תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ב/פרק כ
| יוסף בן מתתיהו | |
| תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים | |
|---|---|
| מלחמת היהודים | |
| →פרק יט | פרק כא← |
פרק עשרים
צסטיוס שלח צירים אל נירון. יושבי דמשק הרגו את היהודים אשר בתוכם. בני־ירושלים חדלו לרדוף אחדי צסטיוס ושבו לעירם והתכוננו למלחמה והקימו שרי־צבא רבים וביניהם את כותב הספר. מקצת מעשי יוסף בגליל.
א. ואחרי האסון אשר קרה את צסטיוס עזבו רבים מנכבדי היהודים את העיר, אשר דמתה לאניה טובעת בים. גם האחים קוֹסְטוֹבַּרוֹס ושאול יחד עם פיליפוס בן יקים, שהיה ראש־מחנה לאגריפס המלך, נמלטו מתוך העיר ובאו אל צסטיוס. רק אנטיפס, אשר היה לפנים אתם יחד בחצר המלך במצור, מאן לעזוב את העיר בימים ההם, ואחרי־כן נהרג בידי המורדים, ואת דבר מותו נספר [למטה]. צסטיוס שלח את שאול ואת האנשים אשר עמו לארץ אֲכֵיָה אל נירון, לסַפֵּר לו על־דבר מצוקתם ולשים את אשמת המלחמה בראש פלורוס, ובטח, כי יקל לו מהסכנה, העתידה לו, כאשר יעיר הקיסר את כל חמתו על האיש הזה.
ב. ובעת ההיא שמעו יושבי דמשק על מגפת הרומאים והתעוררו להמית את היהודים היושבים בקרבם. עוד לפני הימים ההם חשדו אזרתי העיר ביהודים ואספו אותם אל הגמנסיון[1] ושמו עליהם משמר, ועל־כן היה נקל להם לבצע את מזימתם, אולם הם פחדו מפני נשיהם, אשר כלן — מלבד נשים אחדות — דבקו בדת היהודים, — ועל־כן שקדו בכל עוז להסתיר מהן את הדבר. הם התנפלו על היהודים, אשר ישבו צפופים במקום צר ולא היו מזויינים, ושחטו את כולם בשעה אחת במספר עשרת אלפים וחמש מאות נפש[2], ואיש לא מחה בידם.
ג. ובשוב היהודים הרודפים אחרי צסטיוס אל ירושלים, משכו אליהם את אחיהם, אשר עוד היו נאמנים בברית הרומאים, את אלה בחוזק־יד ואת אלה בדברי רצון, והתאספו כולם בהר־הבית והקימו שרי־צבא רבים לפקד במלחמה. יוסף בן גוריון והכהן הגדול חנן נבחרו לראשי השליטים בכל העיר ונטלו עליהם לחזק את חומת ירושלים. ואת אלעזר בן שמעון, אשר בידו היו כל ביזת הרומאים והכסף שלקחו היהודים מצסטיוס וגם כסף רב מאוצר העם, לא שמו היהודים בראש הממשלה, בראותם כי היה יהיה למושל עריץ בעזרת הקנאים הנלוים אליו, נושאי כליו. אולם כעבור זמן מצער אזל הכסף מאוצר הציבור והפעם הצליח בידי אלעזר לצודד את העם בכשפיו, עד אשר נכנע תחת שלטונו.
ד. ועל ארץ אדום נתנו היהודים שגי שרי־צבא, האחד יהושע בן צפא (סַפְּפַס), מן הכהנים הגדולים, והשני אלעזר בן הכהן הגדול חנניה. ועל ניגר, ראש ארץ אדום בימים ההם, אשר היה מילידי ארץ עבר־הירדן (פֶּרַיָּה) ונקרא על שמה "איש עבר־הירדן" (איש פֶּרַיָּה), ציוו להִכּנע תחת שגי שרי־הצבא האלה. וגם מיתר חלקי הארץ לא הסיחו את דעתם: אל יריחו נשלח יוסף בן שמעון לשר־צבא, ואל עבר־הירדן - מנשה, ואל מחוז תמנה (תמנתה) נשלח יוחנן האֵסי וגם לוד ויפו ואמאוס נפלו בחלקו. ולמפקד בחבל גופנא ועקרבים (עקרבתא) הוקם יוחנן בן חנניה, ועל שתי ארצות הגליל — יוסף בן מתתיה ועל גבול שלטונו נחשבה גם גמלא הבצורה בכל ערי הארץ הזאת.
ה. וכל אחד משרי־הצבא משל במדינה, אשר הופקד עליה, כפי נדבת רוחו וכפי כח תבונתו. ויוסף, אחרי בואו אל ארץ הגליל, ביקש למצא חן בעיני כל יושבי הארץ, בדעתו כי בדבר הזה יצליח לעשות טובה רבה, אם גם ישגה ביתר הדברים. הוא ראה, כי ימשוך אליו את לב טובי הארץ בתתו להם חלק בשלטון, ואת לב כל העם — בשימו עליו אנשים ידועים ונבונים מילידי הארץ, על־כן בחר לו שבעים אנשים חכמים מזקני העם ושם אותם למושלים בכל ארץ הגליל. ובכל עיר ועיר שם שבעה שופטים, להביא אליהם כל דבר ריב קטן, אולם את הדבר הקשה ואת דיני הנפשות צוה לשלוח אליו ואל שבעים הזקנים אשר עמו.
ו. ואחרי אשר שׂם יוסף משפטי צדק בבל עיר ועיר מבית, שם את פניו לחַזק את הארץ. ובדעתו, כי הרומאים יעלו על ארץ ישראל דרך הגליל, ביצר את כל משגבי הארץ, את יודפת (יוטפטי) ואת באר־שבע ואת צְלָמִין (סֵלַמֵּין) ואת כפר־איכו[3] ואת יפה ואת סיגף[4] ואת ההר הנקרא תבור (אִיטַבִּירִיּוֹן) ואת טַרִיכֵי[5] ואת טבריה. ומלבד אלה בנה חומות על המערות אשר מסביב לים כנרת בחלק הארץ הנקרא הגליל התחתון, ובגליל העליון בנה את המקום הנקרא סלע עַכְבָּרָה ואת צפת[6] ואת ימנית (או יבנית) ואת מֵרון, ובארץ הגולן את סיליקיה ואת סגנה (סוגני) ואת גמלא. רק לבני צפורי בלבד נתן יוסף לבנות את חומות העיר על דעת עצמם, בראותו כי הם עשירים בכסף ונכונים למלחמה גם באין מְצַוֶּה עליהם. וככה בנה גם יוחנן בן לוי בעצמו את חומת גוש־חלב במצות יוסף. לעומת־זאת טרח יוסף בבניין יתר המצודות, כי בא אל כל מקום ונצח על העבודה, הוא אסף בארץ הגליל חיל רב, אשר עלה במספרו על עשר רבבות (מאה אלף) אנשים צעירים. ולכולם חלק כלי־נשק ישנים, כאשר מצאה ידו לאסוף, וזיין אותם.
ז. ויוסף ראה, כי כח הרומאים הגדול, אשר לא יעמוד איש בפניו, יסודו במשמעת הטובה ובשנוני[7] המלחמה אשר להם. אמנם מדוחק השעה לא יכול יוסף ללַמד את אנשיו [את מלאכת המלחמה], אולם בהכירו, כי משמעת הצבא תלויה במספר הפקידים הרב, סידר את הצבא כדרך הרומאים ושם עליו שרי־צבא רבים. הוא חילק את אנשי־צבאו לקיבוצים שונים, ובראשם העמיד את שרי־העשרות ועליהם שרי־מאות וממעלה להם שרי־אלפים, ועל כלם הקים מפקדים, לעמוד בראש חילות גדולים. הוא לימד אותם את הדרך למסור את סימני הפקודה (בעת מלחמה), ואת אותות החצוצרות, להסיע את המחנה או לאסוף את הצבא, ואת מעשי אגפי המערכה בעלותם על האויב או בהקיפם אותו, וגם הורה אותם, באיזו דרך יטה האגף המנצח במלחמה לבוא לעזרת האגף הניגף במערכה, ואיך יחזקו אנשי־הצבא איש את אחיו לשאת את כובד המלחמה. ותמיד הראה אותם, מה הם הדברים המחזקים את אומץ־הרוח ואת כח הגוף. וביותר הקנה להם את הליכות המלחמה, בבארו לפניהם את טכסיסי הרומאים בכל פרטיהם ובהזכירו אותם, כי נטלו עליהם להִלָחֵם בגבורי החיל, אשר בחוזק־גופם ועוצם־רוחם כבשו את כל עולם הישוב כמעט. הוא אמר להם, כי ינסו את כח משמעתם במלחמה עוד לפני צאתם לקרב ויראו אם יעצרו כח לחדול מדרכיהם הרעים, אשר הסכינו בהם, מדרכי הגנבה והגזל והעושק, ולא יוסיפו להונות את אחיהם ולא יבקשו שכר לעצמם בנזק האנשים הקרובים אליהם. כי סימן טוב הוא לגורל המלחמות, אם כל אנשי הצבא היוצאים בהן נלחמים בלב טהור וישר[8], ולבני הבליעל מלחמה לא באויביהם בלבד, כי־אם גם באלהים.
ח. ככה הרבה יוסף לדבר על לב אנשיו כל הימים. ומספר העם, אשר נאסף אליו והיה מוכן למערכה, עלה עד ששים אלף רגלים ושלש מאות וחמשים רוכבים, ומלבד אלה היו לו ארבעת אלפים וחמש מאות שכירי מלחמה, אשר הרבה לבטוח בהם. ושש מאות בחורי חיל היו שומרים לראשו. ועל־נקלה כלכלו הערים את כל אנשי־הצבא האלה, זולת השכירים, כי כל עיר ועיר שלחה את חצי אנשי־החיל לעבודת הצבא ואת המחצית השניה — להמציא להם את לחמם וכל צרכיהם. ככה נחלק העם: אלה חגרו כלי־נשק, ואלה יצאו לעבוד בכל מלאכה. ואנשי המלחמה שלמו לאחיהם על הלחם, אשר נתנו להם, בסוככם עליהם מכל צרה.
- ^ בית־הלימוד למשחקים שונים [התאבקות באגרופים, בחרבות ועוד].
- ^ בהוצאה ישנה: עשרת אלפים איש.
- ^ Καφαρεκχώ, כנראה משובש.
- ^ בחיי יוסף פרק לז: סִיגוֹי – משובש. ואולי זה משורש שָׂגֹב.
- ^ עיין ספר א, ח, ט בהערה.
- ^ במקור: סֶפְּף.
- ^ מה שאנו קוראים "תרגילים".
- ^ יוסף משתמש במושג הנמצא בשפות האריות והוא חסר בשפות השמיות, ועכשו נהגו לתרגם אותו עברית: "תודעה" (טובה או רעה).