תוכחת חיים פרשת קרח

סדר בן לוי

י'קריב ה'שלום ו'ירחיק ה'מחלוקת, ויקח האדם מוסר שלא להחזיק במחלוקת, ולרדוף אחר השלום, מענין רועי יצחק, בסדר תולדות, ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק לאמר, לנו המים, ויקרא שם הבאר עשק, כי התעשקו עמו, ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה, ויקרא שמה שטנה, ויחפרו באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, ויאמר כי עתה הרחיב ה' לנו, ופרינו בארץ. והיינו כי שכר האוהב שלום, שיהיה זוכה לבנים, כדרז"ל וראה בנים לבניך שלום על ישראל. וביותר צריך ליזהר מי שהוא צדיק וחסיד בדורו, לשנוא את המחלוקת והקטטות בכל מה דאפשר, ולברוח ממנו, ולהיות אוהב שלום ורודף שלום, כמ"ש בזוהר הקדוש סדר מקץ וז"ל, רבי אבא פתח ואמר, רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, כמה קב"ה איתרעי בהו בצדיקייא. בגין דצדיקייא אינון עבדין שלמא. ועבדי שלמא לעילא ועבדי שלמא לתתא, ואעלין כלה בבעלה, ובגין כך קב"ה אתרעי בהו באינו דדחלין ליה ועבדין רעותיה עכ"ל. וא"כ השונא המחלוקת ואוהב שלום, לזה יקרא דרך צדיקים. ורז"ל ורש"י ז"ל סדר כי תצא, על פסוק כי יהיה ריב בין אנשים, כתבו סופן להיות נגשים אל המשפט. אמור מעתה אין שלום יוצא מתוך מריבה. מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק, הוי אומר זו מריבה יע"ש, ונראה לפרש כי באו רז"ל לומר, כי הגם דקיימא לן דדינא שלמא בעלמא, גם אמרו רז"ל כיון שנעשה הדין נעשה אמת נעשה שלום, עם כל זה אין טוב יוצא מידי מריבה.

גם יש לפרש עוד מ"ש ואין טוב יוצא מידי מריבה, כי לא יבצר כי מחמת קנאה ושנאה, כי אפי' יהיה אדם גדול בתורה ובמעשים טובים, יטה את הדין להיות מורה היתר באיזה דבר מחמת קינטור, ולפעמים הגם כי נראה לו שהוא אסור, והרי הוא מוחה, כדבעי למעבד להיות מוחה לא אפשר, מחמת המחלוקת, כי קמים עליו מרעים ואינן מניחים אותו, ויען נכנס להיות עמהם אי אפשר לו לצאת ממחיצתם, באופן כי בדבר שיש סרך מחלוקת צריך לברוח האדם, כמו שבורח מן הדליקה ומהאש ומכל דבר סכנה, כי אי אפשר שלא יכריחוהו לעבור על דברי תורה, בין מדעתו ובין שלא מדעתו, וה' יצילנו מכל מכשול ועון לנו ולכל הנלוים עמנו, אמן.

ומי שהוא בעל מחלוקת או בסיבתו גורם מחלוקת, ליחיד או לרבים, מה יענה ליום פקודה, וביציאת נשמתו, שאמרו בכתובות דף ק"ד בשעה שהצדיק נפטר מן העולם ג' כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו, אחת אומרת, יבוא שלום וכו', ואם הוא בעל מחלוקת, מה שלום יאמרו עליו. ובזוהר הקדוש סדר ויקהל דף ר' ע"ב וז"ל אוף הכי, האי בר נש קודשא בריך הוא קרי ליה שלום וכו', וכד אסתלק ההוא בר נש מהאי עלמא נשמתיה סלקא ובקעא אינון רקיעין, וקודשא בריך הוא קרי לה ואמר, יבוא שלום עכ"ל. ולכאורה נראה דהזוהר הקדוש חולק עם התלמוד דמשמע דאינן המלאכים, כי אם הקדוש ברוך הוא בעצמו, אלא דיש לומר דהא והא איכא, דהמלכים יוצאין לקראתו, והקב"ה, [דף נט] הוא שמקבל הנשמה, או שיש הפרש בין צדיק סתם לצדיק גדול, ודוק. ואמרו רז"ל קשה המחלוקת יותר מע"ז, דכשחטאו בעגל, ירד המן, ובמחלוקת קרח, לא ירד המן. עיין מעיל צדקה סימן שצ"ח. ונראה עם מה שאמרו רז"ל, מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות, לכן בדין הוא דבמחלוקת קרח לא ירד המן וק"ל. ואוי לו אוי לנפשו, הגורם מחלוקת, אפילו בין אדם לחבירו יחיד עם יחיד, כ"ש וק"ו כשיגרום להיות מחלוקת בעיר בין המרובים ונחלקו לב' כיתות כי גורם חורבן עולם, כי מלבד העונות והחטאים הנעשים בעבור מחלוקת, לשון הרע, ולייצנות, שנאת חנם חילול ה', וחילול התורה, והלבנת פנים, ומסירות לגוים, וקיפוח פרנסה, ופסיק לחיותייהו, והשגת גבול, וקללות נמרצות מצד לצד וכדומה, וכנגד כולם עון ביטול תורה, וזהו נוטריקון מחלוק"ת למפרע, תירבה קיללות וליצנות ח'טאות מרובים, וכמעט אם באנו לדקדק, המצא תמצא לסדר וידוי אחד על סדר א"ב, מאלף ועד תי"ו, מעונות הנעשים על ידי המחלוקת בזה האופן.

וידוי על דבר המחלוקת

אכזרים היינו שקונים אכזריות, ולא מבעייא עם מי שהוא כנגדו וחולק עליו, אלא גם עם אחרים, שלא אויב לו, ולא מבקש רעתו, הנה הוא עושה אכזריות, דהיינו שאינו נותן צדקה לעניים, ולא לת"ח, מסיבת המחלוקת, אף על פי שהם לא גרמו לו, שום דבר כלל, ולא מבעייא צדקה ומתנה אלא אפילו חוב, אם חייב לעני או ליתומים ולאלמנות ולתלמידי חכמים, מבקשים עילא שלא לפרוע, ואין צריך לומר אם חייבים מס, שהוא לפרעון חובות, להקדשיות, ולתושבי ארץ ישראל, ויתומים ואלמנות, ושכר סופרים ומשנים, שאינן פורעים, היש אכזריות גדול מזה. אימצנו את לבבנו. אכלנו ושתינו בבתי גוים להחזיק המחלוקת.

ביטלנו תלמוד תורה ימים ולילות, כי מסיבת המחלוקת ימים ולילות מתבטלים, ואם היה הבטול כדי לתווך השלום, מה טוב, כי גדול השלום, והיא מצוה גדולה, ועת לעשות לה' הפרו תורתיך, אמנם מה נענה אם יהיה זה הביטול תורה, כדי להחזיק המחלוקת, כי ודאי איכא תרתי לריעותא, ביטול תורה, עם איסור המחלוקת. ביטלנו סעודה שלישית מחמת מחלוקת, בזינו חכמים ויראי שמים. בטלנו עושי מצות. בלבלנו דעתינו בתפלתינו.

גנבנו דעת המקום, ודעת הבריות. על ידי המחלוקת, גונב דעת המקום ברוך הוא ודעת הבריות. דעת המקום, כי כמה פעמים, שרואה שהוא נתון בצרה וצוקה, הנה הוא מתחרט, ורוצה לתווך השלום, וכשיצא מהצרה, חוזר, ובמו כן גונב דעת הבריות בשופי, על ידי המחלוקת כמה פעמים. גדלנו את בנינו, גידולים רעים. גלינו דברי תורה לאומות העולם. גדלנו ושבחנו עצמינו אפילו במה שאין בנו. גלגלנו דברים להכשיל לאחרים.

דברנו באמצע למודינו, לחרחר ריב ומדון. דנינו לכף חובה לרעינו. דברנו אחד בפה ואחד בלב. דברנו דופי ולשון הרע, ושקר, וחנופה, ובגנות חברינו ורבותינו. דברנו זלזול על ישראל. דברנו קטיגורייא על עם קדוש. דברנו בעזות מצח ובזדון:

העזנו מצח. הוצאנו שם רע. הלבנו פני חברינו ברבים. השגנו גבול רעינו. החזקנו במחלוקת. הטלנו אימה יתירה. החזקנו ידי עוברי עבירה. הלכנו בגדולות ובנפלאות. הטרחנו על הצבור.

ויעדנו עצמנו למחלוקת, ויתרנו על כבוד ה' וכבוד התורה ומחינו על כבודנו.

זלזלנו בחכמים ויראי שמים. זיכינו החייב וחייבנו הזכאי. זכרנו לחברינו עונות ראשונים,

חיללנו שם שמים ברבים. חנפנו. חשדנו בכשרים. חשבנו מחשבות רעות על חברינו.

טעינו בהוראה והחזקנו בטעותיינו. טפלנו שקר ומרמה.

יעצנו עצות רעות, להרבות שנאת חינם ומחלוקת וקטיגורייא.

כעסנו בחול ובשבת. כלינו ימינו ושנינו בהבלי העולם. כבשנו עדותנו. כבדנו לבעלי מריבה. כינינו שם רע לרעינו. כוונו להזיק לחברינו.

לוצצנו. למדנו תורה שלא לשמה אלא לקנטר ולהתייהר. לא קמנו מפני שיבה. לא נסתכלנו מאין באנו ולאן אנו הולכים, ולפני מי אנו עתידין ליתן דין וחשבון. לקחנו שוחד דברים ושוחד ממון:

מסרנו לחברינו וממונם בידי גוים. מעלנו בחרמות והסכמות ותקנות הקהל. מנענו את הרבים ממצות.

נשבענו ולא קיימנו. נתנו יד לפושעים. נקמנו ונטרנו שינאה בלב. נהגנו ברבנות ושררה. נתנו דופי בחכמים ונמאסו לפני ההמון. נהגנו במה שמשבחים אותנו. נתחברנו עם רשעים. נהגנו מנהג רמאים:

סרנו ממנהגים טובים. סתרנו דברי הראשונים :

ענינו יתומים ואלמנות, עשינו עול. עותנו הדין. עברנו על ריב לא לנו. עשינו עצמינו כעורכי הדיינים. עמלנו בהבלי העוה"ז ולא בדברי תורה. עסקנו בכל מיני בטלה.

פגמנו בעולמות העליונים ובשמות הקדש. פרשנו מן הציבור.

ציערנו חכמי ישראל. צללנו במים אדירים לאהבת הניצוח.

קשינו עורף. קלקלנו צנורות השפע. קבלנו לשון הרע. קבלנו פני חברינו בפנים זועפות ובכעס. קללנו הצבור. קפצנו ידינו מליתן צדקה.

רצנו למחלוקת. רבנו עם אדם חינם. רמינו לרעינו. רעים לשמים ורעים לבריות היינו. רדפנו אחר השררה ואחר הכבוד :

שמחנו במפלת אויבנו. שקרנו בכמה מיני שקרים ותחבולות ומרמות. שיברנו כלים בחמתינו, שכחנו אלהותיך. שכחנו תורתך. שמעו אזנינו דברים שאינן הגונים ולא מחינו.

תיעבנו כל איש תוכחת. תקענו עצמינו שלא לעשות שלום, ע"כ.

הרי לך, שראוי להתודות על המחלוקת, וידוי הגדול, דמסיבת המחלוקת נעשות כל העבירות הללו, כאשר בעיניו יראה האדם לנטפלין במחלוקיות. [דף ס] וטרם יכנס בתגר ההוא, יהיה חכם הרואה את הנולד, וכמ"ש רז"ל דהאי תגרא, דמייא לבדקא דמייא, כיון דרווח רווח. ושוב אין בידו להיות נסוג אחור, להמלט מהמחלוקת ועובר על כל העבירות שזכרנו. בא וראה מה שאמרו במדרש רבה בסדר היום, פרשה י"ח וז"ל, כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת, הקדוש ברוך הוא מאבד את זכרו שכך כתיב, ואש יצאה מאת ה', ותאכל את החמשים ומאתים איש אמר רב, כמה קשה המחלוקת שבית דין של מעלה, אין קונסין, אלא מבן עשרים שנה ומעלה, ובית דין של מטה, מבן שלש עשרה שנה. ובמחלקותו של קרח אפילו תינוקות בני יומן, נשרפו ונבלעו בשאול תחתיות, וכו'. ודתן ואבירם שהיו שכנים לבעלי מחלוקת, לקו עמו, ונאבדו מן העולם, ע"כ.

ועוד תמצא בסנהדרין דף ק"י במחלוקת קרח ועדתו, מה שאמרו שם. ובכלל אמרו, דהמחזיק במחלוקת, ראוי שיצטרע יעוין שם. והצצתי, במחלוקיות שהיו ברוב המקומות, רובם ככולם הם מתהוים מחמת הבשר. יהיה מחמת השוחטים, יהיה מחמת הגאבילה, יהיה מחמת בעלי זרוע, שרוצים ליקח בשר הטובה, ולעניים להניח להם רעה, יהיה מצד הקצבים המוכרים הבשר, באופן כי מסיבת הבשר בא המחלוקת. ונראה לומר טעם לדבר, יען כי הבשר, שאלו ישראל במדבר, שלא כהוגן, והיה במחלוקת ותלונות, לכן, זוהי סיבה כי גם לדורות. וע"ד שאמרו רז"ל כל מצוה שקבלו ישראל בשמחה, עדיין עושים אותה בשמחה, וכל שקיבלו בקטטה וכו'. לכך, ליכא כתובה בלא תגרא, כמו כן, בענין הבשר. וזהו דנקט שלמה המלך במשלי סימן ט"ו, טוב ארוחת ירק, ושלוה בה, משור אבוס, ושנאה בו. וקרא אחריתי שם, סימן טו"ב, טוב פת חריבה ושלוה בה, מבית מלא זבחי ריב. רצה לומר כי השנאה והקטטה באה מאכילת שור אבוס וזבחים רבים גורם ריב. [הנה כי כן צריך ליזהר בזה ולהיות אוהב שלום ורודף שלום. ואמרו במרגניתא דרבי מאיר הביאו בראשית חכמה שער היראה פרק י"ב דף מ' ע"א, תרעומת אחת, מקפחת פרנסות הרבה יע"ש. גם אמרו מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות, והביאו הרב של"ה דף קצ"ה ע"ב וכמו שכתבתי לעיל. ונראה לתת טעם על פי מה שאמרו רז"ל, כי על ידי השלום, שכינה עמהם, כמו שאמרו רז"ל ורש"י בחומש סדר וזאת הברכה, על פסוק ויהי בישורון מלך, שהקדוש ברוך הוא, משרה שכינתו, וכן אמרו, והוא באחד. ואמרו בזוהר הקדוש סדר וישב דף קפ"ט ע"א, ויהי ה' את יוסף, בגין דהות עמיה שכינתא בכל מה דהוה עביד, הוה מצלה בידיה, וע"ש. ובספר החרדים פרק ח' דף י"ד הביא מהרב יוסף סאראגוסי ז"ל, רבו של הרדב"ז ז"ל, שהיה משים שלום תמיד בין אדם לחבירו, ובין איש לאשתו, ואפילו בין הגוים, וזכה לראות את אליהו ובמקום שראהו קרוב לציון התנא ר' יהודה בר אלעאי, שם חצב לו קבר, יעוין שם, ונראה פשוט שהטעם שזכה לכך, מפני שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וזכה לראות פני אליהו הנביא זכור לטוב. יען אמרו רז"ל, פינחס זה אליהו, וכתיב בגויה, הנני נותן לו את בריתי שלום וק"ל. ורז"ל בבראשית רבה סדר ויצא פרשה ע', דרשו, ושבתי בשלום, משפיכות דמים. ויש להקשות שלא הביאו ראיה רז"ל מהיכן נפקא להו דעל ידי השלום ניצול משפיכות דמים, דבשלמא מה שדרשו רז"ל שם, ושמרני בדרך הזה, מלשון הרע, הביאו ראיה מדכתיב, וידרכו את לשונם. ונתן לי לחם לאכול, מגילוי עריות, הביאו ראיה מקרא, כי אם הלחם, גם מה שדרשו, והיה ה' לי לאלהים, מעבודה זרה לא היו צריכים ראה לזה, אכן ושבתי בשלום, שהוא משפיכות דמים מהיכן נפקא להו. ונראה לומר דאינו צריך ראיה לזה, כי בודאי הגמור, כי בכל מקום שאין שלום, יבואו לידי שפיכות דמים בכמה אופנים:

א. מה שאמרו רז"ל בספרי, והביאו רש"י על פסוק, כי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו והכהו, דעבירה גוררת עבירה, עבר על מצות עשה ואהבת לריעך, ועל מצות לא תעשה, לא תשנא את אחיך, סופו לעבור על שפיכות דמים.

ב. כי מחמת המחלוקת יבא כמה פעמים, לידי הלבנת פנים, והמלבין פני חבירו ברבים, הוי כשפיכות דמים.

ג. דאיכא זלזול תלמידי חכמים, כי כיון שיש מחלוקת אין שוטר ואין מושל, ובהפקרא ניחא להו ומבזים ומזלזלים תלמידי חכמים, והרי אמרו בסוף מכות, על פסוק ואוטם אזנו משמוע דמים, על שאינו שומע זילותא דרבנן. ופירש הריטב"א, דזלזול תלמידי חכמים, הוי כשפיכות דמים.

ד. שעל ידי המחלוקת פוסקים פרנסת ומזונות מאחרים, הן במשא ומתן, שרודפים אחריו זה על זה, להשיג גבולו ולדבר עליו תועה זה על זה, ובפרט בין הגוים. ובעיני ראו כי אפילו אב עם בנו, בהיות ביניהם פירוד ומחלוקת, כשנתודע לגוי הסוחר שלהם, הרע בעיניו ונטל את שלו מידם ממשא ומתן שהיו לו, ונמצא דגרמא דנפיל, דמפסקא לחיותייהו, ובכלל גם כן כי לפעמים כשיהיה מחלוקת בענין כוללות העיר, אינן נותנים פרס המשרתים, ואינן מחזיקים בשכר סופרים ומשנים, ופוסקים מזונותם ופרנסתם, והן צועקים ואינן נענים.

ה. שמחמת המחלו' ובפרט כשהוא בכוללות העיר, פוסקי' צדקה הנהוגה ברוב הצבור אשר הוא יוצא מהכנסת הגאביל'ה בשר ויין, ואוי לו אוי לנפשו למי שגורם המחלוקת, שיהיה גורם עבירה גדולה כזאת, להמית כמה עניים ברעב, דודאי דגיהנם כלה והן אינן כלים. כי כל גאביל'ה הנהוגה בכל תפוצות ישראל, אשר להוצאת דבר מצוה וצדקה, ואינן נותנים ממנה בעלי כיסין לצורך המס שלהם כמו שתיקנו בעירנו אזמיר יע"א כי לפרעון המס יש עריכה, ששה אריות ללבן, שדי והותר לכל פרעון המס, מה שהוא ממשא מלך ושרים, ואדרבא יש יתרון כחמשה עשר, וכשערים אלפים, מהכנסת עריכת המס, לצורך הוצאת העיר, ולדבר מצוה וצדקה, ואם כן כל המצטרך לעשות הכנסות מגאביל'ה בשר ויין וכדומה, הוא דוקא למה שהוא מחוייב העני לצורך הוצאת העיר ולדבר מצוה, והוא על פי הדין כאשר הכרחתי בתשובה מהש"ס וכל הפוסקים. ואם כן הבא לפקפק ולחרחר ריב ומדון מפני איזה סיבה הנוגע לו, או שנאה מחמת קנאה שרואה שבאו אחרים לעשות תיקונים בעיר לבל יהיה עושק וחמס מה שלא בא לידו, והוא רוצה לסתור מעשיהם, על זה ועל כיוצא בזה, ראוי לחיות כקר וכל עדתו, דאיך יתכן לבא לריב ולבטל הגאביל"ה, כדי שלא יתן הוא פרוטה אחת, ולא יתנו אחרים עשר פרוטות, כי ידוע, כי הוא לפי מה שאוכלים יותר בשר, והרי כיון שהם מבטלים צדקה לעניים מן העיר, אין לך שפיכות דמים גדול מזה שהרי אמרו רז"ל בתענית, כשמלינים בו צדקה הוי כשפיכות דמים, כ"ש וק"ו כשאינן נותנים צדקה כלל ימים ולילות. [דף סא] ובהדייא כתב מרן בשולחן ערוך יורה דעה ריש סימן רמ"ז וז"ל, מאד יש ליזהר במצות צדקה, כי אפשר שיבוא לידי שפיכות דמם, שימות העני המבקש, אם לא יתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו. יע"ש.

שש הנה שנא ה', כי על ידי המחלוקת, מבטלים מן העיר מצות הכנסת אורחים, כי מלבד שהיא יותר מהקבלת פני שכינה, היא באה היו לידי שפיכות דמים, כי באים עניים נודדים ללחם, ומבקשים פת לחם, ואין חונן ואין מרחם, וגם אין מי שיאסף אותם הביתה והם ישנים תחת אויר הרקיע, לחורב ביום, ולקרח בלילה, וחס ושלום יבואו לידי סכנה, ויחלו בר מינן, וכבר שמעה אזני, ואוי לאזנים שכך שמעו, מעני גר צדק אחד שהיה אימר תנו נדבה ללכת לדרכי, ואם חס ושלום הוא מת בכאן, צריכים אתם להוציא הוצאות לצורך הקבורה יותר מזה כפלי כפלים, וזלגו עיני דמעות מראות ברע, ואמרתי דרך הלציי, וצדקה תציל ממות, דהיינו שנותנים צדקה לעני, תציל לעני ממות. וכן קרא כדכתיב משלי י"א י"ט, כן צדקה לחיים ומרדף רעה למותו, וק"ל.

שבעה ברעות, כי על ידי המחלוקת שבעיר, גם הבעלי כיסים הפורעים מס, כל אחד ואחד מבקש טענה ודחיה שלא לתת מס, עד שהבעלי חובות מחמת הדוחק, הם מתפשרים, למחצה לשליש ולרביע חסר, וזהו גזל גמור, דהוי בכלל שפיכות דמים, כמו שאמרו רז"ל על פסוק כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח, חד אמר נפשו של נגזל, ודייק לומר כל בוצע בצע, ולא כל גוזל וחומס, להודיע דלאו דוקא גזל, אלא אפילו אם מבקש טוענות ודחיות ועושה לו עושק, ועל ידי זה על כרחו שלא מטובתו, מתפשר עמו, משום דלא צייתי דינא ולית דין ולית דיין, מקרי זה גזל, אף על גב כי הוא בוצע בצע, לשון ביצוע ופשרה, וכבר כתבתי בתשובה לחלק חושן משפט בפרט זה, בסייעתא דשמיא.

ח. שהוא חילול ה' בין האומות, כי עד עכשיו כשהיו בין האומות ב' אוהבים, הם היו אומרים הרי אתם כיהודים, ועכשיו אומרים האומות, מה זה מחלוקת כל היום, על חינם בהבל וריק בלתי טעם וריח וטענה ותביעה. וזו כוונת הכתוב בישעיה סימן נ"ט, דרך שלום לא ידעו, ואין משפט במעגלותם נתיבותיהם עקשו להם כל דורך בה לא ידע שלום. על כן רחק ממנו משפט ולא תשיגנו צדקה וכו', והיינו כי כשאין שלום והם במחלוקת, כל אחד מתנשא לאמר אני אמלוך, ואין שופט ואין שוטר, ושלשה עמודים שהעולם קיים עליהם, על הדין ועל האמת ועל השלום, הם חסרים. כי כן צריך לאחוז במידת השלום כדי שיתקיים העולם, והיינו דקאמר, כיון דדרך שלום לא ידעו, נמשך מזה דאין משפט במעגולותם, דהיינו על הדין, וגם נתיבותיהם עקשו דליכא על האמת, ועוד רעה דלא יש צדקה, כדאמרן. והן הם הדברים בחבקוק סימן א', המשא אשר חזה חבקוק הנביא, עד אנה ה' שועתי ולא תשמע אזעק אליך חמס ולא תושיע. למה תראני און ועמל תביט ושד וחמס לנגדי ויהי ריב ומדון ישא. על כן תפוג תורה ולא יצא לנצח משפט כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל. ראו בגוים והביטו והתמהו תמהו כי פועל פעל בימיכם לא תאמינו כי יסופר. דבא לומר שעל ידי ריב ומחלוקת בעיר, מתבטלים עמודי עולם, על הדין ועל האמת ועל השלום, וגם התלתא אחרות, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, והרי הוא כמבואר, ודוק.

ואחר כל הדברים האלה, היינו דקאמר ושבתי בשלום אל בית אבי, שדרשו רז"ל שהתפלל יעקב אבינו עליו השלום, שיצילהו ה' משפיכות דמים, כי על ידי שיש שלום, אין פחד מעון שפיכות דמים כלל, והיינו דסמיך ליה קרא, והיה ה' לי לאלקים, שדרשו חז"ל שהתפלל יעקב שיצילהו מעון עבודה זרה, כי על ידי המחלוקת, הוא גורם חטא העון עבודה זרה בכמה מיני אופנים, והקשה שבכולן, שהולכים למיגים, להודות לעבודתם, כדי שיהיו מסייעים אותם לעבור על דברי תורה, גם הולכים לערכאות של גוים, שהרי אמרו רז"ל ורש"י בחומש, שמי שמביא דין ישראל לערכאות של גוים, מחלל את ה', ומיקר שם האלילים וכו' וזה אומרו ושבתי בשלום אל בית אבי, משפיכות דמים כנזכר, והיה ה' לי לאלקים, שיצילני גם כן מעון עבודה זרה, אינהו ואביזרייהו, וק"ל.

ועוד נראה לי לפרש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלקים, עם מה שאמרו רז"ל ורש"י על פסוק ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל, דכשישראל יהיו באחדות אחד, יחד שבטי ישראל, אז, ויהי הקדוש ברוך הוא בישורון מלך, שהוא משרה שכינתו בישראל, וכן דרשו עוד רז"ל, על פסוק והוא באחד, כי כביכול הקדוש ברוך הוא שנקרא אחד, הוא שמשרה שכינתו, היינו באחד, כשישראל הם באחדות. אם כן זה אומרו ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה ה' לי לאלקים, כשיהיה שלום, אזי יש השראת שכינה, כאמור.

גם, יש מקום להוכיח, כי בשלמא כשהם עשירים מרוב טובה, וקנאת איש מרעהו, וכל אחד רוצה למלוך, הם מתקוטטים, אבל כשהם דלים ועניים, ודחוקים, על המחיה ועל הכלכלה, מה מקום להתקוטט אלו עם אלו. וזו כוונת הכתוב בסדר לך לך ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו, כי היה רכושם רב, ולא יכלו לשבת יחדיו ויהי ריב בין רועי. ופירש הרב החזקוני, כי היה רכושם רב, ומסיבת זאת היתה מריבה, עיי"ש. ואפילו אומות העולם ילעגו עליהם באומרם, כי הם עניים ודלים, ואיך יש להם תאוה וחמדה לעשות מריבה וקטטה. וגם כי המחלוקת גורם מיעוט הפרנסה, ובלאו הכי הם עניים, יהיו יותר בעניות ודלי דלות רחמנא ליצלן. וזה כוונת אומרנו בסיום תפילת שמונה עשרה, שים שלום טובה וברכה וכו', כי על ידי השלום, וברכנו אבינו כלנו כאחד באור פניך, דיש לנו השראת שכינה, ויקויים בנו, יאר ה' פניו אליך, על ידי, וישם לך שלום, ועוד בה תורה וחיים, דליכא ביטול תורה, וגם יכולים להקים דגל התורה ולהעמיד משפטי הדת על תילה, כשיש שלום בעיר. ואת היותרת, כי על ידי השלום אהבה וחסד צדקה ורחמים, דאהבה שביניהם, מביא אותם לעשות צדקה וחסד אלו עם אלו, והוא ברור.

ומכל האמור ומדובר, צריך ליתן מוסר השכל לבנים, שלא יחזיקו לאביהם בענין מחלוקת, וכבר הזהיר ספר החסידים על זה, ואדרבא אם אביהם הם בהקפדה על איזה ענין, הם יפייסו אותו ויסירו אותו מדעתו. [דף סב] צא ולמד, ממה שאמרו בסוף הוריות דף י"ד ע"א קדושת רבן שמעון בנו של רבינו הקדוש, דכשאמר לו רבי, אלו בני אדם שביקשו לעקור כבודך, וכבוד בית אביך, אמר ליה, גם אהבתם גם שנאתם כבר אבדה וכו'. נמצא דאדרבא פייסו בנו, שלא יהיה לו שום טינא בלבו, והרי אמרו במגילה דף י"ג ע"ב, כשפוסקים גדולה לאדם, פוסקים לו ולזרעו, ואם מגיס דעתו, הקב"ה משפילו נמצא בגאות אביהם, מגיע נזק לבנים. וזה כוונת הכתוב במשלי סי' כ' מתהלך בתומו צדיק, אשרי בניו אחריו, שרש"י פירש בפ"ק דעבודה זרה, דתמים נקרא מי שהוא עניו, והכונה, מתהלך בתומו צדיק, שהוא עניו, אשרי בניו, כשהם מאושרים בניו שזוכים לשררה וכבוד למלוך תחת אביו, זהו דוקא, כשהם אחריו, שהוא אחרי מידותיו של אביו, וק"ל. וזה לשון הרב רבינו מהרח"ו ז"ל בשערי קדושה חלק ב' שער ד' וז"ל, השררה והכבוד היא הקשה מכולן, ועל ידי כן יטיל אימה יתירה על הצבור, שלא לשם שמים, אשר סופו נעקר מן העולם, וזרעו לא יצליח אחריו כלל, כמו שאמרו רז"ל, וכמו שמצינו בירבעם החכם הגדול, כנ"ל, שעל ידי בקשת השררה, נטרד הוא וזרעו מן העולם הזה, ואין לו חלק לעולם הבא. ושאול בחיר ה', כבן שנה, שלא טעם טעם חטא והיה נחבא אל הכלים, בורח מן השררה, וסופו נלכד ברשתה, ואמר, כבדני נא נגד זקני עמי, ורדף אחריה, ואבד המלוכה, ונהרג הוא ושלשת בניו וכו', כנ"ל במידת הקנאה ואמרו רבותינו ז"ל, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. ואמרו רז"ל, הרבנות מקפחת וקוברת בעליה, כי מביאתו לרום לבבו על קונו, כמו שאמר הכתוב לבלתי רום לבבו מאחיו וכו', למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, עכ"ל. ומי שהוא דיין ונשיא, יקרא הדברים האלה כפעם בפעם, שיהיו לזכרון בין עיניו. ומצינו בנדרים דף פ"א, שאמרו, מפ"מ אין מצויים ת"ח לצאת ת"ח מבניהם, מפני שקורין לבני אדם חמורים וכו'. כי כן צריכים הם להזהר בזה, וכל מי שהוא גדול במעלה וביחס ובכבוד, צריך להיות יותר עניו ושפל, כמ"ש רז"ל במדרש, והוא בילקוט תהלים, על פסוק גפן ממצרים תסיע, למה נמשלו ישראל לגפן, לומר לך, מה גפן כל האשכול הגדול מחבירו, נמוך חבירו, כך ישראל, יעוין שם.

וע"פ האמור יש לפרש כה"כ בתהלים סימן פ"ט, אז דברת בחזון לחסידך וכו', הרימותי בחור מעם, מצאתי דוד עבדי וכו', אשר ידי תכון עמו אף זרועי תאמצנו, לא ישיא אויב בו, וכתותי מפניו וכו', ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים, והיינו דדוד הקטן, מתחלתו ועד סופו עניו, כמו שאמר ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם, והיינו דאהנייא ליה להיות מעביר על מידותיו, הרימותי בחור מע"ם, כדפרש הרב חיד"א ז"ל בספרו מורה באצבע, דהוא ראשי תיבות מעביר על מידותיו, וזכה על ידי זה דהקדוש ברוך הוא מגביהו, בשמן קדשי, משחתיו. ועוד שהעניו, שם ייה עזרו ומגינו, והיינו דקאמר, אשר ידי תכון עמו אף זרועי תאמצנו. ועוד טיבותא אחרת, לא ישיא אויב בו וכתותי מפניו צרו, דהעניו, אויביו נופלין תחתיו, כאומרם ז"ל. ועד אחרן, ושמתי לעד זרעו וכסאו כימי שמים, דפוסקים גדולה לו ולזרעו, אם אינו מגביה את עצמו, וכיון שהיה עניו, זכה לדוד ולזרעו עד עולם תהיה המלוכה, והוא ברור.

ובענין מחלוקת כשהוא בכוללות העיר, דנחלקו לב' כיתות, יש עוד רעה חולה, ויש לנו לקחת מוסר השכל, ממה שכתב הרב זובח תודה ז"ל בהקדמתו, משל נאה בקיצור, והוא, כי היצר הרע בתחלה היה סוחר גדול, והיה עוסק באלפי אלפים, כמו שהחטיא לאדם הראשון, ואחר כך לדור המבול, דור אנוש, דור הפלגה, עגל ומרגלים וכיוצא. אחר כך, ראה, שלא יכול לעסוק בסחורות רבות, דלאו כל שעתא מתרחיש, עשה עצמו שלחני, להרויח במעט, וזה המעט, עולה לחשבון גדול, להחטיא את האדם בדברים קלים וחטאים שאדם דש בעקביו, והם עולים לחשבון גדול, כשקר וחנופה ולשון הרע וכדומיהם, זה תורף דבריו בקצירת האומ'ר.

וכשאני לעצמי, נראה ללמוד מוסר לך מנגד לאיש כסיל, כי גם היצר הטוב ילמוד בדורות הללו להיות אומנותו, אומנות שולחני, כי בדורות הראשונים, היו אברהם ראש לכושרים, ואחריו יאירו יצחק ויעקב ושבטי י"ה, ומשה וע' זקנים, וקבלת התורה ובנין בית המקדש, וכדומה. ועתה כי דלונו מאד, נראה להרויח במעשים טובים, במעט מעט, כגון תורה לעתים מזומנות, וגמילות חסדים בקצבות מועטות, וכדומה, הכל במספר קטן ולפרקים, והלואי יהיה עשיית כל דבר טוב כתיקונו לשם שמים שיעלה לרצון לפני ה' יתברך ויתעלה. והשתא כשיש קהל ועדה, שבאו לידי מריבה וקטטה ומחלוקת, הרי מצא השטן, הוא יצר הרע, לעשות סחורה גדולה, ברוב עם חטאת הקהל הוא, כמו שהיה עושה זאת לפנים בדורות הראשונים, ותוכו רצוף, כמו שולחני מהעבירות אשר נעשות, כלשון הרע, ושקר, וחנופה וכיוצא מאלה, כפי הוידוי אשר סידרנו למעלה, ונמצא דכמה קשה המחלוקת, ושפיר שקלו רבותינו ז"ל, דהוא כעבודה זרה, וכמו שכתבנו למעלה מזה, דהוה ליה כמו העגל שעשו, והוא ברור. ומצד עצמו, המחלוקת לא סגי דבלאו הכי יהיה להם כעס אלו עם אלו על הרוב באותן הימים, מחמת הויכוח שביניהם והוה ליה כעובדי עבודה זרה בטהרה. ונראה לומר, כי כמו שהאדם מדתו לכעוס על העובר על רצונו, כמו כן דנים אותו למעלה בית דין הגדול, על עונותיו, בכעס ובחימה. וזהו כונת דברי הרב מוהר"ש בן ג'יברול ז"ל בהקדמתו לאזהרות, יום א' של חג השבועות, וזה לשונו, רחק זימה וחימה, ומאזני מרמה, פן באף וחימה, יפקוד אלקים. והיינו שיורד על פי מדותיו. ואמרו בשבת דף ק"ה ע"ב והתניא ר"ש בן נורי אומר, המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועובד וכו' יעוין שם. וגם בזוהר הקדוש אמרו, כי המשליך חפץ מידו בכעס, הוי מקריב קרבן לעבודה זרה, ואפילו אינו משליכו בכעס, אלא מניחו לפניו למטה על גבי קרקע או על גבי הכר והכסת בכעס, איכא איסורא, ושומר נפשו יהיה זריז וזהיר בזה, כי ח"ו לפעמים יפתנו היצר הרע בלי דעת, ויעשה את שלו חלילה, ובזה שמפתהו כדי להחטיאו בחטא זה, [דף סג] הרי הוא גורם להחטיאן גם בחטאים אחרים, כי משריש בגופו אל זר, כמו שאיתא בגמרא על פסוק לא יהיה בך אל זו, איזהו אל זר שהוא בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע.

ונראה לי, כי התיקון לזה שכעס ופיזר מעותיו בכעסו, יתנם לצדקה לכפר עונו, כי כל חטא וכל עון הוא נמחל בצדקה, כמו שאמרו במדרש רבא, ריש סדר שופטים. וקרא כתיב דניאל ד' וחטיך בצדקה פרוק, ועויתך במחן עניין, הן תהוה ארכא לשלותך. וגם, כי בזה עושה גדר וסייג לבל יכעוס וישליך מעותיו וחפציו בכעסו, וזהו כונת המאמר בפרק קמא דבבא בתרא דף ד', שאלו לשלמה, עד היכן כחה של צדקה, אמר להם צאו וראו מה פיירש דוד אבא, פיזר נתן לאביונים, דהיינו פיזר דייקא, שמפזר מעותיו, והיכי דמי שיפזר אדם מעותיו, אם לא בכעסו, כי בלאו הכי, אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה, לבל יפול ממנו אפילו פרוטה קטנה, וישמרם כאישון עיניו, והגם שפיזר מממונו בכעסו, עכ": צדקתו עומדת לעד, כי זהו התיקון לכעס, לכפר על ידי הצדקה, ונראה שהוא כתנאי, שיהיה זה הכעס שפיזר מעותיו בחמתו באדם אחר, ובזה אהני ליה לתת לעני לצדקה כדי לכפר עונו, אבל לא בשעה שנותן לעני שיתן בפיזור ובכעס, כי לא לרצון יהיה, כיון דבצדקה עצמה היא מצוה הבאה בעבירה, והיא עצמה נעשית באיסור. וזה כוונת הכתוב במשלי סימן י"ג, כופר נפש איש עושרו ורש לא שמע גערה. כי רוצה לומר הא דהצדקה הוי כפרה וכופר נפש, על דרך טורף נפשו באפו, שפוגם הנפש בכעסו, והצדקה כפרתו, זהו בתנאי, כי רש לא ישמע גערה, כי זה הכעס והפיזור לא היה לגבי העני כי אם לאדם אחר, וק"ל.

ועל פי זה אתה תבאר כוונת הכתוב בתהלים סימן ל"ז, והוציא כאור צדקך וכו', דום לה' וכו' הרף מאף ועזוב חימה וכו', כי מרעים יכרתון וכו', בא לומר כי כשיזהר האדם מלכעוס אפילו על דבר שראוי לכעוס, הרי הוא זוכה להיות ה' עמו, ולהיות רואה נקמה באויביו, כמו שאמרו רז"ל, עיין להרב ראשית חכמה ז"ל, שער הענוה, בארוכה, מה שכתב בזה יעוין שם. והיינו דקאמר, והוציא כאור צדקך, שאתה עושה בזמן דהרף מאף ועזוב חימה, אזי צדקתך תהיה מאירה, הא לאו הכי לצעקה יחשב, ועל ידי שאתה נזהר מאף וחימה, תזכה לראות במפלת אויביך כי מרעים יכרתון וכו'. ועיניך תראינה מה שכתב הרמב"ם בהלכות דיעות פרק א' ופרק ב' והרב לחם משנה שם, ומורינו הרב כנסת הגדולה, בחלק אורח חיים בלשון הרמב"ם, והרב מרכבת המשנה אלפנדרי, והרב החינוך בסדר בהר, סימן של"ח, בענין הכעס, ודוק.

מה יאמר לך היצר הרע, וכי מלאך אתה, שתוכל לסבול כולי האי, שעושים רבה רעה, מחרפה ובזיון ונזקי ממון. על זה תשיב לו, לקחת מוסר השכל, שאם יראה האדם שהשעה אינה עומדת לו, לא ידחוק את השעה, אלא אדרבה ישפיל עצמו ויתן מקום לשעה, וכמו שאמרו באגדת בראשית פרק מ"ו וז"ל, לך עמי, בשעה שאתה רואה שעה חצופה, אל תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום, לך עמי וגו', הסתכלו לי כביכול, בשעה שראיתי שעה חצופה בעונותיכם, נתתי לה מקום, שנאמר השיב אחור ימינו וגו', אף אתם לך עמי וגו', שכל מי שעמד כנגד השעה, נפל בידה, וכל מי שנתן מקום לשעה, נפלה בידו. נבות עמד כנגד השעה, ומה נעשה לו, ויעידוהו לאמר ברך נבות אלהים ומלך, ויוציאוהו מחוץ לעיר ויסקלוהו באבנים וימות, ומי גרם לו, לפי שעמד כנגד השעה, אבל אברהם נתן מקום לשעה, וברח מנמרוד מלך המשדיים, שנאמר לך לך וגו', וילך אברם וגו' וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר ואבימלך הלך אליו מגרר וכו'. יוסף נתן מקום לשעה, בשעה שהיו אחיו מוכרין אותו, ולא היה יכול לומר להם אחיכם אני, אלא שתק, ונתן מקום לשעה, וחזרה השעה ונפלה בידו, שנאמר וילכו גם אחיו ויפלו לפניו וגו'. יעקב נתן מקום לשעה וברח מפני. עשו, שנאמר ויברח יעקב וגו', וחזר ונפלה השעה בידו, שנאמר ויקח עשו את נשיו וגו', לכך נאמר לך עמי בא בחדריך עכ"ל. וכן אמרו במדרש אבכיר סדר שמות, על פסוק ויברח משה מפני פרעה, כתיב לך עמי בא בחדריך, בשעה שאתה רואה השעה חצופה לא תעמוד כנגדה, אלא תן לה מקום, ומעיד אני עלי שמים וארץ שמעשה שהיה כך היה, באחד מבני המלך הגאון הרמ"ז ז"ל, זה דודי הי"ו, שהיו לו רודפים אחריו, ובכל יום ויום היה הולך ובא לביתי, והיינו נושאים ונותנים בדבר באותו ענין, אך היה מתקשה בדבר, כי היה הדין עמו, ולא היה מסתייע מילתא לגמר הדבר, ויהי כהיום הזה שבא דודי לי בביתי כמנהגו, ובאותו פרק הייתי קורא מאמר אגדת בראשית הלזו, ותכף לביאתו לא דיברתי לו שום דבר, כי אם מאמר הקדוש הלזה, קריתי לפניו, וקם והלך ודיבר עם אהוב אחד לגמר הענין, ונגמר הדבר לטובה ולברכה בשלום ובמישור. ושוב אחר זמן סיפר לי זה דודי הי"ו, כי באותו יום אשר קריתי לפניו מאמר הלזה, תכף כשבא לביתו באותה הלילה, בא אליו בחלום הגאון הרב הגדול מר אביו, מרן זקני אור היר"ח ז"ל, וכה דיבר אליו כדברים האלה, למחר תלך לפני נכדי בן אחותך, חיים הי"ו, וכל מה שמדבר אליך, אליו דוקא תשמע בענין זה, ולא לאדם אחר, ויהי בבקר כמנהגו בבואו לביתי לא דברתי לו כי אם דברי רז"ל אלו, וכיון ששמע מפי, דברי חז"ל הללו (לא) תכף העמיד (העביר) על מידותיו ודחה את השעה (ונתן מקום לשעה) ושוב היה לו ריוח והצלה וכבוד גדול על חד תרי שבח לאל יתברך. גם איתא ביבמות דף קכ"א ע"א, מכאן אמרו חכמים, אם יבואו רשעים על אדם ינענע להן ראשו, ופירש רש"י ידחה מפני השעה ולא יתגרה בהן ע"כ. והאמת דבעת שקורא האדם כל זה, יכנע את לבבו, ויעשה עצמו רך כקנה, ולהעביר על מידותיו, אך לא המדרש הוא העיקר, אלא המעשה, דבשעה שיבא האדם לידי מידה זו, וחמתו בערה בו, ואש תוקד בקרבו, אז ישחוט את היצר הרע ויעביר את השעה ויעשה לו סם חיים.