תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ב/פרק יט

יוסף בן מתתיהו
תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים
מלחמת היהודים
→פרק יח	פרק כ←

פרק תשעה־עשר

מעשי צסטיוס בארץ יהודה. הוא צר על ירושלים ועזב פתאום את המצור. התלאות אשר מצאוהו במנוסתו.

א. וכראות [ציסניוס] גַלוס, כי תמו המורדים מארץ הגליל, הפך עם צבאו אל קיסריה. וצסטיוס חיבר את כל צבאותיו ועלה להצות על אנטיפטרס; ובשמעו, כי במגדל (מצודה) אחד, הנקרא אֲפֵק, התלקטו היהודים בחיל גדול, שלח צבא שמה להילחם. פחד הצבא הזה נפל על היהודים, והם נפוצו עוד טרם התראו אתו פנים. הרומאים מצאו את המחנה שומם מאדם ושלחו באש את הכפרים הקרובים. מאנטיפטרס עלה צסטיוס על לוד ותפש את העיר הריקה מאדם, כי כל העם עלו אל ירושלים לחוג את חג הסוכות ורק חמישים איש פגש שם צסטיוס והמית אותם בחרב ואת העיר שרף, ונסע משם לעלות על ירושלים. הוא עבר דרך בית־חורון וחנה במקום אחד הנקרא גבע (או גבעה) במרחק חמישים ריס מירושלים.

ב. וכראות היהודים, כי המלחמה הולכת וקרבה אל העיר הראשה (המטרופולין), עזבו את חגם ולקחו בידיהם כלי נשק, ובבטחם בהמונם הגדול הגיחו מן העיר בתרועת מלחמה בלי מערכה וסדר, וגם לא שמו את לבם למנוחת השבת, אף כי נהגו תמיד לקדש את היום הזה בכל תוקף. אולם החֵמה העזה, אשר הסיחה את דעת היהודים מקָדשי דתם, הוסיפה להם אומץ וגבורה למלחמה: הם התנפלו על הרומאים ברוח עָצְמה, עד אשר הבקיעו את מערכותיהם ופרצו בתוכם והרבו את חלליהם, ולולא מיהרו הרוכבים לסובב את היהודים ולולא חש גם חלק הצבא, אשר לא נלאה עוד מכובד המלחמה, לעזרה למערכת הרומאים השדודה, כי אז אבד כל צבא צסטיוס במלחמה. מקרב הרומאים נפלו חמש מאות וחמשה־עשר חללים ומהם כארבע מאות רגלים ושאריתם רוכבים. ומהיהודים נפלו בחרב רק עשרים ושנים איש. ויותר מכל היהודים הפליאו לעשות חיל שני קרובי מונבז מלך חדיב^[1], מונבז וכנדאי (קנדיאוס), ויחד עמם גם נִיגֶר איש עבר הירדן ושִׁילָא (סילס) הבבלי, אשר שרת לפנים במחנה המלך אגריפס ועבר אל היהודים. ואחר אשר נהדפו היהודים, הנלחמים עם הרומאים פנים אל פנים, ושבו אל העיר, התנפל שמעון בן גיורא בעורף הרומאים, העולים בדרך בית־חורון, והפיץ חלק גדול מחיל המאסף ולקח ממנו הרבה בהמות־סבל והוביל אל ירושלים. שלשה ימים התמהמה צסטיוס בבית־חורון, והיהודים הספיקו לתפוש את ראשי ההרים ושמו משמר על מעברות הארץ והראו, כי לא ישבו בחיבוק ידים, כאשר יחלו הרומאים להסיע את מחנם.

ג. ואגריפס ראה, כי רעה נגד פני הרומאים מהמון השונאים הרב, אשר כבש את ארץ ההרים, ועל־כן ניסה לבוא בדברים עם היהודים, אולי יצליח בידו לפתות את כולם, כי יחדלו מהילחם, או לסכסך את הנבערים אוהבי הריב בצריהם [רודפי השלום]. על־כן שלח אל יושבי ירושלים שני אנשים נשואי־פנים וידועים להם מאד, את בָּרקאי (בורקיוס) ואת פָיבּוֹס והבטיח אותם, כי יכרות צסטיוס ברית שלום עמם והרומאים יסלחו לכל פשעיהם, אם יפרקו את כלי נשקם מעליהם ויעברו אליהם. והמורדים יראו, פן יעבור כל העם אל אגריפס, בהאמינו כי יכופר עוונו, ועל־כן מהרו להמית את שליחיו. הם רצחו את פָיבּוֹס נפש עוד טרם פתח את פיו ובָרְקָאִי כּוסה בפצעים, אך הצליח להמלט. וכאשר כעס כל העם [על מעשה התועבה הזה], התנפלו עליו המורדים והכוהו באבנים ובעצים וגרשו אותו אל תוך העיר.

ד. בעצם המהומה הזאת, אשר קמה בקרב יושבי ירושלים, מצא לו צסטיוס שעת־הכושר להתנפל על העיר והסיע שמה את כל צבאו ורדף אחרי היהודים הנסוגים מפניו עד שערי ירושלים ושם את מחנהו במקום הנקרא צופים (סקופוס) במרחק שבעה ריסים מן העיר. שלשה ימים לא השתער על העיר, ואולי האמין, כי יסגירו אותה יושביה בידו, – ושלח אנשי־צבא רבים לבוז את הכפרים אשר מסביב לירושלים, וביום הרביעי, הוא יום שלשים לחדש הִיפֶּרְבֶּטַּיְאוֹס (תשרי), הציג את הצבא במערכות מלחמה לעלות על העיר. אולם המורדים שמו עיניהם על העם היושב בעיר [לבל יפול אל הרומאים]. הם נבהלו למראה סדר מערכות־הרומאים ועזבו את חלקי העיר אשר מחוץ לחומה ונסוגו אחור אל תוך העיר ואל הר־הבית. וצסטיוס נסע אחריהם ושרף את חלק העיר הנקרא ביציתא (ביזיתא) וגם "העיר החדשה"^[2] ואת המקום הנקרא ״שוק הקורות״ (שוק העצים) וחנה מול ארמון המלך. ולו רצה צסטיוס ביום ההוא להרעיש בחזקת־יד את חומות העיר, כי אז לכד את ירושלים מיד וגם שם קץ למלחמה, אולם ראש מחנהו טוּרַנִיּוּס פְּרִיסְקוֹס ורוב שרי הרוכבים אשר לו לקחו שוחד מידי פלורוס ופיתו אותו לבל ישתער על העיר. ובגלל הדבר הזה ארכה המלחמה מאד ונגזר על היהודים לשאת עוד צרות נוראות עד בוא הקץ.

ה. ובעת ההיא נפתו רבים מטובי העם לדברי חנן בן יונתן וקראו את צסטיוס אל העיר ואמרו לפתוח לפניו את שעריה. אולם בגודל אפו לא שם לב לדברים האלה ולא האמין לאנשים האלה, עד אשר שמעו המורדים על־דבר הבגד וגרשו את חנן ואנשיו מעל החומה ודחפו אותם אל בתיהם וסקלו באבנים אחריהם. ואחרי־זאת עמדו בראשי המגדלים וירו משם בשונאים המעפילים לעלות. חמישה ימים ניסו הרומאים להרעיש את החומה מכל צד ולא יכלו להלחם עליה, וביום חשישי לקח צסטיוס רבים מבחורי צבאו ואת רובי הקשת והשתער על הר־הבית מרוח צפון. והיהודים נלחמו בהם מן האולמים (האסתווניות) ופעמים רבות גרשו את האנשים אשר קרבו אל החומה, אך לאחרונה תקף עליהם המון החיצים ואבני הקלע, עד אשר נסוגו אחור וירדו מעל החומה. כי אנשי צבא הרומאים העומדים ראשונה במערכה סמכו את מגיניהם אל החומה, ואחריהם הדביקו העומדים בשורה השניה את מגיניהם אל מגיני הראשונים, וכמוהם עשו גם יתר שורות הצבא, עד אשר הקימו את הסוכך, הנקרא בפיהם "צב"^[3], וממנו נרתעו כל חיצי שונאיהם ואבני קלעם ושבו ריקם. ואנשי־הצבא יכלו הפעם לחתור תחת החומה, וכל רע לא אונה להם, וגם התכוננו לשלח אש בשער הר־הבית.

ו. פלצות נוראה אחזה את המורדים ורבים מהם מהרו לברוח מתוך העיר, בחשבם כי תפול במהרה בידי אויביהם. הדבר הזה היה למשיב נפש ליושבי ירושלים, וכאשר הוסיפו המורדים להמלט מעל החומה, כן הוסיפו אלה להתקרב אל השערים ואמרו לפתוח אותם ולקבל את פני צסטיוס כפני מושיע וגואל. ואילו האריך צסטיוס את המצור עוד זמן מצער, כי אז לכד את העיר חיש מהר. אך מאמין אני, כי בעוונות הנבלים הסתיר אלהים את פניו גם ממקדשו, ועל־כן לא נתן כי יבוא קץ למלחמה ביום ההוא.

ז. כי צסטיוס לא שם את לבו למפח־נפש הנצורים וגם לא למחשבת העם הטובה אליו, ואסף אליו פתאום את אנשי־צבאו, ובלי פגע ומכה נואש מתקוותו ונואל להסיע את מחנהו מן העיר. והשודדים, אשר לא חיכו לדבר הזה, לבשו עוז למראה מנוסת צסטיוס ורדפו אחרי המאסף אשר לרומאים, והמיתו רבים מחיל הרוכבים והרגלים. ביום ההוא חנה צסטיוס במקום תחנותו הראשון, אשר בגבעת צופים, וביום המחרת עלה משם ובזה חיזק את רוח שונאיו, והם הצרו מאד את צעדי המאסף וגם התיצבו לשני עברי הדרך וירו על אגפי הצבא. והמאסף אשר לרומאים לא נועז להפנות את פניו מול שונאיו, אשר ירו בו מאחור, בחשבו, כי אין קץ למספר רודפיו. וגם לא מצאו הרומאים כח לבצור את רוח המתנפלים עליהם משני עבריהם, כי היו עמוסים משא לעיפה ויראו פן ינתקו את שורות המערכה, ובעיניהם ראו את היהודים, כי אין סבל ומשא על שכמיהם והם קלים במרוצתם. לכן נטלו עליהם לסבול צרות רבות, מבלי יכולת לשלם גמול לשונאיהם. לכל אורך־הדרך ניגפו הרומאים ורבים נפלו שדודים מתוך מערכותיהם, ובמספר ההרוגים העצומים היו גם פְְרִיסְקוּס מפקד הלגיון הששי ולוֹנְגִּינוּס שר־האלף ושר להקת הרוכבים האֵימִילִית ושמו יוּקוּנְדוּס. בדי עמל הגיעו הרומאים אל מקום מחנם לפנים אשר בגבע, ורבים מאנשי־הצבא השליכו בדרכם את כל הנשק מעליהם. בגבע התמהמה צסטיוס שני ימים והיה כאובד עצות; וביום השלישי ראה, כי עָצמו שונאיו וכל המקומות מסביב מלאים יהודים, והבין כי לרעתו התמהמה במקום הזה ואם יחכה עוד מעט יוָספו רבים על שונאיו.

ח. למען החיש את מנוסת הצבא, צוה צסטיוס להשליך את כל הדברים אשר הם לטורח בדרך מסעו. על־כן המיתו הרומאים את כל הפרדים והחמוריט ובהמות־המשא, מלבד הבהמה הנושאה את כלי־הקלע ומכונות המלחמה, כי בכלים האלה החזיקו לגודל ערכם, ומה גם כי פחדו, פן יפלו בידי היהודים, אשר יהפכו אותם מול פניהם. – ואחרי־כן הוליך אותם צסטיוס אל בית־חורון. והיהודים לא הרבו להציק להם בארץ המישור, אך כאשר נדחקו הרומאים אל בקעה צרה במורד ההר, קדמו היהודים אותם: אלה סגרו עליהם את מוצא הבקעה, ואלה רדפו אחריהם ולחצו אותם אל תוך הבקעה. וכל ההמון הגדול התיצב במרום ההר התלול אשר ממעל למסילה, וכיסה את מערכות הרומאים בברד חיצים ואבני־קלע. גם הרגלים נבוכו ולא מצאו תחבולה לעמוד על נפשם. והרוכבים נמצאו עוד בצרה נוראה מהם, כי נבצר מהם ללכת לדרכם בסדר תחת מטר אבני־הקלע וגם לא יכלו לעלות בסוסיהם על צוקי הסלעים ולהדוף את שונאיהם. ומן העבר השני נמצאו תהומות ופחתים, אשר נפלו שמה הרומאים, כאשר מעדו רגליהם, ומנוס אבד מהם ואפסה כל תקוה לעמוד על נפשם. ומגודל צרתם הרימו קול זעקת שבר ויללת נואשים. ולקול נאקתם ענו היהודים קול ענות גבורה ותרועת גצחונם, בחזקם איש את אחיו. וכמעט השמידו היהודים את כל חיל צסטיוס, לולא כיסה עליהם הלילה, ובחושך הספיקו הרומאים להמלט אל בית־חורון. והיהודים חנו עליהם מסביב ושמרו על מוצאי הבקעה.

ט. וצסטיוס נוכח לראות, כי לא יוכל לצאת משם לדרכו ביד רמה, וביקש תחבולה לברוח מפני האויב [במסתרים]. הוא בחר מן הצבא כארבע מאות אנשים אמיצי־לב והציג אותם על החֵל [אשר לפני מחנהו] וצוה עליהם להרים על נס את דגלי משמרת המחנה, למען יתעו היהודים להאמין כי שם נמצא כל הצבא. והוא לקח עמו את שארית הצבא במסתרים והקדים ללכת דרך שלשים ריס. לאור הבקר הכירו היהודים, כי מקום המחנה ריק, והתנפלו על ארבע מאות האנשים, אשר הוליכו אותם שולל, והמיתו אותם בחיציהם במהרה ורדפו אחרי צסטיוס. אולם הוא הספיק בלילה להקדימם מהלך רב וביום החיש את מנוסתו, ומרוב בהלה ופחד השליכו אנשי־הצבא בדרך את מכונות־הרעש (אילי הברזל) ואת הבליסטראות ואת יתר מכונות המלחמה, והיהודים לקחו אותן לשלל, ואחרי־כן נלחמו בהן עם הרומאים. היהודים רדפו אחרי הרומאים עד אנטיפטרס, וכאשר לא הדביקו אותם במקום ההוא, נטו מעליהם, ואספו את מכונות־המלחמה ופשטו את החללים וקבצו את יתר השלל, ומהרו לשוב אל ירושלים בקול תרועה. כי מהיהודים נפלו רק חללים מתי מספר, ומהרומאים עם עוזריהם יחד מתו כחמשת אלפים ושלש מאות רגלים ושלש מאות ושמונים רוכבים. הדברים האלה געשו בשמיני לחודש דיוס (מרחשון), שנת שתים־עשרה לממשלת נירון.

הערות

1. מונבז היה בנה של הֶלֶני (הילני המלכה) ואחיו ויורשו של איזט מלך חדיב וכולם קבלו את דת ישראל וקנו להם נחלות ואחוזת קבר בירושלים. וגם רבים מקרוביהם התיישבו בירושלים ולקחו חלק במלחמות החופש.
2. שנזכרה לעיל טו, ה. הם המגרשים בצפון ירושלים, שנבנו בימי החשמונאים והורדוס, כאשר התגדלה העיר. ובספר ה, יב, ד, יבואר, כי חלק העיר החדשה הזאת נקרא בשם "העיר החדשה התחתונה".
3. ברומית testudo.