תוכחת חיים פרשת מצורע

סדר טהרה

י'היה ה'דיבור ו'ירגיל ה'לשון בדברי תורה וירחיק את עצמו מלדבר דברים בטלים ודברי הבאי, וכמו שאמרו ביומא דף ו' ע"ב, על פסוק ודברת בם, ולא בדברים בטלים. ובכן השח שיחת חולין עובר בעשה יע"ש וכל שכן כשיחטא בלשונו לדבר לשון הרע, שגדול עוונו מנשוא, ואמרו במ"ר בס"ז פט"ז סי"ו וז"ל, זאת תהיה תורת המצורע אמר ר' יהושע בן לוי, חמשה תורות כתובות במצורע, זאת תורת נגע הצרעת, זאת תהיה תורת המצורע, זאת תורת אשר בו נגע צרעת, זאת התורה לכל נגע הצרעת, ואת תורת הצרעת. זאת תהיה תורת המצורע, המוציא שם רע, ללמדך שכל האומר לשון הרע עובר על חמשה ספרי תורה, לפיכך משה מזהיר את ישראל זאת תהיה תורת המצורע עכ"ל. וצריך טעם למה בשביל שמספר לשון הרע שיהיה עובר על חמישה חומשי תורה. ונראה לומר על פי מה שאמרו במדרש שוחר טוב סימן מ', דלא נתן הקב"ה התורה לישראל, כי אם כדי שיעסקו בה, ולא יספרו לשון הרע. וזהו הטעם שאמרו בערכין דף ט"ז תיקון למספר לשון הרע, דאס תלמיד חכם הוא, יעסוק בתורה. ואם עם הארץ, ישפיל דעתו, דכתיב מרפה לשון עץ חיים שהיא התורה יע"ש, ולכן בא במספרם כמשפט "ולקחת חמשת חמשת" וברור.

ובכן כמה צריך ליזהר האדם בברית הלשון, שלא לדבר לשון הרע, ונבלות הפה. ואמרו רז"ל נבלות הפה אחת דוחה מאה הבטחות. והביאו הרב שני לוחות הברית קצ"ה ע"ב, גם אמרו רז"ל לשון הרע אחד דוחה מאה תשובות, שם יע"ש. ואמרו בזוהר הקדוש בהקדמת סדר בראשית דף ה' ע"א, רב הממונא סבא אמר הכי, אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, דלא יהיב ברנש פומיה למיתי להרהורא בישא, ויהא גרים למחטיא לההוא בשר קודש, וחתום ביה ברית קדישא, דאילו עביד כן, משכין ליה לגהינם, וההוא דממונה על גהינם, דומ"ה שמיה, וכמה רבוא דמלאכי חבלה בהדיה, וקאים על פתחא דגהינם, וכל אינון דנטרי ברית קדישא בהאי עלמא, לית ליה רשות למקרב בהו ע"כ. ונראה לפרש דהיינו טעמא שנקרא דומ'ה לשון דומי, שמי שהוא דום ואינו מדבר דברי נבלות אינו נמסר ביד דומה שר של גהינם. וזו כוונת הכתוב בפרשת כי תצא, כי תצא מחנה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע, ודרשו רז"ל אל תקרי דבר רע, אלא דיבור רע, שהכונה אל תקרי דבר רע שהוא גהינם, שנקרא רעה, שלא יש לך שמירה מגהינום, כי אם דוקא ע"י שתשמור עצמך מן הדיבור רע. וזהו כונת רז"ל שדרשו בגמרא בבא מציעא ע"פ הן צדק יהיה לך, חן שלך צדק. ובפתיחת אליהו הנביא ז"ל דרש הן צדק, אות ברית, הרי דברית הלשון מכוון נגד ברית המעור, ואוי להם לבני אדם המדברים נבלות הפה, באומרם, שרוצה לשכב עם אמו ואשתו של חברו, וכדומה מאלו הדברים, כי מלבד שאסור משום נבלות הפה, נוסף גם הוא שהדיבור לעשות עבירה מצד עצמו הוא אסור, והגם כי מחשבה רעה אינה מצרפה למעשה כשהוא מדבר בפה מצרפה, וכמו שכתב הרב ראשית חכמה בשער הקדושה בארוכה. גם השומע נבלות מחבירו ואינו מוכיחו הוא נענש, כמו שכתב בשבת דף ל"ג על פסוק זעום ה', יפול שם, יעוין שם.

ונראה לפרש כוונת הכתוב בריש סדר זו, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. ונקדים מה שאמרו רז"ל זאת תורת המוציא שם רע, ונקדים מה שאמרו בזוהר הקדוש דהמדבר לשון הרע, ואח"כ מדבר דברי תורה וקדושה, תופס הסט"א ונמצא [דף י"ח] כי תורתו לאו דיליה, דהולכת לסט"א, ולזה רמז זאת תהיה תורת המוציא שם רע, דאס חזר בתשובה ביום טהרתו אז והובא אל הכהן של מעלה. אי נמי עם מה שאמרו בפרק חלק על פסוק, חיל בלע ויקיאנו, על דואג ואחיתופל, שדיברו לשון הרע, ששכחו תורתם, ולזה רמז באומרו זאת תהיה. בהוויתו תהיה תורתו, ולא ישכח כיון שנצטרע וקבל עונשו וחזר בתשובה וטהר גברא. ואמרו בזוהר הקדוש סדר תזריע דף מ"ו ע"ב על פסוק נצור לשונך מרע, תא חזי בכל זמנא וכו' ע"ש. ובתוספתא בזוהר הקדוש ח"ג בסופו דף ש"א ע"ב דכתיב תוצא הארץ, וכו', כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך עונשיה בגין מלה טבא דאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא דהא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא וכלא בקדושה, כל שכן אי עמא אזלין באורחא עקימא, והוא יכיל למללא להו, ושתיק ולא מלל כמה דאמינא דכתיב נאלמתי דומיה החשתי מטוב, וכאבי נעכר, נעכר במכתשין דמסאבותא, ודא הוא דאמר דוד מלכא אלקי ואתפני מיניה, דכתיב פנה אלי וחונני, מהו פני אלי כמה דאת אמר ויפן אהרן, שאמרו רז"ל שאף אהרן נצטרע ע״כ.

ומכאן טובה תוכחה, כי בהיות הת"ח יושב בין גדולי העיר, עשירים ונכבדי ארץ, ורוצים לתקן איזה תקנות שלא מן הדין, על פי תורת משה רבינו עליו השלום. כי תכף לשמיעת אזניו, ימחה בהם. וכמו כן אם ידברו בפני איזה תלמידי חכמים אחרים ושותקים מחמת היראה, הוא יהיה להם לפה, לומר שהוא הפך התורה, כי בזה שמדבר תכף לשמיעה, אשריהם ישראל תכף חוזרים, לא כן כששותקים התלמידי חכמים. אז העשירים מתחזקים בדבר יום אחר יום, וגם מקבצים אנשים אחרים, וכולם ניחא להו בהיפקרא, ואחרי שהם מתחזקים בדבר, מיחידים נעשו רבים, ושוב הוא דבר קשה לכוף אותם שיחזרו בהם, וח"ו מתרבה המחלוקת והקטטה.

וכיוצא בזה ראיתי בתוספות בכתובות דף ס"ט ע"א משם ר"ת, דאם הבעל דין מגזים לחבירו בפני הדיין בדברים שאינן אמת לפי הדין, צריך שיאמר לו הדיין. שקר אתה דובר, והיינו כדי שלא יחזיק הטעות בדעתו ויבוא לעשותו שלא בפני הדיין, ואם כן כ"ש בנדון דידן כשהם מתייעצים עצות רעות עד אין חקר, ובפרט כשיהיה הועד לעשות תקנות הפך הדין, להוסיף על הגבילה בשר ויין, יותר ממה שהוא חיוב לפי נפשות, כדי לשלם לבעלי חובות מה שחייבים הבינונים והעשירים, שהוא גזל גמור. וכמו כן אם יהיה התקנה להטיל הטלה באומד הדעת ולא על פי העריכה להעריך י"ג מעריכים בש"ח לכל יחיד מה שיש לו, אלא להטיל הטלה חדשה כדי שיתן העשיר חמשה אריות לאלף, והעני מאה לאלף, או לפעמים אפילו לא יהיה לו קרן כלל, שהוא פטור, ועכ"ז שיתן מס, שזהו היפך המנהג, והיפך ההסכמות, והיפך תורת משה רבינו ע"ה. ואין צריך לומר אם יהיה התקנה לבוא על המשבר שלא ישלמו הצבור לבעלי חובות כי אם למחצה וכדומה, כי זאת רעה גדולה, כי מלבד שהוא היפך תורתינו הקדושה. כי בין ישראל לחבירו לא יש עניינים אלו, זאת ועוד כי אפילו למי שירצה לומר שיש מנהג, זהו דוקא בסוחרים שנושאים ונותנים, לא כן במעות הקדשיות מתלמידי חכמים ויתומים ואלמנות ותושבי ארץ ישראל, לא יש שום מנהג בזה כלל כלל לא ועד אחרן, כי זה המנהג לא שייך ברוב הציבור, כי אין ציבור עני וכל החוב הוא על כל היחידים אשר בין כולם החיוב הוא, הסוחרים כדי שישתמשו בשבר זה אשר הם שוברים גם בכוללות העיר. וכבר לעשר, למאה, או עשרים, או שלושים, ממה שיש לו, ואין זה שבירה כלל אפילו בין הארכתי בזה בתשובה בס"ד. וזהו אם יהיה שומע ושותק, יש עליו כל העונשים הללו, וכ"ש כששומע מאיזה בעל הבית עשיר שרוצה לעשות איזה תקנה או מנהג שהוא היפך התורה, והוא אדרבא מסביר לו פנים ומודה, כי אין ספק כי גדול עונו מנשוא, והוא בכלל ירבעם בן נבט, שחטא ושהחטיא את הרבים. שהן קודם שיוציא העשיר דבר זה לעשות היפך התורה, בההוא פחדא הוא יתיב, כי לא יהיה לו עזר וסיוע לעשותו, אכן כשמצא מין את מינו שיהיה בשם חכם שמסכים לדבריו, אז מתחזק ומלקט אנשים ריקים, ואפילו אם יבואו אח"כ לחלוק עליו כל רבני הדור, אינו משגיח בהם. נמצא דהכל סובב הולך דיכלכל דבריו במשפט, בהיותו בין בעלי בתים.

גם יזהר שלא יוציא מפיו דרך שחוק וגיזום דברים רעים ומכוערים, ודבר היוצא עצמו מן הכלל, וכתוב בצוואת ר"י החסיד סימן מ"ב וז"ל, האומר דרך שחוק או לייצנות או דרך גיזום לעשות כך וכך, אפילו פעם אחת, צריך שיעשה כן קודם מותו עכ"ל, ועיין מ"ש הפוסקים שלא יאמר אם לא אעשה דבר זה לא אהיה יאודי ח"ו ועיין מה שכתבתי בתשובה לחלק יורה דעה בסייעתא דשמייא. ומתוך זה יאמר נא דרך רמז בפירוש הכתוב ס' ואתחנן את בצ"ר במדבר וכו' וזאת התורה, דיש לרמוז מוסר השכל על מה שכתבו גורי' הארי ז"ל, באחד שבא בגלגול בעכב"ר על שהיה מוסר ממון ישראל לגוים וכו', בצ"ר גימטריא עכב"ר, וכמ"ש הרב חמדת ימים בהלכות עשרת ימי תשובה פ"ד וז"ל, ובימי הרב ז"ל הראה בחכמתו הנפלאה בזה, וזהו שרמז את בצ"ר במדבר דיבא בגלגול עכבר ע"י הדיבור, חטאת פימו דבר שפתימו, והתקון ללשון הרע וזאת התורה, כדאמרן לעילא, ואזהרתיה בחושן משפט, סימן שפ"ח, במי שצועק על חבירו ברחוב הגויים וכו'. ואיתא במיכלתא סדר בא על פסוק והיה לכם למשמרת, כי ע"י שלא היו בישראל לשון הרע שלא הלשינו זה את זה, שהיו בידם בסוד יב"ח, ושאלה אשה משכנתה, ולא נודע כלל, ונראה לומר כי עקר גלות מצרים היה בעבור לשון הרע, כמ"ש רז"ל ורש"י סדר שמות על פסוק אכן נודע הדבר וכל שתיקנו את עונם יצאנו ממצרים. ולהיות כי בכלל עונש לשון הרע הוא שגורם לו עניות, כמ"ש רז"ל, לזה כשבאו לתקן עון שלא לדבר לשון הרע ולעשות מלשינות לאומות העולם, בא להם הרכוש גדול, דגדולה מידת טובה. וכו'.

ולא זו בלבד אלא דבכלל אזהרה הלא היא דישמור לפיו מחסום מלדבר דברי ליצנות, שהרי אמרו בסוטה דף מ"ב ארבע כיתות אינן מקבלות פני שכינה, כת לצים, כת חנפים, כת שקרים, כת מספרי לשון הרע. וכתב הרב ראשית חכמה שער הקדושה ריש פרק י"ב וז"ל, והנראה דרך כלל כי אלו פוגמים בארבע אותיות אד׳ ולכן [דף י"ט] אינם רואים פני השכינה, ופגם כל איזו כת שיהיה, הרי הוא פוגם בכל השם, כי הארבע אותיות כולם שם אחד הם. ובפגם שכינה, גם סוד הוי"ה מסתלק משכינה ונמצא קוצץ היחוד, ולכך אינו רואה פני שכינה, וסוד פני שכינה נבאר עוד לקמן. וכאשר תדקדק תמצא כל כת פוגם באות אחת, כת לצים באות, א' ובאות יו"ד, ולכן גורם רעה לו ולנפשו, מביא עליו יסורין מטעם כי יגרע השפע העליון ממקורו, וכן מרום המעלות יפול בשפל המעלות בגיהנום, וכל מזונותיו מתמעטים כי משם נשפע המזון, פותח את ידך יודך, והיינו משך ידו את לוצצים. כת חנפים, כנגד ה', מפני שעיקרה שמדברת אחד בפה ואחד בלב, ונמצא הפגם בשניהם כאחד. כת שקרים, כנגד וא"ו, שהוא אות אמת, כדפירשו בזוהר הקדוש בענין ונתתם לי אות אמת. כת מספרי לשון הרע כנגד ה' אחרונה וכו'. ושמעתי משם המקובלים שכנגד אלו הארבע כיתות הם ארבע חיות טמאים, שפן ארנבת גמל חזיר, וכנגד אלו, יש ארבע קליפות למעלה להעלות מעשה החוטא ולהענישו בגיהנום. ועוד שמעתי שמי שחטא והיה מאלו הארבע כיתות הנזכרים עתיד הוא להתגלגל בארבע החיות הטמאות כל אחד בחיה הרמוזה ומתייחסת לו. ובעונש המתלוצץ, אמרו בפרק קמא דעבודה זרה, דף ח"י אמר רבי אלעזר, כל המתלוצץ יסורין באים עליו, שנאמר ועתה אל תתלוצצו וכו' כי כלה ונחרצה שמעתי, אמר להו רבה לרבנן, במטותא מינייכו דלא תתלוצצו, דלא לייתו יסורין עליכו. אמר רב קטינא, כל המתלוצץ מזונותיו מתמעטים, שנאמר משך ידו את לוצצים. ואמר רב קטינא, כל המתלוצץ נופל בגיהנום, שנאמר זד יהיר לץ שמו, ואין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה, אמר ר' תנחום בר חנילאי כל המתלוצץ גורם כליה לעולם, שנאמר שנאמר ועתה אל תתלוצצו כי כלה ונחרצה שמעתי. אמר ר' אלעור קשה הוא שתחילתו יסורין וסופו כליה ע"כ, והרב רבינו יונה כתב בשערי תשובה, חמש חלוקות בענין בת לצים, קשה הליצנות, שלא נענש יהוא עד שניתלוצץ, ואף על פי שלא היה בלבו דופי, שנאמר ויקבוץ יהוא את כל העם, ויאמר, אחאב עבד את הבעל מעט וכו'. קשה הוא הליצנות, שלא פירש הכתוב לגרש לאחד מעוברי עבירות אלא ללץ, שנאמר גרש לץ ויצא מדון. קשה הליצנות שלא מיהרה הפורענות לבא על דור המבול עד שניתלוצצו בנוח וכו'. קשה היא הליצנות שלא מיהרה הפורענות לבא על סדום, עד שניתלוצצו בלוט וכו'. קשה הליצנות, שעליו נהרגו מ"ב איש מישראל, שנאמר ונערים קטנים יוצאין מן העיר ויתקלסו בו, ויאמרו, עלה קרח, וכתיב ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה'. ולא נענשו סנבלט וטוביה אלא על ידי שניתלוצצו בישראל, בבנין בית המקדש, שנאמר וישמע סנבלט החורני וטוביה העמוני וילעיגו לנו, וכל המתלוצץ אין למכתו רפואה, שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלדים עד עלות חמת ה' לאין מרפא, ואפילו בקל שבקלים אין אדס רשאי להתלוצץ, שנאמר משך ידו את לוצצים, עכ”ל.

ונראה לומר לפי דברי הרב הקדוש ראשית חכמה ז"ל, שכתב דכת לצים הוא פוגם באות יו"ד משם הוי"ה ב"ה, ובאות א' משם משם אד', והיינו טעמא, כי ידוע מ"ש באבות, שנים שיושבים ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, אם כן, אם ביושב בטל ושותק מקרי מושב לצים, אין צריך לומר כשמדבר ליצנות. והרי ידוע כי אות יו"ד בחינת חכמה, אלף לשון חכמה ולימוד כדכתיב ואאלפך חכמה, והרי זה שהוא מכת לצים שאינו חפץ בחכמה התורה הרי הוא פוגם באות יו"ד בחינת חכמה, ובאות אלף שהוא חכמה. כת חנפים שהוא פוגם באות ה' ראשונה שבשם, שמדבר אחד בפה ואחד בלב וכו' היינו נמי כי ידוע כי ה"א ראשונה שבשם היא בחינת בינה, ובינה ליבא, כמו שכתוב בפתיחת אליהו הנביא ז"ל, כת שקרים הוא פוגם באות ו', כמ"ש בזוהר הקדוש על פסוק ונתתם לי אות אמת, אות ו שהוא בחינת אמת. וזהו הטעם שבא הרמז במעשה בראשית ששה פעמים אמת כמ"ש רבנו יעקב בעל הטורים ז"ל בפרפראותיו בס' בראשית וז"ל, וזהו שמצינו שש פעמים נזכר אמת במעשה בראשית, והם כנגד שש קצוות שנחתמו בשם יה"ו, כדפירש בספר יצירה ואלו הן, בראשית ברא אלוהים' את'. וירא' אלקים' את'. ויברא אלקים' את' התנינים, ויברא אלוקים' את' האדם, וירא' אלוהים' את'. ברא' אלוקים' לעשות', יע"ש. והרי הוא הטעם שבאו בכיוון מנין שש פעמים אמת, שהוא כנגד אות וא"ו. גם אמרו בתיקונים דף ס"ז ע"א וז"ל, מאי קרוב ה' לכל קוראיו וכו', למאן דקרא ליה בשקרא רחוק הוא מיניה. אמת, אלף ברישא דאלפא ביתא, מ"ם, באמצעיתא, תי"ו בסופא, ועישורא דיליה, יו"ד ה"א וא"ו ה"א אמת דאיהו עישור דארבע מאה וארבעים וחד, הא רזא דחמשה וארבעים. בזמנא דישראל משקרים בתורת אמת, אתמר ביה ותשלך אמת ארצה. מאי ארצה, דא שכינתא. ובגלות, ותהי האמת נעדרת, ושקרא שלטה בעלמא, ומאן שקר דא ס"מ, בזמנא דאמת שלטא אתעבר שקרא מעלמא. אמת, איהו בסוף תיבין ואינון, ברא' אלוהים' לעשות', ברא' אלוהים' את', ביה ברא עלמא ועליה אתקרי וקיימא כל עלמא, וכל אומין דעלמא, אבל בשקרא אסתלק, ושקרא שלטא כביכול באתרא דיליה, דאיהו ירושלים ודא גרים דאתחריב ביתא, ואתחזר לתהו ובהו דהכי אוקמוהו, חרב בית ראשון, והארץ היתה תהו ובהו, חרב בית שני, וחושך על פני תהום. דאמת איהו סחור עילא ותתא, ובזמנא דיתאביד שקר וכו' וההוא זמנא לא תוסיף, הדא הוא דכתיב, איך נפלת מן שמים הלל בן שחר, בההוא זמנא נפלה עטרת ראשינו, דאינון ה'א עילאה, היא תתאה, זין, עמודא דאמצעיתא סביל תרוייהו עכ"ל, הרי דשם מ"ה דאיהו יו"ד ה"א וא"ו ה"א, דאיהו עישור אמת, הוא בחי' ז"א, בחינת וא"ו תפארת ישראל וק"ל.

ובזה נראה לפרש כונת הכתובים בתהלים סימן א', אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול וכל אשר יצליח. ונראה דבעצת רשעים, הוא רמז לכת חנפים, כמ”ש במדרש על פסוק לא יאונה לצדיק כל און כשהוא מתהלך בתומו, [דף כ] ורשעים מלאו רע, זה המדבר אחד בפה ואחד בלב, וגם כתיב במשלי סימן י"א רשע עושה פעולת שקר. וחטאים נקראו בעלי לשון הרע, כדכתיב בתהילים סימן ט"ל, מחטוא בלשוני. ומושב לצים, הרי ארבע כיתות רמוזות כאן. והחידוש הוא דמלבד דלא היה בשום אחד מארבע כיתות, כי אם בתורת ה' חפצו, ובזה, והיה, דמשלים שם הוי"ה ב"ה, ועי"ז וכל אשר יצליח, דפרנסתו יהיה בריוח ולא בצער וק"ל. ומזה אתה תשמע לקחת מוסר השכל, על האנשים היושבים בחבורה ורואים איזה אדם ולוקחים אותו לשחוק בו, לבזותו ולהקל מכבודו, הן להכותו ולרוק בפניו, ולפעמים להשליך הרוק לתוך פיו, ולהשליך הכובע לנהר או לים, מאלו דברי בזיונות וחירופים וגם לפעמים לעשות לו כויה בגוף ע"י האש, בודאי שהוא איסור גמור משום צער בעלי חיים, וכ"ש וק"ו למגלחים חצי הזקן דעובר על איסור ולא תשחית פאת זקניך. ושמעתי מהגביר החה"מ רצ"ו סי' אלעזר הילל בכר מנוח נר"ו, כי אחרי שהיה כועס על כל עושה אלה, היה אומר כי זהו הטעם שראינו לכמה עשירים מופלגים בעושר שנאבדו ממונם כרגע, מחמת עון זה, זה תורף דבריו נר"ו. והנאני דבריו אלו, כי בודאי כיון דבעושרו ובממונו מתגאה לעשות דברים רעים כאלו, דין הוא שירד מנכסיו, ומה בצע שמרצים אותו אח"כ ברצי כסף, כי יש בזה ב' רעות שעושים, אחר הנותן ואחד הלוקח, הנותן, כי במקום לתת ממונו לבזיונות וחירופים ולצער לחבירו, יתן אותם בכבוד אם ראוי ליקח. ועל דרך שאמר שלמה המע"ה במשלי סימן י"ג, כופר נפש איש עושרו ורש לא שמע גערה, וכ"ש הכאות ובזיונות רכים, ועוד בה כי באמת אמרו חכמים צערא דגופא לא ניתן למחילה, והגם כי ע"י נתינת ממון הוא מתרצה, עם כל זה החי מרגיש צערו, ומה פחיות הוא זה, להיות שוחק ומהתל באדם שהוא כמוהו, כמוהם, לעשות לו בזיונות וחירופים, וכמו צער בנפשו. ועוד רעה חולה כי מחמת התבזותו בעיני אדם יתכנו לו שם גנאי, ויהיה מכשיל לרבים בעון גדול שהוא מאותם ג' עבירות שיורדים לגהינם ואינן עולים. וגם שמבזה התורה ע"י ח"ו. וגם ללוקח ממון להיות מתרצה שיעשו בו את כל הנבלה הזאת, לא טוב הוא בעיני אלוקים ואדם, אפילו אם יהיה איש עני, וכ"ש אם אינו נצרך, כי כבודו. הוא כבודו יתברך כי בצלם אלוקים עשה את האדם, ונפשו, חלק אלוה ממעל, ואיך יתכן להיות בו מנהג בזיון, והרי אמרו רז"ל במכילתא והביאו רש"י בחומש סוף סדר יתרו ע"פ ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו, ומה אבנים שאינן רואות וכו', הקפיד הכתוב על בזיונם, בני אדם שנבראו בצלם אלוקים על אחת כמה וכמה.

וראיתי בס' סדר משנה בביאורו על הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ב ה"י, דף פ"ט ע"ד שכתב וז"ל, וסיפר הכתוב בשבח הצדקינית וכדברי הרמב"ן בביאורו על התורה סדר וירא ע"פ ואת כל ונוכחת, כי לא נתפייסה שרה. והכונה בו, שסיפר הכתוב כי שרה היתה בעלת נפש יקרה, כדרך השלמים היודעים מעלת הנפש ויקר ערכה, ולא היתה כדרך השפלים ובוזי הנפש המוכרים כבודם בעבור הון, אלא יקרה נפשה בעיניה ובוז תבוז למשאת כיד המלך, כי יודעת ומבינה היתה בינה יתרה את יקר תפארת וגדולת הנפש, כי היא יקרה מכל כלי חמדה, וכל חפצים לא ישוו בה ע"כ. ובפרט אם הוא תלמיד חכם, דאינו רשאי לבזות את עצמו, כי ח"ו הרי הוא מבזה את תורתו, ובאבות דר"נ סוף פכ"ט וז"ל איסי בן יאודה אומר, מפני מה חלמידי חכמים מתים בלא זמנם, לא מפני שמנאפים ולא מפני שגוזלין, אלא מפני שהם בוזין בעצמן. והרי מצינו בגמרא בעבודה זרה דף ח"י על פסוק ובמושב לצים, דהעוסק בדברי ליצנות אפילו עם חיות ובהמות שמייחדים לצחוק, אסור, כ"ש עם בן אדם הנברא בצלם אלקים, ואיתא בתנא דבי אליהו, סדר אליהו רבא פי"ג, ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק ובשיחה ותיפלות מביא חרון אף לעולם ע"כ. הוא ברחמיו יזכינו, לתקן פגמינו ברית הלשון, וברית המעור כי ממנו תוצאות חיים.