תוספות יום טוב על פסחים ג

משנה אעריכה

אלו עוברין בפסח. פירש הר"ב אלו מתבערין מן העולם. דאע"ג דאין עוברין עליהן על בל יראה וכו'. דהכי תנן וכו'. ולעיל במ"ב פ"ק דחלה פי' דעוברים עליהן בבל יראה. התם כפי' הרמב"ם נקיט לשמעתיה וכפירש"י בכאן. ודבריו דהכא מדברי הר"ן הן. וטעמיה דהא לאיסור אכילה בעינן לקרא לרבויינהו כדלקמן א"כ בל יראה מנא לן. ומכל מקום קשיא דעוברין שהוא מהקל מפרש ליה מתבערים שהוא מההתפעל וללא צורך. שהרי היה יכול לומר אלו עוברים מן העולם. וכ"כ בתוספות בשם ריב"א אלו עוברין מן העולם. ואין להקשות התינח לטעמא דכתב הר"ב ברפ"ק דבדיקת חמץ משום דלא בדילי אינשי כו' שפיר דהני אע"ג דאין בהם בל יראה מתבערין מן העולם דהא נמי לא בדילי כו' וכ"כ הר"ן בכאן דהצריכו לבער הכל אפי' נוקשה דילמא אתי למיכל מיניה. משמע דמשום ה"ט דוקא הצריכו לבערן. אבל לטעמא קמא שכתב הר"ב לעיל דבדיקה הוא כדי שלא יעבור על בל יראה כו' הני דלית בהו בל יראה אמאי הצריכו חכמים לבערם מן העולם. וכ"כ הרא"ש דלאותו טעם מותר להשהותם. ואלו עוברים דתנן היינו כפירוש רבינו תם דמפרש עוברין מעל השלחן דלאו בני מיכל נינהו. והר"ב מסתם סתם משמע דלכולהו טעמי מתבערים מן העולם. לא קשיא ולא מידי דאין הכי נמי דהכי סבירא ליה וכמו שכתב התוס' ברפ"ק בשם הרשב"א דאפי' לאותו טעם דמשום בל יראה כו' החמירו בכל חמץ אפי' נוקשה ודייק מדתנן שיאור ישרף והרי נוקשה הוא ואמאי ישרף ישהא אותו עד אחר פסח ויהא מותר אפילו לרבי יהודה וכו':

וחומץ האדומי. כתב הר"ב שנותנים שעורים ביין כו' וכן פירש"י. וחומץ סתם היינו דיין. וכתב הרי"ף מגמרא דבני מערבא דכולהו ע"י מוי דמי פירות אינן מחמיצים כדכתב הר"ב לקמן:

וזיתום המצרי. פי' הר"ב תלתא שערי כו' ובגמרא תרו להו וז"ש הרמב"ם ולשין אותו במים:

וזומן של צבעים. פי' הרמב"ם צבעי הלכא. בגמרא. ובפרק ב' דחולין [כח.] פירש"י צבע עור אדום:

זה הכלל כל שהוא מין דגן כו'. תנא קמא לית ליה האי כללא דהא איכא תכשיטי נשים שהן חמץ נוקשה דהיינו מין דגן ואין עובר בפסח אלא ר"א הוא דקאמר ליה. תוספות בד"ה למה מנו כו':

הרי אלו באזהרה כו'. כתב הר"ב ואינו ענוש כרת על התערובות אבל לוקה אם אכל כזית כו' וא"ת ומאי שנא משאר איסורי כרת כמו חלב ודם דתנן בהו במ"ג פ"ג דכריתות דיש בהן עונש כרת האוכלן כזית בכדי אכילת פרס. ואפשר דשאני התם שאכל האיסור בלא תערובות. אבל הכא שהוא ע"י תערובות פטור מכרת וכן כתב הכסף משנה בפ"א מהלכות חמץ והביא ראיה לחלק בכך ממשמע שכתב הרמב"ם בפט"ו מהמ"א שאם נתערב כזית חלב בכשלש ביצים גריסין האוכלן לוקה ע"כ משמע דכרת אינו חייב אבל דחה זה הפירוש משום דבגמ' דהכא איתא בהדיא הנח לכותח הבבלי כו' דאי משטר שטר ליה פירוש מטבל בתוכו כדרכו לית ביה כזית בכדי אכילת פרס דמשמע בהדיא דאי הוה ביה כזית בכדי אכילת פרס הוו מחייבי. ומפרש דהכא דכתב רחמנא כל מחמצת לריבויא ואי אפשר לומר דאתא לחייב באין בו כזית בכדי אכילת פרס דכיון דלית ביה שיעורא אין לחייבו אלא כי אתא קרא לא אתא [אלא] ליש בו לומר דאע"ג דבשאר איסורין כרת נמי חייב. בפסח פטור מכרת וטעמא מדכתב גבי אוכל חמץ ונכרתה וגבי מחמצת שהוא תערובות חמץ לא כתב ונכרתה ואי אפשר לומר דמחמצת מיירי באין בו דא"א לחייבו כלל כמ"ש הילכך ע"כ לומר דאתא לפוטרו מכרת אע"פ שיש בו וגזירת התורה היא להקל בו בכך מבשאר איסורין ע"כ וכתב עוד תירוץ אחר ואינו עולה כפי דברי הר"ב לכך לא כתבתיו והשתא אתי שפיר מה שכתב הר"ב אבל אם לא אכל וכו' אינו לוקה מן התורה מיהו איסורא איכא כו' אוסר בתערובתו כו' דמשמע דמן התורה אינו לוקה אבל איסורא מן התורה מיהא איכא וכדכתב במשנה ב' פרק שמיני דיומא דקיימא לן דחצי שיעור אסור מן התורה. ואע"ג דבתערובת מיירי הכא אלא ודאי דלא שנא לן בין אוכל האיסור בעין ושוהה בכדי אכילת פרס לאוכל ע"י תערובות:

משנה בעריכה

[ואם לא בטל במיעוטו. והר"ב העתיק פחות מכאן בטל במיעוט. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי]:

בצק החרש. כתב הר"ב שמכין עליו ביד ואינו משמיע קול. כתב הרמב"ם בפירושו וביאר בחבורו פרק ה' שהבצק המשמיע קול בזמן שאדם מכה עליו כבר החמיץ ולפיכך הבצק שאינו משמיע קול ויש כיוצא בו וכו'. והראב"ד כתב בהפך שכל זמן שהעיסה מצה קולה צלול כשאדם מקיש עליה אבל כשהיא מחמצת אע"פ שאין בה סדקים ולא הכסיפו פניה [כדלקמן במ"ה] קולה משתקע כחרש והחרשות גם הוא סימן לחמוץ והוא אם יש כיוצא בו וכו' ע"כ ולכולי עלמא משנתינו שהגביה ידו ולא נתעסק בבצק וכן כתבו [הפוסקים] בהדיא דכל זמן שעוסק בו אינו בא לידי חמוץ כדתנן במ"ד:

אם יש שם כיוצא בו. כתב הר"ב ואם אין שם וכו' כדי שיהלך אדם מיל ושיעור זה כזמן שני חומשי שעה. וכ"כ הרמב"ם וביאר שזה משעות ההשוייה ור"ל שלא נחשב כפי שעות הזמניות שהזכיר במ"ב פ"א דברכות כי אלו השעות שבכאן הם השווים בשיעוריהן כל אחד חלק מכ"ד מהיום ולילה בשוה. אבל זה השיעור שכתבו שהוא כזמן שני חומשי שעה קשה לי להבין שאם כן שיעור מהלך ליום שהוא י"ב שעות שהם ששים חומשי שעה לא יגיעו רק לשלשים מילין שהם שבעה פרסאות וחצי. וכבר כתבתי בריש מסכת ברכות שחז"ל שיערו עשרה פרסאות ליום ועמוד למנין תגיע חומש וחצי חומש למיל. והב"י בשם תרומת הדשן סי' קכ"ג. כתב שיעור מיל רביעית שעה וחלק עשרים מן השעה לפי חשבון מהלך [אדם] בינוני עשרה פרסאות ביום שהוא י"ב שעות ע"כ. וזה גם כן מבואר שכשתחלק הי' שעות לרביעות יהיו מ'. הרי רביעית למיל והשתי שעות תחלקם למ' חלקים נמצא שהשעה אחת מתחלקת לעשרים חלקים. ויצא לנו כי לכל מיל רביעית [וחלק] עשרים משעה [והנכון שהרמב"ם מחשב הי"ב שעות רק מהנץ החמה עד שקיעתה ולפיכך צריכין לנכות מהיו"ד פרסאות עשרת מילין שה' מהן מעלות השחר עד הנץ החמה וה' מהן משקיעתה עד צאת הכוכבים פשו להו תלתין מילין לאלו הי"ב שעות. וכן נראה נכון ממשנתינו דמסכת מגילה פ"ב משנה ד' דעיקר היום מהנץ החמה. ועי' במ"ש הר"ב לקמן בפ"ט מ"ב ובספר מעדני מלך פ"ק דברכות סי' י' הארכתי בזה בס"ד]:

משנה געריכה

כיצד מפרישין חלה בטומאה. כתב הר"ב שאין יכול לאפותה מאחר שאינה ראויה לאכילה. ולהסיקה תחת תבשילו נמי א"א כדכתב טעמא גבי להאכילה לכלבים דקדשים אין מתבערים ביו"ט כדפי' ברפ"ב דשבת לענין שמן שריפה. ואע"ג דלהדלקת הנר ביו"ט צורך אכילה הוא ומותרת. כל שכן היסק לצורך בישול ואפ"ה אין שורפין שמן טמא והיינו טעמא משום דגזירת הכתוב הוא דאין קדשים טמאים מתבערים ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתו דכתיב (ויקרא ז, יט) באש ישרף הילכך מלאכה היא כ"כ רש"י בפ"ג דביצה. והקשו התוספות שם דהא יש לחלק בין שריפת קדשים דאין בהן צורך הדיוט לשריפת תרומה והסיקה תחת תבשילו שיש בו צורך הדיוט נמי. וכתבו דתרומה אין שורפים גזירה אטו קדשים ע"כ. ומ"ש רש"י שם וכאן ולשרפה או להאכילה וכו' וכ"כ הר"ב עצמו בפ"ג דביצה מ"ה. ומיהו בענין אכילה לכלבים תמהתי דלא אשתמיט תנא בשום דוכתא למתני דרשאי להאכיל לבהמה אלא כרשיני תרומה משום דאינן ראויין לאדם. ואי טמאה נמי מותרת לבהמה הואיל ואינו ראויה לאדם הוה ליה לאשמעינן. ותו תנן במ"ה פרק בתרא דתמורה דתרומה טמאה בשריפה ומדליקין בפת ושמן של תרומה. ופי' הר"ב לאשמועינן דמותר בהנאה. ולכאורה הוי רבותא טפי למיתני דמותר להאכילה לבהמתו. ובתוספות רפ"ג דביצה דף כ"ז הביאו ראיה לפירש"י מדאמרינן בגמ' פסחים גבי תרומת חמץ ומריצה לפני כלבו ודחי הראיה דהתם משום [ביעור] חמץ קודם איסורו אמרו לבערו בכך. אבל תרומה טמאה שהתורה אמרה שתשרף, מצותה בשריפה ולא להאכילה לכלבים:

רבי אליעזר אומר לא תקרא לה שם. פי' הר"ב [דאכתי כל חדא וחדא חזיא ליה כו' כן פירש"י בפירוש המשנה ומ"ש לקמן דטעמיה דרבי אליעזר] דס"ל הואיל אי בעי מתשיל כו'. [כן הוא בסוגיא ולקמן אפרש דחד טעמא סגי ואיזהו העיקר ובאי בעי מתשיל כו' טעמא] דהא לא מחסרא אלא דיבורא בעלמא. אבל לעיל בנכרי שהלוה לישראל על חמצו לא חשבינן כחמץ של ישראל. אע"ג דאיכא למימר הואיל בידו לפדותו. משום דהתם מחסר ממונא לא אמרינן ביה הואיל. כן כתב הר"ן לעיל. ובהכי מתיישב קושית התוספות בדבור המתחיל הואיל וכו' מסוף פי"א דמנחות וגם הם ישבו כך בדבור הב' ושם אכתוב בס"ד. והקשה רש"י יקרא לה שם ואח"כ תאפה מטעם הואיל. ואר"י כיון שיכול לעשות בלא הואיל אין לנו לעשות ע"י הואיל. וא"ת א"כ אמאי שרי [ר"א] לאפות [משום הואיל דכל חדא וחדא חזיא ליה כדלקמן] בלא הואיל יכול לעשות ע"י הטלה לצונן [דבסברא זו [דאינה] מחמצת בתוך המים ודאי לא פליגי] ואור"י דהכי עדיף טפי מהטלה לצונן דאיכא למיחש שלא תזהר יפה בהטלתה לצונן ויבוא לידי חימוץ. תוספות [וז"ש הר"ב הוי הקדש טעות ואינה הקדש אגב ריהטא לא דק דהא בהדיא שמעינן לר"א דס"ל דהקדש טעות הוי הקדש כמ"ש הר"ב עצמו בריש פ"ו דערכין. ועוד דאין ענין הקדש בטעות לדמתני' דמיירי בחלה דחלה אינה הקדש אלא מכי אמרינן הואיל. הוה כאלו אתשיל עליו והדרא לטבלה ושלו היא וכן פי' רש"י בסוגיא. והשתא דאמרן דר' אליעזר ס"ל הקדש בטעות שמיה הקדש. א"כ אין שייך הואיל ואי בעי מתשיל בהקדש דהא ריש פ"ו דערכין כתב הר"ב דר"א דס"ל דהקדש בטעות שמיה הקדש. סובר דמשום הכי אין נשאלין על ההקדש. ונתחדש לי בזה תירוץ על קושיית התוספות בדף מ"ו ע"ב בד"ה הואיל אי בעי כו' השני שהקשו דא"כ לר"א הקדש אמאי אינו חייב עליו בבל יראה הא אי בעי מתשל וכו' ותרצו מה שתרצו. ולדידי מעיקרא ל"ק דר"א דסבירא ליה להואיל כו' ס"ל דאין נשאלין על ההקדש. ומש"ה נמי נ"ל דרש"י בדף מ"ח דדחה לגירסא זו דהואיל אי בעי מתשיל משום דא"כ הוה ליה לר"א לפלוג על ואתה רואה של הקדש. דהא אי בעי פריק ליה והוי דידיה. ואיכא למידק על רש"י אמאי לא מקשה מהך גופיה דאי בעי מתשיל. אלא רש"י ידע להא דלר"א אין נשאלין על ההקדש. ומשום הכי אתי עלה מכח אי בעי פריק ליה. אלא דדחיק לי מה שפירש"י בתחילת הסוגיא דף מ"ו עמוד ב' שכתב אדרבי אליעזר סבירא ליה הואיל ואי בעי מתשיל דעל כל נדר והקדש ותרומה הקדוש באמירת פה יכול לשאול לחכם ולעקור דבורו הילכך ממונו הוא ע"כ ובלי ספק דמזה הלשון יצא לו להר"ב במ"ש בדר"א דהקדש בטעות אינו הקדש ברם טעות הוא בידו דהר"ב זלה"ה. דהכא דאכתי לא סתר לה רש"י ללישנא דא מפרש לה דאכולי מילי דהוקדש בפה נשאלין עליו וכסוף השיטה דמסיק דאין לגרוס כן אלא גרסינן הואיל סתם וה"פ הואיל וכל חדא וחדא חזי' ליה דמכל חדא וחדא מפריש פורתא ואזדא לה הך לישנא לגמרי. וגם מה שפירש עליו דעל כל נדר והקדש וכו'. וכמסקנא זו דמפרש הואיל וכל חדא כו' הנה דקדק רש"י להקשות מהואיל אי פריק. ולא מקשה מהואיל אי מתשל משום דלרבי אליעזר אין נשאלין בהקדש כדכתבתי. הנה מתוך מה שכתבתי הנך רואה שהר"ב ארכיב אתרי רכשי דמתחילה פי' דאכתי כל חדא כו'. והוא לשון רש"י שבפי' המשנה והוא כפי מסקנתו ודל"ג הואיל ואי בעי מתשיל. ואחר כך כתב הר"ב להך דאי בעי מתשיל. ולזה הטעם אין צריך לטעמא דאכתי כל חדא וחדא כו'. אלא גם בזה לא דק הר"ב כמ"ש‏[1] ולענין איזה משתי הטעמים עדיף, נראה בעיני דכיון דקושית רש"י על הגירסא דהואיל ואי בעי מתשיל דא"כ הקדש נמי הא אי בעי פריק מתרצים התוספות בתחילת הסוגיא בדבור הואיל שני. דל"ק דכי פריק א"כ היה קונה אותו ואטו נחשב חמץ של נכרי כשלו הואיל ואי בעי קני ליה. ועוד כיון שנתחמץ שום אדם לא יפדנו ע"כ. ולפיכך הגירסא שרירא וקיימת ולמה נזוז מינה. וגם על פירוש רש"י דאכתי כל חדא כו'. הקשו בתוס' בדיבור הואיל כו' קמא. ב' קושיות. ואע"פ שתירצום מכל מקום נחזי אנן לפי גירסתינו שנתקיימה אמאי לא אמרה הסוגיא הואיל ואכתי כל חדא כו'. אלא דלא סברה להני תירוצים ואיך שיהיה הנה הר"ב טעה בתרתי במאי דפירש שני פירושים בטעמו דר' אליעזר ואינם עולים בקנה אחד. וגם במה שכתב דר' אליעזר ס"ל דהקדש בטעות אינו הקדש]:

רבי יהודה בן בתירא אומר תטיל לצונן. סבירא ליה כרבי יהושע דלא אמרינן הואיל. וסבירא ליה נמי דטובת הנאה ממון. והלכך הויא הך חלה כדידיה שהרי יש לו בה טובת הנאה לתתה לכל כהן שירצה. וכ"פ הר"ן. והיינו דבגמ' לא קאמר לימא בטובת הנאה קמפלגי אלא בדר"א ור' יהושע. ומסיק דל"פ אלא סברי דאינה ממון. אבל בן בתירא ודאי פליג בהכי. ועי' מ"ש במשנה ג' פי"א דנדרים:

[לא זהו חמץ שמוזהרים עליו. פי' הר"ב דלאו דידיה הוא וכו' אבל אתה רואה של אחרים. בפרק קמא דף ה' עמוד ב' ופירש רש"י נכרי]:

אלא מפרשתה. פי' הר"ב דלא אמרי' הואיל. ומסיים רש"י הילכך על חימוצה אינה עובר. אבל על אפייתה עובר. דאיכא חדא דלא חזיא ליה:

משנה העריכה

שיאור ישרף והאוכלו פטור. פי' רש"י בגמ' בין ממלקות בין מכרת ובריש פרקין כתבתי הטעם שצריך ביעור:

זה וזה האוכלו חייב כרת. כתב הר"ב דקרני חגבים נמי הוא סידוק. ובגמרא אמר רבא משום דאין לך סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה:

כאדם שעמדו שערותיו. שפניו מכסיפין. רש"י:

משנה זעריכה

מן עובדי כוכבים. וכן הגירסא בפירוש רש"י. ולפ"ז אפשר דגרסינן לסטים כגרסת הספר ולסטים ישראלים קאמר אבל בס"א‏[2] גרסינן מן הגייס וכגירסת הר"ב ול"ג ולסטים. וכן הרמב"ם העתיק בפ"ג מהלכות חמץ מיד הגייס ולא כתב ללסטים:

ולשבות שביתת הרשות. פירש הר"ב לדבר הרשות כו' אבל לקנות כו'. כ"כ רש"י והקשו בתוס' מהא דאמר בריש פ"ח דעירובין דאין מערבין אלא לדבר מצוה [וכתבו הר"ב שם] ונראה לר"י דה"פ לשבות שביתת הרשות שהולך לשמוח בפסח בבית אוהבו או קרובו עכ"ל. ותנן במשנה ב' פרק בתרא דביצה ואלו הן משום רשות וכו' והוו מילי דמצוה ועי' בפרק ו' משנה ב' לקמן:

משנה חעריכה

צופים. פירש הר"ב שם מקום שמשם רואין וכו' וכפירש"י. והסברא נותנת שכל צדדי ירושלים במקום שרואין אותה היה נקרא צופים. אלא שהיה לכל אחד שם לויי להבדילו מזולתו. והמשנה לא חש להזכיר שם לויי שלהם רק שם הסוג. ומשם הזה אתה למד שרוצה לומר בכל מקום שרואין באיזה צד שתהיה. והשתא ל"ק מה שהקשו בתוס' דהוה ליה למתני וכמדתן לכל רוח כדתנן ברפ"ט [ובפ"ז דשקלים משנה ד'] דהתם דתנן מן המודיעים או ממגדל עדר לאו שמא גרים לומר שכן לכל רוח. הלכך איצטריך למתני בהדיא ועי' משנה ה' פ"ג דחגיגה. והתוס' שהביאו דתניא איזהו צופים הרואה ואין מפסיק אינה מוכחת שאין מקום הנקרא כן. אלא באה לפרש מה שאמרתי דצופים דמתניתין שם כולל הוא לכל הצדדין. וז"ל בעל כפתור ופרח בפ"ו מה שהזכירו חכמים ז"ל צופים מסתברא שהוא ממקום שיכול אדם לראות ירושלים שהרי מאשר ירושלים הרים סביב לה אינה נראית מרחוק מאיזה צד שתבא אליה יותר מחצי שעה. והמקום אשר תראהו משם נקרא צופים:

חוזר ושורפו וכו'. פירש הר"ב דכתיב בקדש באש תשרף כו' כ"פ רש"י. ואע"ג דקרא גבי חטאת כתיב בפרשת צו ולענין הובא דמה בפנים ילפינן מיניה בפרק כל שעה דף כ"ד שכל שריפת הפסולין בקדש. וכדכתב הכא במקום אכילתו וכו' ע"ש ברש"י. וכתבו התוס' דקשה לרבינו יצחק אי מדאורייתא מה לי עבר צופים ומה לי לא עבר צופים. וי"ל דמבקדש באש תשרף לא מרבינן אלא בשר קדשי קדשים ואימורי הקלים כדאיתא בפרק כל שעה אבל שאר קדשים שנאכלים לזרים לא מרבינן וחכמים גזרו אטו קדשי קדשים ע"כ ולמסקנא דגמ' בפ"ז דף פ"ב ע"ב דל"ש קדשים קלים ל"ש קדשי קדשים לאו מקרא מרבינן אלא גמרא גמירי לה לא קשיא ולא מידי דהכי גמירי לה:

לפני הבירה. מעצי המערכה עי' בפ"ז מ"ח:

[רבי מאיר אומר זה וזה בכביצה וכו'. עי' במשנה ב' פ"ז דברכות]:

  1. ^ בתוי"ט דפוס קראקא "מ"כ".
  2. ^ כ"ה בתוי"ט פראג וקראקא, ובדפוסים אחרים "בגמ' גרסינן" עי' שנוי נוסחאות ואין זה נכון.