פתיחת התפריט הראשי

תו"א על שמות כא לד

(שמות כא לד): "ונפל שמה שור או חמור, בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו" -

  • (בבא קמא נג ב): "נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו כו': מתניתין דלא כר' יהודה, דתניא: רבי יהודה מחייב על נזקי כלים בבור. מאי טעמא דרבנן? - דאמר קרא ונפל שמה שור או חמור - שור ולא אדם, חמור ולא כלים. ורבי יהודה? - או לרבות את הכלים. ורבנן? - או מבעי ליה לחלק. ורבי יהודה? - לחלק מונפל נפקא. ורבנן? ונפל טובא משמע. אימא ונפל כלל, שור וחמור פרט, כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שור וחמור אין, מידי אחרינא לא? - אמרי בעל הבור ישלם חזר וכלל: כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט: מה הפרט מפורש בעלי חיים, אף כל בעלי חיים. אי מה הפרט מפורש דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אף כל דבר שנבלתה מטמאה במגע ובמשא, אבל עופות לא? אם כן, נכתוב רחמנא חד פרטא. הי נכתוב? אי כתב שור הוה אמינא קרב לגבי מזבח אין שאינו קרב לגבי מזבח לא, ואי כתב רחמנא חמור הוא אמינא קדוש בבכורה אין שאין קדוש בבכורה לא! אלא אמר קרא והמת יהיה לו - כל דבר מיתה. בין לרבנן דקא ממעטי להו לכלים, ובין לרבי יהודה דקא מרבי להו לכלים, כלים בני מיתה נינהו?! - אמרי, שבירתן זו היא מיתתן. ולרב, דאמר בור שחייבה עליו תורה להבלו ולא לחבטו, בין לרבנן בין לרבי יהודה, כלים בני הבלא נינהו?! אמרי, בחדתי, דמיפקעי מהבלא. האי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא "שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו יצא זה שאין המת שלו"! אלא, אמר קרא כסף ישיב לבעליו - לרבות כל דאית ליה בעלים. אי הכי, אפילו כלים ואדם נמי! - אמר קרא שור ולא אדם חמור ולא כלים. ולרבי יהודה, דקא מרבי להו לכלים - בשלמא שור ממעט ביה אדם אלא חמור מאי ממעט ביה? - אלא אמר רבא: חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא."

"ולא יכסנו... בעל הבור ישלם" -

  • (זבחים סה ב): "אומר היה רבי אלעזר בן רבי שמעון: שמעתי בחטאת העוף שמבדילין, ומאי "לא יבדיל"? - אין צריך להבדיל. אמר לו רב אחא בריה דרבא לרב אשי: אלא מעתה, גבי בור, דכתיב ולא יכסנו, הכי נמי דאין צריך לכסות?! הכי השתא?! התם כיון דכתיב בעל הבור ישלם עלויה הוא דרמי לכסויי..."

"בעל הבור ישלם" -

  • (בבא קמא מט ב): "רבי עקיבא סבר בור ברשותו נמי חייב, דכתיב בעל הבור, בבור דאית ליה בעלים קאמר רחמנא; ורבי ישמעאל סבר: בעל התקלה"

"כסף ישיב לבעליו" -

  • (בבא קמא ז א): "רמי ליה אביי לרבא: כתיב "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", מיטב אין מידי אחרינא לא; והתניא ישיב לרבות שוה כסף, ואפילו סובין! לא קשיא, כאן מדעתו כאן בעל כרחו..."
  • (בבא קמא ט א): "רב הונא אמר: או כסף או מיטב. איתיביה רב נחמן לרב הונא: ישיב - לרבות שוה כסף, אפילו סובין! - הכא במאי עסקינן, בדלית ליה..."
  • (בבא קמא יד ב): "רמי ליה רב יהודה בר חיננא לרב הונא בריה דרב יהושע: תנא "שוה כסף מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להן אחריות" והתניא ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין! - הכא במאי עסקינן, ביתמי"
  • (בבא קמא נד א): "אמר קרא כסף ישיב לבעליו - לרבות כל דאית ליה בעלים"
  • (בבא קמא נד ב): "אחד שור ואחד כל בהמה לנפילת הבור... כסף ישיב לבעליו כתיב, כל דאית ליה בעלים"

"והמת יהיה לו" -

  • (בבא קמא ג א): "כי קאמר רב פפא, אתולדה דבור. תולדה דבור מאי ניהו? אילימא אב י' ותולדה ט' - לא ט' כתיבי ולא י' כתיבי! הא לא קשיא, והמת יהיה לו אמר רחמנא, וקים להו לרבנן, י' עבדן מיתה, ט' נזיקין עבדי מיתה לא עבדי. סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזקין!..."
  • (בבא קמא נג ב): "אמר רבא: שור ואדם שדחפו לבור: לענין נזקין - כולן חייבין; לענין ארבעה דברים ודמי ולדות - אדם חייב ושור ובור פטור; לענין כופר ושלשים של עבד - שור חייב אדם ובור פטורים; לענין כלים ושור פסולי המוקדשין - אדם ושור חייבין ובור פטור. מאי טעמא? אמר קרא והמת יהיה לו - במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו. למימרא דפשיטא ליה לרבא? והא מיבעיא בעי ליה לרבא, דבעי רבא: שור פסולי המוקדשין שנפל לבור מהו? האי והמת יהיה לו במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו? או דילמא והמת יהיה לו ל"בעלים מטפלין בנבילה" הוא דאתא? - בתר דבעיא הדר פשטה. אלא, "בעלים מטפלין בנבילה" מנא ליה? - נפקא ליה מן "והמת יהיה לו" דשור. מאי חזית ד"והמת יהיה לו" דשור מפקת ליה ל"בעלים מטפלין בנבילה" והמת יהיה לו דבור מפקת ליה למי שהמת שלו? איפוך אנא! - מסתברא פטור גבי בור, הואיל ופטר בו את הכלים. אדרבה, פטור גבי שור, שכן פטר בו חצי נזק! - כוליה נזק מיהת לא אשכחן."

"כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו" -

  • (בבא קמא י ב): "הבעלים מטפלין בנבילה. מנא הני מילי?... חזקיה אמר מהכא: והמת יהיה לו - לניזק. וכן תנא דבי חזקיה: והמת יהיה לו - לניזק. אתה אומר לניזק, או אינו אלא למזיק?... אמר אביי: אי סלקא דעתך נבילה דמזיק הויא, ליכתוב רחמנא "שור תחת השור" ולישתוק. והמת יהיה לו למה לי? שמע מינה לניזק... אמר לו רב כהנא לרב: אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו, הא לאו הכי הוה אמינא נבילה דמזיק הויא? השתא, אי אית ליה לדידיה כמה טריפות, יהיב ליה, דאמר מר ישיב לרבות שוה כסף, ואפילו סובין; דידיה מבעיא?! - לא נצרכא אלא לפחת נבילה... אחרים אומרים: מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו? ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת. אמר ליה אביי לרבא: האי טורח נבילה, היכי דמי? - אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבע, כי טרח בדנפשיה טרח! אמר ליה: לא צריכא, דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא. ומי איכא כי האי גוונא?! אין, דהא אמרי אינשי כשורא במתא בזוזא כשורא בדברא בזוזא..."

"כי יפתח איש... כי יכרה איש... והמת יהיה לו" -

  • (בבא קמא נא א): "אחד החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימה לעשרה - האחרון חייב. רבי אומר: אחר אחרון למיתה, ואחר שניהם לנזקין. מאי טעמא דרבנן? דאמר קרא כי יפתח וכי יכרה, אם על פתיחה חייב, על כרייה לא כל שכן? אלא להביא כורה אחר כורה, שסילק מעשה ראשון. ורבי אמר לך: הנהו מיצרך צריכי, כדאמרינן (ראו קטע קודם). ורבנן, נמי מיצרך צריכי! אלא, היינו טעמא דרבנן: אמר קרא כי יכרה איש בור - [איש] אחד ולא שנים. ורבי? - ההוא מיבעי ליה כי יכרה איש בור ולא שור בור. ורבנן? - תרי איש בור כתיבי. ורבי? - איידי דכתב האי כתב האי. וממאי דלחיובי בתרא, דלמא לחיובי קמא? - לא סלקא דעתך, דאמר קרא והמת יהיה לו, ההוא דקא עביד מיתה. והאי והמת יהיה לו מבעי ליה לכדרבא, דאמר רבא "שור פסולי המוקדשין שנפל לבור פטור שנאמר והמת יהיה לו במי שהמת שלו"! אמרי, ולאו ממילא שמעת מינה דבההוא דעבד מיתה עסקינן?!"