תוכחת חיים פרשת פקודי

סדר פקודי

י'חזיק ה'יושר, ו'יהיה ה'אמונה אזור חלציו, כחק לישראל הכשרים לישרים בלבותם. ובזה שמחזיק באמונה במשאו ומתנו זוכה לטובה ולברכה. וכמאמר הכתוב במשלי סי' כ"ח איש אמונות רב ברכות. ואמרינן במדרש רבה בפרשתינו פרשה נ"א סימן א' וז"ל, אלה פקודי המשכן, כך פתח ר' תנחומא בר אבא, איש אמונות רב ברכות. אתה מוצא כל מי שהוא נאמן, הקב"ה מביא ברכות על ידו, ומי שאינו נאמן, עליו נאמר ואץ להעשיר לא ינקה. איש אמונות רב ברכות זה משה, שהוא נאמנו של הקב"ה, שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. הוי איש אמונות רב ברכות. שכל הדברים שהיה גזבר עליהם היו מתברכים לפי שהוא נאמן. ואץ להעשיר לא ינקה, זה קרח, שהיה לוי, וביקש ליטול כהונה גדולה. ומה היה סופו, ותפתח הארץ את פיה עכ"ל. ופירש הרב מוהר"ש יפה ז"ל שם ביפ"ת וז"ל, הקב"ה מביא ברכות על ידיו, לפי שאפשר רב ברכות שהכל יברכוהו על ידם שנושא ונותן באמונה כו' שפשוטו דמתברך במעשיו. אי נמי אשמועינן, דאין האמונה לחודה מסבבת הברכה, דצריך נמי סיעתא דשמיא. וכדאמר בפ' תינוקת ד"ע ע"ב, מה יעשה אדם ויתעשר, ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה. אמרו לו הרבה עשו כן ולא הועילו, אלא יבקש רחמים למי שהעושר שלו, שנאמר לי הכסף ולי הזהב. מאי קמ"ל, דהא בלא הא לא סגיא. וזה אומרו הקב"ה מביא ברכות, כלומר דלאו ממילא הוי רב ברכות, אלא בהשגחת ה'. ויתכן דהא אקרא מפרש לה דרב ברכות פי' רבש"ע מביא לו ברכות עכ"ל.

הנה מבואר מדברי המאמר דמי שהוא איש אמונות זוכה לרב ברבות. ואם יהיה כפי' הרב מוהרש"י ז"ל, דצריך לבקש רחמים להקב״ה שיבואו מאתו הברכות, על כל פנים כדי שיהיה ראוי לכך שיבקש רחמים מהקב"ה ויענהו ויעשה בקשתו, צריך שיהיה הוא גברא מהימנא איש אמונות, וכפי פירוש הרב מוהרש"י ז"ל, שפירש בפסוק עצמו רב ברכות, שהקב"ה שהוא רב רבון כל העולמים מברכו, אם כן מצאנו גודל מעלת איש אמונות, כי שוה מעלתו למעלת תלמיד חכם העוסק בתורה. שמצינו מעלתו של תלמיד חכם גדולה, כי הקב"ה בכבודו ובעצמו ממציא לו פרנסתו בלתי אמצעי ומבלי טורח ועמל האינושי. כמו שהוכיח הרב נזר הקודש בפירושו לבראשית רבה ריש סדר ויצא, משם הזוה"ק והמקובלים יע"ש, אם כן זהו בעצמו זוכה האדם שהוא איש אמונות רב ברכות מאתו ית' בכבודו ובעצמו. ולעד"ן לפרש כונת הכתוב, איש אמונות רב ברכות, דמי שהוא מתנהג באמת ובאמונה, לא יהיה לו שום חיסרון, ואדרבה מתברך. והוא על פי מה שאמרו בבראשית רבה סדר נח, והביאו בתוספות על התורה בספר דעת זקנים על פסוק ומכל החי מכל בשר, פירש רש"י לרבות שדים. ונמצא בבראשית רבה שרצה שיקרא להכנס לתיבה אמר לה נח, לך ובקש בן זוגך, לפי שכל הנכנסים הן איש ואשתו, הלך ומצא פחתא, שהוא הממונה על בני אדם להפחיתם ולחסר ממונם, אמר לה מנסבת לי, אמרה לו מה תתן לי אי מנסיבנא לך, אמר לה כל מה דמרוחנא, אינסיבא ליה, מיד נכנסו לתיבה, והיינו דאמרי אינשי, מה שמסגל שקרא פחתא נסבא, מסגל לשון סגולה עכ"ל. ולשון המאמר הלזה איננו בבראשית רבה, כי אם במדריש שוחר טוב סימן ז' על פסוק הנה יחבל און והרה עמל וילד שקר יע"ש. הנה מבואר מדברי רז"ל אלו דהמדבר שקר גורם שיבא לו פחת וחיסרון. א"כ כפי מאי דקי"ל דמידה טובה מרובה ממידת פורענות, בהיות מתנהג באמת ובאמונה שישפיע הקב"ה טובה שפע ברכה והצלחה, אם כן זה אומרו איש אמונות רב ברכות, והוא ברור. עוד נראה לתת טעם למה ע"י האמונה זוכה לברכה, והוא על פי מה שאמרו במכילתא סדר בשלח פרשה ט' על פסוק והישר בעיניו תעשה, זה משא ומתן מלמד שכל מי שנושא ונותן באמונה רוח הבריות נוחה הימנו, ומעלה עליו כאלו קיים כל התורה כולה עכ"ל. הרי מצינו מעלת הנושא ונותן באמונה, כאלו מקיים כל התורה. והרב זה ינחמנו בפירושו לשם פירש וי"ל דה"ט דהוי כאלו קיים כל התורה כולה, כדכתיב שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה, אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה, וכדכתיב וצדיק באמונתו יחיה יע"ש. וכן על זה הדרך פירש הרב אהלי יאודה שם וז"ל, רוח הבריות נוחה כי פלס ומאזני מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו, והיינו והישר בעיניו תעשה על ידי משא ומתן באמונה דשייך ביה עשיה, וכיון שבזה מקיים ואהבת לרעך, הוי כאלו קיים כל התורה, שהוא כלל גדול בתורה כמ"ש בת"כ וזהו שסמך לקול ה' אלהיך בהדי והישר וכו' יע"ש. וכיון דמי שהוא נושא ונותן באמונה הרי הוא כאלו מקיים כל התורה כולה, אם כן מן הראוי הוא להיות זוכה לברכה, כמ"ש באגדת בראשית ריש פרשה מ"ג וז"ל, והיה שארית יעקב כטל מאת ה' (מיכה ה'), וש"ת שורשי פתוח אלי מים וטל ילין בקיצרי (איוב כט), אמרו ישראל מפני שבנינו עוסקים בתורה שנמשלו למים, דכתיב הוי כל צמא לכו למים, לפיכך הברכות באו עלינו שנאמר שורשי פתוח וכו', אימתי בשעה שחזר הקב"ה על כל העולם ליתן להם תורה, שנאמר ויאמר ה' מסיני בא, ולא רצו לקבל, וכיון שבא אצל ישראל מיד קבלו עליהם שנאמר ויענו כל העם יחדיו. אמר להם אם כן טלו הברכות לעצמיכם, שנאמר ויתן לך האלהים כו' יע"ש, וזהו בעצמו כוונת הכתוב בסדר וזאת הברכה דקאמר קרא וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו ויאמר ה' מסיני בא, דהכוונה כי זאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל לפני מותו, כי זכו ישראל לברכה, היינו בזכות התורה, כדמפרש ואזיל, ויאמר ה' מסיני בא, [דף קכח] וכדקא מוכיח מאמר אגדת בראשית מפסוק זה, שנאמר ויאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו, שחזר הקב"ה על כל האומות שיקבלו את התורה ולא רצו לקבלה כי אם ישראל, מאז זכו לברכה. ועיין להרב יעקב בעל הטורים ז"ל שם בפרפראותיו, ובספר נחל קדומים שם יע"ש. מבואר יוצא כי גדלה מעלת התורה כי זוכה ע"י התורה לברכות רבות. וכיון שמצינו שהנושא ונותן באמונה הוה ליה כאלו קיים כל התורה כולה, והו"ל כאלו יש בעצמו זכות כל התורה כולה, אם כן מן, הראוי הוא להיות זוכה לברכות רבות, דכל המקבל עליו עול התורה כולה, כדברי האגדת בראשית, אם כן זהו כוונת הכתוב בעצמו, איש אמונות, דהוי כאלו קיים כל התורה כולה, הנה שכרו אתו רב ברכות, כי כך היא המידה כי גדולה תורה שהיא נותנת ברכות רבות לאדם, כאמור.

עוד לאלוה מלין לפרש כוונת דברי המכילתא, שאמרו, כל הנושא ונותן באמונה כאלו קיים כל התורה כולה, והוא על פי מה שאמרו בסוף מסכת מכות דף כ"ג ע"ב, דרש רבי שמלאי שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה, שלש מאות וששים וחמש לאוין, כמנין ימות החמה. ומאתים וארבעים ושמנה עשר, כנגד אבריו של אדם. אמר רב המנונא מאי קרא, תורה ציוה לנו משה מורשה, תורה בגימטריא שית מאה וחד סרי הוו, אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. בא דוד והעמידן על אחת עשרה, דכתיב מזמור לדוד ה' מי יגור באהליך, מי ישכון בהר קדשיך, הולך חמים ופועל צדק ודובר אמת בלבבו, לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה, וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד, נשבע להרע ולא ימיר, כספו לא נתן בנשך, ושוחד על נקי לא לקח עושה אלה לא ימוט לעולם. הולך תמים זה אברהם, דכתיב התהלך לפני והיה תמים. פועל צדק, כגון אבא חלקיא. דובר אמת בלבבו, כגון רב ספרא. לא רגל על לשונו, זה יעקב אבינו, דכתיב אולי ימושני אבי והיתי בעיניו כמתעתע. לא עשה לרעהו רעה, שלא ירד לאומנות חבירו. וחרפה לא נשא על קרובו, זה המקרב את קרוביו. נבזה בעיניו נמאס, זה חזקיהו המלך שגירר עצמות אביו במיטה של חבלים. ואת יראי ה' יכבד, זה יהושפט מלך יאודה שבשעה שהיה רואה תלמיד חכם היה עומד מכסאו ומחבקו ומנשקו, וקורא לו, אבי אבי, רבי רבי, מורי מורי. נשבע להרע ולא ימיר, כר' יוחנן, דאמר ר' יוחנן אהא בתענית עד שאבוא לביתי. כספו לא נתן בנשך, אפילו ברבית לגוי. ושוחד על נקי לא לקח, כגון ר' ישמעאל בר' יוסי. כתיב עושה אלה לא ימוט לעולם, כשהיה ר"ג מגיע למקרא זה, היה בוכה, אמר מאן דעביד להו לכלהו הוא דלא ימוט, הא חדא מינייהו ימוט, אמרו ליה מי כתיב עושה כל אלה, עושה אלה כתיב, ואפילו בחדא מינייהו, דאי לא תימא הכי כתיב קרא אחרינא אל תטמאו בכל אלה, התם נמי הנוגע בכל אלה, הוא דמטמא, בחדא מינייהו לא, אלא לאו באחת מכל אלה. הכא נמי באחת מכל אלה. בא ישעיהו והעמידן על שש, דכתיב הולך צדקות ודובר מישרים מואס בבצע מעשקות נוער כפיו מתמוך בשוחד אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עניו מראות ברע. הולך צדקות, זה אברהם אבינו ע"ה, דכתיב כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו כו'. ודובר מישרים שאינו מקניט פני חבירו ברבים. מואס בבצע מעשקות, כגון רבי ישמעאל בן אלישע. נוער כפיו מתמוך בשוחד, כגון ר' ישמעאל בר' יוסי. אוטם אזנו משמוע דמים, דלא שמע בזילותא דרבנן ושתיק, כגון ר"א בר שמעון. ועוצם עיניו מראות ברע, כדרבי חייא בר אבא, דאמר ר' חייא בר אבא, זה שאינו מסתכל בנשים בשעת שעומדות על הכביסה, וכתיב הוא מרומים ישכון וכו'. בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' (אלהיך) דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. עשות משפט, זה הדין. אהבת חסד, זה גמילות חסדים. והצנע לכת, זה הוצאת המת, והכנסת כלה, והלא דברים ק"ו, ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא, אמרה תורה, והצנע לכת, דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה. חזר ישעיהו והעמידן על שתים, שנאמר כה אמר ה' שמרו משפט ועשו צדקה. בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אימא דרשוני בכל התורה כולה, אלא בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, עכ"ל. למדנו מן המאמר הלזה שתרי"ג מצות הם נכללות במצות מועטות, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה, עד שבא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, שמבואר מזה כי כל גופי תורה בכללות כל התורה כולה, שהם תרי"ג מצות בשלימותם, הכל הם נכללים במצוה אחת, להיות נוהג באמת, ובאמונה, וא"כ שפיר אמרו רז"ל במכילתא, כי כל הנושא והנותן באמונה, מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל התורה כולה, במצוה אחת, שהיא האמונה הוה ליה כאלו קיים כל התרי"ג מצות. ולא מבעיא שיהיה נוהג באמת ואמונה שלא לשנות בדבורו, אלא אפילו אם גמר בלבו איזה דבר, אל ישנהו, ואפילו במקום שגורם הפסד משום לקיים מה שנאמר ודובר אמת בלבבו, וכמ"ש בגמרא ודובר אמת בלבבו, כגון רב ספרא, ופירש"י וז"ל, בשאלתות דרב אחא שאלה ל"ו, והכי הוה עובדא דרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור, ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא ק"ש, אמר לו תן לי החפץ בכך וכך דמים, ולא ענהו מפני שהיה קורא ק"ש, וסבר זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו, הוסיף, אמר תנהו לי בכך יותר, לאחר שסיים ק"ש אמר לו טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה, שבאותן דמים היה דעתי ליתנה לך עכ"ל. הרי דקיים רב ספרא, ודובר אמת בלבבו, אפילו שיצא לו נזק והפסד ממון, עם כל זה לא קיבל ההוספה שהוסיף, כיון דכבר גמר בלבו ליתנו בפחות. ויש סברא בפוסקים דס"ל [דף קכט] דמחילה בלב שמוחל אדם לחברו חוב שחייב לו ושוב אם בא לגבותו, דמקרי גזל, כמ"ש בספרי סמיכה לחיים חיו"ד סי' ג', ומה שהשיב על זה הרב הגדול מ"ז ז"ל שם סס"י ד' יע"ש בס"ד.

הנה כי כן, כמה מן הראוי, יש לו לאדם להיות משאו ומתנו באמונה, עד שבעבור זה הוה ליה כאלו קיים כל התורה כולה, א"כ זהו כוונת הכתוב איש אמונות רב ברכות, דהנה אמרו רז"ל המצות מברכות את בעליהן, א"כ בכל מצוה ומצוה שעושה האדם זוכה לברכה וכיון שיש בו מידת האמונה שהיא מצוה הכוללת כל תרי"ג מצות, הרי נמצא בו ברכות רבות מכל המצות. אם כן זה אומרו איש אמונות, שקיים מצוה וצדיק באמונתו יחיה שקיים כל תרי"ג מצות, א"כ נמצא שהרויח ברכות רבות, כי המצות מברכות את בעליהם, ומעתה הנה הוא רב ברכות. וממילא רווחא דמצינו טוב טעם ודעת למ"ש בראש אמיר, דמעלת הנושא ונותן באמונה יש מעלה וזכות כת"ח העוסק בתורה, כי הוא מילתא בטעמא, יען מי שנושא ונותן באמונה הוא מקיים כל התורה, וזה ברור.

עוד נראה לי לפרש בכונת הכתוב איש אמונות רב ברכות עם מה שאמרו במסכת תענית פרק קמא ד"ח ע"א אמר רבי אמי אין הגשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה, שנאמר אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. ופרש"י בזמן שאמת מארץ תצמח, שיש אמונה במשא ומתן, אז צדק משמים נשקף, דהיינו גשמים שהן צדקה עכ"ל. וזכ"ה בסדר לך לך, והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, כי בזכות האמנה זוכה להיות יורדיה גשמים בעולם, שהיא צדקה מאתו יתברך וק"ל. והרי מלבד כי ירידת הגשמים אינהו גופייהו הוי שפע וברכה רבה, עוד בה מ"ש שם בגמרא ד"ח ע"ב אמר רבי יצחק גדול יום הגשמים, שאפילו פרוטה שבכיס מתברכת בו, שנאמר לתת מטר ארצך בעתו, ולברך את כל מעשה ידיך, ופירש"י, פרוטה שבכיס, אפילו מעשה ידיו שאינן צריכין לגשמים, מתברכין, יע"ש. הרי דבירידת הגשמים מתרבים הברכות בעולם בכל דבר, אם כן זה אומרו איש אמונות רב ברכות, כי ע"י שהוא איש אמונות, הרי הוא זוכה להוריד הגשמים בעולם, ועי"ז הרי הוא זוכה לרב ברכות, כאמור.

ומי שנושא ונותן אמונה זוכה להיות עמו השראת שכינה, כמ"ש במס' תמיד דכ"ח ע"א רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כו'. ויש אומרים, יחזיק באמונה יתירה, שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי. ופרש"י ויש אומרים יחזיק באמונה יתירה, ישא ויתן עם בני אדם שלא יאנה את הבריות, ע"כ. הרי דעל ידי שנושא ונותן באמונה, עליו נאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, שזוכה להיות יושב בצילו של הקב"ה. ויען דקדקו חז"ל לומר יחזיק באמונה יתירה, כי באו ללמדנו כי הגם שאמרו רז"ל והרמב"ם בהלכות דעות פ"ה, כי המידה האמצעי בכל המידות היא המשובחת, לזה אמר כי במידה האמונה, יהיה יתירה גדול יותר מאד. וזו בעצמו רמז הכתוב איש אמונות רב ברכות, כי תיבת רב, משמשת לפניו ולאחריו, שיהיה לו אמונה רבה ויתירה, ובזה יהיה זוכה לרב ברכות. וזהו גם כן שבא הרמז בר"ת איש אמונות ר'ב, גימטריא ר"ב, שיהיה האמונה יתירה ורב, כדבר האמור.

וכמה צריך האדם ליזהר בזה להיות משאו ומתנו באמונה שהרי כשמכניסים לאדם לדין, השאלה הראשונה שתובעים לאדם בדין הוא אם נשא ונתן באמונה, כדאמרינן בשבת פרק במה מדליקין, דל"א ע"א, אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו, נשאת ונתת באמונה, קבעת עתים לתורה, עסקת בפריה ורביה, כו', יע"ש. הרי דהשאלה הראשונה היא נשאת ונתת באמונה, ואחר כך קבעת עתים לתורה. אלא שהתוספות ז"ל בפ"ק דסנהדרין ד"ז ע"א ד"ה אלא על ד"ת הקשו ממ"ש שם בגמרא דאמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון, וז"ל, והא דאמרינן בפרק במה מדליקין דל"א ע"א, ששואלים לו נשאת ונתת באמונה, ואח"ך קבעת עתים לתורה, התם באדם שעוסק בתורה. וכו'. והכא מיירי בשלא עסק כלל. אי נמי שואלים לו תחילה על משא ומתן באמונה ומ"מ יקבל דינו תחילה על דברי תורה, והכי דריש ליה לקרא תחילת גלוי דינו במה שנעשה מדברי תורה עכ"ל.

ואנא בריה קלא נראה לישב לקושית התוספות בהקדים תחילה מוסר ודעת, כי הן ליו ראינו, כי בעוה"ר נתמעט כבוד התורה וכבוד לומדיה, ולעיני קצת עמי הארצות אין לו חשיבות לת"ח כדבעי למיעבד, ואם היו יהיה הענין זה מיעוט הכבוד והחשיבות לתלמיד חכם שלא היה גורם ביטול תורה מחמת זה, החרשתי, אבל מה שלא אוכל להתאפק הוא, כי ע"י מיעוט כבוד לתלמיד חכם הוא גורם עון ביטול תורה הרבה בכמה מיני אופנים, על זה עלי לבי דוי. וראוי להודיע ולהוודע החומר איסורו כי עון פלילי ושלא יעשו כדבר הרע הזה, כי ידוע לכל כי עון ביטול תורה גדול יותר מאוד, עד שאמרו רז"ל בפתיחתא דאיכא רבתי שויתר הקב"ה על ע"ז ג”ע ש"ד, ולא ויתר על מאסם של תורה שנאמר ויאמר ה' על עוזבם את תורתי יע"ש, ולכן לכבוד השי"ת ותורתו הקדושה אדברה נא מה שאני רואה, כי פשטה המספחת באיזה בעלי בתים בלי דעת, כשיהיו צריכים לקנות איזה דבר, ויהיה לתלמיד חכם אותו דבר למכור, יהיה סחורה, או מלבוש, או מרגלית, או ספרים וכדומה, מלבד מה שחייבים הם להקדים לקנות ממנו קודם לכל אדם, ואינם מקדימים, אלא אפילו כשיהיו מוכרחים לקנות מהת"ח, כשאינם מוציאין לקנותו אותו דבר ממקום אחר, הם מדקדקים עמו עד זיבולא בתרייתא, ומלבד שאינן [דף קל] מוותרים עמו כדרך מה שהם מוותרים במשא ומתן, אם היה זה הענין עם אחר שאינו ת"ח, זאת ועוד כי המה מבקשים להוציא דיבה ושם רע על אותו דבר כדי להוזיל גביה, ובאלף צרות אחר שנגמר המקח הוא מבקש תרעומת דברים ועילה וסיבה באותו חפץ אחר שלקחו ויביאהו אל ביתו כדי להוריד מהערך שלקחו, והת"ח מקבל עליו את הדין, ובכל משפטיו שעושה עמו הבע"ה כדי שלא יאמרו עליו שאינו בעל מידות טובות ואדם קשה, וע"כ שלא בטובתו הוא מתרצה, ואחרי כן כשבא הענין לידי פרעון, עושים לו משפטים רבים, שאפילו אם יהיה תנאי בעת ונותנו לו, קודם לקיחת המעות, משא"כ אם היה העניין להפך, שלא היה עושה הקנין, והוא כי נתחייב הקונה ליתן במעות בעין ומיד, הת"ח מאמין בבעל הבית הבע"ה עם הת"ח כן, שאינו מאמינו לתת לו החפץ, כ"א אחר שכבר לקח כל המעות טבי ותקולי, עד סופ"א, ואחר שכבר האמינו ונתן הת"ח החפץ לבע"ה אפילו בתנאי שיהיה פרעון במעות בעין ומיד, עכ"ז עובר ימים מספר, והוא דוחהו מיום אל יום, וזהו אפילו כשהוא תנאי מפורש לתת הפרעון ביד, ואין צריך לומר אם יהיה הפרעון לזמנים, שאז הוא מאריך לו יותר, זמן, זמנם זמניהם, והת"ח הולך ובא מידי יום ביום, והוא דוחהו, וכשפורע לו באלף צרות, הוא נותן זהובים חסרים, או לפעמים ישאר בפרעון אחרון, איזה שיור דבר מועט הנקרא סאלאדו, והת"ח הולך ובא, עד שמתייאש ממנו, ולא כן יעשה אם יהיה משאו ומתנו עם אחר, ואפילו עם הגוים, כי לחרפה יחשב לו להחליף את דיבורו. וזהו במקח וממכר, כ"ש כשיהיה לו חוב ומס וכדומה, שהוא בא לפרוע לת"ח ולהקדש עניים וליתומים ואלמנות ותושבי א"י ת"ו, כי אז נחשב בעיניו כאלו הוא נותן מתנה, כגוי אשר צדקה עשה, והוא עושה עוד יותר משפטים לאלו ולת"ח, שדוחהו מיום אל יום, וכשפורע רוצה לנכות למחצה לשליש ולרביע, כי בלאוו הכי איכא בזה איסור מוסיף, דהוי זה הדבר גזל גמור כמבואר בפוסקים, וכמ"ש בתשובה בספרי הקטן משא חיים בס"ד, וגם פעמים שאר עשירי עם הרוצים לעשות הקדש קרן קיים, בראות שכוללות העיר עושים עושק כזה, הרי הוא מונע את עצמו מלעשות הקדש, כאשר שמעתי דבר זה באזני. וגם כי כמה פעמים הולך ובא הת"ח למקום שהוא הבע"ה בשוק הלועזים לחנותו ולמרתפו למקום רחוק מהלך מיל כדי לשאול ממונו מה שחייב לו, ובאותו פעם הוא כותב על פנקסו או מונה מעות וכדומה, ואינו מפסיק להשיב לו אפילו מפני הכבוד והלואי שלא יגער בו ויגרשהו מלפניו בפחי נפש, ולפעמים יקפיד עליו ועל שלוחו בתרעומת דברים שהכביד עליו ביותר, או שדיבר איזה דיבור, ואז יחייבהו לת"ח לאידך גיסא ומחמת הקפדתו אינו פורע ויחשוב הבע"ה כי אם היה בא אליו אחד ממשרתי המושל או מגבאי המלך לגבות המכס או מס המלך וכדומה, תכף היה קם מכסאו, ומקבלו בסבר פנים יפות, ולא היה זז משם עד שהוא נותן לו כל מה שחייב לו במעות בעין יפות ולא רעות, שלמים וטובים, ויחשוב כי הת"ח הוא משרת מהמלך הגדול והנורא מלך מלכי המלכים הקב"ה, כמה הוא צריך לכבדו ולפרוע לו מיד, ומה גם כי יקפיד המלך מלכו של עולם על כבוד התורה ועל כבודו, והת"ח שהוקשה כבודו לכבוד המקום כדרז"ל את ה' אלהיך תירא, לרבות ת"ח, וגם על ביטול התורה הרבה מאד וכל אלו השעות בימים הרבים שהולך הת"ח ובא ומתבטל מלימודו, לא יחשוב כמה שעות מתבטל מן התורה יום אחר יום והכל יבוקש מידו, והרי במקום שהחיוב מוטל עליו לתת מנת לת"ח למען יחזיקו בתורת ה' לעשות להם חיזוק שיעסוק בתורה ואל יבטלו ממנה ותהי להפך שמבקשים טענות ודחיות במשאות שוא ומדוחים לבטלו מד"ת, ואפילי יהיה שמה שנותן לת"ח אינו חוב כלל, כי אם מנדבת לבו בתורת צדקה ומתנה גמורה, כגון שנדר לו לתת, או שהתנדב בבית הכנסת וכדומה, וכדי לגבות זאת הנדבה מוכרח הת"ח לצאת החוצה לבקש זה כדי לגבות הנדבה, ולפעמים, איתן מושבו רחוק ממיל חנותו ומרתפו, ואז הת"ח הולך מידי יום ביומו, ופעם בחוץ ופעם ברחובות הבע"ה הזה, וכמה פעמים שמבקש אותו ולא ימצאהו, אומר לו למחר, ולמחר אומר למחרת, ואיכא עוד רעה חולה כי גם הרואים אותו לת"ח שיוצא בכל יום לשוק, הם מדברים עליו שאינו לומד בתורה, ושהוא עוסק בפרקמטיא ואינם יודעים כי הוא יוצא ובא על גבית חובו מן המעט יען דחיק ליה שעתא, והוא צריך לדבר מועט ללחם ביתו, וכל זה גרמא להם להבעלי בתים שאינן יודעים ערך כבוד התורה וגם אינם יודעים בצרתן של ת"ח, כי תיתי לי כי ת"ח שיש לו לחם לאכול היום, אינו מתבטל מלימודו להכביד לאחרים, אפילו כדי לגבות, וכל כך נעשה להם העדר כבוד התורה כהיתר, ובעיניהם הת"ח כלא חשיב, כי אין להם ממנו בושה כלל, אוכיחך ואערכה לעיניך והם יעריכו בערך ענין זה אם היה כל זה עם אדם אחר שאינו ת"ח, ואפילו עם גוים היו מתביישים ולא היה להם פנים כזאת לעשות זאת אחד מני אלף מאלה הטירחות והצערות שעושים לת"ח, כי בושו ויכלמו לעשות כזאת, ואיך הושפל בעיניהם כ"כ מדרגת הת"ח, דיש חרפה וכלימה ובזיון גדול לת"ח, צערא דגופא יותר מזה, ולפעמים יחלה ג"כ בחולי כבד מסיבתו, הן מחמת כי עלה הצער מחמת הולכות והובאות, הן מחמת טירחא, כי בימות הקיץ צריך לעבור ולישב בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים, והצינה והקור גדול, ואם יחלה ויהיה מוטל הת"ח על ערש דוי, ואז מה שהוא נותן לו בתורת נדבה וצדקה, הרי היא מוציאה לרופאים יותר ממה שלקח כפלים, ומי בקש זאת מידם לצדקה, והנה צעקה. והגם כי יהיה הת"ח עוסקים בתורה לשמה ומוחל על עלבונו, וכדתניא בריש [דף קלא] פ"ו דאבות מכל מקום כבר ביארנו כי מה שהוא נוגע לו יכול למחול, ברם מה שגורם עון ביטול תורה, מה בידו, והרי כבר כתבתי בעניותי בתשובה בספרי חקקי לב ח"ב סי' ד' ד"ט ע"א, דאפילו למ"ד שאין בזמן הזה דין ת"ח הוא לענין מה שאינו נוגע לביטול תורה, אבל מה שנוגע לביטול תורה, דין לימוד תורה הוא כל זס יע"ש וכזה אין חילוק בין יהיה ת"ח קטון או גדול, כיון שהאיסור הוא משום ביטול תורה, ובלאו הכי מצינו בהדיא, כי עון ביטול חורה הוא חמור יותר מג' עבירות גדולות, ע"ז ג"ע ש"ד ולפעמים איכא עון ביזוי הת"ח, שמבזהו ומחרפו דלא מבעיא שאינו פורע לו חובו מה שהוא חייב אך ורק עשוק וגזול הת"ח מבעל הבית אלא שגם מחרפו ומבזה.

וכבר ידוע מ"ש בשבת דקי"ט ע"ב, א"ר יאודה א"ר, כל המבזה לת"ח אין רפואה למכתו יע"ש, עוד מצינו דאם יהיה הת"ח שעשה לו איזה שירות או סרסרות או שדכנות כשבא לפרוע לו שכר טירחתו, עושה כל טצדקי לנכות ממה שהוא חלקו הנוגע לו, ולפעמים מבקש עליו עילה וסיבה ותרעומת דברים כדי להוציאו ריקם, ריקם, לגזירה שוה, מה שלא עשה כן לכל גוי, כי הוא מתבייש לבקש טענות, וסיבות רעועות, כאלו, כדי ליפטר ממנו אחר שיצא לו שם בגוים שהוא גברא מהימנא, ואין דרכו להתעולל עלילות ברשע, וכשיהיה הענין עם ת"ח נהפך לאיש אחר, וכן לא יעשה חלילה. הנה כתבתי לך כמה דברים שהם אסורים לעשות במשאו ומתנו עם הת"ח, בעול ומרמה ואונאה ועושק וכדומה, כי אפילו עם שאר בני אדם כל אלה אסורים, כ"ש וק"ו בהיותו עושה כאלה עם ת"ח, דאיכא איסורא רבה מעון ביטול תורה העולה על גביהן, והרי אם אמרו שיהיה אדם זהיר במשאו ומתנו באמונה יתירה ולא יאנה את חבירו, אך בהיות שהוא ת"ח מבני היכלא דמלכא יבואו לעשוק אותו ולעשות עול ובפרט אם ח"ו יבא לבזותו ולחרפו שהחמירו בעונשו שאין רפואה למכתו רחמנא לצילן, וזכרונם לחיי העוה"ב לשנים קרובים, צדיקים וחסדים מגברי ורשומי עירינו זאת אזמיר יע"א, ה"ה הגבירים החכמים הרמים מצדיקי הרבים כמה"ר יעקב רבי ז"ל וכמוה"ר יוסף הכהן חימצי ז"ל שהיו צדיקים וחסדים יראים את ה' ובעלי מצות וגומלי חסדים טובים כי עצמו מספר, יותר ויותר היו בחיזוק ת"ח, לתת מנה לת"ח שיעסקו בתורה ביתר שאת וביתר עז לבנות ישיבות שילמדו רבנן ותלמידיהון, ולהדפיס ספרים הרבה, וכהנה רבות ומצות ומעשים טובים, וגם לעשות לת"ח כל כבוד שבעולם ושני הצדיקים הללו תמיד תהלתם על ת"ח בפיהם לשבחם ולפארם, כי הגביר מר דודי יעקב בחר לו יה, היה מרגלא בפומיה לומר התלמידי חכמים מבני היכלא דמלכא קדישא, וצריכים אנו לירא מהם, ולאהבה אותם ולכבדם, בכל כבוד שבעולם, כי מחצר המלך מלכו של עולם המה והגביר גי' הצדיק ז"ל, היה מרגלא בפומיה כדברים האלה אנחנו צריכים לכבד לת"ח ביותר, כי אחרי שנאמר בזוהר הקדוש באידרא זוטא סדר האזינו דרפ"ח ע"א, הקב"ה בעי ביקריהון דצדיקייא יתיר מיקרא דיליה כמה דכתיב בירבעם דהוה מקטר ומפלח לעבודה זרה וקב"ה, אוריך ליה, וכיון דאושיט ידיה לקבלי דעדו נביאה, נתייבש ידיה, דכתיב ותיבש ידו כו', ועל דפלח לעבודה זרה לא כתיב אלא על דאושיט ידיה לעדו נביאה כו' יע"ש זה תורף דבריו ז"ל. וכמה פעמים שהיה נותן מעות על ידי להחזיק ידי לומדי תורה, והיה אומר לאשר על ביתו כלשון הזה, כל מה ששואל, חיים ברצונו, תן לו. והרי שמעו עמי ואדברה אם הצדיקים הללו שהיו גדולי העיר עשירי העדה עשירים בכושרות, נתנו דבריהם אמרות טהורות תדיר ולא פסיק למחזיק ולמעוז בכבוד התורה ולומדיה, והיו למאורות להבאים אחריהם, שמהם היו רואים ולומדים, והיו עושים כל הכבוד וחיזוק לתלמידי חכמים ועל ידי זה היה מתרבה התורה בישראל אשריהם ואשרי חלקם לעוה"ב, וגם ה' יתן הטוב לזרעם אחריהם עד עולם אמן. הא לאו הכי שאינם עושים כס' הזה היא סיבה גורמת שח"ו תבטל התורה מישראל וגם העבירה עצמה הנעשית לפי שעה מעון ביטול תורה כשאינו מתנהג להיות נושא ונותן באמונה עם הת"ח הוא גורם לפי שעה כמה ביטל תורה מסיבה זאת כאשר נתבאר.

אמור מעתה דנתיישב קושיית התוספות שהקשו דבמקום אחד אמרו אין תחילת דינו של אדם, אלא על ביטול תורה ובמקום אחר הוא אומר, כי תחילת דינו הוא על אשר שואלים אותו אם נשאת ונתת באמונה. כי יש ליישב השתי סוגיות דרך דרש, כי השתי השאלות הללו, אחת היא. כי מה שאמרו אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, היינו משום היא גופא, שלא נשא ונתן באמונה, כי עון זה שאינו נושא ונותן באמונה, הוא יותר מצוי ורגיל לעשוק האב לת"ח ועל ידי זה איכא משום ביטול דברי תורה כאמור, לכן היינו דקאמר אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה דדייק לומר על דברי תורה על מה שגורם ביטול דברי תורה מסיבה זאת שאינו נושא ונותן באמונה. ויומתק לפ"ז במה דנקטו רז"ל בלשונם בלשון שלילה, אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה דהוה ליה למימר דתחילת דינו של אדם הוא על דברי תורה, כי כבר ביארנו כי מסיבת שאינו נושא ונותן עם הת"ח באמונה, יבא לידי חטאים רבים כעושק וגזל ומרמה ואונאה ומצערי רבנן וכ"ש אם מבזהו ומחרפו כי כל אלו הם חטאים גדולים, אלא כי לגבי עון ביטול תורה דחמיר טפי שהוא יותר גדול מג' עבירות גדולות לכן היינו דקאמר בלשון שלילה, אין תחילת [דף קלב] דינו של אדם אלא על דברי תורה, שהגם כי ע"י שחטא שלא נשא ונתן באמונה חטא בחטאים רבים ועצומים, עכ"ז אין תחילת דינו, אלא על דברי תורה, שהוא העון הגדול מכולם, ואח"כ יהיה נידון גם על שאר החטאים ועונות, על שלא נשא ונתן באמונה עם ת"ח, שעבירה גוררת עבירה, לכל עונות וחטאים הללו.

א"נ יש לישב לקושית התוספות על פי מה שאמרנו בראש אמיר, כי מי שנושא ונותן באמונה, הוי כת"ח, וכאלו קיים כל התורה. ובכלל הוא עסק התורה עצמה. וא"כ מ"ש אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה היינו מכח ששואלי' אותו נשאת ונתת באמונה, ואם ח"ו לא נשא ונתן באמונה הרי הוא חטא גם בד"ת, שע"י שאינו נושא ונותן באמונה עם הת"ח, הרי הוא חוטא ג"כ בלימוד ד"ת, ולכן נקטו בלשון שלילה לומר אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה כי הגם שחטא במשא ומתן ולא היה באמונה ודנים אותו מכל מקום תחילת דינו הוא על דברי תורה דהיינו מה שגרם לבטל דברי תורה.

ואשריהם רבים מיראי ה' וחושבי שמו שהם אוהבי התורה ולומדיה כשיש להם ליתן לת"ח איזה חוב, או אפילו נדבה וכדומה, בבא אליו הת"ח תכף עושה לו כבוד וממלא את שאלתו כדי שלא לטרוח לבא אליו פעם שנית. ולפעמים שאין לו מן המוכן מעות מזומנים, או כי הוא איש עני באותה שעה, עכ"ז לוקח באותו פרק בהלוואה מאחרים, ונותן לתלמיד חכם, כדי שלא יהיה טורח לבא פעם שנית, ושלא יתבטל מלימודו, וכמה פעמים הם אומרים דבר זה בפיהם צריך לתת לת"ח תכף, כדי שלא יתבטל מלימודו ובזה שעושין כן, כבוד לתורה ולת"ח, הרי הם זוכים לעושר, כמ"ש בגמרא שם בשבת דקי"ט ע"ב, עשירים שבבבל מפני מה הם זוכים לעושר, מפני שמכבדים את התורה.

וזהו כונת התנא באבות פ"ד מ"ט, ר' יונתן אומר כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטלה מעושר, סופו לבטלה מעוני. והרי הוא כמבואר, כי כל המקיים את התורה מעוני, שאפילו הוא איש עני עם כל זאת מבקש אופן לקיים את התורה, שלא יתבטל הת"ח מלימודו, ולוקח בהלואה, כ"ש שלא יהיה הת"ח הולך ובא, אז זוכה לקיימה מעושר, כי כל העושה אלה, מלבד זכות התורה עצמה, הרי הוא מכבד את התורה, וזכות התורה יגן עלינו להעשירו. וכל המבטל את התורה מעושר דיש ממון הרבה, ובא הת"ח ועם כל זאת הוא דוחה אותו בלך ושוב, ומתבטל מן התורה, והרי זה מבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני, שיבא ב"מ לידי עניות הן מצד איסור הביטול תורה, הן מצד איסור בזיון שעושה לת"ח ומצערו.

והטוב והישר בעיני אלהים ואדם הוא, כי כל מי שיש לו עסק עם הת"ח, שחייב ליתן לו ממון מאיזה אופן שיהיה, ואיזה סיבה שיהיה, נזהר ביותר שלא יטריחנו לת"ח לבא אצלו אפילו בפעם אחת כ"א אדרבה הוא ישלח לו המעות לביתו ולבית מדרשו, כדי שלא יתבטל מלימודו. וכי איתרמי מילתא שבא אליו לשאול הת"ח, לא מבעיא אם יש לו באותה שעה שלא ידחה אותו, כי מלבד כל האיסורים הניתנים למעלה הרי איכא איסור בכלל משום אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך, אלא אפילו אם לא ימצא בידו מעות מזומנות, אם יכול ליקח מחבירו בהלואה יקח, ואם לא ימצא אופן, ישאל ממנו מחילה, על ששלחו ריקם, וכה יאמר לא יטריח עוד לצאת ולבוא אצלי בעבור זה, כי אנכי שולח המעות לידו, ויעשה כל טצדקי דמצי למיעבד הבעל הבית שלא יתבטל הת"ח מלימודו ואז הוי גדול המעשה יותר מן העושה, וגדול שכרו עד מאד, כדכתיב עץ חיים היא למחזקים בה.

וזהו כונת הכתוב בקהלת סימן ז', כי העושק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה. דיש לדקדק מהו הכוונה כי העושק יהולל חכם, ומהו לב מתנה. ורז"ל במדרש רבא, והובא בילקוט שם אמרו וז"ל, כי העושק יהולל חכם, כשהחכם מתעסק בעסוקים רבים הם מערבבים אותו מן החכמה, ויאבד את לב מתנה, זה תורה שנאמר וממתנה נחליאל עכ"ל. ולע"ד נראה לפרש על פי דברי רז"ל דהביטול שמתבטל הת"ח בעסקי העולם ואינו לומד מהולל, שחכמתו מסתלקת ומאבד תורתו, והוא לפי האמור, כי ע"י העושק שעושק הבעל הבית לת"ח שלא לפרוע לו, והוא גורם שהת״ח מאבד זמן הרבה עמו להתבטל מתלמודו, זה גורם לת"ח כי יהולל ויסתלק חכמתו ממנו, ויאבד לב מתנה שיאבד דברי תורה שהיה לומד ומחדש בה. וזהו כונת הכתוב במשלי סימן י"ד עטרת חכמים עושרם, אולת כסילים אולת, דאיך תלוי ע"י שיהיה לת"ח עושר שאולת כסילים הוא אולת, ועוד קשה מהו הכוונה אולת כסילים וכי יש אולת חכמים שאומר הכתוב אולת כסילים, אכן על פי האמור ניחא, ונקדים עוד מ"ש רז"ל ורש"י בחומש בסדר ואתחנן על פסוק רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים, אז כשלא תשכחו אותם ותעשום על אמיתתם תחשבו חכמים ונבונים, ואם תעוותו מתוך שכחה תחשבו שוטים, יע"ש. אם כן זה אומרו עטרת חכמים עושרם, כי בהיות שיש להם לחכמים עושר, אין צריכים להתבטל מדברי תורה, לא לעסוק בעסקים שלהם, ומכ"ש להתבטל כדי לגבות מאחרים, וא"כ אין להם סיבה בעסק העולם כדי שישכחו את התורה ותחשבו שוטים, בהיותם חכמים [דף קלג] וכדכתיב כי העושק יהולל חכם, אלא ישארו להיות עטרת חכמים בעטרה שתעטרו בחכמה שנקראו חכמים ונביאים מסיבת עושרם שלא יצטרכו להתבטל מלימודם. אולת כסילים לבד, נקרא אולת, מה שאין כן כשחס ושלום לא יהיה לחכמים לחם וצריכים להתבטל מדברי תורה ולעסוק בהבלי העולם, דאז יש אולת חכמים, ולא אולת כסילים, כי ע"י זה גורם שכחה, ותחשבו שוטים, כדכתיב והעושק יהולל חכם, מה שאין כן כשיש לת"ח עושר שיהיו עוסקים בתורה ויהיה עטרת חכמים עושר להתעשר בכתרה של תורה, עטרת החיים.

ומה טוב חלקם ומה נעים גורלים מגזברי ופרנסי וממוני הזמן וטובי העיר אשר בכל עיר ועיר, לעשות הכנסה מכוללות העיר גאבילא"ס וכיוצא, לתלמוד תורה להחזיק ביד לומדי התורה, כי במצות ת"ת ומחזיק ביד לומדי התורה, ליכא איסור לעשות גאבילא"ס, לדעת רוב רבני האחרונים, ובפרט כשהוא להחזיק לומדי התורה, שדרז"ל והמפרשים דבארון כתיב ועשו, לשון רבים, ובשאר כלי המשכן כתיב ועשית, לשון יחיד, להרות כי בארון שהוא התורה, כולם חייבים, כעשיר כאביון, ומינה למדו להחזיק ביד התלמידי חכמים שיעסקו בתורה דחייבים גם העניים עם העשירים. ומה טוב אם יקבעו גאביל"ה בפרטות ב' חתיכות בכל אוקיה בשר ויין וגבינה העולה בקבע ע"ג גאבילאים הללו לחלקם ולתיח לנצרכים. לפחות שיקנו כל אחד קמח, דאם אין קמח אין תורה, וכבר הארכתי בזה בתשובה בספרי הקטן משא חיים ס"סי ב' בס"ד, ומובטחני בה', כי דברי יעשו פירות לתת בלב עשירי העדה הממונים והפרנסים לעשות מצוה גדולה כזאת, וגדולה תורה שהיא נותנת חיים. כי בלאו הכי כבר פסק מרן בש"ע, ח"מ סימן ט' ס"ג וז"ל, כי חובה על כל ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם כמו שיע"ש, והוא נלמד מכהני פרעה, דכתיב כי חק לכהנים מאת פרעה, כמו שכתבו בספר החסידים, ובספר צידה לדרך, וכבר הארכתי במקומו בסדר ויגש בענין מצוה מחזיק ידי לומדי התורה ופירש כונת הכתוב רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חק לכהנים כו' יע"ש באורך בס"ד, ובשכר זאת שמחזיקים לתלמידי חכמים יהיו להם אורך ימים ושנות חיים.

ת״ו חלק שמות, שבח לאל ברוך נעימות.