תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ב/פרק יח



פרק שמונה־עשר

צרות היהודים ומעשי הרצח בכל המקומות.

א. וביום ההוא ובשעה ההיא – כאילו נעשה הדבר בגזרת אלהים – עשו בני קיסריה טבח גדול ביהודים היושבים אתם, עד כי נשחטו בשעה אחת עשרים אלף איש ויותר, והעיר קיסריה שממה מיושביה היהודים. כי גם את הפלֵטים תפש פלורוס והוליך אותם בנחושתיים לעבודת פרך בספינות. ולשמע המגפה הגדולה, אשר היתה בקיסריה, התעבר כל העם מאד ופשט על כל כפרי הסורים ועריהם הקרובות להחריבם. היהודים התנפלו על רבת־עמון (פילדלפיה) ועל חשבון ועל גרש (גֶּרַסָּה) ועל פחל (פֶּלָּה) ועל בית־שאן (סְקִתּוֹפּוֹלִים), ואחרי־כן גם על גדר (גַּדַּרָה) ועל סוסיתא (הִפּוֹס) ועל ערי ארץ הגולן והרסו אחדות מהן ואת שאריתן שרפו באש ומשם פנו אל קֶדֶשׁ (קַדַּסָּה) אשר לצורים ואל עכו (פְּטוֹלֶמַאִיס) ואל גבע ואל קיסריה לשלח בהן אש. וגם הערים סֶבַּסְטֵי (שמרון) ואשקלון לא יכלו לעמוד בפגי היהודים, אשר הציתו אותן באש, ואחרי־כן הרסו את אַנְתִּידוֹן ואת עזה וכפרים רבים מסביב ושמו אותם לבז והכריתו את כל הגברים אשר נפלו בידם עד אין־מספר.

ב. אבל גם הסורים המיתו המון רב מן היהודים, אשר לא נפל ממספר חלליהם הם, כי שחטו בעריהם את היהודים הנופלים בידם. ולא משנאה בלבד עשו את הדבר, כמעשיהם לפנים, כי־אם גם בבקשם לקדם את הסכנה העתידה. כי מהומה נוראה קמה בכל ארץ סוריה וכל עיר נחלקה לשני מחנות אויבים וכל מחנה חשב, כי רק בקדמו להכריע את משנהו ימצא רוח והצלה. ואחרי אשר הִרבו [הסורים] לשפוך דם ביום נדדה שנתם בלילה. כי גם אחרי הכחידם את כל היהודים היושבים בקרבם לא שקטו מאימת האנשים המתיהדים אשר בכל עיר ועיר, כי לא ערבו את לבם להמית את החשודים האלה אשר ביניהם וחרדו מהם כאלו היו יהודים מִלֵדה. וגם האנשים, אשר נחשבו לרודפי שלום לפנים, נתעו הפעם באהבת בצעם לעשות טבח במריביהם, כי בזזו את רכוש הנרצחים באין פוצה פה ואספו את הבזה אל בתיהם כאסוף שלל הנופלים במלחמה. ושֵׁם האיש המרבה לאסוף שלל היה מהולל כשם גבור חיל, אשר נצח רבים. והערים היו מלאות פגרי אדם באין קובר, נבלות זקנים ועוללים וביניהן גם פגרי נשים ערומות כבעצם יום צאתן מבטן. וכל הנציבות (סוריה) מלאה תאניה ואניה, ונוראה ממעשי הרצח אשר בכל מקום ומקום היתה אימת השמועות הרעות על הדברים אשר עוד יֵעָשו.

ג. עד העת ההיא היו קרבות ליהודים רק עם בני הנכר, אולם .בהצותם על בית־שאן ראו בעיניהם, כי גם אחיהם היהודים נהפכו להם לאויבים. כי היהודים אשר בבית שאן התיצבו במערכה יחד עם יושבי העיר [הנכרים] ובדרשם שלום לעירם לא זכרו ברית אחים ויצאו להלחם בבני־עמם. אולם אזרחי בית־שאן לא האמינו בנדיבות רוחם ופחדו מהם, מן יקומו עליהם בלילה מבית ויביאו עליהם שואה נוראה, למען יתרצו בדמם אל אחיהם, לכפר את עון בגדם, ועל־כן צוו [האזרחים הנכרים] על היהודים לרדת עם כל בני ביתם אל החורשה אשר בקרבת העיר, כי בזה יחזקו את ברית השלום אתם ויתנו מופת, כי נאמן לבם עם אנשים נכרים. היהודים מלאו אחרי הדבר בתם־לב ושני ימים ישבו בני בית־שאן במנוחה והוליכו את היהודים שולל, למען יאמינו לדבריהם. ובלילה השלישי תרו את מחנה היהודים וראו, כי לא שמו להם שומרים ורבים מהם נמו שנתם – ושחטו את כולם במספר שלשה־עשר אלף איש ובזזו את כל רכושם.

ד. נאה לזכור פה את הרעה אשר מצאה את שאול בן שמעון, אחד נשואי הפנים בעיר. הוא היה איש־מופת בכח בשרו ובעוז־רוחו, ובשני אלה עשה רעות לאחיו בני עמו, כי יצא מדי יום ביומו אל השדה והמית רבים מהיהודים הצרים על בית־שאן, ויש אשר הניס את כולם והוא לבדו הכריע את הקרב כלו. ועתה באה עת פקודתו, אשר יאתה לו על רצח אחיו. כאשר כתרו בני בית־שאן את היהודים בחורשה וירו בהם, הוציא האיש את חרבו מתערה, אך לא התנפל בה על שונאיו, כי ראה את המונם רב ועצום ממנו, רק צעק מעוצר כאב לבו: "אזרחי בית־שאן! אני מקבל מידכם את הגמול הנאה לי על מעשי, אחרי אשר נתתי לכם אות אהבה ואמונה בדם אחי הרבים. עלינו לקדם בברכה את בגד הנכרים, כי הרבינו לפשוע ולחטוא לאחינו. מות ארורים נמות, בטרפנו את נפשותינו בכפינו, כי לא לנו יאות לנפול בחרב שונאינו. והיה לי הדבר הזה לכפר על הדם אשר שפכתי ולתנות את מהלל גבורתי ולא יוכל איש מאויבי להתפאר, כי הכריעני בחרבו והריע למפלתי" – וככלותו דבריו הביט בעיני חמלה וזעם יחד אל בני משפחתו מסביב, כי אשה ובנים היו לו וגם הורים באים בימים. הוא משך את אביו בשערות שיבתו ודקר אותו בחרבו, ואחרי זאת שחט את אמו, אשר קבלה את המוות באהבה, ועל אלה המית את אשתו ובניו. וכמעט נפל כל אחד על חרבו ברצון, כי כולם שקדו למות טרם ישחטום השונאים. וכאשר המית שאול את כל בני ביתו, התייצב על החללים במקום רואים והרים את ימינו למעלה לעיני כל ושחט את עצמו, בתקעו בבשרו את החרב עד הניצב. ומי לא ינוד לעלם הזה עם חוסן גופו ואומץ רוחו? אולם בצדק נשא את עוונו חלף אמון לבו לבני־נכר.

ה. ואחרי הרצח בבית־שאן קמו יושבי יתר הערים על היהודים אשר בקרבם. האשקלונים המיתו כאלפים וחמש מאות איש ויושבי עכו רצחו אלפים איש ושמו רבים במאסר, הצורים המיתו יהודים במספר גדול ורבים מהם אסרו בנחשתים והפקידו עליהם משמר. ויושבי סוסיתא וגדר עשו כמוהם והמיתו את היהודים עזי־הנפש בנחשתים ושמו משמר על החלשים. וככה עשו יושבי יתר ערי סוריה, כי אזרחי כל עיר ועיר שנאו את היהודים או יראו אותם. רק אזרחי אנטיוכיה וצידון ואפמיה חמלו על היהודים היושבים בקרבם ולא נתנו אותם למות וגם לא שמו עליהם מאסר, ואולי עשו זאת [הנכרים] יען אשר בטחו בגודל המונם ולא פחדו פן יקומו עליהם היהודים. אולם יותר מזה אני חושב, כי ריחמו על האנשים, אשר לא הכירו בהם מחשבות מרד. גם בני גרש (גרסה) לא עשו רעה ליהודים היושבים בתוכם וגם שלחו עד הגבול את היהודים, אשר רצו לעזוב את עירם.

ו. גם במלכות אגריפס קמו עלילות רעות על היהודים. בנסוע המלך לאנטיוכיה אל צסטיוס גלוס, עזב את ממשלתו בידי אחד מרעיו ושמו נואַר, אשר היה קרוב למשפחת המלך שוהים[1]. והנה באו אליו מארץ הבשן אנשים, כשבעים במספר, והם הידועים והנבונים בכל טובי היהודים היושבים שם, ובקשו ממנו לתת להם אנשי־צבא, למען יהיה לאל־ידם לבצור את רוח הקושרים כאשר יפרוץ מרד בגבולם. ונואר שלח אליהם בלילה אנשי־צבא מארמון המלך והמית את כולם. הוא נועז לעשות את הדבר הזה, מבלי שאול את פי אגריפס, כי תאוַת בצעו היתה גדולה לאין־גבול והשיאה אותו לעולל דבר תועבה נוראה לאחיו ולהביא אשם על המלוכה. ועוד הוסיף לעשות רעה לעם בזדון לבו, עד אשר שמע אגריפס את הדבר, והוא לא מצא עוז בנפשו להמית את האיש, בתתו כבוד לשוהים, אולם לקח מידו את המשרה. — והמורדים כבשו את המבצר הנקרא קפרוס, אשר ממעל ליריחו, ושחטו את חיל־המצב ואת המצודות החריבו עד היסוד. ובימים ההם קם גם המון היהודים היושבים במכור (מכירוס) ודרש מאת אנשי המצב הרומאים לעזוב את המבצר ולמסרו בידם. והרומאים יראו, פן ילקח המבצר מהם בחוזק־יד, וכרתו עם היהודים ברית, כי יתנו להם לצאת לשלום, וכאשר נכרתה האמנה, מסרו הרומאים את המבצר בידי היהודים, ובני מכור השתררו על המצודה ושמו בה חיל משמר.

ז. ובעיר אלכסנדריה היה ריב בין היהודים ובין יושבי המקום כל הימים, למן העת אשר נשא אלכסנדרוס (הגדול) את פני היהודים המתנדבים לחזק את ידיו במלחמתו עם המצרים ונתן להם חלף אמון־לבם את הזכות לשבת בעיר ומשפט אחד עם היונים [האזרחים]. ובימי יורשיו (הדיַדוכים) נשארה ליהודים הזכות הזאת, וגם חלקו להם המלכים מקום למשכן, למען יוכלו לשמור על חוקי דתם ולא יתערבו בבני הנכר, ונוסף על זה נתנו להם רשות להִקרא בשם מקדונים. וכאשר כבשו הרומאים את הארץ הזאת, לא נתן ציזר הראשון, ואף לא אחד השליטים אשר קמו אחריו, לגרוע מזכויות היהודים, אשר נתן להם אלכסנדרוס. אולם הקטטות בין היהודים ובין היוונים לא חדלו, וכאשר הוסיפו הנציבים לענוש יום־יום רבים משני העמים יחד, התלקחה אש המריבה ביתר־שאת. ובימים ההם, בפרוע פרעות ביהודים היושבים ביתר הארצות, עלתה הלהבה באלכסנדריה למרום, ופעם אחת קראו האזרחים לאספת־עם להוועץ בדבר משלוח צירים אל נירון ויחד עם היוונים נהרו אל האמפיתיאטרון גם יהודים רבים. וכראות אותם אנשי ריבם צעקו בקול גדול, כי שונאים באו אליהם לרגל את צפוניהט, ואחרי זאת קפצו עליהם להרים בהם יד. רוב היהודים נפוצו ונמלטו. אולם שלשה אנשים מהם נלכדו בידי היוונים, אשר סחבו אותם לשרפם חיים, וכל היהודים התעוררו לנקום את נקמתם. לראשונה השליכו אבנים ביוונים ואחרי־כן תפשו לפידים בידיהם ומהרו אל האמפיתיאטרון והגזימו על היוונים, כי ישרפו את הבית על כל העם אשר בו. וכמעט מילאו אחרי דברם, לולא בצר נציב העיר טיבריוס אלכסנדרוס את רוחם. לראשונה לא רצה ללמדם מוסר בחרב שלופה, ועל־כן שלח אליהם את האנשים נשואי־הפנים לבקשם, כי ישבתו מריב, פן יעירו עליהם את חמת צבא הרומאים. אולם הנרגנים אשר ביניהם דחו בשאט בנפש את עצת השלום וגם חרפו וגדפו את טבריוס.

ח. ובראות טבריוס, כי מבלעדי עונש קשה לא ישקטו המורדים, שלח עליהם את שני לגיונות הרומאים אשר בעיר ויחד אתם חמשת אלפים[2] אנשי־צבא, אשר באו אז מארץ לוב לשבר היהודים ולאסונם, ונתן להם רשות להמית את היהודים וגם לבוז את רכושם ולשרוף את בתיהם. ואנשי־הצבא מהרו ללכת אל המקום הנקרא דלתא[3], כי שם היתה שכונת היהודים, ולמלא את פקודת הנציב. אולם הדבר לא עלה בידם בלי שפך־דם. כי היהודים התחברו יחד לעמוד על נפשם, ואת המזֻינים אשר בקרבם שלחו לפניהם במערכה, וזמן רב עצרו בעד הרומאים. אולם כאשר פנו עורף, נפלו חללים לאין־מספר. והמטבֵחַ היה נורא מכל עברים: אלה הומתו בשדה (בחוץ) בחרב אויביהם, ואלה נדחפו אל בתיהם ושם עלו על המוקד, כי שרפו הרומאים עליהם את הבתים אחרי הוציאם את כל שללם, ולא חמלו על עוללים ויונקים ולא בושו מפני שיבה, ובערו בחרב משכלת את כל העם מקטן ועד גדול, עד אשר נהפך כל המקום למצולת־דם ובה נערמו חמש רבבות חללים, וגם היהודים הנשארים היו עדי אובד, לולא שמו את פניהם לבקש רחמים על נפשם. ואלכסנדרוס (טִבּריוס) חמל עליהם וצוה את הרומאים להרפות מהם. ואנשי־הצבא, אשר היה מנהגם לשמוע לקול מצוה, אספו את ידם לאות הראשון, אולם המון בני אלכסנדריה (הנכרים) לא יכול להשקט, כי גדלה שנאתו ליהודים, ורק בחוזק־יד הפרידו אותם הרומאים מעל הפגרים.

ט. זה היה דבר האסון אשר מצא את היהודים באלכסנדריה. ובראות צסטיוס, כי קמה מלחמה על היהודים בכל מקום, לא רצה עוד להתמהמה. הוא לקח עמו מאנטיוכיה את הלגיון השנים־עשר כולו ואלפים אלפים איש בחור ליתר הלגיונות ועוד ששה גדודי (קוהורטות) רגלים וארבע להקות (אַלות) רוכבים, ומאנטיוכוס[4] לקח אלפים רוכבים ושלשת אלפים רגלים, כולם רובי קשת, וגם מאגריפס קיבל חיל רגלים כמספר הזה וכאלפים רוכבים, ומלבד אלה נלוה אליו שהים[5] עם ארבעת אלפים איש, שלישיתם רוכבים ושאריתם רובי קשת. ובראש הצבא הזה בא צסטיוס. ושם נאספו אליו עוזרים רבים מן הערים, והם לא היו למודי מלחמה כאנשי־הצבא, אולם בתאות־הקרב וגם בעוז שנאתם את היהודים מלאו את חסרון הלמודים האלה. וגם אגריפס בא אל צסטיוס, להראותו את הדרך ולנהל אותו בעצה טובה. צסטיוס לקח עמו חלק מצבאו ויצא להילחם על אחת מערי הגליל הבצורות ושמה זבולון (נ״א: חבולון – היא כבול), והיא גבול ארץ היהודים מול עכו. הוא מצא את העיר עזובה מאדם – כי נמלטו יושביה אל ההרים – ומלאה כל טוב. וצסטיוס ציווה על אנשי־צבאו להוציא את שלל העיר ולשרוף אותה באש, אף כי השתומם ליפי העיר, אשר בתיה נבנו כדמות הבתים אשר בצור ובצידון ובבארות. ואחרי זאת פשט בכל הארץ ובזז את כל המקומות הקרובים ושלח את הכפרים מסביב באש ושב אל עכו. וכאשר נפוצו הסורים – ובראשם בני בארות – לתת את הארץ לבז, ערבו היהודים את לבם לצאת ממחבואם, בשמעם כי עזב צסטיוס את הארץ, והתנפלו פתאום על הצבא הנשאר שם והמיתו בו כאלפים איש.

י. וצסטיוס יצא מעכו והלך אל קיסריה, ואת חלק הצבא שלח לפניו אל עיר יפו וצוה עליו להציג משמר בעיר, אם יעלה בידו לכבשה פתאום, או לחכות עד אשר יעלה הוא עם כל חילו, אם ייגלה דבר בואו ליושבי העיר. הצבא השלוח פשט על העיר משתי רוחות, החלק האחד בא מדרך היבשה והשני מדרך הים, ועל־כן נככשה העיר על־נקלה ויושביה לא הספיקו להימלט וגם לא לעמוד על נפשם במערכה, כי מיהרו הרומאים להתנפל עליהם והמיתו אותם לפי חרב עם הנשים והטף. ומספר ההרוגים היה שמונת אלפים וארבע מאות. גם אל מחוז נרבתא אשר בקרבת קיסריה שלח צסטיוס רוכבים רבים, אשר השחיתו את הארץ והכריתו חלק גדול מיושביה ובזזו את רכושם ואת הכפרים שלחו באש.

יא. ואל הגליל שלח צסטיוס את צֵיסֶנִיּוּס גַלּוּס, מפקד הלגיון השנים־עשר, והפקיד בידו חיל רב במספר, כדי לבצור את רוח העם היושב בארץ. וציפורי הבצורה בכל ערי הגליל קדמה את פני ציסניוס בברכת שלום, וגם יתר הערים עשו כעצתה הטובה ושקטו. וכל המורדים והשודדים אשר בגליל שׂרדו אל ההר, הנמצא בטבור הארץ והנשקף על־פני צפורי, הוא הנקרא הר עצמון. וגַלוס הוליך את חילו להלחם בהם. וכל העת אשר נמצאו המורדים במרום היה נקל להם לעמוד על נפשם בפני הרומאים העולים עליהם וגם המיתו מהם כמאתים איש. אולם כאשר סבבו הרומאים את ההר והגביהו לעמוד, כרעו המורדים לפניהם במהרה, כי לא היה להם נשק ולא עצרו כח לשאת את כובד מלחמת אנשי־הצבא המזֻינים. ובדרך מנוסתם לא יכלו להסתתר מפני סוסי הרוכבים. רק מעטים נמלטו אל מקומות נשכחים מני רגל, ואלפים איש ויותר נפלו חללים.

הערות

  1. ^ שֹׁהַים (כנראה בערבית סֻהַיְם, ברומית Sohaemus) היה נסיך (טֶטרארכוס) בחלק ארץ היסורים אשר בלבנון, ומת עוד בימי קלודיוס. ב"חיי יוסף" פרק יא מבואר, כי נואַר זה (שם נקרא וַרוס) היה נכד שֹׁהַים, וכנראה נתן אגריפס כבוד לזכר המת ולא ענש את נכדו.
  2. ^ גיזה : שני אלפים.
  3. ^ קצה יאור נילוס, שמראהו כדָלֶת עברית עתיקה, היא דלתא היונית.
  4. ^ מלך קֻמחי, או קומנֵנֵי (עיין ספר ה, יא, ג).
  5. ^ אין זה שהים הנזכר למעלה, כי־אם בן עזיז מלך חמת (אֶמֶסְה).