרחין האי אומצא חי בלא מליחה קאמר דאלו במליח אעפ"י שהוא מבליע דם באיברים במליחתו יוצא מידי דמו ותדע לך עוד דאי לא הוה ליה למימר דאי בעי למיכל באומצא דמשמע הא לקדירה שפיר דמי כיון דבעי למימלחיה וגירסת רוב הספרים אי בעי למיכל באומצא גרסינן. ואמרינן נמי התם גבי כבדא רב הונא חלטי ליה בחלא ואכיל רב נחמן חלטי ליה ברותחין ואכיל שמע מינה כל דלא פירש מותר. וגרסינן בפרק קמא דחולין אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. ואומצא בלא מליחה היא כדאמרן. ועוד דאי במליחה בשבת אסור למלוח דהא המולח חייב משום מעבד כדאמרינן בפרק כלל גדול האי מאן דמלח בשרא חייב משום מעבד ואע"ג דאוקימנא במולח דבעי ליה לאורחא מליחה אחריתי מיהא אסור מדרבנן דלא גרע ממלח פוגלא דאמרינן בפרק שמונה שרצים מימלח לא מלחנא וטבולי מטבילנא. וכן דעת רבנו יצחק הידוע בעל התוספות ז"ל. ולענין צלי בלא מליחה כיון שבארנו דבשר חי מותר בלא מליחה הוא הדין לצלי דעיקר טעמא משום דם האיברים הוא וכל שלא פירש מותר וכל שפירש ממנו ויצא לחוץ אש שואבו ושורפו ואינו חוזר ונבלע. ויותר מזה שדרו ממתיבתא (בשרא) [באתרא] דלית ביה מלחא לטוייה טויי דשאיב ליה נורא ובתר דמויה פלגא אי בעי לבשולי שפיר דמי. וכן שדר רב עמרם כל שהוא משום דם לקדרה אסור לצלי מותר. והא דאמרינן בפרק השוחט (דף סח) הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית בשר מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו. וההיא לכאורה לצלי מיירי. מדקאמר וממתין עד שתצא נפשה. ואי לקדירה מאי ממתין דקא אמר דהא ודאי בכדי שיעור שהיית מליחה ובשול תצא נפשה. ולא היא דלעולם איבעי למיכל בקדרה קאמר ולומר דלעולם אסור לאכול ממנה עד שתצא נפשה ואם מתה קודם שיעור זה כבר מתה ואם לאו ימתין עד שתצא נפשה קודם זמן זה ודאמרינן בפרק קמא דביצה ושוין שמולחין עליו בשר לצלי לאו משום דצריך מליחה לצלי אלא קא משמע לן דמליחה מועטת כדרך שבני אדם רגילין למלוח בשר לצלי מולחין עליו ואין כאן משום מעבד. ואי קשיא לך הא דאמרי בפרק הקומץ רבה יכול תבוננו תלמוד לומר תמלח מאי תבוננו אמר רב אשי יכול יתן בו טעם כיבנה תלמוד לומר תמלח הא כיצד הוא עושה מביא את האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו. אמר אביי וכן לצלי. אלמא לצלי נמי בעינן מליחה. כתב רבנו יצחק ז"ל דלא גרסינן לצלי אלא וכן לקדרה גרסינן. וכן היא במקצת הנוסחאות. אבל הראב"ד ז"ל כתב באיסור משהו שלו דבגירסת ספרדית מצא וכן לצלי וישרה בעיניו דלנוסחאי דגרסי וכן לקדרה מאי וכן דהא לא שותה לו מליחת בשר לקדרה שזה אין צריך שהייה במלח ולקדרה בעי שהייה וזה אין צריך הדחה ממלחו אלא צריך להעלותו עם מלחו ולקדרה בעי הדחה קודם בישולו. ועוד דלקדרה הא אשמעינן שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה אבל גרסת ספרדית דגריס וכן לצלי אתי שפיר דמהא דאביי שמעינן חומרא למליחה אפילו לצלי. ומיהו לא בעי שהייה ולא בעי הדחה אלא מולחו וצולהו עם מלחו שכן היה עושה בשעת הקטרת האימורים. והיינו דאמר רב אשי יכול יתן בו כבונה כלומר כמליחת האימורים עד שיקבל הבשר טעם מלח ויהא מטעם כבינה שנותנת טעם באדם תלמוד לומר תמלח ומעלה עם מולחו ועלה אמר אביי וכן לצלי. והרמב"ן ז"לּ כתב כדברי הראשונים ואפילו לגירסת ספרדית דגריס וכן לצלי לא להצריך מליחה לצלי קאמר אלא להקל קאמר והכי קאמר מי שרוצה למלוח צלי מותר ואעפ"י שאינו מדיחו וצולהו עם מלחו וקמשמע לן דל"ת שעם מלחו אסור עד שידיחנו מפני שהמלח בולע הדם והוא נאכל עם הצלי אלא המלח על ידי האור מיפלט פליט מיבלע לא בלע והילכך לצלותו בלא הדחה ובלא ניפוץ שרי. ולנוסחת הספרים דגרסי וכן לקדרה קמ"ל שצריך למלוח משתי צדדין ואפילו נתן מלח הרבה מצד אחד לא סגי ליה וקמשמע לן נמי שאינו צריך לבוננו כבינה אלא במלח פחות מיכן סגי כדרך שהוא מולח בקדשים וכן כתב הרב רבי יהודה ברבי ברזילי ברצלוני ז"ל כי בעי מליחה לקדרה אבל לצלי לא בעינן מליחה דנורא מישאב שאיב. מיהו לא אמרו בבשר שמותר באומצא ובצלי בלא מליחה אלא כששחט את הוורידין הא לאו הכי אסור עד שיחתוך אבר ויצלה או שיחתוך אבר אבר וימלח שהרי בעוף אסור בצלי בלא שחט את הוורידין ולא התירו בבהמה אלא הואיל ומנתחה אבר אבר אלמא כל אימת דלא שחט את הוורידין הדם כנוס הוא ומובלע בחוטי הבשר ואסור. ומיהו מסתברא לי דבהטיטת חוטי דם שבבשר מותר שהרי אמרו השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא. וסתם שוחט בהמה אינו שוחט את הוורידין. ועוד שמיעא לי משובר מפרקתה של בהמה דאיבעיא להו בפרק כל הבשר אם מותר לאכול ממנה באומצא דאלמא דדוקא בשובר מפרקתה ומשום שמבליע דם באיברים הא בשאינו שובר מפרקתה אעפ"י שלא שחט את הוורירידן באומצא שרי. אלמא משמע מיהא דבחטיטת חוטי דם שבבשר שרי. אבל הרב רבי משולם ז"ל כתב באיסור משהו דאסור לאכול אפילו בצלי בלא חתיכת אבר אבר אלא אם כן שחט הוורידין ושני סימנין ואפילו בעוף דאפילו רבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בוורידין בסימנין מיהא מודו שדם האיברים מן הסימנין יוצא וכדאמרינן בשובר מפרקתה של בהמה וכל שכן בשלא נשחטו שתי הסימנין שאין מקום לדם שיצא משם ואפילו בעוף נמי שהרי שנינו השוחט אחד בעוף הא לכתחילה בעינן שנים ועוד דהא אמרינן בפרק השוחט חדא בחולין וחדא במוקדשין. וצריכא דאי אשמעינן קדשים התם הוא דבעינן רובא משום דלדם הוא צריך אבל בחולין דלאו לדם הוא צריך אימא אפילו פלגא נמי סגי ליה. אלמא אפילו בחצי סימן אין כל דם הסימן יוצא כל שכן שאין דם כל האיברים יוצא בסימן אחד והילכך צריך לבדוק בוורידין ובשני סימנין ואפילו בעוף ואם לא נשחטו שניהם או רובן והוורידין צריכין חתיכה כמו שאמרו בסימנין. וגם הראב"ד ז"ל כתב כן באיסור משהו וזה לשונו: לצלי מיהא מתכשרי כולהו בחתיכת הוורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה והוא דממצי ליה שפיר ע"כ. ומיהו לדידי קשיא לי דהא ודאי לרבי יהודה בבשחט וושט או קנה ושני וורידין סגי ליה ולא בעי חתיכת איברים כלל וכדתנן רי"א עד שישחוט את הוורידין ואדרבנן דאמרי השוחט אחד בעוף קאי אלמא בסימן אחד בעוף משמע דסגי להו ולא בעי חתיכת אבר כלל כדתנן השוחט אחד בעוף שחיטתו כשרה ובודאי בלא חתיכה קאמר מדקתני עלה רבי יהודה אומר עד שישחוט את הוורידין כלומר אינו ניתר בלא חתיכה עד שישחוט את הוורידין דלהכשירו בחתיכה אפילו רבי יהודה מודה דוורידין אינן בתורת שחיטה וכדאסיקנא התם. גרסינן בפרק גיד הנשה אמר מר בר רב אשי הני ביעי דגדיא עד תלתא יומין שרו בלא קליפה מכאן ואילך אי אזרען אסירן ואי לא אזרען שריין מנא ידעינן אי אית בהו סוריקי סומקי אסירן ואי לא שריין. ומסתברא לי דכל הנך שלשים יום אפילו אית בהו סוריקי סומקי שריין דלאו דאם הוא אלא מראה דם וכשומנא בעלמא הוא וכדאמרינן גבי טחול. ותדע לך דאי לאו הכי גבול שנתנו בהן ל' יום למה דאי אית בהו סוריקי סומקי כאן וכאן אסורין ואי לית בהו סוריקי סומקי כאן וכאן שריין. אומצא ביעי ומוזריקי פליגי בהו רב אחא ורבינא בכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא. והשתא אזיל ומפרש להו ובמאי פליגי האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי תלייה בשפודא מידב דאיב ושרי אותיבה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא כלומר זו היא שנחלקו בו רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שאיב ליה וחד אמר מיצמת צמתא ליה והלכתא מישאב שאיב ליה. וכן ביעי וכן מוזריקי פירוש ביעי ביצי זכר ומשום קליפתן העליונה שיש סודיקי סומקי דדמא כמו שאמרנו למעלה. ופירוש מוזריקי וורידין. וכן פירש הרב בעל העיטור ז"ל וכתב הרב ודוקא שלא נקבן בשעת שחיטה אבל נקבן הרי הן כבשר. וקשיא ליה כיון דקיימא לן כר' יהודה דאמר בשעת שחיטה חאים דם ונפיק שלא בשעת שחיטה קריר דם ולא נפיק כדאיתא בר"פ השוחט הכא מאי מהניא להו חתיכתן ותירץ הוא ז"ל הני מילי נקב אבל חתוך מהני. ואינו מחוור בעיני דמאי שנא נקב מאי שנא חתך דאפילו בניקב נמי ימצא דם מקום לזוב דרך שם דהא רישא אמרינן אי דץ ביה מידי דמעבד שרי. אבל עיקר קושייתו אינה דהא דאמרינן התם שלא בשעת שחיטה קריר דם הכי קאמר קריר דם חוטין שבגוף ודם הוורידין ולא נפיק בההיא שעתא מנפשיה דרך נקיבת הוורידין והוא הדין אלו חתך את הוורידין כולן לשנים לא נפיק דם מנפשיה ואפילו ע"י צלייה נפיק דם החוטין כיון שנקרש הדם בתוך החוטין והחוטין בתוך הבשר טמונין אבל בשחותך את הוורידין עצמן על ידי חתוכן דמן יוצא דרך שם והוא הדין לכל שאר החוטין אם חתך כל אחד ואחד דמהני להו ונפיק דמן דרך חתוכן וכדאמר רב חסדא אבל בהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. ועוד אכתוב דין הכשר בישרא דאסמיק למטה עם דין הכבד. ולענין ניקור חוטי דם והיכשירן. גרסינן בפרק גיד הנשה אמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשה חוטי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דטחלי ודכפלי ודכולייתא משום תרבא דידא ודלועא משום דמא למאי נפקא מינה הנך דמשום דמא אי חתיך ומלח להו שפיר דמי והנך דמשום תרבא לית להו תקנתא. וחוטין שבגף העוף הרי הן כחוטין שביד בהמה והילכך צריך לחתוך עצם האגפים או לנקר אותו חוט דם שבתוכן ומולחן. וכן חוטין שבלחי העוף וחוטין שבכתף בכלל ידא הן וצריך לחותכן או ליטלן. וכן כתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו. וכן כתב הרב בעל התרומות ז"ל. וכן החוטין שתחת הלשון בכלל דלועא הן וצריך לחותכן או ליטלן. וראיתי להראב"ד ז"ל דהוקשה לו מ"ש הני תרי חוטי דם דקא חשיב טפי מכל שאר חוטי דם שבגוף. וניחא ליה דהני תרי לאו דוקא אלא אף הני תרי קאמר ולריבותא נקטינהו דאעפ"י שהם סמוכין לוורידין לא מתכשרי בחתיכת הוורידין לקדרה אלא אם כן חתך להו ומלח להו וכל שכן חוטי הגוף אבל לצלי מיהא מיתכשרי כולהו בחתיכת הוורידין ובשחיטת רוב שני סימנין בשעת שחיטה והוא דממצי ליה שפיר. ואינו מחוור בעיני דמדמני להו ואמר חמשה חוטי הוו ופריט תרי משום דמא משמע דליכא אלא הני תרי בלחוד דאלו לדברי הרב ז"ל כולה נמי דמשום דמא כך דינן והיכי נחית למנין חמשה אי מניינא לאו דוקא. ואע"ג דאיכא בגמרא מניינא ולאו דוקא כארבעה מעניקין להם דבפרק קמא דקדושין ובשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא בסוטה פרק היה מביא ודכוותייהו טובא בגמרא מכל מקום לא שתיק גמרא מינייהו וקא מקשה ואזיל ותו ליכא ואם כן הכא נמי הוה ליה לאקשויי ותו ליכא. ועוד דאם איתא כיון דחוטי דם טפי טובא מחוטי תרבא היכי נסיב מנין מועט למרובה ומנין מרובה למועט זו אינה גמרא. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דמניינא למעוטי שאר החוטין דלא אסירי כלל דשומנא בעלמא הוא כדאמרינן בטחול ולא מסתברא לי כלל דאם כן נתוח אבר אבר למה בשלא שחט את הוורידין אי משום דם האיברים כי לא פירש מישרא שרי ואי משום וורידין עצמן או משום שני חוטין אלו אבר אבר למה בנטילת וורידין וחוטין אלו לבד סגי. אלא נראה לי בששחט את הוורידין מיירי ובשני חוטין אלו לבד קאמר לפי שאין שנים אלו נשפכין דרך הוורידין שאינן אדוקין בהן אבל כל שאר החוטין שבגוף נגרין הן ונשפכין דרך הוורידין ולפיכך של ששחט את הוורידין יצאו מידי דמן ואפילו לקדרה במליחה לבד בלא חתיכה סגי להו כשאר הבשר אבל שנים אלו אינן יוצאין מידי דמן אלא בחתיכת עצמן וזהו שפרט אותן כאן ונקט לה סתם משום דבין ששחט את הוורידין בין שלא שחט הדין שוה בהן. וכן נראה עיקר וברור :

גרסינן התם אמר רב יהודה אמר שמואל חוטי יד אסורין א"ל רב ספרא משה מי קאמר רחמנא לא תיכול בשרא אמר ליה רבי אבא משה מי אמר רחמנא אכול דמא חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי. ופירש רבנו יצחק ז"ל בעל התוספות דמדקאמר אפילו לקדרה שמע מיניה דעד השתא בצלי קא מיירי ולומר דאפילו לצלי בלא חתיכה אסורין. ויש מקשים עליו מדקאמרינן התם בסמוך האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי אותביה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שאיב ליה וחד אמר מיצמת צמתא ליה וההיא בלא חתיכה הוא מדאמרינן תלייה בשפודא מידב דאיב אנחיה אגומרי רב אחא ורבינא חד אמר מיצמת צמתא ליה אלמא בלא חתיכה היא דהא כולהו מודו בתלייה בשפודא דשרי. ועוד דאי חתכיה היכי צמתא ליה. ואמרינן וכן ביעי וכן מוזריקי. אלא משמע דהכא נמי לצלי לא בעי ולא מידי ולשון אפילו (דף סט) לאו ראיה היא דהתם נמי אמרינן חתכיה ומלחיה ואפילו לקדרה שפיר דמי. ועוד תדע מדאמרינן בפרק הזורע חוטין שבלחי אסורין כל כהן שאינו יודע ליטלן אין נותנין לו מתנות ולא היא אי מטוי להו מידב דאיב ואי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו מידב דייבי אלמא מדקאמר אי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו ולא קאמר הכי לצלי שמע מינה דלצלי לא בעינן לא חתיכה ולא מליחה. ולי נראה כדברי רבנו יצחק ז"ל דאפילו לצלי בעינן חתיכת חוטין אלו ותדע לך דהא קיימא לן בוורידין כר' יהודה דאי לא נקבינהו בשעת שחיטה אפילו לצלי בעינן חתיכה כדאמרינן בריש פרק השוחט אמר רב חסדא לא לכל אמר ר' יהודה אלא בעוף הואיל וצולהו כולו כאחד אבל בבהמה הואיל ומנתחה אבר אבר לא צריך. אלמא אפילו לצלי אסור אלא אם כן חותכו אבר אבר כבהמה ולא משום וורידין עצמן אלא משום חוטי דם שבגוף דאי לא למה לי חתיכת איברים יחתוך את הוורידין ושפיר דמי והא דשרינן אומצא דאסמיק וביעי ומוזירקי בלא חתיכה כדאמרן מסתבר לי דהתם משום דמופשטין ועומדין פניהם על פני האש אבל חוטין שביד ושבלחי דעומדין בתוך הבשר אינן יוצאין מידי דמן ואפילו לצלי אלא אם כן מחתכן ולקדרה בחתיכה ומליחה וההיא דהזרוע דאמרינן אי לטויי מידב דייב ולא קאמר כיון דמחתך להו כדקאמר אי לקדרה איידי דמחתך להו ומלח להו. איכא למימר דגמרא מיפשט פשיטא ליה דבעינן חתיכה אפילו לטוייה וכדאמר הכא אלא כלפי מה שאמרו כל כהן שאינו יודע ליטלן אמר איהו דאינו צריך ליטלן דנורא מישאב שאיב ולעולם דרך חתך ולקדרה הוא דאיצטריך לאשמועינן דלאו בחתיכה לחוד מתכשרי עד דמלח להו ואיידי דאיצטריך למימר דמלח להו איצטריך נמי למימר דמחתא להו כי היכי דלא ניטעי למימר דכל דמלח להו תו לא צריך חתיכה משום דמלח מוציא דם בכל מקום והכא נמי במליחה לחודה סגי ליה קמשמע לן דחתיכה ומליחה בעינן. אלא דקשיא ליה מדאמרינן רישא בכבשא אנחיר אנחירי אי נמי בית השחיטה לתחת שפיר דמי והא רישא משום קרמא דמוקרא הוא דאית ביה סוריקי דמה ואפילו הכי כי מנחיה לירשא בנורא ובית השחיטה לתחת דאיכא דוכתא לדמא דנפיק שפיר דמי ואע"ג דלא חתיך קרמא גופיה ואיהו גופיה נמי לא קאי אנורא. וסבור אני לומר דקרום שאני הואיל ורך ודק יש כח באש להפליטו מידי דמו ואעפ"י שאינו חותכו ואין פניו ממש על פני האש אבל בתוספות מצאתי שנשמרו מקושיא זו ואמרו דרישא בכבשא היינו כשמניחו להשיר את השער בלבד ובשיעור מועט כזה אין לחוש אבל לצלותו אסור בלא חתיכה ואינו מחוור בעיני כלל חדא דרישא בכבשא סתם אמרו ואם איתא הוו להו לפרושי. ועוד דדומיא דבשרא דאסמיק וביעי ומוזירקי אמרו דמנח להו אגומרי לצלותן ועוד דאם איתא דאומרים דבשיעור מועט כזה אין לחוש אם כן בלא אנחוה אנחירי ואפילו אצדדין ובית השחיטה למעלה יהא מותר דהא בשיעור מועט כזה אינו פולט. ואם הוא פולט דם ויוצא דרך נחיריו או דרך בית שחיטתו אפילו לצלותו בכענין זה יהא מותר. וגם בתוספות מגמגמין בתירוצא. ומה שכתבתי הוא יותר קרוב ונאות. ואם תאמר לצלי למה לן לחתכן והלא דם האיברים שלא פירש אפילו מצות פרישה אין בו וכמו שכתבנו למעלה. ודם חוטין אלו כל שלא פירש הרי הוא כדם האיברים. לא היא דשאני הכא שהדם כנוס בתוכו ולא אמרו דם האיברים אלא המובלע בבשר. ולענין מליחה לקדרה צריך שיתן מלח משני הצדדין ואעפ"י שנתן הרבה מן הצד האחד צריך שיהפכנו ויתן מלח מן הצד השני וכדאמרינן בההיא דמנחות כיצד הוא עושה מביא האבר ונותן עליו מלח והופכו ונותן עליו מלח ומעלהו ואמר אביי וכן לקדרה ואינו צריך לכסות את כולו במלח וכדאמרינן התם יכול תבוננו כבינה תלמוד לומר תמלח. ומיהו מסתברא דוקא בשאפשר לו ולמצוה מן המובחר כדי להפליטו מידי דמו היטב אבל היכא דלא אפשר כגון אווזין ותרנגולין ואי נמי בבני מעים באותן שמחזיקין בהם דם שאם אפשר למלוח אותן מבפנים אלא אם כן אתה ממלא כל חללן מלח אם מולחין אותן יפה יפה מבחוץ שפיר דמי שהרי המלח שואב הוא ומפליט ואפילו היתה חתיכת בשר עבה המלח מפליט את דמה ומושכו מבפנים ומאי שנא הכא אלא כל שאנו יכולין להוציאן מידי דמן משני צדדין מולחן ומיהו לתת מלח לתוך חלל התרנגולין והאווזין שפיר דמי אעפ"י שאין המלח נאחז למעלה בצלעות כשאתה משכיבה על צדה השני. וכתב הרב ר' אברהם ז"ל באיסור משהו באותן חתיכות שיש בהן חוטי דם לאחר שיחתכם צריך שיניח מקום חתך למטה בשעת מליחה דכל היכא דבעינן חתיכה בעינן חתוכה לתתא כי היכי דלידוב דמא בין לצלי בין כבדא בין לקדרה בחוטי יד ובדלועא. וכתב עוד לענין חתיכתן הרוצה לצאת ידי חתיכת החוטין יחתוך כל אבר ואבר לשנים וישבור את העצם לשני חלקים ולא יסמוך על חתיכת בשר שעל גבי העצם כי פעמים שהחוטין אצל העצם ויחתוך הבשר והחוטין עדיין קיימין גם לא יסמוך בפירוק האיברים זה מזה שמתפשטין לתוך האבר ומתרככין על לחות הבשר ושם הדם רבה ומשם צריך לחתכם כי הפתח נפתח ורחב ליציאת הדם משם ובשעת מליחה יתן החתך למטה וכן הדם יוצא יפה. ואני תמה על זה כי לא מצאנו שהצריכו בהמה לחתוך איברים לאיברים אלא כדרך שבני אדם רגילין לחתוך אותה חתיכה שדרך בני אדם לחתכה לאיברים התירו שלא לשחוט את הוורידין. כיצד הוא מולח. גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה. ואיתמר ר"ה אמר מולח ומדיח במתניתא תנא מדיח ומולח ומדיח. ולא פליגי הא דחלליה בי טבחא הא דלא חלליה בי טבחא. (דף ע) רב דימי מנהרדעא מלח במילחא גללניתא ומנפץ לה. יש מפרשים דדוקא גללניתא אבל בדקה לא לפי שנתכת ונבלעת בבשר ואינה מפלטת את הדם. והראב"ד ז"ל פירש דבכל מלח מולחין ומכשירין ואפילו בדקה שבדקה. דאי לא תימא הכי עד דאתא רב דימי לא ידעינן היכי מלחינן. אלא עד דאתא רב דימי היו מולחין בכל מלח ובלא ניפוץ והיו מדיחין את הבשר בכלי מנוקב כדי שלא יפול המלח במים וכיון דעבר כח המלח מעל הבשר אל יפוט עוד הבשר כלום והרי הוא חוזר ובולע מן המים שנבלע בהם הדם שבתוך המלח ומשום חשש זה היו מדיחים בכלי מנוקב מפני שהמים הולכין להן ואינן משהין שם כלל כדי שלא יחזור הבשר ויבלע מהם עד שבא רב דימי ולמד למלוח במילחא גללניתא ולנפץ אותה קודם הדחה כדי שיוכל להדיח בכלי שאינו מנוקב לפי שאחר שנפץ המלח והדם שעליו לא נשאר על הבשר אלא טיחת הדם שהוא משהו ואין בו כדי לאסור ולהבליע בבשר שבטל הוא במים. ועוד כתב הרב ז"ל כי יש עוד להקל במילחא גללניתא שהבשר די לו בהדחה מועטת משא"כ בדקה שנבדקת היא בבשר הרבה וצריכה מריקה ושטיפה וכבוס גדול להעבירה מעל פניו מה שאין כן בגללניתא ואינו עכוב להכשיר את הבשר בכך שאפשר להכשירו בשאר הענינין. ע"כ דברי הרב ז"ל. וא"א לומר דנפץ לה בלא הדחה כלל דעל כרחין יש טיחת דם על פני הבשר ואינו נכשר אלא בהדחה כדי להדיח אותה טיחת דם שעל פני הבשר. והיינו דתניא במתניתין מדיח ומולח ומדיח. ולא שנא גללניתא ולא שנא דקה. ושיעור מליחה כתוב בהלכות גדולות שהוא כשיעור צלייה. ואחר שיעור מליחתו מותר לקדרה ואינו צריך חליטה ולא להרתיח מים שבקדרה אלא כל ששהה שיעור מליחה נותן לקדרה ואפילו לקדרה צוננת דאין אחר מליחה כלום ולא אמרו חליטה ברותחין אלא בכבדא בלא חתיכה ובלא מליחה וכן דעת הרב ר"א ז"ל. וכן שדרו ממתיבתא דלא בעינן רותחין דכי בעינן רותחין לחליטה הני מילי לשרי ליה בלא מליחה דחליט ליה עמודא דרותחין וכיון דלאו כל איניש יכיל למיקם על שיעורא דחליטה תקינו הדחה ומליחה והדחה. וכן עיקר. והתמה מן הרב ר' משה בר' מיימון ז"ל שהצריך לחלוט את הבשר במין חמין. ולענין למלוח בשר שלא נמלח עם בשר שנמלח. אם הבשר שנמלח שהה כל כך במלחו עד שפלט אפילו צירו הרי הוא אסור לפי שחוזר ובולע מבשר זה שמלחו עכשיו עמו ותדע לך דכל עצמנו לא התרנו למלוח חתיכה עם חתיכה. ולא חתיכה אחת בעצמה אלא משום טעמא דכיון דטריד למיפלט לא בלע הא לאו הכי אסור דאמרינן בפרק כל הבשר רב ששת מלח גרמא גרמא. ואקשינן תרי מאי טעמא לא דילמא פליט האי ובלע האי חד נמי דילמא פליט האי גיסא ובלע האי גיסא אלא לא שנא אלמא כל היכא דלא פליט בלע ואסור. וגרסינן נמי התם אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין ופרישו טעמא משום דדגים רפו קרמייהו ופלטי ועופות קמיטי קרמייהו ובתר דניחי דגים כלומר לאחר שניחוחו דגים לפלוט כל דמן וכל צירן פלטי עופות דם ובלעי דגים מינייהו. ורבנו תם ז"ל התיר אפילו לאחר כמה ימים משום דדם מישרק שריק ולעולם אינו נבלע ואם נבלע כמו שנבלע נפלט ואינו מתעכב שם ודגים ועופות דאמר רב נחמן שאסורין היינו דרפו קרמייהו ובולעין הן בנקלה ובשרם רך ומתפשט הדם בתוכם ואינו נפלט אחר שבלע מה שאין כן בבשר ואינו מחוור בעיני דהא מפרשי טעמא בגמרא דהתיר מליחת חתיכה עם חתיכה ואפילו חתיכה אחת משום דכל שטרוד לפלוט אינו בולע הוא הא לאו הכי בולע ואסור. ומורי הרב ז"ל היה אומר דאפילו בשר שנמלח ועומד עם מלחו לאחר גמר פליטת דם וציר אסור לפי שיש על פניו טיחת דם שפלט וכן המלח מלוכלך בדם הפליטה וחוזר הוא ובולע מחמת חם המלח שעליו ולפיכך צריך קליפה ומכל מקום בקליפה סגי דדם מישרק שריק ואינו מפעפע. ולפיכך צריך להזהר להדיח הבשר קודם גמר פליטת ציר אבל אם עדיין פולט ציר אעפ"י ששהה במלחו עד כדי שיעור מליחה ופלט כל דמו מותר דכל שהוא פולט ציר טרוד לפלוט צירו ואינו בולע דדגים ועופות הוא שהדגים מתוך שעורן רך וגם ציר מועט יש להן עד שלא גמרו עופות לפלוט כל דמן גמרו הדגים לפלוט אפילו צירן אבל בשר שוהה הוא הרבה לפלוט כל צירו. ומקובל אני ממורי הרב ז"ל דפליטת צירו. ומקובל אני ממורי הרב ז"ל דפליטת ציר בשר כשתים עשרה שעות וכל שהוא פולט ציר אינו בולע ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו שכל זמן שהבשר פתוח לפלוט דם או ציר מותר למלוח עליו בשר מחדש ועל כרחך התירו למלוח בשר על בשר שפולט ציר וכן משעה לשעה ואפילו כמה ימים לפי שכל זמן שהיא פולטת גם מה שהיא בולעת פולטת וכל זמן שפולטת מה שבולעת אינה נסגרת ולפיכך מותר לעולם. ולפי דבריהם מה שאמרו דגים רפו קרמייהו ופלטי ובתר דניחי דגים פלטי עופות הכי קאמר דגים רפו קרמייהו ופלטי וניחי עד שלא יתחילו עופות לפלוט כלל ולשון בתר דניחי דגים פלטי עופות מסייען דאי לא הוה ליה למימר ובתר דניחו דגים אכתי לא ניחי עופות. אי נמי ואע"ג דניחי דגים אכתי פלטי עופות. ומכל מקום אינו נראה שלא יתחילו עופות לפלוט כלל עד לאחר גמר פליטת דם וציר של דגים. (דף עא) ולענין בשר שלא נמלח כלל שנתן עם בשר שנמלח קודם גמר פליטת דמו כתוב בספר התרומות שאם ימלח אותו מותר דאעפ"י שבלע דם פליטת הבשר המליח כשיפלוט דם עצמו יפלוט גם כן דם שבלע מעלמא שאם אין אתה אומר כן היאך מולחין בשר על גבי בשר שמא התחתון אינו פולט מה שבלע מן העליון. ונראה לי שאין הנדון דומה לראיתו דהתם משום דלא בלע כלל הוא וכדאמרינן איידי דטריד למיפלט לא בלע. ומכל מקום הדבר מוכרח מעצמו ולפי שקול הדעת דכלל אמרו כבולעו כך פולטו וכיון שנבלע על ידי המלח המלח שהבליעו יפלוטנו וכן דעת הר"ז הלוי ז"ל. אפילו בדם שנבלע מחמת חם בית השחיטה ודוחקא דסכינא וכמו שכתב הוא ז"ל גבי שוחט בסכין טרפה. וכן ראיתי משמו של מורי הרב ז"ל אפילו בשר שנמלח והודח ואחר כך נמלח עמו בשר דמולחו פעם שנית ושפיר דמי דכמו שפולט דמו על ידי מליחה כך יפלוט דם שבלע מעלמא מחמת חם המלח. ולפי דבריהם מה שאמרו דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין לא אסורין לעולם קאמרינן אלא אסורין בלא חזרת מליחה קאמרינן אבל אם חזר ומלחן מותרין. ואינו מחוור בעיני שאם כן לעולם מותר שהרי עדיין הדגים מלוחים שהרי לא הודחו. ועוד המלח עליהן ומה לי אותו מלח ומה לי מלח אחר ואפשר דדגים שאני דכיון דרפו טובא בולעין הן הרבה והדם הבא להם מעלמא נסרך בהם ביותר ואין כח במלח להוציאו. ועדיין אין הענין מתחויר בבשר שיצא ידי דמו והודח שכל שהוא בולע ואינו פולט דמו גם דם הבא לו ממקום אחר אינו פולט. אבל מה שכתב הרב בעל התרומות בודאי נראה אמת שכל שלא פלט דם עצמו אעפ"י שבלע דם מעלמא ע"י מלח כשימלחנו ויפלוט דם עצמו יפלוט עמו דם הבא מחוצה לו על ידי חם המלח או על ידי חם בית השחיטה כדברי הרב בעל המאור ז"ל. ומכל מקום לדברי כולם נרא פשוט במולח בכלי שאינו נקוב ואסור כמו שאנו עתידין לכתוב דשוב אין לו הכשר על ידי מליחה ולא אפילו על ידי צליית אש לכל מה שעומד בתוך הדם והציר שבכלי דהא אמר שמואל כבוש הרי הוא כמבושל וכל שהוא מולח בכלי שאינו מנוקב הרי הבשר נכבש בתוך הדם וכל שנתבשל בו הדם אסור לעולם. ולענין למלוח כבד עם בשר מסתברא לי דלכתחילה אסור למולחו על גבי בשר לפי שכבד מרובה בדמים ופולט הוא בשפע ואעפ"י שהבשר טרוד לפלוט ואינו בולע מדם פליטת בשר הנמלח עמו כיון שהכבד פולט בשפע בשר אינו פולט כל כך בשפע אין טרדת פליטת הבשר מועטת מונעת מלבלוע דם הכבד הבא עליו בשפע. ותדע לך דהא שתי חתיכות של בשר מותר לצלותו כאחד ואפילו מולייתא נמי שריא משום דכבולעו כך פולטו ואלו בכבדא אמרו בפרק כל הבשר כבדא עילוי בישרא אסור תחותי בשרא שרי ואע"ג דאסיקנא דאפילו עילוי בשרא שרי הני מילי בדיעבד אבל לכתחילה לא. והילכך אף למלחו על בשר לכתחילה אסור אבל בדיעבד אפילו עילוי בשרא שרי. ולמלוח עליו בשר מותר ואפילו לכתחילה כדרך שאמרו בצולהו עם בשר. גרסינן בפרק כל הבשר אמר רב נחמן אמר שמואל דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין היכי דמי אי בכלי מנוקב אפילו דגים ועופות נמי שפיר דמי אי שאינו מנוקב אפילו עופות ועופות נמי אסורין. לעולם בכלי מנוקב ודגים רפו קרמייהו ופלטי עופות קמיטי קרמייהו ובתר דנייחי דגים פלטי עופות והדרי בלעי דגים מינייהו. פירש רש"י ז"ל שהדגים לבדן אסורין משום דרפו קרמייהו ובולעין. ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו שאפילו העופות אסורין משום דבלעי דגים ובתר דפלטי עופות פלטי דגים דם שבלעו ובלעי עופות ונראה לי שהלשון מסייען מדקאמר דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין דמשמע כולן אסורין דאי לא לימא דגים שמלחן עם העופות אסורין. אי נמי דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין הן הדגים. ועוד דאם איתא שלא אמרו אסורין אלא על הדגים אם כן כששאלו היכי דמי אי בכלי שאינו מנוקב אפילו עופות ועופות נמי לא הוה ליה למימר אלא אי הכי אפילו עופות נמי כלומר למה דגים לבדן אסורין אפילו העופות נמי. ומיהו דברי רש"יּ ז"ל נראין עיקר דהא משמע דבכדי שיעור מליחת העופות קא אמר דהא סתמא דמלתא לא משהי איניש בשר במלח עד שלא יפלוט אפילו ציר ואם כן אף שתמצא לומר דדם שבלעו הדגים חוזרין ופולטין מכל מקום אין העופות בולעין כל זמן שפולטין ציר וכמו שכתבנו למעלה. אלא על כרחנו על הדגים לבדן הדברים אמורין. ומה שאמרו אי הכי אפילו עופות ועופות נמי הוא הדין דהוה מצי למימר אי הכי אפילו עופות נמי אלא משום דלא נתפרשו דברי שמואל שעל הדגים לבד קאמר קא מקשה ליה מעופות ועופות שהכל בכלל קושיא זו וזו נראה לי עיקר. גרסינן התם אמר רב משרשיא אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגומא הדרא דכנתא מעיא וכרכשתא אבל הכרס מחזיקין בו דם חדא דהא במחט שנמצאת בעובי בית הכוסות אמרו אין עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה. ועוד שהרי תרגומא הדרא דכנתא ומעיא וכרכשא אלמא כל שאר בני מעין מחזיקין בהן דם. וכנתא גופא צריכה מליחה. ורבותינו בעלי התוספות אמרו דכי אין מחזיקין דם בכרכשא והדרא דכנתא ה"מ בהן עצמן אבל בשמנן מחזיקין דם דהא חזינן דאית בהי דם ובשם הרב בעל הלכות ז"ל אמרו דכנתא גופא בקדרה אסירא משום סוריקי סומקי דאית בה ואע"ג דחתכה פורתא פורתא ומלחה אסירא. ועכשיו נהגו להסיר כל חוטי דם שבה ומתירין אותה אפילו לקדרה ולענין מליחת בני מעיין עם בשר יש מי שאוסר ואם עבר ומלח אסורין ונותן טעם לדבריו דכיון דאין מחזיקין בהם דם ואינן פולטין כשפולט הבשר בולעין הן וכדרך שאמרו בעופות ודגים שמלחן זה עם זה. ורבותינו בעלי התוספות אמרו דמותרין הן ולא דמי לדגים ועופות דהני כיון (דף עב) דלית בהו דם אין בולעין דם הבא עליהן אלא משרק שריק ואזיל ליה בהדי מילחא אבל דגים כיון דרפו קרמייהו ופלטי דמן הדר בלעי דם העופות. ואין הטעם הזה מחוור בעיני אלא נראה לי דאעפ"י שאין מחזיקין בהן דם ציר ודאי יש בהן ודבר הניכר לעינים הוא. וכל שפולטין ציר אין בולעין דם וגמורה פליטת דם הבשר ועדיין בני מעיין פולטין ציר. ומעשים בכל יום ומולחין אותם עם בשר ואין נמנעין ומנהגן של ישראל תורה היא. ומסתברא כשמולחין כרכשא אין מולחין אותה אלא בצד החיצון שהוא צד השומן ששם הדם מצוי בשומן לא בחללו שמהפכין אותן ככיתונא ומולחין אותה מאותו צד שהרי אין מחזיקין דם בגופה של כרכשא אלא בשמנה ובמקום שמחזיקין בו דם שם צריך מליחה. ולענין מליחת הטחול צריך מליחה כשאר הבשר ודמו אסור דאורייתא כדם האיברים כדתניא בברייתא בכריתות פרק דם שחיטה דם הלב דם הטחול דם הכליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה. והא דגרסינן בפרק כל הבשר גבי כבדא קרעוה שתי וערב וחתוכא לתחת ה"מ כבדא אבל טוחלא שומנא בעלמא הוא. כי הא דשמואל עבדי ליה תבשילא דטחלי בעידנא דעביד מילתא לאו למימרא שאין דמו אסור משום דם אלא הכי קאמר ה"מ דבעינן קריעת שתי וערב וחתוכה לתחת בכבדא דאיכא דמים יתרים אבל טחול לא כל שמלחו אפילו לא קרעו כשאר בשר דעלמא ואפילו לקדרה שפיר דמי דמראה אדמימות שבו לאחר מליחה אינו אלא שומנא בעלמא. ולענין ביצים הנמצאים בתרנגולת שנינו בברייתא במסכת ביצה בפרק ראשון השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות מותר לאכלן בחלב ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות. כלומר דעדיין בשר נינהו וקיימא לן כרבנן דיחיד ורבים הלכה כרבים ופירוש גמורות כל שיש לה חלבון וחלמון ואע"פ שמעורות בגידין דמכאן ואילך יצאו מתורת בשר ואע"פ שעדין מעורות בגידין מותרות לאכלן בחלב ואינו צריכות מליחה הא כל שאין להן חלבון בשר נינהו ואסור לאכלן בחלב וטעונין מליחה כבשר. ובשער בשר בחלב כתבתי יותר. ויש אומרים שאינן גמורות עד שתתקשה קליפתן החיצונה ואינו מחוור. באי זה כלי מולחין גרסינן בפרק כל הבשר אמר שמואל אין מניחין בשר מליח אלא על גבי כלי מנוקב כלומר אין מולחין אלא בכלי מנוקב אבל לאחר זמן שיעור מליחה אינו פולט אלא ציר ואע"פ שמניחו בכלי שאינו מנוקב אין בכך כלום. ומיהו לישנא דקאמר אין מניחין קשיא לי דהוה ליה למימר אין מולחין בשר בכלי שאינו מנוקב. ולפיכך נראה שמואל אפילו לאחר זמן שיעור מליחה קאמר לפי שיש על גביו טיחת דם שפלט וגם המלח מלוכלך מדם והרי הוא פולט ציר וצירו אינו נאכל מחמת מלחו והוה ליה רותח וכשהוא מתקבץ בכלי שאינו מנוקב מבליע בשר הדם שעליו ושעל המלח לפי שהוא מתכבש בתוך ציר וכבוש הרי הוא כמבושל. ואע"פ שהבשר פולט ציר אין אומר בכבוש ומבושל איידי דטריד למיפלט לא בלע. וכתב הרב ר' יהודה בר' ברזילי ז"ל ברצלוני שאם מלח בכלי שאינו מנוקב אסור לעולם ואפילו לצלי משום דהוה ליה כמבושל ובלוע מחמת בישול אינו יוצא על ידי האש. ומיהו דוקא מה שנמצא ממנו מתכבש בתוך הדם אבל השאר מותר ובנטילת מקום לפי שאין הדם מפעפע. ואפילו היה מה שעומד בתוך הציר שמן לפי שאין אסור בו אלא הדם וכל שהוא אין בכחו להכנס ולפעפע אין השומן מכניסו אלא כמה שהדם הולך שם בטבעו שאם אין אתה אומר כן אין לך דין קליפת בעולם שהרי קליפה זו אסורה והיא הולכת ומתפשטת בקליפה הסמוכה וכן מקליפה לקליפה לעולם. וכן אמרו משמו של רבנו יצחק ז"ל הידוע בעל התוספות. וכמה ישהה הבשר בכלי שאינו מנוקב ויאסר כתב הרב ר' יהודה בר' ברזלי ברצלוני ז"ל דאינו אסור אלא אם כן נשתהה שם שיעור מליחתו הא בפחות מיכן אין הדם והציר הנפלטין מלוחין כל כך שיהו כחמין לכבוש מה שבתוכן. ואין הדברים מחוורין בעיני אלא כל שהדם והציר יוצאין על ידי המלח הרי הן אינן נאכלין מחמת מלחן אעפ"י שהבשר עדיין אינו נאכל מחמת מלחו וכיון שכן הבשר שהוא מתכבש ומתבשל לתוך הציר והדם שהן מלוחין חוזר הוא ונבלע הדם שפולט ותדע לך דהא אמר רב נחמן דגים ועופות שמלחן זה עם זה אסורין. ואמרינן מאי טעמא עופות קמיטי קרמייהו ודגים רפו קרמייהו ובתר דניחי פלטי עופות והדר בלעי דגים מינייהו אלמא בתוך שיעור פליטת דם העופות אמרינן דבלעי דגים מינייהו. ושמעינן מינה דדם הנפלט בתוך שיעור מליחה חם הוא ונבלע. ולענין הכלים שמלחו בהן בשר. גרסינן בפרק כל הבשר יתיב רב כהנא אחוריה דרב יהודה קמיה דרב הונא ויתיב וקאמר קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בו רותח. ובאי זה מליחה אמרו אפילו במליחה דקדרה דמליח הרי הוא כרותח דקאמר שמואל אפילו במליח דקדרה קאמר. וכן פירש רבנו תם ז"ל ועיקר. ויש לי כמה ראיות עליהם והם כתובת אצלי בחידושנו בפרק כל הבשר. וכתב הראב"ד ז"ל דבין במנוקבת בין בשאינה מנוקבת קאמר שאסור לאכול בה רותח. ויש שאומר דדוקא בשאינה מנוקבת שהדם משתהה שם ומתוך כך נבלע אבל במנוקבת לא דדם מישקר שריק שאם אין אתה אומר כך נמצאת אומר שאסור למלוח שני פעמים בכלי אחד. והרמב"ן ז"ל כתב ול"נ כדברי הרב ר' אברהם ז"ל דלא עדיפא קערה מחתיכת נבלה דאמרינן לקמן דטהור מליח וטמא תפל מותר ע"כ כלומר דאע"ג דקערה מנוקבת שמלח בה אסורה מכל מקום מותר למלוח בה כמה פעמים דלא עדיפא קערה שמלח בה מחתיכת נבלה וזה ההכרע שלא כדעת הרב ר"א ז"ל שהוא ז"ל כתב דקערה שמלח בה כרותח היא לעולם ואם כן לא דמי לטהור מליח וטמא תפל אלא לשניהן מלוחין דאסור. עד שהרב רב אברהם ז"ל כתב שאם נתן רותח יבש בקערה שמלח בה בשר (דף עג) שצריך ליטול את מקומו כעין חם לתוך חם. אלא נראה לי טעם היתר מליחה שני פעמים בכלי אחד משום דלא עדיף ממולח שתי חתיכות זו על גב זו דשרי. ובטעמא דאמרי דאיידי דטריד למיפלט לא בלע ואע"ג דדם מישרק שריק וקערה שמלח בה מנוקבת מיבלע בלעא דכל דלא טריד למיפלט מיבלע בלע. וכענין שאמרו בדגים ועופות שמלחן זה עם זה אפילו בכלי מנוקב והא דאמרינן אסור לאכול בו רותח כתב הרב ר' אברהם ז"ל שהקערה אפילו לאחר הדחה דין רותחת יש לה ואם נתן בה רותח נגוב אין צריך אלא קליפה ואע"ג דשניהן רותחין כיון דקערה נגובה ורותח נגוב הוה ליה כסיכה דמשהו עבדי לה ובקליפה סגי ליה כדאיתא בפסח שני פרק כיצד צולין. אבל אם אותו רותח הוא דבר שיש לו רוטב כעין בשר רותח שאי אפשר לו בלא רוטב קצת צריך שיטול את מקום מגעו והוא יותר מן הקליפה מפני שהיא דומה למה ששנינו שם בפרק כיצד צולין נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. ואוקימנא התם בחרס רותחת. אבל רבותינו בעלי התוספות ז"ל סבורין לומר דקערה לאחר הדחה צוננת היא ואפילו נתן בה בשר רותח שיש לו רוטב בקליפה בעלמא סגי ליה דהא שמואל גופיה הוא דאמר בפרק כיצד צולין דחם לתוך צונן תתאה גבר ובקליפה סגי ליה. ואם נתן בה לח גמור ברוטב של היתר נוצן לדעת רבי אברהם ז"ל דחשיב לה קערה רותחת נראה דכולו אסור דפולטת היא והוה ליה כצונן לתוך רותח. ואינו נראה בעיני דהא אסור לאכול בה רותח אמרו הא צונן מותר בין לח בין יבש ואפשר דאפילו הדחה נמי לא בעיא אלא שקנחה יפה מותר לאכול בה צונן דמדקאמר בסכין צונן בעיא הדחה ולא קאמר הכי בקערה שמלח בה שמע מינה דבקערה לצונן לא בעי הדחה דסכין הוא דאגב דוחקא פלטא. אבל קערה דליכא דוחקא לא ואקשינן ואמאי אסור לאכול בו רותח ליטעמיה קפילא. ופרקינן אי איכא קפילא הכא נמי כי קאימנא דליכא קפילא וקשיא לי דהא דאמרינן אסור לאכול בו רותח לכתחילה משמע אם כן מאי קא מקשה ליה ליטעמיה קפילה. ומאי קא משני ליה אי איכא קפילא הכי נמי וכי איכא קפילא מי שרי ליתן בה רותח לכתחילה ולמיטעמיה לקפילא ולמיכליה. ומסתבר דלאו משום למישרי ליתן לכתחילה ולאכול קאמר אלא דאסור לאכול בה רותח תרתי משמע. משמע אסור לאכול לכתחילה רותח באותה קערה ומשמע נמי אסור לאכול הרותח שבה ועלה קא מקשה מאי אסור הרותח שבה ליטעמיה קפילא והתנאי קדרה שבשל בה חלב לא יבשל בה בשר ואם בשל בנותן טעם ועלה קא מהדר אי איכא קפילא הכא נמי דבדיעבד מטעמינן לקפילא וסמכינן עלה ושריא אבל להתיר את הקערה על ידי טעימת תבשיל שבה לא. ועתה אבאר דין בשרא דאסמיק והכבד. גרסינן בפרק גיד הנשה אומצא ביעי ומוזיריקי פליגי בה רב אחא ורבינא בכל התורה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא. והלכתא כרבינא לקולא. בר מהני תלת דרב אחא לקולא ורבינא לחומרא והלכתא כרב אחא לקולא. ואוקימנא פלוגתייהו בדאנחינהו אגומריה דאמרינן התם האי אומצא דאסמיק חתכיה ומלחיה אפילו לקדרה שפיר דמי תלייה בשפודא מידב דייב ושרי אותבוה אגומרי פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר מישאב שאיב וחד אמר מיצמת צמית ליה. והלכתא מישאב שאיב ליה וכן ביעי וכן מוזריקי. ומסתברא דאפילו לא הלך מראה אדמימות שבו דאי בשהלך מראה אדמימות שבו היכי מצי אמר רבינא מיצמת צמית ליה והא חזיא דלא צמתא דהא הלך מראה אדמימות שבו. ואע"ג דלא הלך מראה אדמימות שבו דם שבו הלך והאי שומנא בעלמא הוא. וכדאמרינן נמי גבי טחול וכדאמרינן גבי ככר שחתך עליו בשר רבא אכיל וקרי ליה חמר בשר. ובשרא (דף עד) דאסמיק אי חליט ליה לא מהני ליה ולא מידי דכיון דנצרר הדם הרי הוא כדם שפירש ואסור. וכדאמרינן בפסח שני האי אומצא הוא וחוליא אסור. ולענין כבד גרסינן בפרק כל הבשר אמר ליה אביי לרב ספרא כי סלקת להתם בעי מינייהו כבדא מה אתון ביה כדסליק אשכחיה ליה לזעירי אמר ליה רב אמי שלקי ליה ואכיל. כי אתא אמר ליה למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי למיסר חברתה. מאי שנא נפשה דלא קא מיבעיא לך דתנן ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אינה נאסרת למיסר חברתה נמי לא תיבעי לך דתנן רבי יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת לפי שהיא פולטת ואינה בולעת דילמא בכבד דאיסורא משום שמנינות משום דמא מאי. כי הדר סליק אשכחיה לרבי זריקא א"ל אנא וינאי בריה דר' אסי אקלעינן לאתריה דרב יהודה ברבי שמעון בן פזי וקריבו ליה קניא באקפיה ואכל. מתיקף לה רב אשי ואיתימא רב שמואל מארוקניא דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה אי נמי מחלט הוה מעיקרא דהא רב הונא חלטי ליה בחלא ואכיל. ורב נחמן חלטי ליה ברותחין ואכיל. ופירש רבנו תם ז"ל דלבשולי בלא מליחה קא מיבעיא ליה ומשום דכוליה כבד דם הוא ואפילו הכי שרייה רחמנא וכדאמרה ליה ילתא לר"נ כל מה שאסר הקב"ה התיר כנגדו אסר דם והתיר כבד. ומשום הכי קא מיבעי ליה לאביי דשמא לגמרי התירו ואפילו בלא מליחה ואין פירושו מחוור דאם כן מאי ראיה איכא מדאיתיו קניא בקופיה לרב יהודה דילמא ההוא מליח הוה דהא ודאי ריאה ולב דתלו ביה מלוחין הוו וכי היכי דמלחו הני מלחי נמי כבד. ואין לומר דבדידעי דלא מלחו כבד דאטו להורות הלכה למעשה הוא דבעו אלא ודאי במליחה קא מיבעיא ליה ומשום דכבד מרובה בדמים קא מיבעיא ליה אי סגי ליה במליחה לקדרה בלא קריעה כשאר בשר או לא וקאמר ליה ר' זריקא דלרב יהודה איתיו קניא בקופיה בלא קריעה ואכיל. ורב אמי דשלקי לה ואכיל במליחה קאמר. וא"ל למיסר נפשיה לא קא מיבעיא לי דאפילו לא נמלחה אינה אוסרת עצמה דכיון שהיא פולטת בשפע טהורה ואינה בולעת. ואם תאמר אם כן כי אקשינן ממתניתין דבכורות דקתני הכבד אוסרת ואינה נאסרת ודחיק ומוקי בכבדא דאיסורא לוקמה בשלא נמלחה יש לי לומר דהוא הדין דהוה מצי למימר ליה הכין אלא דאגב אורחיה אתא לאשמועינן ריבותא טפי דהכבד דהיתירא שנתבשלה עם בשר נבלה אינה נאסרת ואעפ"י ששומן הנבלה מסתרך ומשום דכבדא שיעא ולא בלעה אי נמי דכיון דטריד למיפלט דם בשפע אינו בולע אפילו שמנינות וכדאמר רבב"ח בריש פרק קמא דחולין גבי השוחט בסכין של נכרי דאפילו תלמוד לומר בית השחיטה רותח בהדחה סגי ליה כיון דטרידי סימנין למיפלט דמא כלומר בשפע לא בלעי שמנוניתא ואפילו אגב דוחקא סכינא ואע"ג דרב בעי קליפה ולית ליה האי טעמא דילמא התם משום דאגב דוחקא דסכינא בלע. אלא דקשיא לי דאם איתא דאביי במליחה קא מיבעיא ליה רב ספרא נמי במליחה הוא דקא בעא מר' זעירא ור' זעירא נמי כי אמר ליה ר' אמי שלקי ליה ואכיל ע"י מליחה קאמר ואם כן מינה ודאי איפשיטא ליה בעייה לאביי דמכי מלחי ליה ושלקי פולטת היא ובולעת ויוצאה מידי כל דמה במליחה דאי לא כי מלחי ליה מאי הוי והא לא יצאה מידי דמה במליחה וחוזרת היא ובולעת. ואי משום דתנן אינה נאסרת אם כן אמאי מלחי ליה כלל. ואפשר לומר דדילמא מלחי ליה גזרה אטו שאר בשר בעלמא אבל שלא לבשלו כל עיקר ע"י מליחה בקדרה בפני עצמה גזרה אטו בישול דקדרה עם בשר כולי האי לא גזרינן. ודאיתינא למיפשטה מקניא בקופיה דרב יהודה ודחי רב אשי דילמא פי קנה חוץ לקדרה הוה. קשיא לי דהא מאי דקא מיבעיא לן לאו משום דם שבסימפונות הוא דאי משום דם שבסימפונות כי חלטי להו לר"ה ולרב נחמן מאי אהני להו דדם כנוס אינו ניתר בחליטה ואין חליטה אלא לדם המובלע בבשר הכבד בעצמו דהוה ליה דם האיברים שלא פירש ורב הונא ור"נ סימפונות שבכבד היו משליכין לאחר בישול ולא היו חולטין אלא למישרי כבדא גופיה חוץ מן הסימפונות וכן כתב הרב ר' אברהם ז"ל. וכיון שכן כי הוה פי קנה חוץ לקדרה מאי הוי פולט הוא מפי הקנה לחוץ ופולט הוא מדפני הכבד בתוך הקדרה. ויש לי לומר דכל שמוצא פתח פתוח לצאת דרך שם משם הוא עושה דרכו ופולט וכדאמרינן בפסח שני פרק כיצד צולין אמר ר' האי מולייתא שריא. ואמרינן לימא מסייעא ליה נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו מאי טעמא לאו משום דאמרינן כובלעו כך פולטו. ומשני שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל. ומסקנא דשמעתא משמע דלא סגי ליה לקדרה במליחה לבד דאמרינן התם רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן קריבו ליה תלת סוואן טחיי אמר להו מי הוה ידיעתו דאתינא אמרו ליה מי עדיפת לן משבת דכתב וקראת לשבת עונג. אדהכי חזא סימפונא דכבדא דהוה מלי דמא א"ל אמאי תעבידו היכי נעביד אמר להו קרעוה שתי וערב וחתוכיה לתחת כלומר ובהכי שרי ואפילו לקדרה. וכן כתב הראב"ד ז"ל דכי איתמר קריעה לכבדא בשמעתא לקדרה איתמר ועל ידי מליחה. וראיה לדבר שהרי הרב רבי יצחק לא הביא זו המימרא בהלכותיו. ואם כן הוא דאפילו לצלי בעיא קריעה שתי וערב ותוכא לתחת הוה ליה למיכתבה אלא שמע מינה לקדרה איתמר והשתא דתקינו רבוואתא דלא למיכליה בקדרה אלא בהיתר צלי משום הכי לא איצטריך למיכתבה (דכלי צלי) [כלל דלצלי] לא בעינן חתוכא כלל שמע מינה עכ"ל הרב ז"ל. אבל רש"י ז"ל פירשה לצלי ואפילו הכי צריך חתיכה שתי וערב וחתוכא לתחת כלומר על פני האש כדי שיזוב הדם היטב. ואינו מחוור דלצלי לא גרע מאומצא דאסמיק וביעי ומוזירקי דאסיקנא בפרק גיד הנשה ובפרק כיצד צולין רבין תלהו בשפודא בין אנחינהו אגומרי מישרא שרא דנורא מישאב שאיב ומכל מקום ראוי לחוש לדברי רש"י ז"ל דוורידין ואומצא דאסמיק שאני שפניהן על פני האש כמו שכתבתי למעלה אבל הכבד מוזירקי דמא יש בתוכו ואינו יוצא ידי דמו עד שיקרענו אלא משמע דכולה שמעתין לקדרה הוא אבל לצלי אפילו בלא קריעה שפיר דמי וכי טוייה נמי שרי אפילו לקדרה. אלא שהרמב"ן ז"ל כתב בשם בעל הלכות ז"ל דמאן דמטוי כבדא בשלומא צריך לחתוכי מאי טעמא דאזיל דמא ומיכניף בסימפונות דכבדא והיכא דלא קרעיה קרע ליה לאחר בישולה ומותרת. והוא ז"ל כתב דמכל מקום לכולי עלמא לאחר שקרעו שתי וערב ומלחו וחתוכא לתחת נתבשל בקדרה אינה אוסרת. ולא החמירו הגאונים ז"ל לצלותו אלא לכתחילה אבל לאסור אחרים בדיעבד לא. וחששת אחרונים היא שמא לא יקרעוהו יפה וחתוכא לתחת כדי שיעור זמן מליחתו ובחששת אחרונים אין מדקדקין בה להחמיר בדיעבד אלא להקל דהתורה חסה על ממונן של ישראל. וכבד שחלטו בין ברותחין בין בחומץ מותר דגרסינן התם ר"ה חלטי ליה בחלא ואכיל ורב נחמן חלטי ליה ברותחין ואכיל. וכתב הראב"ד ז"ל דלא מהניא חליטה אלא כי היכי דלא ליסריה ליבשרא דשלקי בהדיה ולמישרי לכבדא גופיה אבל סימפונות דאית בהו דם דם מבושל הוא ואסור וכדכתבינן לעיל. ומיהו שדרו ממתיבתא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסורא לחומרא. והיכא דשלקו בקדרה בפני עצמו בלא מליחה ובלא חליטה מסתברא דשרי דהא רבי אמי שלק ליה ואכיל לפי שפולטת ואינה בולעת ואמר אביי למיסר נפשה לא קא מיבעיא לי דתנן ר' יוחנן בן נורי אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת. וגרסינן התם רב שבא איקלע לבי רב נחמן קריבו כבדא שליקא ולא אכל אמרו ליה בי רב דלגאו לא אכיל אמר להו גמו לשבא. ואוקימנא הא דרב נחמן ורב שבא כתנאי דתניא ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת שפולטת ואינה בולעת ר"י בנו של ריב"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת. ופירש רש"י ז"ל שלוקה שנשלקה הרבה ומשום הכי נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת רבי אליעזר סבר דכל עוד שמתבשלת אינה גומרת פליטתה ופולטת היא ואינה בולעת. והיינו דקאמר לפי שפולטת ואינה בולעת כלומר לעולם היא פולטת. וקיימא לן כר"א מדר' אמי דשלקו ליה ואכיל ורב נחמן נמי דשליק ויהיב לבר שבא. והא דחלטי ליה לרב הונא ה"מ לבשולי בהדי בישרא אבל למיכל באפי נפשה לא חלטי להו כלל דהא כי יהיב ליה לבר שבא לא חליט ליה. והא דשדרו ממתיבתא דלא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוו ליה מעיקרא ושלקי ליה בתר הכי אבל לא טוו ליה מעיקרא אסור כמו שאכתוב בהלכות הרב אלפסי ז"ל. מסתברא לי דלכתחילה קאמרי אבל בדיעבד שרי דהא תלמודא פולטת ואינה בולעת קאמר ותדע לך נמי דהא רבב"ח איקלע לבי רבה בר בריה דרב נחמן ואיתיו לקמיה כבדא וחזא סימפונא דכבדא דהוה מלי דמא ואמר להו אמאי תעבידו הכי ומדאמר להו שמע מינה דלא אסר להו האי אלא דמיליף להו מכאן ולהבא היכי עבדי. אעפ"י שראיתי לרמב"ם ז"ל שכתב הכבד שבשלה ולא הבהבה באור ולא חלטה בחומץ או ברותחין הרי הקדרה אסורה הכבד וכל שנתבשל עמו ע"כ. אולי פסק הלכה כר"י בנו של רבי בנו של רבי יוחנן בן ברוקא ואין דבריו מחוורין. ולענין לבשל כבד עם בשר בשפוד אחד גרסינן בפרק כל הבשר כבדא עילוי בישרא שרי דדם מישרק שריק כחלא עילוי בישרא אסור חלבא מיסרך סריך. רב דימי מנהרדעא מתני איפכא כחלא עילוי בשרא שרי חלב שחוטה דרבנן כבדא עילוי בשרא אסור דם דאורייתא. דרש מרימר הלכתא בין כבדא בין כחלא תותי בשרא שרי עילוי בישרא דיעבד אין לכתחילה לא. רב אשי איקלע לבי רמי בר חמא חמוה חזייה לבריה דחמוה דשפיד כבדא עילוי בישרא אמר כמה יהיר האי מרבנן דהא אמור רבנן דיעבד אין לכתחילה לא וכתב רש"י ז"ל דלדידהו איכא לחלק בין עילוי בשרא לתותי בשרא לפי שהיו צולין בתנור ולעולם ראש השפוד למטה וזנבו למעלה אבל לדידן פעמים שהראש למעלה והזנב למטה או בהפך. ולעולם אסור לכתחילה בין למעלה בין למטה. ולענין להכשיר הראש והרגלים של בהמה מידי דמו גרסינן בפרק גיד הנשה רישא בכבשא תלייה אבית השחיטה לתחת מידב דאיב דמא אצדדין מיקוא קוי ואסור אנחיריה אי דץ ביה מידי דמעבר ליה שרי ואי לא אסור. איכא דאמרי אנחיריה ואבית השחיטה דאיב אצדדין אי דץ ביה מידי דמעבדר ליה שרי ואי לא אסור. וקיימא לן כלישנא קמא דבשל תורה הלך אחר המחמיר. ופירשו בתוספות דרישא בכבשא היינו בשמניחו להשיר השער בלבד דבשיעור מועט כזה אין לחוש אבל לצלותו אסור בלא חתיכה. ואינו מחוור בעיני דרישא בכבשא לצלותו לגמרי משמע. וכבר כתבתי זה בארוכה למעלה בענין נקור חוטי דם והכשירן ובהלכות גדולות מאן דמטוי רישא מנח בית השחיטה תתאי. והיכא דאשתלי והפכיה מוקרא הוא דאסור אבל כולו רישא שרי באכילה משמע דליכא אסורא אלא משום קרום המוח דאית ביה סוריקי דדמי וכדאמרינן חמשה קרמי הוו תרי משום דמא ותלתא משום תרבא דביעי ודמוקרי משום דמא. ועצמות שבראש מעכבין את הדם לצאת והמוח מתבשל בתוכו אבל שאר הבשר שבראש מותר שאין הדם יוצא לחוץ ואם יוצא ממנו קצת אין בכך כלום דכבולעו כך פולטו. ומיהו ודאי משמע דדוקא לצלי וכדאמרן אבל בקדרה אסור דעל ידי רוטב הדם יוצא ומתמצה לתוך הקדרה ובכוליה מוקרא משערינן דמאי דנפקא מיניה לא ידעינן ועד דמחתך ליה ומלח ליה לקדרה אסור. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דמסתברא דהכא בלא מליחה קאמר. ולא נתחוורו לי דבריו כלל דמלח שעל בשר הראש היאך מוציא דם שבתוך המוח ומי עדיף כח מלח מכח אש ואם האש אינו מפליטו בלא חתך היאך יפליטנו המלח. ולשים את הראש ואת הרגלים של בהמה על הרמץ כדי להשיר השער והטלפים אפילו קודם מליחה התיר הרב בעל התרומה ז"ל ואפילו לקדרה. ומן הטעם שאמרנו שאפילו בראש ליכא איסורא אלא משום קרום של מוח אבל דם שבשאר מקומות מישאב שאיב דמא. וכן רגלי הבהמה נמי מישאב שאיב דמא. ומותר לתת תרנגולת על הרמץ כדי להסיר הנוצה דכיון דליכא עצמות שיעכבו הדם לצאת כמו ברישא דבהמה שפיר דמי. אבל ראש התרנגולת אינו משים על הרמץ אלא חותכו ומולחו ואפילו נותנו על הרמץ אינו אסור רק הראש. אבל בהכשר בשר לרב בעל העיטור ז"ל כתוב ואנן דמותבינן רישא בכבשן ומחרכינן ליה בעי לאזהורי לאותובי בית השחיטה תתאי כי היכי דלידוב דמא. וכן תרנגולת מחרכין אותה ובית השחיטה למטה אעפ"י שהלב והכבד מבפנים אין לחוש שאין מניחין אותן כל כך. נראה מדבריו שאם מניחין עד כדי שיוכל הלב להתחמם מבפנים ולזוב שהוא אסור שלא כדברי הרב בעל התרומות ז"ל. ומסתברא לי כוותיה דאי לקדרה בעי ליה אסר דדם שפירש ממקומו על ידי האש ונבלע במקום אחר אינו יוצא ממקום שנבלע בכח מלח אלא בכח האש דכל שבליעתו על ידי האש פליטתו על ידי אש כדאמרינן כבולעו כך פולטו והלכך אי לקדרה בעי ליה לא מתכשר. אבל לצלי אפילו הניחו על האש הרבה אין בכך כלום שהדם שנפלט ממקום זה ונבלע במקום זה על ידי האש כמו כן יצא משם על ידי האש ולפיכך יש מחמירין ומולחין הראש והרגלים ושוהין כדי מליחה ומדיחין אותן לפני נתינתן על האור להשיר שער והטלפים ואחר כך מולחין כהוגן משום שהמליחה ראשונה היתה כנגד הטלפים והשער ולא נכנס בבשר רק מיעוט ולא ידעתי מה יצאנו ידי חובה אף בחומרא זו שאם מליחה ראשונה לא נכנסה בבשר רק מיעוט לא הועילה לנו ולמה היא באה. אבל נראה שהמלח אין השער מעכבו מלהפליט דם שבבשר שאם אין אתה אומר כן לדבריהם היאך מולחין גדיים וטלאים אלא אם כן דחו דדוקא לצלי שאין צריך מליחה והטלפים גם כן חותכין מהן מעט ומולחין אותה יפה וחתוכא לתחת שהרי אפילו מוח שבעצמות יוצא מידי דמו על ידי מליחה ויעיד עליו ההרגש שאדם טועם טעם מליחה במוח שבעצמות ואינו דומה למוח שבראש הבהמה דהתם סוריקי דדמא שבקרום המוח אמרו שהוא כדם כנוס בתוכן דומיא דאומצא ביעי ומוזירקי אבל דם שבאיברים מתוך שהוא גרוש במעט מליחה נפלט ומתמצה ומנהגן של ישראל תורה היא. ואלו שמחרכין את התרנגולת על האור. שמעתי משם מורי הרב ז"ל שצריך להדיח בית השחיטה יפה יפה כדי שלא ישאר שם דם בעין ומתבשל שם ואסור ולענין מליגת גדיים וטלאים ונוצת של עוף נמצא בתשובת הגאונים ז"ל אלו שמולגים גדיים וטלאים בעור ברותחין בכלי ראשון אסור משום דכלי ראשון מבשל ויש בו משום איסור חלב ודם. ולפי דבריהם הא דאמרינן בפרק הזרוע גבי מתנות כהונה מקום שנהגו למלוג בעגלים לא ימלוג את הזרוע. ההיא בשנקר חלב וגידים ומלח משום דם. אי נמי בכלי שני שאינו מבשל ואיכא מאן דאמר דאפילו בכלי שני אסור להשליך מים שבכלי ראשון על העוף או על הגדיים דקילוח דכלי ראשון ככלי ראשון אלא מערה רותחין לתוך כלי שני ואחר כך נותן לתוכו העוף או הגדיים. וכן פירש רש"י ז"ל בשבת פרק כירה גמרא האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין. והרב בעל העיטור ז"ל כתב דלא שנא הכי ולא שנא הכי שרו דעירוי כלי ראשון לאו ככלי ראשון דתנן בפרק כירה האלפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי שמע מיניה דאינו אסור אלא לתוך האלפס או לתוך הקדרה אבל לתוך הקערה או לתוך התמחוי לעולם מותר. דאם איתא ניפלוג בקערה גופה בין שנתן המים תחלה ובין שנתן התבלין לתוך הקערה תחלה אלא שמע מיניה דעירוי דכלי ראשון לאו ככלי ראשון. אבל רבנו תם ז"ל יש לו כסברא הראשונה דעירוי דכלי ראשן ככלי ראשון. והביא ראיה מדאמרינן בירושלמי בפרק כירה ובפרק קמא דמעשרות מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה ר' יונה אמר אסור ועירוי כלי ראשון הוא. ופליג עליה ר' יוסי. ואמרינן חיליה דר' יונה מן הדא אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח וכההוא אמר הכין אמר ר' יוסי תמן כלי חרס תבלין אינן מתבשלין. היתיב ר' יוסי בר בון והא תני אף בכלי נחשת כן אית לך מימר כלי נחשת בולע. פירוש היתיב ר' יוסי בר בון אי טעמא משום דכלי חרס קל לבלוע בפחות מכדי בשול סמנין והא תני כן אף בכלי נחשת ויש לך לומר שכלי נחשת קל לבלוע ברתיחה מועטת של כלי שני הא אינו אלא מפני שעירוי ככלי ראשון. והילכך אף בכלי נחשת כן והוא הדין לתבלין שהן מתבשלין בעירוי מכלי ראשון ומיהו אינה ראיה דאדרבה יש ללמוד משם דאינו ככלי ראשון מדמסיק התם מהו לערות עם הקילוח אמר ר' חנינא בריה דר' הלל מחלוקת ר' יונה ור' יוסי ר' יצחק בר גופתא בעא קומי ר' מונה עשה כן בשבת חייב משום מבשל עשה כן בבשר בחלב חייב משום מבשל א"ל הכי אמר ר' זעירא אי זהו חלוט ברור כל שהאור מהלך תחתיו וכהאי זהו תבשיל ברור כל שהאור מהלך תחתיו ע"כ בירושלמי. אלמא עירוי אינו ככלי ראשון ואינו מבשל וכר' יוסי דפליג עליה דר' יונה ואע"ג דעירה לתוכו אף בכלי נחשת צריך מריקה ושטיפה. התם לאו משום בישול הוא אלא משום בלוע. וכדאיתא בגמרא דזבחים בפרק דם חטאת. ומכל מקום הלכה למעשה צריך ליזהר כדברי רש"י ז"ל ורבנו תם ז"ל ולהם אנו שומעין וכל שכן להחמיר באיסורין של תורה. ומסתברא לי דבין כך ובין כך אסור דאעפ"י שאין כלי שני מבשל מבליע הוא דלא גרע מהם בית השחיטה ומכפלי דאסרו לסחופי עילוי בישרא וכמו שיתבאר בשער הראשון של תערובות בראשו. ומליגה שאמרנו בפרק הזרוע דוקא לאחר ניקור ומליחה. ולענין הלב במליחתו ובבישולו. הלב שני מיני דמים יש בו דם של עצמו ודם הנכנס בתוכו בשעת שחיטה שהבהמה או העוף מתאנחים והלב שואף אליו דם מחוצה לו. דם של כשלא ירש מותר כשאר דם האיברים ומליחתו מכשירתו אפילו לקדרה מאותו דם אבל דם שבתוך חללו הבא לו מחוצה לו אינו יוצא על ידי מליחה אלא צריך קריעה ואפילו לצלי מפני הדם הכנוס לתוכו. לא קרעו ואכלו אם לב בהמה הוא שמתאסף לתוכו דם כזית חייב עליו כרת ואם של עוף שהוא קטן ואין מתאסף לתוכו כזית אסור ואין חייבין עליו כרת. וזו היא ששנינו בפרק כל הבשר חלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו אינו עובר עליו. ואמרינן עלה בכריתות פרק דם שחיטה א"ר זירא לא שנו אלא בלב עוף הואיל ואין בו כזית אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת. ואקשינן עליה מיהא דתניא בפרק דם שחיטה דם הטחול דם הלב דם כליות דם האיברים הרי אלו בלא תעשה ופרקינן כי קתני אין חייבין עליו בדם דיליה כי קאמר רב בדם דאתי ליה מעלמא. מעלמא מהיכא אתי ליה אמר רבי זירא א"ר בשעת שהנשמה יוצא משרי'. ולפיכך המולח את הלב צריך לקורעו ולהוציא דם שבתוכו לא קרעו בשעת מליחתו קורעו לאחר מליחתו ומוציא את דמו. וכן הדין לענין בישולו שאם לא קרעו ובישלו קורעו לאחר בישולו ומותר דתניא בפרק כל הבשר הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו ומותר. ולא שנא צלאו ולא שנא בשלו בקדרה משום דלב שיע ולא בלע כדאמרינן בפסח שני פרק כיצד צולין וכן פירש רש"י ז"ל. ועיקר דסתם בישול בקדרה משמע. וכן דעת הר"ז ז"ל. ואעפ"י שרבנו יצחק הזקן הידוע בעל התוספות ז"ל פירשה בצלי דוקא אלא שאין אני מאריך כאן בראיותיהן. והכל מבואר בחידושינו פרק כל הבשר. ואם תקשה היאך איפשר שינצל מלבלוע מחמת דשיע והנה הוא חלול ופתוח בכמה מקומות להוציא ולהכניס ואם כן תתירנו אפילו נתבשל עם הנבלה וזו מקושיותיו של הרמב"ן ז"ל. ועל דבר זה סמך לפרשה דוקא בצליה ואנא גברא רבה חזינא תיובתיה לא חזינא דמאי קושיא דדילמא אפילו נתבשל עם הנבלה הכי נמי ומאי תימהא טפי בלב יותר מבכבד דאמרינן הכבד אסורה ואינה נאסרת. ואוקימנא בכבד דאיסורא ואינה נאסרת בכבד דהיתירא שנתבשל עם איסורא. ועוד דדילמא נתבשל בקדרה של נבלה אסור ודם שאני משום דדם מישרק שריק ואינו נבלע בלב דשיע ואפילו נתבשל עמו. והשתא אתי שפיר דקתני בהדי הכחל והלב ובתרווייהו קתני נתבשל ובכחל ודאי אפילו נתבשל בקדרה קאמר והלכך בר זוגיה נמי דהיינו לב אף בנתבשל בקדרה קאמר וכן עיקר. ולענין בשר שנתבשל עמו בשלא קרעו אם נתבשל בעודו דבוק עם העוף שמעתי משום רש"י ז"ל שמשערין בכל העוף ולא ידעתי טעם לדבר ואם מפני שהוא דן הכל בחתכה אחת ואמרינן בכוליה משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן הא ליתא דירך שנתבשל בה גיד הנשה יוכיח שאין משערינן אלא בגיד לבדו ואפילו למאן דאמר יש בגידים בנותן טעם. ואף כאן בלב לבדו משערינן ולא בכוליה עוף. ולענין מולייתא והוא בשר שלא נמלח שממלאין בו העוף או הכרכשת וצולין אותן על גבי האש אי נמי עוף שמבשלים בתוך הבצק שקורין פנאדה. גרסינן בפרק כיצד צולין אמר רבא האי מולייתא שריא א"ל אביי והא (דף עז) בלעא דמא שהבשר שנתן בתוכו לא נמלח ופולט דם והעוף בולע ודוקא בשלא נמלח אבל בבשר שנמלח פשיטא דשרי. ובכי הא לא הוה מקשה ליה אביי והא קא בלע דמא דלאחר שנמלח אין מחזיקין בו דם ואפילו לקדרה שפיר דמי. אלא ודאי רבא אפילו בשלא נמלח קאמר ועליה קא מקשה אביי ופריק כבולעו כך פולטו. ואמרינן נימא מסייעא ליה נותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו מאי טעמא לאו משום דאמרינן כבולעו כך פולטו. ודחינן לא שאני התם דאיכא בית השחיטה דמחלחל. ואם תאמר ובר מן דין מאי קא מייתי ראיה מפסח שנותן בני מעיו לתוכו. דילמא התם בשמלח כרעיו ובני מעיו לא היא דאין דרכן לצלי למלוח כדרך שצריך לקדרה להכשיר הבשר מידי כל דמו אלא כדרך שאמרו באיברי קדשים מולחו והופכו ומולחו ומעלהו. וכן אין דרכן למלוח כמליחת הקדרה בשר או עוף שטופלין בבצק כדרך שעושין בפנאדה. ולפיכך הביאו ראיה מהא דאמר סבא טפליה בר גוזלא לרב ואמר ליה רב אי מעלי טפלי הב לי דאיכול ודחינן ההיא בסמידא דמתוך שהוא קשה מתחלחל והדם זב ויוצא ממנו דכבולעו כך פולטו. וקשיא והא רבא איקלע לבי ריש גלותא וטפלו להו בר אווזא ואמר אי לאו דחזיתיה דזיג כי זיזא חיורא לא אכלי ואי סלקא דעתך אמרינן דכובלעו כך פולטו מאי איריא זיג אפילו כי לא זיג נמי. ופריק ההיא בחיורתא דפריד כלומר בקמח מנופה שהוא דק ונדבק הרבה ואינו פולט מה שבולע. ומסקנא הילכך דסמידא בין אסמיק בין לא אסמיק שרי דודאי פליט דחיורתא אי זיג כזוזא חיורא שרי ואי לא אסיר דשאר קמחי אסמיק אסיר לא אסמיק שרי. האי מולייתא מאן דאסר אפילו פומא לתחת למאן דשרי אפילו פומא לעיל. והילכתא מולייתא שריא ואפילו פומא לעיל. כלומר לצלי ואפילו בלא מליחה אבל לקדרה ודאי אסור אלא אם כן מלח כדרכו לקדרה. ואם מלחו יפה כדרך שמלחו לקדרה שפיר דמי ואפילו לקדרה והרמב"ם ז"ל שאסר לא ירדנו לסוף דעתו ולא נראו דבריו. דין ככר שחתך עליו בשר וכלי שמשימין תחת הצלי לקבל שמנונית. והוא הנקרא בלשון חכמים בני דוגי. גרסינן בפרק כל הבשר אמר ר' נחמן אמר שמואל ככר שחתך עליו בשר אסור לאכלו פירוש בשר שצלאו בלא מליחה ובשהגיע לכלל צלייה כמו שדרכו של אדם לאכלו. והני מילי דאסמיק אבל לא אסמיק לא. והני מילי דאברי סומקא לאבראי. והני מילי בסמיכתא אבל בקלישתא שרי. שמואל שדי ליה לכלביה. רב הונא יהיב לשמעיה. ואקשינן לרב הונא מה נפשך אי שרי לכולי עלמא שרי ואי אסיר לכולי עלמא אסיר. ופרקינן שאני ר"ה דאנינא דעתיה. ולשדייה לכלביה קסבר מאכל אדם הוא ואין מאכילין אותו לכלבים. רבא אכיל וקרי ליה חמר בשר. וגרסינן תו התם אמר ר' נחמן אמר שמואל אין מניחין כלי תחת הבשר עד שיכלה כל מראה אדמימות שבו. מנא ידעינן אמר מר זוטרא משמיה דר"פ משיעלה תמרתו מתקיף לה רב אשי ודילמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל אלא אר"א לית ליה תקנתא עד דמייתי תרי תלת גללי דמילחא ושדי ליה בי דוגי בתר הכי שאפו ליה. א"ל רב אחא בר רב יוסף מי אמר שמואל הכי והא אמר שמואל ככר שחתך עליו בשר אסור לאכלה התם אגב חורפא דסכינא פלטיה. והרב אלפסי ז"ל פסק בככר שחתך עליה בשר לקולא כרבא וכר"ה ופסק בהא דאין מניחין כלי תחת הבשר כרב אשי והראב"ד ז"ל הקשה דרבא מיקל מדשמואל. ורב אשי מחמיר מדשמואל והיאך איפשר לפסוק כמאן דמיקל מדשמואל וכמאן דמחמיר טפי מיניה. ועוד הקשה שמואל גופיה דלא אסר אלא ככר אבל הבשר מישרא שרי ולטעמיה כיון שהככר אסור היאך הבשר מותר והלא הדם שיוצא ממנו חוזר ונבלע בתוכו עם חתיכתו עם הככר ועוד לרב אשי דאמר לית ליה תקנתא עד דמייתי תרי גללי דמילחא ושאפיה ליה כי עביד נמי הכי מאי הוי הרי הדם והשומן שניהן חמין הן והיאך אין הדם אוסר את השומן. וגם הכלי שנופל הדם חם לתוכו היאך אינו נאסר. ותירץ הוא ז"ל דשמואל גופיה כשאסר לא אסר אלא משום מראית העין דכיון דאסמיק ואיברי סומקא לאבראי איכא משום מראית העין כדם שעל הככר דאמרינן גוררו ואוכלו ודם דגים שכנסו שאסור משום מראית העין והילכך שעל הככר אסור דאיכא משום מראית העין. אבל מה שחזר ונבלע בתוך הבשר אינו אסור דהא אין בו משום מראית העין. ומה שהתיר להניח כלי תחת הבשר לאחר שתעלה תמרתו דקסבר דמעתה אין דם יוצא ונפלט מן הבשר ומה שיוצא ממנו אין בו משום מראית דם כדי שיוכל לטעות בו. ורבא סבירא ליה בדם שעל הככר דאע"ג דאסמיק לא טעו בהי אינשי דכל שהגיע לכלל צלייה שיהא ראוי לאכילה אין דם שיוצא ממנו אדום כל כך שיהא כמראה דם אלא כאדמימות מים אדומים היוצאין מן הבשר וחמר בשר קרוי ליה אינשי. ורב אשי נמי כרבא סבירא ליה בהא לפי שהוא בלוע בככר אבל בסומקא דדאיב למנא דאיתיה בעיניה אע"ג דמנפשיה נפיק ולא אגב דוחקא דסכינא סבירא ליה לרב אשי דאית ביה משום מראית העין דהוה ליה כדם דגים שכנסו ואי לא מייתי תרי גללי דמילחא ושפי ליה לדמא אסור דדילמא איידי דקריש פריש דמא מיניה וקאי לצד אחד ואיכא משום מראית העין והילכך למאי דבלע מהדדי או דבלע מנא לא חיישינן דהיתירא הוא והוה ליה כדם של בין השינים דאמרי מוצצו ואוכלו. ודרך הרב ז"ל בזה אינה מחוורת בעיני דמכלל דבריו משמע דדוקא כשחתך על גבי הככר הוא דשרו רבא ורב הונא ומשום דלא קאי באפי נפשיה הא חתכו על גבי כלי אסור. ואינו במשמע דהא שמואל גופיה לא אסר ליה אלא בדאסמיק ואברי לבראי ובסמיכתא ובכי הא הוא דשרי רבא וקרי ליה חמר בשר לומר דמראה אדום כזה אינו כמראה דם ולא טעו ביה אינשי אלא חמר בשר קרו ליה. ועוד דאי רב אשי בבי דוגי משום מראית העין הוא דאסר ומאן חאיש למראית העין טפי מדשמואל ואדרבה למראית העין דלא חאיש רבא ורב אשי חאיש שמואל למאי דחאיש רב אשי לא חאיש שמואל. ועוד דהא בבי דוגי ליכא משום מראית העין דהא שמואל לא קא שרי עד שיכלה מראה אדמימות שבו ורב אשי משום דילמא עילאה לא בשיל הוא דקא אסר כלומר דשמא עדיין לא נתבשל ודם גמור הוא שינטף ממנו לכלי. ונראה לי דשמואל בככר שחתך עליה בשר משום חשש דם גמור הוא דאסר דכיון דאיברי סומקא לאבראי וסומקא סמיכתא הוא איכא למיחש דילמא דם הוה ביה ואגב דוחקא דסכינא נפקי ומיהו הבשר אין אסור דאין הבשר חוזר ובולע ממנו משום דכבד צונן הוא וקיימא לן דתתאה גבר ומקדר ליה לדם שעליו ועוד שמואל לאו כודאי דם חשיב ליה אלא משום ספק דם אסר ליה ואפילו תמצא לומר דדם גמור אינו אסור אלא מדרבנן דדם שבשלו אינו אסור מדאורייתא כדאיתא במנחות פרק הקומץ וספיקו להקל אבל מה שהוא בעין על הככר הוא דאסר שמואל ותדע לך מדאמרינן רבא אכיל ליה וקרי ליה חמר בשר דאלמא שמואל דאסר ליה לא קרי ליה הכי אלא דם וחלופא בבי דוגי דלשמואל משתעלה תמרתו תו לא חאיש דכודאי משוי ליה דמעתה לא נפיק דם מנפשיה ורבא ורב אשי בדם שעל הככר סבירא להו דכיון דנצלה הבשר עד שיהא ראוי לאכילה בודאי אין שם דם וחמר בשר הוא אבל בי דוגי כיון דלא נצלה עדיין כל כך שיהא ראוי לאכילה חיישינן דילמא עילאה לא בשיל ודם גמור הוא. ותדע לך דמשום חשש דם גמור קאמר רב אשי דהא אמר דילמא תתאה בשיל עילאה לא בשיל. ואם תאמר אם כן אי יהיב ביה גללי דמילחא נמי ליתסר דהא בלעי מהדדי הא ליתא דלעולם לא בלעי מהדדי אלא נבללין הן להדדי וכי רמי ביה מילחא מישאב שאיב לדמא ואי איכא דמא שכין בשיפולי מנא לגמרי ושומנא קפי לעיל. ומנא נמי לא מיתסר דהא ספיקא הוא ואפילו איכא דם גמור דרבנן הוא כדאמרן דדם שבשלו הוא והילכך ספיקו להקל ורב אשי נמי דאמר מייתי תרי תלת גללי דמילחא משיעלה תמרתו קאמר אבל לשויי בי דוגי מקמי דתכלי אדמימות לא משום דאכתי איכא ודאי דם ואפילו הכי לכתחילה לא עד דאיכא תרי גללי דמילחא דכל היכא דאיכא לתקוני ולמיפק מידי ספק מתקנינן ומפקינן הילכך מספיקא בדרבנן לא אסרינן למנא ובגללי דמילחא משתעלה תמרתו שרינן לכתחילה לאנוחי בי דוגי. וכן נראה לי. וכתב הרב בעל הלכות ז"ל דדוקא תרי תלת גללי דמילחא (דף עח) אבל טפי לא שרוב המלח שוברת כח הדם ומתערב עם השומן והרב בעל התרומות ז"ל כתב הילכך אנן דלא בקיאינן בשיעור מלח ליתן בכלי אם כן אסור ליתן כלי לקבל השמנינות אלא אם כן מלח הבשר ושהה שיעור מליחה והודח יפה כדין בשר שמשמימין בקדרה. ולפי מה שכתבתי דספק דרבנן היא בדיעבד מותר. ולענין כבדא בבי דוגי אסור בכל ענין דגרסינן התם כבדא תותי בישרא שרי ואי איכא בין דוגי אסור. ואקשינן מאי שנא מבשרא ופרקינן דמא דבישרא שכין דכבדא קאפי :

ניקור גיד הנשה תחלה אבאר במה נוהג. ואחר כך אבאר אם אוסר תערובתו אם לאו. ואחר כך אבאר אם מותר בהנאה אם לא. ואחר כך אבאר אם נאמר בו רבו המצויין בניקור מומחין הן כמו שאמרו בשחיטה אם לאו. במה נוהג. שנינו בפרק גיד הנשה גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית בחולין ובמוקדשין ונוהג בבהמה ובחיה בירך של ימין ובירך של שמאל ואינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף. ונוהג בשליל. ר' יהודה אומר אינו נוהג בשליל וכבר כתבתי דין גיד הנשה של שליל בשער החמישי של בית שני. ונוהג בכוי דבכף הירך תלייה רחמנא וכדגרסינן בכריתות בריש פרק דם שחיטה גיד הנשה שלו כלומר של כוי מנין בכף הירך תלייה רחמנא והאי אית ליה כף. והא דתנן נוהג בירך של ימין ובירך של שמאל דלא כר' יהודה דאמר אינו נוהג אלא באחת והדעת מכרעת של ימין ולית הלכתא כוותיה אלא כרבנן דפליגי עלה וכסתם מתניתין. והא דתנן אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף בעי עלה ר' זירא אית ליה לעוף ועגיל אית לבהמה ולא עגיל מאי בתריה אזלינן או בתר מיניה אזינן וסליקא בתיקו. והילכך אזלינן בתרווייהו לחומרא דאיסורא דאורייתא היא. ובין אית לעוף ועגיל בין אית לבהמה ולא עגיל אסירי. כמה ממנו אסר. גרסינן בפרק גיד הנשה אמר רב יהודה אמר שמואל שני גידין הם פנימים הסמוך לעצם אסור וחייבין עליו חיצון הסמוך לבשר אסור ואין חייבין עליו. והתניא חיצון הסמוך לעצם אמר רב הונא בר יהודה היכא דפרעי טבחי. ופנימי נמי לא אסרה תורה ממנו אלא שעל הכף בלבד דאמר שמואל לא אסרה תורה אלא שעל הכף בלבד שנאמר אשר על כף הירך. ומיהו כולהו אסירי מדרבנן דתניא גיד הנשה מחטט אחריו כל מקום שהוא וחותך שמנו מעיקרו דר"מ ר' יהודה אומר גוממו עם השופי וקיימא לן כר' מאיר. דגרסינן התם בר פיאלי הוה קאים קמיה דשמואל הוה מנקר אטמא חזייה דגיים ביה אמר ליה חות ביה טפי אי לא חזיתיך הוית ספית לי איסורא אירתת נפל סכינא מידיה אמר ליה דאורי לך כר' יהודה אורי לך אמר רב ששת מאי דשקל בר פיאלי דאורייתא לר' מאיר ומאי דשייר דרבנן לר' מאיר דאי לר' יהודה אפילו דרבנן לא שייר שמנו של גיד אסור כולו ממנהג קדושים אבל מדאורייתא מותר. דגרסינן התם אמר שמואל חלבו מותר לדברי הכל ואוקימנא בחלבו דגיד ומדאורייתא דגרסינן התם ומודה שמואל שאסור מדרבנן דתניא שומנו מותר וישראל קדושים נהגו בו איסור. ולענין תערובתו שנינו בפרק גיד הנשה ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זה אסורה כלומר אעפ"י שלא נתבשל בה אלא גופו של גיד דקסבר האי תנא יש בגידין בנותן טעם אע"ג דעץ הוא יש בו קצת טעם לאסור תערובתו. ולית הלכתא כוותיה אלא כר"י בנו של ר' יוחנן בן ברוקא דאמר אין בגידין בנותן טעם וקיימא לן כוותיה. דגרסינן התם ההוא דאתא לקמיה דר' חנינא הוה יתיב ר' יהודה בר זבינא אבבא אמר ליה מאי אמר לך אמר ליה שרייה ניהליה א"ל תני ועייל קמיה א"ל זיל אימא לההוא דיתיב אבבא לא תצערן אין בגידין בנותן טעם. כי אתו לקמיה דר' אסי משדר להו לקמיה דר' יצחק דמורי להיתירא משמיה דר' יהושע בן לוי וליה לא סבירא ליה. והלכתא אין בגידין בנותן טעם. פירוש בגופו של גיד אבל שומנו וקנוקנות שבו יש בהן בנותן טעם ואוסרין הן תערובתן. ויש מי שאומר דאפילו שומנו וקנוקנות שבו אין אוסרין תערובתן בנתינת טעם דהא אינהו משום גזרת גופו של גיד נגעו בהם ואם הגיד שהוא העיקר אינו אוסר תערובתו בנתינת טעם היאך נגזר שומנו וקנוקנות שבו משום גזרה דגיד. ומביאים ראיה ממה שהקשו בריש פרק גיד הנשה גיד הנשה נוהג במוקדשין פשיטא משום דאקדשיה פקע איסור גיד הנשה מיניה. וכי תימא סבר האי תנא אין בגידין בנותן טעם. ובמוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא. ומי סבר האי תנא אין בגידין בנותן טעם והא תנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם הרי זה אסורה. ואם איתא דאפילו למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם סבר דשומנו וקנוקנות שבו אוסרין תערובתן בנתינת טעם. מאי קושיא לימא לעולם קסבר אין בגידין בנותן טעם ודקתני ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנותן טעם אסורה בשנתבשל בה שומנו וקנוקנות שבו. וליתה מדגרסינן התם אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין בשאינו מינו והיתירא בטעמא כגון קדרה שבשל בה תרומה וחזר ובשל בה חולין מין בשאינו מינו ואסורא כגון בשר בחלב ואיכא קפילא בקפילא מין ומינו דלא יכיל למיקם אטעמא כגון שמנוניתא דגיד בששים. וכך הגירסא ברוב הספרים. וכן היא בהלכות הרב אלפסי ז"ל וכן נמצאת בפירושי הראב"ד ז"ל. ועוד דגרסינן התם הנהו אטמתא דבישרא דאימלחן בבי ריש גלותא בגידא נשיא רבינא אסר ורב אחא בר רב שרי. אתו ושיילוה למר בר רב אשי אמר להו אבא שרי וקא מפרש התם דפלוגתיה במליח הרי הוא כרותח אי כרותח דצלי קאמר אי כרותח דמבושל קאמר. אלמא כולהו סבירא להו דבנתבשל אסור והני רבנן בתראי ודאי אין בגידין בנותן טעם סבירא להו דהא איפסיקא הלכתא בהדיא בגמרא דאין בגידין בנותן טעם. והא דלא אוקי בריש פרק גיד הנשה הא דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בנותן טעם אסורה בשומנו וקנוקנות שבו תירץ רבנו יעקב ז"ל דסתם גיד דקתני לא משמע ליה שומנו וקנוקנות שבו אלא גופו של גיד ועיקר. ולענין היתר הנאתו. גרסינן בריש פרק כל שעה אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא לך בו היתר אכילה טעמא דכתב רחמנא לא יאכל הא כתיב לא יאכל איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע. ופליגא דר' אבהו דאמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר כל מקום שנאמר לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרט לך הכתוב כנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה. מותיב ר' יצחק נפחא הרי גיד הנשה דרחמנא אמר על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ותנן שולח אדם לנכרי ירך שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומו ניכר. ופרקינן קסבר ר' אבהו כשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה. כלומר כיון דכתב רחמנא לגר תתננה ואכלה כל מה שראוי בה לגר באכילה התיר. ואקשינן הניחא למאן דאמר יש בגידין בנותן טעם אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם מאי איכא למימר ופרקינן מאן שמעת ליה דאית ליה אין בגידין בנותן טעם ר"ש דתניא האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה רבי יהודה מחייב שתים ור' שמעון פוטר. ולרבי שמעון הכי נמי דאסור דתניא גיד הנשה מותר בהנאה דברי ר' יהודה ר' שמעון אוסר. ויש מרבותי נוחי נפש שאמרו דכיון דקיימא לן כר"ש דאמר אין בגידין בנותן טעם על כרחין גיד הנשה לא הותרה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב בתשובה דנראין הדברים דגיד הנשה מותר בהנאה חדא דליתיה דר' אלעזר במקום חזקיה דחזקיה רביה דר' יוחנן רביה דר' אלעזר ולית הלכתא כר' יוחנן במקום חזקיה רביה וכל שכן דלית הלכתא כרבי אלעזר במקום חזקיה רביה וכל שכן דלית הלכתא כרבי אלעזר במקום חזקיה דהוא רבה דרביה. ועוד דלענין גיד הוי סתם במתנין להתירו בהנאה כדתנן שולח ירך לנכרי אעפ"י שגיד הנשה בתוכה ומחלוקת דרבי שמעון בברייתא וקיימא לן כסתם מתניתין ועוד דר' יוחנן דהוא רביה דר' אלעזר פוסק בכל מקום הלכה כסתם משנה וסוגיין כולה בפרק גיד הנשה הכי דתניא התם ובנכרי בין חתוכה בין שלימה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה ושקלי וטרו עלה דההיא ברייתא כולהו בתראה אביי ורבא ורב אשי לתרוצא ולא אדכרו התם פלוגתא דר' שמעון. ואי קשיא לך הא דפרישו בגמרא היתירא דגיד הנשה משום דקסבר יש בגידין בנותן טעם וכשהותרה נבלה היא וחלבה וגידה הותרה ואנן הא קיימא לן דאין בגידין בנותן טעם לפי מה שכתב הרב ז"ל דאין הלכה כר' אלעזר במקום חזקיה לא קשיא כלל דההיא שקלא וטריא לר"א היא הא לחזקיה לא צרכינן לה כלל דלדידיה לית לן למיסריה בהנאה דהא לא יאכלו בני ישראל כתיב. אבל הרב ז"ל תירץ דאיפשר דאפילו לר' אלעזר מטעם אחרינא שרי דמיתיא ליה מקל וחומר מחלב כדקא מייתי ליה לר' יוסי הגלילי בשילהי שמעתא דהתם דאמרינן מה חלב שענוש כרת ומותר בהנאה גיד לא כל שכן. ור' שמעון דאסור פליג נמי בהא דאית ליה אין בגידין התם מה לחלב שכן הותר מכללן אצל חיה ולדידן לא מיפריך כדאמרינן התם ואידך אנן בהמה קאמרינן ובבהמה מיהת לא אישתרי. וכיון דסתם מתניתין שרי ליה בהנאה ליכא למידחית כלל דהא לא איפסיקא לן טעמא דשריותא משום דיש בגידין בנותן טעם היא דהא אפילו מאן דאית ליה אין בגידין בנותן טעם שרי מדין קל וחומר. והא דאיתמר בריש שמעתא הניחא למאן דאית ליה יש בגידין בנותן טעם אלא למאן דאמר אין בגידין בנותן טעם מאן שמעת ליה אין בגידין בנותן טעם ר' שמעון היא לרווחא דמלתא איתמר משום דאשכחן פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה בגיד הנשה דאסור בהנאה ואשכחן דאיפליגו אינהו גופייהו בנותן טעם דגידין תלי תניא בדתניא ומיהו אנן דבשילהי שמעתא איתמר טעמא דקל וחומר לא דחין סתם מתניתין בלא ראיה אלא הדרינן לכללא דנקטינן בכל מקום (דף עט) דסתם מתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם מתניתין ותדע דהא במסקנא אמרינן חזקיה ור' אבהו במאי פליגי ולא אמרינן בגיד הנשה. אלו דברי הרב ז"ל ונראין. והרמב"ם ז"ל מן המתירים. ולענין אם אומרין בניקור רוב מצויין אצל ניקור מומחין הן כמו שאמרו אצל שחיטה אם לאו שנינו בברייתא בפרק גיד הנשה השולח ירך לחברו שלימה אין צריך ליטול ממנה גיד הנשה. כלומר מפני שמקומה ניכר חתוכה צריך ליטול ממנה גיד הנשה מפני שאין מקומו ניכר. וכתב הראב"ד ז"ל באיסור משהו דמכאן יש ללמוד שאם בא אדם מעלמא ונקר את הבשר והלך לו ואין כאן מי שהוא בקי בניקור להראות לפניו ואותו מנקר לא נודע אם הוא בקי בניקור אם לאו שהוא מותר ותולין בו שבקי הוא ויפה נקר דאי לא תימא הכי חתוכה אמאי לא והא לא אתי למיכל מינה עד דמחוי לה לבקי והבקי ודאי ידע אפילו בחתוכה אם ניטל ממנה גיד אם לאו. ואינו דומה למה שאמרו בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כי הבהמה בחייה אין בה שום היתר לפי שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ומשום הכי קיימא בחזקת איסור עד שיודע לך במה נשחטה אבל ירך כולה בחזקת היתר חוץ מן הגיד הילכך אמרינן בה רוב מצויין אצל ניקרו מומחין הן דהשתא לגבי שחיטה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת אמרינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ובקיאין בבדיקת סכין ובהלכות שחיטה ובכל דיני שחיטה ירך שיש בה היתר ידוע לא כל שכן אלו דברי הרב ז"ל. ולי נראה לדקדק דדילמא טעמא דברייתא משום גזרת פושעין ומקילין היא דכל שרואין אותה חתוכה בחיתוכא דישראל אתי למימר דמנוקרת היא יפה הא אם בא לימלך אוסרין לו עד שיבדוק על ידי בקי ידוע. ותדע לך דבפושע חיישינן דתנן בפרק גיד הנשה שולח אדם ירך לנכרי אעפ"י שגיד הנשה בתוכה מפני שמקומה ניכר. ואקשינן עלה בגמרא במאי עסקינן אילימא במקום שמכריזין כלומר ולא הכריזו שלימה נמי לא לישדר דלמא מחתך לה ומזבין לה. ופרקינן חיתוכא דנכרי מידע ידיע. אלמא מעיקרא הוה משמע ליה למקשה דחיתוכא דנכרי לא ידיע. ואפילו הכי מקשה שלימה נמי לא לישדר דלמא מחתך לה ומזבין לה ואי חיתוכא דנכרי לא ידיע מדינא היכי סמיך ישראל דחתוכא היוצאה מתחת יד נכרי לומר שהיא מנוקרת אלא ע"כ משמע דמשום פושע ומיקל קאמר. ואם כן אף אנו נאמר כאן דמשום חשש פושע ומיקל קאמר ואעפ"י שאמרו דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן דילמא שאני הכא דאיכא טירחא יתירה ואין הכל בקיאין בו. וי"ל דלעולם לאו משום חשש פושע ומיקל קאמר דתקנתא לרשיעי לא עבדינן ודאקשינן שלימה לא לישדר דילמא מחתך לה מעיקרא הוא דהוה משמע ליה למקשה דחיתוכא דנכרי לא ידיע ואפילו הכי קא אסר תנא דמתניתין לשדורי חתוכא ועל כרחין אי חיתוכא דנכרי לא ידיע טעמא דתנא משום חשש פושעין ומקילין הוא ולפיכך קא מקשה ואזיל לטעמיה דתנא כלומר לתנא דחאיש לרשיעי שלימה נמי לא לישדר משום דדילמא מחתך לה אהדר ליה דחיתוכא דנכרי מידע ידיע. ותנא דאסר בחיתוכא לאו לפושע חאיש אלא לכולי עלמא שרי דחיתוכא דישראל מידע ידיע ורוב המצויין במצות בקיאין הן בדקדוקיהן. כך נראה לי. ועוד הביא שם ראיה הרב ז"ל מן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצא תרום דאמרינן אין חזקתו תרום ומפרש טעמא דאמרינן דילמא איניש אחרינא שמע ואזל ותרם והוה ליה תורם שלא מדעת בעלים טעמא דשוי שליח הא אם אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום ומצא תרום הרי הוא בחזקת מתוקן שהרי אין כאן לחוש לתורם שלא מדעת בעלים ואמאי ניחוש דילמא אתא איניש אחרינא דלא בקי בהפרשת תרומות ואפריש ולא קרא שם וקא שרינן טיבלא אלא שמע מינה דרוב מצויין אצל מצות מומחין הן דכיון דיהבי דעתייהו לאפרושי מאיסורא מידק דייקי ועבדי וכן הניקור הזה ע"כ :

ניקור חלב תחלה אבאר איסור חלב במה נוהג ואחר כך אבאר איזה חלב אסור ואיזה חלב מותר. במה נוהג חלב נוהג בבהמה שנאמר כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו. ובפ"ק דכריתות ילפי לה מקרא דכתב חקת עולם לדורותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו דכתיב בעניינא דקדשים וקדשים בההוא עניינא לא איירי בהו חיה אף כל חלב שור וכשב ועז כי כתיב ליה נמי סתם לא איכא לספוקי בחיה והא דפרט הכתוב שור וכשב ועז אשמועינן קרא דבעינן דבר השוה בשלשתן לאפוקי אליה דחולין דלא מיתסרא. ומיהו בכריתות פרק דם שחיטה מרבי חלב כוי ואפילו למאן דאמר כוי בריה בפני עצמה הוא דהתם מרבינן דמו מכלל ופרט וכלל ואמרינן מאי קסבר אי קסבר כוי ספיקא איצטריך קרא למיסר ספיקא ופרקינן אלא קסבר כוי בריה בפני עצמה הוא. ואמרינן אשכחן דמו חלבו מנין תלמוד לומר כל חלב. ותנן בפרק שני של מסכת בכורים כוי יש בו דרכים שוה לבהמה כיצד חלבו אסור כחלב בהמה. אי זה חלב אסור שנינו בברייתא בפרק אלו טרפות את החלב המכסה את הקרב ר' ישמעאל אומר מה חלב המכסה את הקרב קרום ונקלף ר' עקיבא אומר מה חלב שעל הקרב תותב קרום ונקלף אף כל תותב קרום ונקלף. ומיהו לאו כל תותב קרום ונקלף אסור אלא כל שהוא תותב קרום ונקלף ושאינו מכוסה בתוך הבשר אבל מכוסה בתוך הבשר מותר דגרסינן בפרק גיד הנשה אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר וקא מפרש טעמא התם משום דכתיב ואת החלב אשר על הכסלים שעל הכסלים אמר רחמנא ולא בתוך הכסלים. ואקשינן והא אמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חיורא דתותי מתני אסור. ופריקנא אביי בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא ואמר ר' יוחנן אנא לאו טבחא אנא ולאו בר טבחא אנא נהירנא כד הוינן בי מדרשא אמרי בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא. וגרסינן התם אמר רב ששת אמר רב אסי חוטי חלב אסורין ואין חייבין עליהן כלומר אסורין מדרבנן חוטי כוליא אסורין ואין חייבין עליהן לובן כוליא רב ורב חייא חד אסר וחד שרי רבא ממרטוט ליה ר' יוחנן ממרטוט ליה כלומר מסירין ממנו אפילו מה שבתוך הכוליא רב אסי גיים ליה כלומר שאינו מסיר ממנו אלא מה שהוא מגולה. אמר אביי כוותיה דרב אסי מסתבר דאמר ר' אבא אמר רב יהודה אמר שמואל חלב שהבשר חופה אותו מותר אלמא שעל הכסלים אמר רחמנא ולא בתוך הכסלים הכא נמי חלב שעל הכליות אמר רחמנא ולא בתוך הכליות. ולענין פסק הלכה הרב אלפסי ז"ל והרמב"ם ז"ל פסקו כרב אסי מדפסק אביי כוותיה ומייתי לה מדשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר וקיימא לן כשמואל דלא אשכחן מאן דפליג עליה. ושמעתי שכן פסק רב אחא משבחא גאון ז"ל נראה דאינהו ז"ל לא גרסי הכא רבא מטרטוט ליה אלא רבה דאלו אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם וזו אינה מהם. ומיהו יש תמה בדבריהם דבכל הנוסחאות גרסי רבא ועוד דהוה ליה רב אסי לגבי ר' יוחנן והלכה כר' יוחנן דרביה הוא ורש"י ז"ל פסק כרבא ור' יוחנן דממרטי ליה וכן פסקו הר"ז הלוי והרב בעל התרומות ז"ל. ומכל מקום כולהו פסקו כשמואל דאמר חלב שהבשר חופה אותו מותר דהא ליכא מאן דפליג עליה ותדע לך דהא ר' יוחנן דפליג בכוליה אית ליה כשמואל וכדקאמר אנא לאו טבחא אנא ולאו בר טבחא אנא וכד הוינא בי מדרשא אמרי בהמה בחייה איפרוקי מיפרקא ואם תאמר אם כן מאי שנא חלב שבתוך הכליות דאסרי איכא מאן דאמר דהתם כיון דאמר ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור אם כן לא איצטריך קרא למיסר אלא שעל הכליות דמה שבתוך הכליות כבר נאסרת כדאמרן אבל חלב שבתוך הכסלים מיסר אסור לא הוה ליה למיכתב אשר על הכסלים אלא מדכתב רחמנא הכי שמע מינה דחלב שבתוך הכסלים שרי. ומיהו קשיא לי דכל כהאי גוונא לא שתיק גמרא מיניה. ואם איתא כי אמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא דאמר רב אבא אמר ר' יהודה אמר שמואל וכו' הכא נמי חלב שעל הכליות אמר רחמנא וכו' והוה ליה לגמרא למימר ולא היא דשאני התם דמדאמר רחמנא ואת שתי הכליות הרי חלב שבתוך הכליות אמור. אלא נראה לי כמו שפסק הרב אלפסי ז"ל עיקר. והא דרבא ור' יוחנן דממרטי ליה דילמא מדת חסידות ולהחמיר על עצמן דהא לא אמרינן רבא אסר ור' יוחנן אסר כדאמרינן רב ור' חייא חד שרי וחד אסר. והא דאמר אביי כוותיה דרב אסי מסתברא משום דאיהי שרי בהדיא אבל מדרבא ור' יוחנן לא איסורא שמעי ולא היתירא לעלמא שמעינן. ואם תאמר אם כן מאי קא מייתי ראיה מדשמואל דהא אפילו רבא ור' יוחנן מודו בה ומדאורייתא מישרא שרו ליה י"ל דמשום דפליגו ביה רב ור' חייא וחד מייניהו אסור אמר אביי דמדאורייתא שרי מדשמואל ומדאמר שמואל מותר שמע מינה דמותר לגמרי קאמר ואפילו מצות פרוש אין בו כך נראה לי. גרסינן התם אמר ר' יהודה אמר שמואל חלב שעל המסס ובית הכוסות אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הקרב. וא"ר אבא אמר שמואל תרבא דאקליבוסתא אסור וענוש כרת וזהו חלב שעל הכסלים אר"י אמר שמואל ריש מעיא באמתא בעיא גרירא וזהו חלב שעל הדקין. פירש רש"י ז"ל כשהדקין יוצאין מן הקיבה צריך לגרור חלב שעליהן עד ארך אמה וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו ר"י ור"ע בפרק אלו טרפות. ור"ח ז"ל כן פירש ומשם אחרים כתב שהיא המעיא הנמשכת מן הכרכשא ולמטה. ולא מיחוור דכרכשא לא מיקריא מעיא אלא הדקין וכדאמרינן אין מחזיקין דם בבני מעיים תרגומא הדרא דכנתא וכרכשא ולעולם קורין אותה חלוחלת או כרכשא. והפירוש הראשון עיקר. ואמר רב יהודה חוטין שבעוקץ אסורין. חמשה חוטין אית בכפלי תלתא מימינא תרי משמאלא תלתא מיפצלי לתרי תרי ותרי מיפצלי לתלת תלת. למאי נפקא מינה דאי שליף להו אדמחמימי מישתלפי ואי לא בעי לחטוטי בתרייהו. ואמר אביי ואיתימא רב יהודה חמשא חוטי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דטחלי ודכפלי ודכוליתא משום תרבא דידא ודלועא משום דמא למאי נפקא מינה הנך דמשום דמא אי חתיך ומלח להו שפיר דמי והנך משום תרבא לית להו תקנתא. ואמר רב כהנא ואיתימא רב יהודה חמשא קרמי הוו תלתא משום תרבא ותרי משום דמא דטחלי ודכפלי ודכוליאתא משום תרבא ותרי משום דמא דטחלי ודכפלי ודכוליאתא משום תרבא דביעי ודמוקרי משום דמא. רב יהודה בר' הושעיא הוה קליף טחלא ללוי בר רב הונא בר חייא חזייה דגאים ליה מעילאי אמר ליה הות ביה טפי אתא אבוה אשכחיה אמר ליה לא צריכא הכי אמר אבוה דאימא משמיה דרב ומנו רב ירמיה בר אבא לא אסרה תורה אלא שעל הדד בלבד איני והאמר רב המנונא תנא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו היכי דמי אילימא שעל הדד אמאי אין חייבין עליו אלא לאו דכוליא. א"ל אי תניא תניא. והילכך כוליא אסור אלא שעל הדד אסור דאורייתא ושלמטה ממנו אסור מדבריהם. תניא קרום שעל הטחול אסור ואין חייבין עליו ושעל הכוליא אסור וחייבין עליו. ופרישו דשעל דד הטחול אסור וחייבין עליו הא שלא כנגד הדד אסור מדרבנן ואין חייבין עליו. ושעל הכוליא הקרום העליון שהחלב שוכב עליו אסור וחייבין עליו והקרום התחתון הסמוך לבשר הכוליא אסור ואין חייבין עליו. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר ר' יצחק בר נחמני אמר ר' הושעיה חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כרבי ישמעאל שאמר משם אבותיו. ותניא את כל החלב אשר על הקרב להביא חלב שעל גבי הדקין. כלומר ריש מעיא באמתא דאמר רב יהודה דבעי גרירה וכמו שכתבנו למעלה. ורבי עקיבא אומר להביא חלב שעל גבי הקיבה. ואפיכנא דר' ישמעאל לר' עקיבא דר' ישמעאל אמר להביא חלב שעל גבי הקיבה ור' עקיבא אמר להביא חלב שעל גבי הדקין. אבל שעל גבי הקיבה מותר. וגרסינן התם דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסיר כי פליגי דאיתרא. איכא דאמרי דאיתרא כולי עלמא לא פליגי דשרי כי פליגי דאקשתא וקיימא לן כלישנא קמא דבאיתרא פליגי אבל דאקשתא לכולי עלמא אסיר. דאמרי התם אמר רבא שמעינן מינה דרב נחמן תרתי חמצא ובר חמצא חד סתים וחד לא סתים כלומר דחלב טהור סותם וחלב טמא אינו סותם. וחמצא היינו דאקשתא ובר קשתא היינו דאיתרא כדאיתא התם וקאמר דחד מינייהו סתים ואפילו לבני בבל דלא אכלי ליה כיון דבני ארץ ישראל אכלי ליה וכדאמרינן התם אמר רב נחמן אינהו אכלי ליה וסתים אנן מיסתם נמי לא מיסתם בתמיה ובודאי דהא אליבא דלישנא קמא אתיא דאלו ללישנא בתרא חד דלא סתים לא משכחת ליה דכיון דבני ארץ ישראל אכלי ליה לבני בבל מיסתם נמי סתים ועוד דסוגיין דבפרק מקום שנהגו כלישנא קמא אתיא דאמרינן התם כי אתא רבב"ח אכל דאיתרא על לגבי רב אויא וכסייה אלמא אפילו דאיתרא נמי לא אכלי בני בבל ובדידיה הוא דפליגי אבל דאקשתא כולי עלמא לא פליגי דאסור. גרסינן התם אמר רב אויא הוה קאימנא קמיה דר' אמי קמוץ והבו ליה ואכל פירש רש"י ז"ל קמוץ שהיו נוטלין ממנו מעט מלמעלה מההוא דאיתרא מפני שחלב הקרב שוכב עליו ואוכלין השאר שמעיה דרבי חנינא הוה קאים קמיה דרבי חנינא אמר ליה קמוץ והבו ליה דייכול חזייה דהוה מחסס אמר ליה בבלאי את גום שדי. ולענין פסק הלכה כתב רש"י ז"ל דלדידן תרווייהו אסירן דבתר בבל גרירינן דאנן בני גולה אנן אבל הרב אלפסי ז"ל כתבה להא דר' יצחק בר' נחמני דאמר חלב שעל גבי הקיבה כהנים נהגו בו היתר כר' ישמעאל שאמר משם אבותיו וקיימא לן כוותייהו. וכן כתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאשכחן ליה לר' עקיבא ולר' ישמעאל משם אבותיו דשרו וכהני נמי נהגו בו היתר וכמה רבנן סמכי אכלי ליה לדידן נמי שרי ואע"ג דבבלאי נהגו בו איסור אנן לא חיישינן למנהגא אלא היכא דנהוג נהוג והיכא דלא נהגו שרי גרסינן בפרק גיד הנשה איתמר טבח שנמצא אחריו חלב ר' יהודה אמר בכשעורה ור' יוחנן אמר בכזית. אמר רב פפא ולא פליגי כאן להלקותו כאן להעבירו. אמר מר זוטרא כשעורה במקום אחד כזית אפילו בשנים ושלשה מקומות. והלכתא להלקותו בכזית להעבירו בכשעורה. ומדקאמר הלכתא משמע דמר זוטרא לא לפרושי מילתא דברי ר' יוחנן הוא דאתא אלא לאיפלוגי עליה הוא דאתא דרבי יוחנן בעי כזית להעבירו במקום אחד ומר זוטרא מחייב אפילו בכזית בשנים או בשלשה מקומות ומשום הכי פסיק גמרא כר' יוחנן דסתמא כזית דקאמר במקום אחד הוא דקאמר. וכן משמע מדברי ר"ח ז"ל דלא מייתי דברי מר זוטרא כלל. אבל הרב אלפסי ז"ל הביא דברי מר זוטרא (דף פ) ומאי דפסק גמרא. ולא נתברר דעתו בזה מה הוא. גרסינן בפרק קמא דחולין אמר ר' יהודה אמר ר' הטבח צריך שיהיה לו שלש סכינין אחת ששוחט בה ואחת שמחתך בה בשר ואחת שמחתך בה חלבים. ואקשינן ונתקין ליה חדא ונחתוך בה בשר ואחר כך נחתוך בה חלבים. ופרקינן גזרה שמא יחתוך חלבים ואחר כך יחתוך בשר. פירוש שאלו חתוך חלבים ואחר כך בשר צריך שפשוף גדול יתר מכדי שפשוף הדחה מחמת דם כדי להעביר שמנינות החלב שנסרך בבשר ושמא ישכח לשפשף היטב כדבעי. ואמר ר' יהודה א"ר הטבח צריך שיהו לו שני כלים של מים אחד שמניח בו בשר ואחד שמדיח בו חלבים. וליתקין ליה חדא ונדיח בו בשר והדר נדיח בו חלבים גזרה שמא ידיח חלבים ואחר כך בשר כלומר וידבק שמנינות החלב בבשר. ולפיכך צריך להזהר מנקרי הבשר להיות להם שני סכינין אחד לחלב ואחד לבשר. ועכשיו ראיתי לכל מנקרי בשר שאין להם אלא סכין אחד ומנהגן של ישראל תורה היא. ונראה ליה שסמכו על דבר זה שלא הצריכו סכין שניה אלא משום חתיכת חלבים ממש אבל גיד ושמנו אינן שמנים כל כך שידבק מהם בסכין ונהגו להיות לפניהם סמרטוט קשה לקנח בהן סכין בכל פעם ופעם כדי להסיר שמנינות החלב הדבק על הסכין. וצריך להיות אדם רגיל ללמד בתוך ביתו להדיח את הבשר יפה יפה ולשפשף היטב כדי לצאת ידי ספיקות אלו. וגרסינן התם אמר אמימר משמיה דרבא לא ליסחוף איניש כפלי עילוי בשרא דדאיב תרבא ובלע בישרא. ואקשינן אי הכי כי תריצי נמי דאיב תרבא ובלע כפלא. ופרקינן קרמא איכא ופסיק מתתאי. ואקשינן אי הכי מעילאי נמי איכא קרמא. ופרקינן איכא וקליש ואיידי דמשמשא ידי דטבחא מיפתת. ופירשו בתוספות דדוקא בעוד שהם חמים אבל לאחר שנצטננו מותר וקרא כתיב וישימו את החלבים על החזות. ופירש רש"י ז"ל דדאיב תרבא ובלע בשרא שהחלבים והבשר מתחממים וזב החלב ובולע הבשר. נראה מדבריו דאפילו בדיעבד הבשר אסור. ושמא בקליפה סגי ליה שהרי אינו רותח גמור ודי אם יהיה כרותח דבית השחיטה דסגי ליה בקליפה אפילו לרב. ועוד דבשר צונן הוא ואפילו היו החלבים חמין דהא קיימא לן כמאן דאמר חם לתוך צונן תתאה גבר ואין התחתון בולע אלא כדי קליפה והרמב"ם כתב דכל אלה אינו אלא לכתחילה משמע שהוא מפרשה מטעם שמא ישכח מלשפשף היטב אבל בדיעבד בשפשוף גדול די לו גם בזה. וקשה לי קצת דהא דאיב תרבא ובלע בישרא קאמר :

ולענין מורנא דבשרא וקוקני והם התולעים הנמצאים בבהמה ובדגים. גרסינן בפרק אלו טרפות אמר ר' ששת בריה דרב אידי קוקני שרו מאי טעמא מינה קא גבלי. אמר רב אשי פשיטא משום דלא מישתכחן דרך בית הרעי. והלכתא קוקני אסירי מינם נאים ועייל באוסיה. וברוב הספרים מינם נאים כוורא ועייל באוסיה. פירש רש"י ז"ל קוקני תולעת שבריאה ושבכבד. והקשה עליו רבנו תם ז"ל אם כן תיקשי לרב שישא ולר"א דשרי להו מהא דתניא התם ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה ואע"ג דקא גבלי מינה. ולפיכך רבנו תם ז"ל פירש דבדגים מיירי. וכן פרשו הגאונים ז"ל וכגרסת רוב הספרים דגרסי מאי טעמא מינם נאים כוורא ועייל באוסייה. והילכך בין דבשרא בין דכוורי אסירי. מורנא דבשרא אסירן דכוורא שריין א"ל רבינא לאימיה איבלא לי ואנא איכול. כלומר מורנא דכוורא. ופירוש מורנא תולעים הגדלים בבהמה בין עור לבשר וכן בדגים. א"ל רב משרשיא בריה דרב אחא בר נפחא לרבינא מאי שנא מדתניא ואת נבלתם תשקצו לרבות דרנין שבבהמה. ופריק ליה הכי השתא בהמה בשחיטה מישתריא והני כיון דלא מהניא להו שחיטה באיסורייהו קיימי אבל דגים באסיפא בעלמא מישתרו כי קא גבלי בהיתירא קא גבלי. ולא דמי לקוקני שהם נמצאים במעי הדגים דהתם חיישינן דמעלמא אתו וכדאמרינן דמינם נאים כווארה ועייל באוסיה. ותולעים הגדלים בין בחתיכת דג בין בחתיכת בשר כל שלא פירשו מישרא שרו דההיא שעתא בהמה לא בעי שחיטה וכי קא גבלי בהיתירא קא גבלי דלא אסרו מורנא דבישרא אלא כשהתליע מחיים אבל כשהתליע לאחר שחיטתה אפילו דבשרא שרי דהוה ליה כפרי שהתליע לאחר שנתלש. ודוקא בשלא פרשו אבל פרשו אפילו על גבי חתיכה אסור וכדבעי רב אשי בתולעת שבתמרה על גבי תמרה מהו וסלקא בתיקו ולחומרא. ולענין תולעים הגדלים בפירות בעודן מחוברין בקרקע גרסינן בפרק אלו טרפות אמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה משום שרץ השורץ על הארץ. ואמרינן לימא מסייע ליה דתני חדא על הארץ להוציא זיזין שבעדשין ויתושים שבאכלוסין ותולעת שבתמרים ובגרוגרת ותניא אידך כל השרץ השורץ על הארץ לרבות תולעים שבעיקרי זתים ושבעיקרי גפנים מאי לאו אידי ואידי דאיתלע פירא גופיה הא דאיתלע באיביה הא דלא אתליע באיביה. ודחינן לא אידי ואידי דאתליע באיביה והא דאיתלע אילנא והא דאיתלע פירא דייקא נמי דקתני לרבות תולעת שבעיקרי זתים ותולעת שבעיקרי גפנים שמע מיניה. ודקדקו מכאן רבנו יעקב ורבינו יצחק בר' אברהם ז"ל דלית הלכתא כשמואל. אבל בהלכות גדולות ובשאלתות דר' אחאי פוסקין כשמואל מדאמר רב פפא לעיל בפירקין דאלו טרפות שמע מינה מדרב הונא דאמר כל שאין בו עצם אין מתקיים י"ב חדש. הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחא שתא שריין אלמא הלכתא היא. והא דאמרינן הכא דדיקא נמי דקתני לא דייקינן מינה דקישות שהתליע שריא אלא דהא דקתני כל השרץ לרבות תולעת שבעיקרי זתים בשהתליע אילנא מיירי ולא הוה סייעתיה דשמואל. ומיהו תיובתיה נמי לא הויא ולעולם הא דקתני להוציא זיזין שבעדשים ותולעת שבתמרים בשלא התליע באיביה. וכן פסק הרב אלפסי ז"ל בהלכות וכן הרמב"ן ז"ל. ומלשון רש"י ז"ל נראה דדוקא כשהחור רחב כדי שיובל הרחש להתהלך בתוכו דהשתא קריא ליה שרץ השורץ שכך כתב בההיא דקישות שהתליע באיביה דטעמיה דשמואל דכיון דמהלכת התולעת בקישות בעודה מחוברת שורץ על הארץ הוא דמה שהיא מהלכת בתוך הקישות כאלו מהלכת על גבי קרקע ועל כן דקדקו ממנו רבותינו בעלי התוספות דאותן התולעים הנמצאים כפולים שאינן מהלכים בתוך הפרי אלא שהתולעת גדל בתוכו ואין חורו מחזיק יותר מגופו מותר. ואינו מחוור דכל תולע הגדל בתוך הפרי בעוד הפרי מחובר לקרקע לדברי שמואל הרי הוא כגדל על הקרקע וההוא ודאי שרץ השורץ על הארץ קרינן ביה. אלא בין כך ובין כך אסור והיינו נמי דקאמר קישות שהתליע סתם ואלו כן היה לו לפרש שלא כל שהתליע אסור. ולענין פירות שרגילין להתליע באיביהן אם צריך לחוש להם מספק אם לאו. נראה מדברי רש"י ז"ל שאין חוששין להם אלא בשהתליעו ודאי דבהא דאמר רב פפא הני תמרי דכדא לבתר תריסר ירחי שתא שריין. פירש הוא ז"ל הני תמרי דכדא שהתליעו ואין ידוע אם במחובר אם בתלוש לבתר תריסר ירחי שתא שריין דאלמא משמע דדוקא שידוע שהתליעו ממש קאמר הא מן הספק אין חוששין להם. ואינו מחוור דאם כן הוה ליה למימר הני פירי דהתליעו ומאי שנא תמרי דנקט ועוד דהא סתמא קאמר הני תמרי דכדא אלא ודאי משום דתמרי התלעה מצוית בהם אסורין לאכלן בלא בדיקה עד לבתר תריסר ירחי שתא שכל שהדבר מצוי בו חוששין לו. ואע"פ שהוא במיעוט דלמיעוט המצוי חששו כענין שחששו לסירכות שבריאה ואמרינן נמי בשילהי פירקין דאלו טרפות לא לישפי איניש שיכרא בליליא על גבי ציבתא מאי טעמא דילמא פריש לציבתא והדר נפיל לכסא אלמא לפי שיבחושין מצויין בשכר חששו להן מן הספק. והכא נמי לא שנא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל זה לשונו כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת ע"כ. ולפיכך הפולין והעדשים הרכים אסורין לאכלן בלא בדיקה מפני שתולעת מצויה בתוכו באיביהן מלבד הרחש הגדול הנקרא קורקו שגדל בפולין לאחר שנתלשו מאיביהן. ומכל מקום נראה דדוקא לכתחילה אבל אם עבר ובשל בשאינו יכול לבדוק מותרין כדרך שאמרו בבהמה שאם בא זאב ונטל בני מעיה שהיא עומדת בחזקת היתר. ועוד דהכא איכא תרי ספיקי חדא דילמא לא הוה ביה ואם תמצא לומר הוה ביה דילמא נימוח ובטיל. ואותן זבובין שבתוך הפולים שקורין קורקונש אינן גדלים במחובר וקודם שפרשו מן הפולין מותרין וכן אין לחוש שמא פירשו וחזרו לחורן שאין הדבר מצוי שיחזרו לחוריהן אחר שיצאו וכדמשמע בשילהי פרק אלו טרפות דגרסינן התם אמר רב הונא לא לישפי איניש שכרא בצבתא באורתא דילמא פריש ממנה לצבתא והדר נפיל לכסא ועבר משום שרץ השורץ על הארץ ואקשינן אי הכי גו חביתא נמי דילמא פריש לדופנא דמנא והדר נפיל. ופרקינן התם היינו רביתיה. ואם איתא אכתי ניחוש דילמא פריש לדופנא מאבראי והדר לגו חביתא אלא דלשמא פירש ממקום דביתיה והדר לגוייה לא חיישינן. ואעפ"י שסופן לצאת מן הפרי ולהיות פורחין כיתושין שבאכלוסין ואינן נאסרין משום שרץ העוף כיון שהן נוצרין מן הפרי עצמו כדתניא השורץ על הארץ להוציא זוזין שבעדשים ויתושין שבאכלוסין. ואוקימנא בשלא התליע באיביה. דאלמא כל כיוצא באלו אינן נאסרין משום שרץ העוף אלא משום שרץ הארץ. ולענין לבשל אותן פולין בלא בדיקה יש מי שאוסר שמא יצא הרחש מן הפרי על ידי מים ואחר שפירשה ודאי אסורה ולכך נהגו מקצת המדקדקים להרתיח המים תחילה יפה ואחר כך משליכן הפולין בתוך המים הרותחין כדי שימות הרחש בתוך חורו וכשיפרש מן הפרי לאחר מיתה אין בכך כלום. זו על דרך גרסת רש"י ז"ל דגריס בשילהי פרק אלו טרפות בעי רב יוסף פרשה ומתה מהו דאלמא דוקא בשפירשה ומתה לאחר כן קא מיבעיא אבל בשפירשה מתה מיפשטא ליה דשריא. אבל אותה הגרסא אין כל הנוסחאות שוות בה דיש מקצת נוסחאות שגורסין פרשה מתה וסלקא בתיקו. והלכך אעפ"י שמתה ואחר כך פרשה אסורה מספק. על כן יש אומר שצריך לשרותן תחילה במים צוננין כדי שיפרוש מחורו כל העתיד לפרוש ואחר כך ישים במים רותחין ודיו בכך. ואם נמצאת אחת או שתים בתוך הקדרה משליכן ואוכל את השאר. ומכל מקום אני תמה היאך מותרין בלא בדיקה תוך שנים עשר חדש מפני הרחש המצוי בהן הגדל באיביהן וכל שאנו חוששין להן בעודן רכים מפני הרחש המצוי בהן לאחר יבושתן מי התירן שהרי יכול הרחש להתקיים כל י"ב חדש ולפיכך כל י"ב חדש חוששין להן דגרסינן בפרק אלו טרפות אמר רב הונא כל שאין בו עצם אין מתקיים שנים עשר חדש אמר רב פפא שמע מינה מדרב הונא הא דאמר שמואל קישות שהתליע באיביה אסורה הני תמרי דכדא בתר תריסא ירחי שתא שריין. אלמא תוך תריסר ירחי שתא אסירן ולפיכך מסתברא לי דכל שנים עשר חדש אסורין בלא בדיקה :