פתיחת התפריט הראשי

שמותעריכה

תרל"א

ב"ה. ואלה שמות כו' הבאים מצרימה את יעקב כו'. כתיב טוב שם (טוב) משמן טוב, ובמדרש קהלת טוב שם טוב חנניה מישאל [ועזריה] שיצאו מן האש, מנדב ואביהוא שנשרפו והיו נמשחין בשמן המשחה. [כמדומה ששמעתי כן גם מאא"ז מו"ר זצלה"ה] פי' שמן טוב מי שניתן לו גדולה מן השמים כענין הכהנים שהיו מיוחדין לעבודתו ית'. אבל טוב מי שמרויח לעצמו ע"י יגיעתו. וזה נקרא שם טוב. ובחינה זו מה שיותר מרוחק ויש עבודה יותר חשוב יותר שזה ענין השם מה שיוצא יותר למרחוק ונקרא שם טוב ביותר. וזה ענין שבטי ה' שירדו למצרים בבחינת שמות, כי האבות היו חוץ מן הטבע ונדבקים בו ית' ונעשו אליו ית' מרכבה תמיד. והשבטים הם שמתפשטין הארות הקדושה גם בתוך הטבע ועל שם זה נקראים שבטים מלשון התפשטות. ולכך ירדו למצרים לעורר הארת הקדושה גם תוך המיצר וההסתר. ועם כל זה העיד הכתוב כי באו את יעקב והיינו שהיו דבוקין בהפנימיות. [כמ"ש לעיל פי' ויחי יעקב בארץ מצרים ע"ש]. וזה שסופי תיבות את יעקב איש הוא שבת, כן כתב בבעל הטורים. שזה הוא ענין שבת. נחלה בלי מצרים. להיות התעוררות הקדושה בשבת גם בתוך המעשה. שיש בירור קצת בגילוי בכל דבר להיות עליה לשורשו. וימי המעשה נקראים עבודה להביא בחינת השבת גם בימות החול. ובמצרים היתה עבודה קשה יותר כמ"ש בפרך. אבל השבטים לא ירדו למצרים רק בבחינת שמותם. אבל הפנימיות היו מדובקין בבחינת יעקב, [כמ"ש נפש א' ברש"י ויגש], והוא שנתברר להם שחיות הפנימיות שבכל דבר הוא מהש"י בלבד. אף שנראה מבחוץ מהופך. הוא רק הסתר. וע"י שיודעין זה בבירור ממשיכין ההארה גם בתוך ההסתר עד שנתגלה הפנימיות. ובזוה"ק ה' ושמו אחד ובבחינת שמו נקרא רזא דאחד שנסתר עתה וע"י אמונת ישראל שמתבטלין להפנימיות נתברר האחדות וזהו בחינת שבת. [ולכך כתוב במדרש קהלת שם שחביבין שמותם של השבטים ע"ש]:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד על המדרש ויקם מלך חדש עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. כי קשה להמדרש איך יש למצרים בחי' התחדשות והוא לישראל דכ' אין כל חדש כו'. רק ע"י שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחי' יוסף שמשם בא ההתחדשות עי"ז יאכלם חדש כו' חלקיהם כו'. ודפח"ח. כי מי שדבוק בפנימיות. ובכל מעשה שעושה אינו נדבק בחיצוניות הדבר. יש לו תמיד זה ההתתדשות [וז"ש ביוסף והוא נער כו'] ולהיות נקי בבחי' יוסף שמירת הברית אינו בשום אופן רק שלא יהי' שום מעשה נפרש מפנימיות חיות הש"י שבו כמו שידוע לכל הבא לטהר עצמו בזה. ומי שהוא כן אין לו שום מיצר שיודע שכל ההסתר הוא רק מבחוץ אבל הפנימיות מהש"י והכל לטוב. ולזה צריכין בחי' אמונה להיות אמונה קבוע בלב איש שהכל חיות הש"י. ופי' אמונה הוא הדביקות בשורש וחיות הש"י. וכ' אמת ואמונה ערבית שבעת ההסתר העצה ע"י אמונה הנ"ל. וז"ש והן לא יאמינו לי. שכל הגאולה תלוי בבחי' אמונה. וזה יש תמיד לכל איש מישראל בכל מיצר והסתר שיש בכל יום. וע"י שנמשכין אחר הפנימיות ויודעין שהוא רק הסתר ממילא אין משגיחין על החיצוניות כלל ועי"ז נגאלין מכל מיצר [וזה ענין סמיכות גאולה לתפלה כמ"ש במ"א]. וזה הי' ג"כ אות המטה שע"י שנתחזק ויחזק בו נתהפך מנחש למטה. להורות שע"י שמדובקין בפנימיות ואין משגיחין במה שנראה מבחוץ נתברר האמת ונתבטל ההסתר כנ"ל. כי ההסתר ג"כ מחיות הש"י וזה דבר עמוק מנפלאות הש"י שגם כח ההסתר עצמו מהש"י אף שנדמה למתנגד להקדושה. וכפי אמונת האדם נתברר האמת כנ"ל. ובגלות נסתר זו הידיעה כי אם הי' האמונה מאירה כראוי לא הי' גלות כלל. וז"ש זוה"ק וארא כי הי' הדיבור בגלות. שקול נק' כלל. ודיבור פרט ע"ש. פי' הקול הוא שורש האחדות בחי' ה' אחד ובבחי' דיבור הוא הנהגתו ית' העולמות והוא בפרט כל דבר על מקומו וזהו בחי' שמו שיתרבה כבוד שמו בהעולמות. [ובפרט יש דברים שנראין מבחוץ נפרדים מהקדושה והוא פרט הצריך לכלל. וז"ש בדברו מעריב ערבים]. ולזה העיקר אמונה כמ"ש בא חבקוק והעמידן על אחת. פי' להיות ידוע שכל הנבראים הם רק בחיות נקודה אחת הכוללת הכל. וממילא אין הפרש בין שנגלה או נסתר כשהאדם נתבטל להפנימיות כנ"ל:

וא"ל מה שמו מה אומר כו'. וודאי עיקר שאלתו הי' בדבר הנוגע לעיקר הגאולה. כי שמו ית' הוא ע"ש גילוי מלכותו. ובעת הגלות נסתר כבוד שמו. והגאולה היא להיות זה נודע ונתברר שכבוד שמו משגיח על הכל. ושהגלות רק הסתר וקליפה מבחוץ. וכ' זוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה. כי בחי' שבת הוא זה העלי' של כל דבר לשורשו להתדבק בחיות הש"י. וז"ש שישאלו מה שמו. פי' עתה בגלות שימצאו הארה מכבוד שמו גם עתה. והתשובה אהי' פי' מה שע"י הגלות יתברר כבודו יותר אח"כ בתוספת ויתרון אור מן החושך שידעו מצרים כי ה' הוא אלקים. וע"י הגלות יתברר ידיעה זו גם במצרים. ואח"כ כתיב ה' איש מלחמה ה' שמו. שנתברר שה' ושמו אחד ושם הוי' מורה ע"ש הי' הוה ויהי' שלפניו ית' הכל א' שהוא למעלה מן הזמן. ובוודאי אמונה שלימה לא הי' אז לישראל. ומרע"ה שא' והן לא יאמינו לא טעה ח"ו אף דכ' ויאמן העם כי יש מקטני אמנה. וכ' ואהי' אצלו אמון במד' בראשית אמון רבתא כו' כי אמונה הוא המשכה ודביקות בשורש. [ויש אמונה בדרך ביטול ויש אמונה הנרגשת כרואה בעין וזהו בחי' מרע"ה אספקלריא דנהרא] וכ' והן לא יאמינו לי פי' להיות נמשכין אחר אמונת מרע"ה. והלא אחר כל הגאולה כ' ויאמינו בה' ובמשה כו'. מכלל שמקודם הי' אמונה בדרך נסתר. וז"ש מה שמו. [וכ' כי יאמרו כו' נראה אליך ה'. כי לא יוכל לברר להם שגם הארת ה' הוי' ב"ה בעצמו יש ג"כ גם עתה]. וכן נראה פי' מ"ש והי' אם לא יאמינו כו' האות הראשון כו' דמי איכא ס' קמי שמיא. אבל אלו הג' אותות היו מדריגות באמונה שע"י צמצומים אלו יוכלו להתדבק ולהאמין אף שלא יהיו כבחי' מרע"ה. [ולזה הי' קשה למרע"ה להיות השליח להם דכ' כה תאמר לבנ"י כו' ומדרגתו בחי' זה]. ובשבת יש הארה לאמונה זו. וזהו ענין המזמור שיר ליום השבת לברר אף שנראה רשעים מצליחים. שאינו אמת. רק דמיון חוץ. וחיות הפנימיות כח הש"י כנ"ל:

שייך לעיל

[פי' שם הוי' הוה תמיד. כדכ' אני ה' לא שניתי ותמיד ההארה נגלית גם בימות הגלות. לכך נק' אספקלריא דנהרא. ואמונת מרע"ה הי' שם. אבל בנ"י לא היו מאמינים בענין גבוה כזה רק בבחי' כה כו' שיש השתנות בגלות. וזה שם אהי' על אח"כ כמ"ש לעיל. ואח"כ כ' ה' שמו. שאחר כל הגאולה באו לבחי' זה ושם כ' ויאמינו בה' ובמשה כנ"ל]:

מה ששאל מרע"ה מה שמו כו' ואח"כ מיאן בשליחות כאילו הי' רוצה לידע שמותיו ית' ולא ילך אח"כ. אבל נראה שמתשובת שמותיו ית' ראה שדבר קשה השליחות לפניו. כמ"ש לעיל. ואח"ז אמר מי אנכי. במד' כי הש"י הבטיח אנכי אעלך. ורצה מרע"ה להיות הש"י בעצמו הגואל. ואם הי' כן הי' הגאולה מיד ולא הי' קישוי העבודה יותר. וכ' כי אוציא פרש"י מה ראוין ישראל לגאולה. וכי מרע"ה דיבר סרה על ישראל. הלא מסר נפשו על א' מישראל כל ימיו. אבל אמר שאין הגאולה יכול להיות רק ע"י הש"י בעצמו. וכאשר שמע שעלה צעקת בנ"י לפניו ית' ורוצה לגואלם והי' עת רצון לפניו ית'. אמר כן כדי שישיב הש"י לפניו כי ראוין הם. כמ"ש תעבדון כו' על ההר הזה. שיעלה לפניו זכות אמירת נעשה ונשמע. וכן מ"ש בפ' תשא ושב אל המחנה בגמ' ברכות וברש"י שם כשאני בכעס כו' ע"ש. ג"כ הפי' שאמר מרע"ה כן כדי שישיב לו הש"י כך. ובוודאי מרע"ה שנבחר לגואל הי' כל דבריו לטובת ישראל ומסר נפשו לומר מה שאינו ראוי לזכותן של ישראל כמ"ש במד' כשראה הש"י שבשביל ישראל אמר כן כו':



תרל"ב

ברש"י נמשלו ככוכבים כו'. ולמי מודיע הכ' חיבתם. ודאי לבנ"י עצמם. לידע כל א' כי הוא בכלל צבאי ה'. וכמו כוכבים המאירים בלילה כן נשתלחו בנ"י במצרים שימצאו ההארה גם שמה. וידוע כי מלאך שמו על שם השליחות. ובנ"י יש להם ג"כ שמות לכל א' ע"ש השליחות. אך כי זה ההפרש ששליחות איש ישראל להיות כמו שנשתלח בלי שינוי. וזה עצמו רצונו ית'. ולמעלה נזכרו שמותם ועתה נכתב שמותם כי גם במצרים היו בשמות הללו ולא נשתנו:

איש וביתו. פי' כל הדברים המשתלשלים ותלוין באדם כי בנ"י ממשיכין חיות לכל העולם. ומכ"ש לדורותיהם. וכל ישראל נק' בית ישראל. וגם עתה בגלות יכולין להיבטל לכח ושורש החיים שיש לנו משבטים ואבות הקדושים. והי' זה הכנה אל הגלות אף שכששבטים חיו לא הי' גלות. רק שהתקשרו כח שלהם בכל בית ישראל שעי"ז יהי' ניצולים אח"כ בגלות:

במדרש בלבת אש. אני ישנה ולבי ער כו'. שנקודה חיות הפנימיות שבישראל דבוקה בהש"י ורק שנסתר בגלות. וז"ש אהי' זמין לאתגליא. כמ"ש אח"כ אני יוצא בתוך מצרים אנא מתגלי. ומ"מ עיקר הגאולה ע"י התחזקות בנקודה הפנימיות והוא בח" יוסף הצדיק. וז"ש אשר לא ידע את יוסף. ומאז התחיל הגלות. וגם יחוד הלבבות של בנ"י להיות אחד הוא בחי' יוסף הצדיק. וי"ל בזה מ"ש רש"י ז"ל אכן נודע הדבר שהייתי תמה מה כו'. ותמוה שע"י שאחד דיבר לה"ר ר"ל ראוין כל בנ"י להיות נרדין בעבודת פרך. אך כי על הגלות אין קושיא ותמי' כלל. כי הגלות אינו שעבוד בלבד. רק הכל לכבודו ית' שבנ"י הוצרכו לברר גם במצרים הקדושה עד לכלות כל המצריים. וזה שנק' צבאי ה' ככוכבים בירידתן שם. ובאה"ח הק' פי' שהוא שבח וחיבה לבנ"י שירדו למצרים ע"ש כנ"ל שהוא לכבודו ית'. רק שתמה מרע"ה איך יוכלו מצרים לשלוט בהם. ואיך יהיו בנ"י נרדין ע"י מצרים. ובאמת אם היו מיוחדין באחדות לא היו שולטין בהם. ורק אשר לא ידע את יוסף כנ"ל. וכיון שהי' דלטורין ביניהם נודע הדבר כנ"ל:

במדרש מי אנכי כו' כי הש"י הבטיח אנכי ארד כו'. [וקשה מה התשובה ע"ז] כי מרע"ה שטען כ"כ אף כי ידע מעצמו התשובה מי שם פה לאדם. והפשוט נראה כי רצה לברר זה מפי הש"י בעצמו שאין השליחות רק מהש"י בלי תערובת כח משה רבינו ע"ה כי הי' עניו וירא שלא יהי' ח"ו קלקול ע"י שנעשה ע"י בשר ודם. וז"ש שהבטיחו אנכי. וע"י שהשיבו הש"י כי אהי' עמך. וגם מי שם פה כו'. מזה ניתוסף בירור וידיעה גמורה שיוכל להיבטל מכל וכל שיהי' מעשה הש"י בעצמו. דכ' ואשלחך. וזה דבר גדול כי שליח ש"א כמותו [ואפשר מזה זכה להיות עניו מכל כו' אשר על פני האדמה ע"י שביקש לבטל עצמו לגמרי כנ"ל] ונתקיים אנכי ארד כנ"ל:



תרל"ג

במדרש נמשלו לכוכבים כו' שבנ"י נבראו להאיר תוך החושך שבעוה"ז כמו כוכבים בלילה. וזה ענין שמות. כי השם הוא זכר ורמז לגוף הנקרא. וכן שמו ית' הוא מה שניכר בעוה"ז ע"י נפלאותיו וע"י בנ"י המייחדים שמו שיהי' ניכר כבוד מלכותו בעוה"ז זהו בחי' שמו ית'. כי כל אלה הגבורות כיצ"מ וכדומה הם רחוקים מעצמותו ית' לזאת מכונה בלשון שם. ולבחינה זו ירדו בנ"י בגלות כדכ' שמנו קראת בשמך שנק' בני ישראל כמו שהם ביחד מעוררין במעשיהם עד שמו ית'. רק בגלות נשכח זה השורש שזה עצמו הגלות. וז"ש על שלא שינו שמם נגאלו. שזה עיקר הגאולה להיות נשאר בשם הראשון כנ"ל. וז"ש מה שמו מה אומר כו'. שישאלו מאחר שנשכח מהם שמו ית' איך יגאלו. והתשובה שיש שם ע"י הרצון והחשק שמשתוקקין לצאת מחשיכה ולהתדבק בו ית'. ונק' אהי'. והוא בחי' תשובה. שמי שאין לו מקום. רצון זה הוא מקומו כנ"ל:

מ"ש והן לא יאמינו לי כו'. י"ל כי גלות מצרים הי' שורש לכל הגליות לכן מזכירין בכל יום יצ"מ. וגאולת מצרים הי' הכנה לכל הגאולות. לזאת ביקש מרע"ה להיות הגאולה אף כשיהיו מחוסרי אמנה. וי"ל דהוציא זה ממ"ש אשר אהי' בצרות אחרות הי' לרמוז לו שכל הצרות תלוין בגאולה זו כנ"ל:



תרל"ד

ברש"י שנמשלו לכוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כו'. והיא גופא קשיא למה מוציאן ומכניסן במספר. אך כי כל כוכב מושל על הארה מיוחדת אליו. ונק' לו שם על ענין פקודתו. וכשעושה פעולתו ניתוסף לו שם חדש. והוא רמז לבנ"י שנמשלו ג"כ לכוכבים כי נשמות בנ"י מאירין בעולם הזה בהחשיכה כדכ' נר ה' נשמת אדם. ויש לכל א' הארה מיוחדת. וכשזוכה להאיר בעולם. ולמשוך כל ענינים שעוסק בעוה"ז לנקודה הקדושה שיש בו. אז משיג הארה חדשה וניתוסף לו שם חדש כנ"ל. ובוודאי כשנכנסו בנ"י בגלות מצרים ניתן להם כח מהשי"ת שיוכלו להתקיים בגלות ולהמשיך עוד כל נ"ק שיש במצרים. ובאמת זה כח בנ"י שדביקין בנקודה המיוחדת. כדכ' ע' נפש בלשון יחיד. וכמ"ש עם א' מפוזר ומפורד. ופירשנו שמביאין האחדות. גם להנפרדים. ומקבצין הכל לנקודה המיוחדת. ולכן נתפזרו בנ"י בד' כנפות הארץ. וזה הי' כל יראת המצריים. כמ"ש נתחכמה לו בלשון יחיד ופרש"י ובמד' למושיען של ישראל. כי בחי' האחדות הוא הישועה של ישראל. פן ירבה שנקודה האחדות תתפשט ע"י בנ"י תוך הריבוי וזה הי' כל יראתם. וכ' וימררו את חייהם שהטילו מרה בנקודה המתפשטת. וכ' את כו' כי גוף הנקודה אין שם מגע נכרי רק התפשטות הנקודה שזה הי' בגלות. עכ"ז אין הסתר רק מה שיכולין לתקן. כמ"ש הרמב"ן ז"ל. והכלל שכל דבר שמכסה על הקדושה הוא סימן שביכולת האדם להמשיכו אל הקדושה. והכל תלוי באמונת ישראל. וכשיש אמונה כראוי כמעט אין גלות. כי באמת בכל מקום יש השגחת הש"י ורצונו בלבד. רק בגלות אין ניכר האמת וצריכין להשיג האמת ע"י אמונה ונק' אספקלריא דלא נהרא שבא האור ע"י החושך שמאמינים אף שאינו נגלה האמת. וע"י האמונה משיגין האמת כנ"ל. ואיתא במד' תורה וא"י ועוה"ב אין זוכין רק ע"י יסורין. וגם שבת הוא מעין עוה"ב. לכן כפי היגיעה בימות החול זוכין לשבת וכמ"ש במרה נצטוו. כי אחר גלות מצרים זכו לשבת. ושבת הוא האחדות שיש בישראל ובכל הנבראים שמתגלה כבוד שמים ע"י העדות בשבת שהשי"ת ברא הכל. וזהו בחי' שמו ית' שיהי' נתפרסם כבוד שמו בעולם וכמ"ש בזוה"ק שבת שמא דקוב"ה. וזה שמות בנ"י שירדו למצרים לתקן ולעשות כבוד שמו ית' [כמ"ש במ"א באורך]:

וכאשר יענו כו' כן ירבה כו'. איתא בזוה"ק כי גלות מצרים ועבודה הקשה הי' לטובה כדי שלא יתערבו בנ"י באומות ע"ש. וכ"כ הפך לבם לשנוא עמו. שנותנים ע"ז שבח והודי' שנעשו שונאים לבנ"י. וגם המצריים לא רצו להיות שונאים כי ידעו זה ג"כ [וז"ש בפרך בפה רך כו'] רק הש"י הפך לבם וכ' ולאום מלאום יאמץ. פי' ע"י שנאתם בנ"י מתרחקין מהם וכפי הריחוק כן ניתוסף להם כח:

איתא כי מרע"ה תיקן לבנ"י שבת במצרים. אף כי עדיין לא ניתן להם השבת. רק בעבור כי בנ"י שובתין בשבת קודש אין מקום שישלטו עליהם האומות עובדי אלילים א) בשבת כי כל שליטתן ע"י המלאכות ועובדין דחול שבנ"י עושין. עי"ז ניתן להם כח לשלוט עליהם. ובשבת אין להם שליטה. וכמ"ש המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו'. וע"י שבת זכו לגאולה כמ"ש ז"ל שנתאספו בש"ק ונתעוררו בתשובה. וכן בגלותינו עתה שנשאר לנו השבת שבנ"י מניחין כל עסקיהם בשבת. ולכן בשבת נק' חירות שאין עליהם עול הגלות כמ"ש המקבל עול תורה מעבירין ממנו עול גליות ב) וד"א ועי"ז נזכה לגאולה במהרה בימינו אמן:



תרל"ה

במד' וברש"י נמשלו ככוכבים מונה במספר צבאם כו' ולמה דוקא ככוכבים. דאיתא שקיטרגה לבנה ונתמעטה לכך הוסיף לה הקב"ה הכוכבים לפייס דעתה כו' לימנו בך צדיקיא. כי ממשלת הלבנה בלילה והוא לרמוז כח מלכותו ית' אשר נתלבשה תוך הטבע ואינו ניכר שם כביכול כוחו ית' רק ע"י עבודת הצדיקים. ובאמת כל הגליות של הד' מלכיות הם רק להסתיר מלכות שמים. ובנ"י ירדו בגלות לסייע ללבנה כנ"ל לכן נקראו נר ה' נשמת אדם. כי המה מאירים בליל הגלות. ובאמת כפי מה שבנ"י פועלים בנפשותם קבלת עול מלכותו ית' כמו כן ניתקן בכלל הבריאה. ונק' גלות ע"ש גילוי כבוד מלכותו ית' גם בתוך הטבע. וזה הגילוי הוא עיקר העבודה לכן כח הלבנה עמוק ביותר מה שיכולה להאיר גם בלילה ותוך החושך כנ"ל. וגלות מצרים כולל כל הגליות וז"ש במד' אוהבו שחרו מוסר. כי הקב"ה ראה שיהי' בכוחם אז לעמוד במקומם אף במצרים כי היו קרובים ליעקב אבינו ע"ה. לכן בהתחלה הביאם לגלות הקשה והי' הכנה לדורות. וכ' הבאים לשון הוה כי אלה השמות באים לבנ"י בכל מקום צרה שלא תבוא מסייעי' להם אלה השמות לדורותם:

דברי מו"ז ז"ל על המד' עתה יאכלם חדש כו' חלקיהם. כי ע"י שנלקח מבנ"י ההתחדשות לכך נאמר בהם ויקם מלך חדש. כי מאין להם זאת ההתחדשות. אין כל חדש תחת השמש כו'. ולהוסיף ע"ד נראה כי כל הגלות מצרים הי' לברר זאת ההתחדשות דכ' אחר הגאולה החודש הזה לכם שזכו אח"כ לבחי' ההתחדשות. ופי' הדברים כמ"ש הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית שהכל מושכין חיות מהקב"ה ובשורש יש תמיד ההתחדשות רק כפי מה שנתגלה מלכותו ית' בכל העולמות שקיומם רק מאתו ית'. ניכר זאת ההתחדשות. וכמ"ש במ"א באורך שזה עיקר עבודת האדם זו תפלה. וצריך כ"א לידע כי כפי קבלת מלכותו ית' בלב האדם כך נמשכין כל הנבראים אחר הקדושה. כדכ' כל שתה תחת רגליו. ובמד' שהפרו ברית מילה ואמרו נהי' כמצרים נראה שזה רק הירהור שעלה בלבם לעשות כמעשיהם. וזו המחשבה נתנה כח להמצריים כדכ' ויקם. כי אם הי' מבורר מלכותו ית' בעיני האדם כחומה שלא יוכל להיות מחשבה ורצון [אחר] כלל [כענין בטל רצונך. בטל דייקא. שלא יהי' נמצא בלב. ע"י תגבורות רצונו ית' כמ"ש במ"א ]. לא הי' יכול לשלוט כח סט"א באדם כלל. רק מהירהור האדם יש להם כח במעשה. וברש"י ומד' עשה עצמו כאילו לא ידע. הוא אשר דברנו בכמה דוכתי. כי כל החיות מהקב"ה. וכח הסט"א הוא להסתיר שיהי' נראה כאילו יש להם כח נפרד בפני עצמו. וכח זה להם בקילקול האדם כמ"ש:

בלבת אש. כי האש יש לו כמה בחי' כדאיתא בזוה"ק וארא וכמה דוכתי. כי אש שמבחוץ ולמטה שורף. ואש הפנימי שמרומז על אספקלריא המאירה אינו שורף. ובזה האש נראה למרע"ה. ולכן לא נשרף הסנה. וז"ש המראה הגדול הזה. וכדאיתא במד' כדי ללבבו שהראהו האש הגדולה שבשעת מתן תורה. ובאמת א"י לבוא לאש הזה קודם אש שלמטה. וגאולת מצרים הי' באש השורף ובו נכלו המצרים. ואח"כ זכו למתן תורה לאש הפנימי. וכ"ז הראה הקב"ה למרע"ה כי תכלית האש הוא כח הפנימי הנ"ל וזהו בלבת אש פנימיות האש כנ"ל:



תרל"ו

במד' אוהבו שחרו מוסר כו'. בא לתת טעם גלות מצרים שנגזר על אבותינו. בתחילת שורש בנ"י. שהי' זה לטובה והכנה לכל הגליות. ופי' שמות בנ"י הבאים לשון הוה כי השמות הללו הם הכוחות המסייעין לבנ"י בכל זמן ועת צרה. וכמו שמרמז במד' ע"ש גאולתן נקראו כו'. ובזוה"ק מבואר בהדיא ע"ש. ואם הי' התחלת הגלו' בזמן אחר. לא היו ראוין להמשיך עמהם כוחות הקדושים הללו. לכן סיבב הש"י להיות הגלות מצרים בשורש בנ"י. וממילא נשאר הבטחה זו בכל עת צרה כמ"ש אהי' בצרה זו אשר אהי' כו'. פי' שע"י צרה זו נמשך להיות עמהם בכל הצרות. וז"ש הבאים ישרש יעקב כו' שהי' זה הכנה ושורש כנ"ל:

בלבת אש כו'. ע"ש עמו אנכי בצרה כו'. דכ' אשר לא ידע את יוסף פי' שנקודת יוסף הצדיק עומד בכל עת צרה כדכ' בית יוסף להבה כו' ששולט מרחוק. לכן גם הרשעים מריחין ריח מקדושת הברית ובורחין. אך הגלות מתחיל כשלא ידע את יוסף כו'. אעפ"כ הצדיק שמרגיש בחי' יוסף איננו בגלות. ויכול להיות הגאולה על ידו. וזה הסימן גאולה שמסר להם יוסף שכל מי שיראה ויבין שיש גם בגלות פקידה אף שהוא בהסתר. הוא מוכן לגאולה. ובלבת אש הוא בית יוסף להבה ומתוך הסנה כנ"ל:



תרל"ז

ברש"י חזר ומנאם להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים המוציא במספר כו' בשם יקרא. ומה ענינו לכאן. והפשוט הוא לאשר ירדו לגלות. בא הכתוב להגיד כי לא הי' ע"י שנאה ח"ו. רק מאהבה כמ"ש במד' ואוהבו שחרו מוסר כו'. וזה להודיע חיבתן כו'. אבל עיקר אמיתיות הענין הוא ע"פ ד' המדרש שמותן על שם הגאולה כו' ופי' אמו"ז ז"ל שהארות הראויות לגאולה הלכו מיד עמהם כמ"ש הקב"ה בורא רפואה קודם למכה כו'. וזה עצמו ענין השמות דכתיב לכולם בשם יקרא. כי כל כוכב ומלאך שנברא על דבר מיוחד לעשות שליחות הבורא ית' בעולם לכן נקבע בו מקודם שם עליון שמצד זה תתדבק הפעולה בכח עליון כדאיתא בגמ' ע"פ ויקרא לאור יום קרי' רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא. לחשוכא אמצותא דלילה כו'. פי' קריאה לשון חיבה ודביקות כמו וקרא זא"ז כו'. וז"ש לכולם בשם יקרא שהוא התדבקות כל צבא מרום בשמא דכליל כל שמהן. והוא שם כבוד מלכותו ית'. ומצד שיש לכל פרט חלק מיוחד נמצא עי"ז מונה מספר לכולם. וכמו כן ממש באיש הישראלי שיש לכל א' שם מיוחד שצריך לתקנו. ובוודאי כשגומר מעשיו לטובה נשלם בזה שמו. ואותן השמות שהם כוחות הנפשות הם עצמם מסייעין לאדם להוציא לאור תיקונו. והיינו דכתיב ואלה שמות בנ"י הבאים. כלומר שלא יעלה עה"ד ח"ו כי הגלות וכן כל עת צרה לאדם שלא תבא הוא במקרה. וכאילו עזב ה' אותנו ח"ו. רק שכח הדביקות הולך עמנו בגלות כאשר אמרנו לדייק במלת הבאים מצרימה שהוא על כל מיני המיצרים שיש לבנ"י תמיד. וגם זה אמת בפי' הכתוב שגם השמות הם יורדין לתוך המיצר וגם הם בגלות. ומצד זה נושעין בנ"י בגליותיהם. כלל הדברים שקודם גלות מצרים נתקשרו בכח השורש למעלה כמו הכוכבים שנוטלין רשות מקודם לעשות השליחות והוא דביקות השליחות בכח הבורא והבן:

בפסוק והן לא יאמינו לי כו' והי' אם לא יאמינו כו'. והרי מיד האמינו. אבל נראה דכתיב אהי' אשר אהי'. פי' חז"ל אהי' בצרה זו אשר אהי' עמהם בצרות אחרות. ביאור הדברים שגלות מצרים הי' שורש לכל הגליות וכמו כן הגאולה הי' מפתח גאולתן של ישראל בכל הצרות שבעולם. ולכן ביקש מרע"ה להיות הגאולה אף כשיהיו במדריגה התחתונה כמו בגלותינו עתה שמחוסרין אמונה. ולזה הי' כל האותות האלה על כל מיני הגלות. כי ליכא ספיקא קמי שמיא ומה שייך אם לא יאמינו כו'. ולדברינו יתיישב הכל. וכמו כן הי' הגאולה ע"י מרע"ה שהוא שורש כל הנביאים וצדיקי הדור. וזה נראה ג"כ הענין ששאל מרע"ה מה שמו מה אומר כו' אח"כ אמר שלח נא כו'. רק ע"י שראה מתשובת ה'. אהי' א"א. שזאת הגאולה היא שורש כל הגאולות לכן אמר שלח נא שאין סופי להכניסם. כי בוודאי הרגיש מרע"ה אשר הוא מוכן לגאול את ישראל כמ"ש חז"ל הי' רועה. מוכן לגאולה. אך כי ראה שהיא גאולה לדורות. וגם ראה שבסוף לא יתמשכו בנ"י אחר מדרגתו. והוא מה שנעשה אח"כ בחטא העגל ומרע"ה לא היה בכלל החטא ולכן לא קיבל השליחות. ולכן הראה לו הקב"ה מתן תורה כמ"ש וזה לך האות כו' תעבדון את האלקים כו' פי' שבעת מתן תורה עמדו בנ"י באמת במדריגת מרע"ה ואופן הנהגתו כראוי. רק אח"כ קילקלו. אבל כיון שכבר היו במדריגה זו יש להם לבטוח כי יחזרו למדריגה זו אחר התיקון. ונמצא שבאמת ע"י מרע"ה יהי' תיקון האחרון ג"כ. ולכן מיושב כל הענין ועמ"ש לקמן עוד מזה:

בפסוק וישב משה אל ה' כו' למה זה שלחתני. כי מרע"ה תלה הכל במעשיו שע"י שהי' השליחות על ידו לכן הרע להם פרעה. והאמת כן הי'. וביאור הענין כי מרע"ה הוא בחי' התורה ממש. והוא מדה"ד והמשפט. והוא ע"ה הי' באמת ע"פ המשפט בכל פרטי מעשיו מה שא"א כמעט לב"ו להיות בלי שום נטי' מן המשפט. וע"ז אמרו חז"ל שראה הקב"ה שא"א להתקיים במדה"ד שיתף עמו כו'. וכמו כן הי' ביצ"מ שלא היו יכולין בנ"י לקבל הדין. והי' בהכרח להשתתף עמו אהרן שהוא החסד. ואז הוקל מעליהם. כי בודאי לעשות נקמה בגוים צריכין בנ"י מקודם לתקן מעשיהם כראוי. וכיון שלא היו זכאין כ"כ הי' עליהם ג"כ מדה"ד. ומ"מ אם היו עומדין בנסיון וקיבלו באהבה. נראה שהי' מתוקן הכל. וע"ז כיון מרע"ה באמרו והן לא יאמינו לי דייקא. כי אף שהאמינו בפקודת ה' כמ"ש ויאמן כו'. אבל להיות נמשך אחר מרע"ה לא הי' בכוחם כנ"ל. ומרע"ה תלה בחסרון עצמו. ולכן וישב אל ה' הוא תשובה שבכח תשובת מרע"ה המתיק הדינין ונתקן הדבר ע"י צירוף מדת החסד כנ"ל. כי צדיק הדור צריך לשוב בעבור כל הדור כמ"ש בנ"י ערבין זה לזה וזה וישב משה:



תרל"ח

ברש"י ומד' נמשלו לכוכבים מונה מספר כו'. דקשה מה שבח המקום הוא זה שמונה מספר לכוכבים. הואיל וכולם ברא יש מאין. אך הענין הוא שבאמת הכוכבים אין להם מספר. והם בבחי' אין מספר כמ"ש אם תוכל לספור אותם כו' אך הבורא ית' הוא כל יכול ומונה מספר לדבר שאין לו מספר. ופלא זו הוא בכלל הבריאה שברא יש מאין. ועשה אינו ישנו. כך עשה מאין מספר מספר. והכל הי' להמשיך אור מעולם עליון לתוך הטבע. וזה עצמו הדמיון שמדמה בנ"י עתה שנכנסו בגלות מצרים אל הכוכבים כי גם בנ"י נשמתן אצולה מלמעלה מהטבע ונתלבשה בטבע להאיר תוך החשיכה כמו הכוכבים שהם הם למעלה מהטבע ואין שיעור לגודלם כל כוכב יותר מכל העולם כו' וירדו להאיר בלילה דוקא שבכדי להאיר בחשיכה צריך להיות נמשך ממקום גבוה מאוד. וכמו כן בנ"י נא' עליהם ומצדיקי הרבים ככוכבים. כי ירידת בנ"י בעוה"ז מכש"כ בגלות הוא רק להיות מצדיקי הרבים לתקן עולמות הנפרדים שעל ידיהם מתקשר הכל לשורש האחדות:

בלבת אש מתוך הסנה במד' אני ישנה ולבי ער כו'. פי' שהקב"ה הראה למשה מראה גדולה זו מתוך חושך הגלות עצמו. וזה הי' התימה מדוע לא יבער הסנה מאחר שנמצא באמת התלהבות הגדול הזה איך יש קיום לקליפה המחשכת אורות הגדולים הללו. אך זה באמת רצה הקב"ה להראות לו כי אדרבה לפי גודל החושך והגלות נסתר בו אור גדול גנוז והוא בחי' הגאולה. כי הגלות הוא סימן על הגאולה. וכפי רוב קישוי הגלות מורה על תוקף הגאולה. וז"פ הכתוב וכאשר יענו אותו כו' וכן יפרוץ. פי' הכתוב מתרץ עצמו אשר לא יהרהרו אחר הבורא ית' איך הניח לענות את עמו כ"כ כי כפי רוב העינוי כן יהי' אח"כ תוקף הגאולה:



תרל"ט

במדרש אוהבו שחרו מוסר. דאיתא כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת. דחכמה היא בחי' אהבת ה' ע"י שמבין ורואה בהשגתו אמיתות הבורא ית' שברא הכל יש מאין כענין שכ' אמור לחכמה אחותי את. אמנם כשמקדים האדם היראה מקודם אף שאינו יודע ומאמין במצות הבורא ית'. עי"ז אהבה וחכמה הבאה אח"כ מתקיים לעד. ולכן כתב במד' ג' מתנות נתן הבורא ית' לבנ"י התורה וא"י ועוה"ב וכולם ע"י יסורים. שלא להעלות עה"ד ח"ו כי הגלות מצרים ושאר הגליות הוא רק עונש בלבד. אבל הוא עצה איך שיהי' אח"כ גאולה שלימה וחכמה שמתגלה אחר הגלות כמ"ש ומלאה הארץ דיעה ושיהי' קיים לעד. שחרו מוסר הוא ההתחלה שיהי' ההתחלה ע"י יסורים שהוא בחי' יראה ואמונה כנ"ל כמ"ש חכמים יגעתי ומצאתי תאמין ואם לאו אל תאמין שהחכמה הבאה בלי יגיעה חולפת ועוברת ואינו דבר המתקיים. לכן הקדים הבורא ית' הגלות שיאמינו בנ"י בהשי"ת מתוך החושך. שהי' זה הכנה למתן תורה שיהי' מתקיים אח"כ לעד. ולכן אמר ה' למרע"ה בהוציאך א"ה כו' תעבדון כו' על ההר הזה. כי בוודאי מרע"ה הי' מוכן לתורה והוא הכיר את מקומו. וגאולת מצרים הי' הכנה למתן תורה וכשגילה לו הבורא ית' כי הוא הכנה לקבלת התורה קיבל השליחות:

בלבת אש מתוך הסנה במד' אני ישנה כו'. כמ"ש כבר מזה כי הבורא ית' נגלה אליו מתוך החושך להודיעהו כי הגם שבנ"י שרוין בגלות מ"מ ההתלהבות נמצא בתוכם. רק שהוא נסתר. וז"ש הסנה בוער כו' מדוע לא יבער הסנה כי לפי רוב התלהבות הקדושה שנמצא אצל בנ"י הוא דבר פלא ונפלא איך מתקיים החושך וההסתר. והוא יותר פלא ונוראות הבורח ית' מנוראות של הגאולה והבן. [ואפשר זה נרמז באמירת אנשי כנה"ג הן הן נוראותיו כו' כמ"ש]:



תר"מ

בפסוק הבה נתחכמה כו' פן ירבה כו'. ונוסף גם הוא כו' ועלה מן הארץ. ב' פירושים ברש"י. והכל אחד. כי הנה חכמים הגידו כי גלות מצרים וכל הגליות הם להעלות ניצוצי קדושה שבכל המקומות כאשר מצינו כגן ה' כארץ מצרים. א"כ וודאי הי' נמצא שם מטמוניות. וגם בדברי יוסף רמזו חז"ל. שהטמין שלש מטמוניות כו'. ובוודא גם המצריים. אותן החכמים שהי' בהם. הבינו זאת. ולכן רצו לענות את ב"י בעבודת הפרך שלא יהי' להם כח להוציא בלעם מפיהם. והיינו דכ' פן ירבה. דכשמתרבה הטוב על הרע. נתבררי' ניצוצות הטובים מהתערובות. והי' כי תקראנה מלחמה פי' עם צד הקדושה. ונוסף גם הוא הוא אותה הארה מועטת טמונה שנמצא גם בהם. ועלה מן הארץ אותו הנקודה ע"י עליית בנ"י כמ"ש ונצלתם את מצרים כו'. וב' הפירושים א'. ויש רמז במסורה שמביא בעל הטורים ונוסף גם הוא יש מפזר ונוסף עוד. שפיזור בנ"י הוא רק כדי להוסיף עליהם גרים כמ"ש בגמ' והוא רמז לנצ"ק כנ"ל. וכאשר יענו כו' כי לפי רוב העבודה נתעצמו ב"י כמ"ש ולאום מלאום יאמץ. וברש"י כמו שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות כו'. פי' דהל"ל רבה ופרץ. רק שהקב"ה שילם לבנ"י כפי רצון ומחשבת הרשעים לענות אותן אף שלא עלתה בידם. ברשעים מחשבה מצרפן למעשה. וכפי מחשבה רעה שלהם כן חשב הקב"ה טובת בנ"י:

במדרש על פסוק וירא כו' וידע אלקים שכ"א מהם שב בתשובה רק שלא ידעו זה מזה ע"ש שמדייק וידע אלקים בלבד. וי"ל שגם הם בעצמם לא יכלו להוציא מחשבתן מכח אל הפועל. כמ"ש במ"א שיש מחשבה שלא נגמרה עדיין שגם האדם עצמו אין מבינה זולת הבורא ית' אשר הוא בוחן לבות וכליות כמ"ש חז"ל עד שלא נוצרה המחשבה בלבו כו' ע"ש. כי החושך יכסה ארץ. לכן אף שהי' לבות בנ"י טובים. לא היו יכולים לברר אצלם פנימיותם. ולכן לא הכיר מרע"ה את מעמדם. לכן נתן לו הבורא ית' רמז וסימן בהוציאך כו' תעבדון. כלומר שתראה שמיד שיצאו מת"י מצרים יתברר טוב לבם. וכרגע יתהפכו מחומר ולבנים עד להיות מוכן לקבלת התורה. והוא עדות נפלא כי עומק לבם של בנ"י לטוב. ורש"י ז"ל כ' בזכות קבלת התורה. והיינו שמחשבה טובה של ישראל הקב"ה מצרפה למעשה ואף מה שעתיד לעשות כמ"ש בזהר שעל מה שעתידין לחטוא ח"ו אין עונשין. אבל הזכיות מחשבין. והטעם ג"כ כנ"ל שהטוב גנוז בלבות בנ"י רק קודם הגעת הזמן אינו יוצא מכח אל הפועל אבל כבר הטובה נמצא כנ"ל. אבל להיפוך כשמרשיע הוא ע"י שנכנס בו רוח שטות לפי שעה לכן אין חושבין להבא רק הזכיות חושבין כנ"ל:



תרמ"א

בפסוק וכאשר יענו כו' כן ירבה כו'. ופירש"י כשם שהם נותנים לב לענות כן לב הקב"ה להרבות ולהפריץ. דקשה עינו. רבה. ופרץ. הל"ל. לכן פי' שהקב"ה שילם לבנ"י גם על מה שחשבו המצרים להרע להם. הגם כי לא עלתה בידם פרע להם הקב"ה גם על זה. כמ"ש בעכו"ם נחשב מחשבה כמעשה. גם הפי' על כל גליות שאח"כ כידוע שמצרים הי' כלל ושורש של כל הגליות. וכמו כן גאולת מצרים שורש לכל הגאולות כמ"ש במ"א. לכן כ' ויוצא א"ע ישראל מתוכם לחירות עולם. פי' שאחר גאולת מצרים נעשו בנ"י בני חורין. והגם שגם עתה בעו"ה עבדים אנחנו בגלות אבל עכ"ז החירות בידינו. והוא התורה כמארז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה כו'. והיינו שאחר גאולת מצרים נתרוממו בנ"י למעלה מהטבע וניתן להם התורה שהיא עץ החיים והשורש של כל הבריאה. ממילא הם בני חורין לכן מצווין לזכור בכ"י יצ"מ. ולכן כ' כאשר יענו דהיינו שבאופן זה נהג הש"י להיות הגלות הכנה לגאולה שאח"כ כמ"ש במד' ג' מתנות ניתנו ע"י יסורין תורה וא"י ועוה"ב ע"ש. וזה מטעם אוהבו שחרו מוסר ע"ש במד'. והיינו שרצה הקב"ה שיהי' המתנות דבר של קיימא. לכן הקדים לתתם ע"י יסורין. וכמו שהי' גלות מצרים יסורין לצורך מתנה של התורה. כמו כן יש לנו להבין יסורים של גלותינו המר שהוא הכנה לימות המשיח ולעוה"ב. לכן בכל תוקף שיש בכל גלות הוא לקיים כן ירבה וכן יפרוץ:

ברש"י אכן נודע הדבר שבשביל לה"ר הם בגלות. ואח"כ בפ' וכי אוציא מה זכות יש לישראל כו'. להודיע איך שמאבדין ח"ו כל הזכותים ע"י לה"ר מה שמתחילה תמה למה נשתנו בנ"י מכלם להיות בגלות. ואח"כ אמר מה זכות כו'. והתיקון ע"י התורה כמ"ש. בהוציאך את העם כו'. כי הכל תלוי בדיבור של האדם כמ"ש מות וחיים ביד לשון:

במדרש אילולי שהסתיר פניו הי' מראה לו מה למעלה כו' אעפ"כ בשכר ויסתר כו' זכה לתמונת ה' יביט. פי' כי בוודאי גם מרע"ה ידע זאת כי הי' מראה לו כו'. וכל אלה ההשגות הניח בעבור להסתיר פניו בשביל יראת ה'. ולכן השיג בשכר יראה זאת תמונת ה' יביט. והטעם כי מעט אשר משיג אדם בזכות מעשיו. שקול נגד הרבה השגות הבאין לאדם במתנה. ודבר הבא בעבודת האדם הוא קיים לעד. ועל ענין זה נאמר יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו:



תרמ"ב

ב"ה שמות בקיצור על מה שכבר נכתב במדרש אוהבו שחרו מוסר. היינו ממש בכל יום כמ"ש ותוכחתי לבקרים. וכמ"ש חז"ל יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכל זה לטובה שע"י היגיעה שיש בראשיתו מקבל אח"כ הטובה בשלימות. וזה שכתוב ואלה שמות כו' להודיע חיבתן בשעת הירידה להגלות. להודיע כי לא מצד שפלות הי'. רק ואוהבו שחרו מוסר. ועל הכל קיבלו שכר. וכמ"ש ויעבידו כו' בפרך שמלבד העבדות היו עובדין עמהם בלב רע ובשנאה גדולה. כן הי' אח"כ הגאולה וקורבת הקב"ה אותם בחיבה יתירה. כמאמר כאשר יענו כן ירבה. ויש לכל איש ישראל מאלה הדרכים בכל יום לכן מזכירין יצי"מ ותיקנו קודם ק"ש ותפלה שיש בכל יום התחדשות מ"ב בכח עשרה מאמרות. רק שיש ג"כ התנגדות וצריכין לגאולה. ואח"כ מרגישין התחדשות עשרת הדברות והתורה כמ"ש במד' שא"י להשיג התורה רק ע"י יסורים כו'. וזה שכתוב בלבת אש מתוך הסנה שהראה לו שתוך החושך של הגלות יש התלהבות גדול של קבלת התורה. רק שא"י לקבלו קודם יסורי הגלות והוא כמ"ש בהוציאך כו'. והנה מרע"ה אמר מי אנכי כו' וכי אוציא ודרשו חז"ל מה זכות יש להם. וחלילה שילשין רבינו משה ע"ה על ישראל אשר בחר בו הש"י ומסר נפשו בעבורינו בכל עת. אכן בוודאי מאחר שהי' מיוחד לשליחות. ידע הגלות על בוריו. והבין כי עדיין אינם מוכנים להגאולה כי בעוד הגלות שולט נכסה מפתח של הגאולה וכמו כן מדריגת מרע"ה שהוא הי' הגואל המיוחד הי' נכסה לכן אמר מי אנכי כו' וכי אוציא כו'. והש"י השיבו כי אהי' עמך כו' בהוציאך כו'. והיינו כי החושך יכסה ארץ. ותיכף כשיצאו מן הגלות ישתנו למעליותא ויתרוממו ויתקיימו אצל הר סיני כענין שכ' ואשא אתכם על כנפי נשרים כו'. שבאו במהירות מרעמסס לסוכות. והכל רמז על המדריגות שנהפכו כרגע להיות אנשים אחרים. וכמו כן יש לנו לקוות בגלות המר הזה שלא להיות נואש ח"ו בראות שפלותינו מלבר ומלגאו שאין מוכנים לשום מדריגה קטנה של מדריגות אבותינו לומר איך נוכל לעבוד בביהמ"ק ולראות פני ה' שלש פעמים בשנה. כי כשיתן הש"י ויגחלנו. יתעורר הפנימיות שיש בנו להיות נהפכים כרגע לעלות למדריגות עליונות כבשנים הקדמוניות כנ"ל. השי"ת ימהר גאולתינו בב"א:



תרמ"ג

במדרש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו כו'. דאיתא המשתתף בצערן של ציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור וכ"כ באבילות החורבן שישו אתה משוש כל המתאבלים כו'. וצריך הבנה אם הפי' שיראה בבנין ירושלים אם יהי' בימיו מדוע לא יזכה כמו כל הדור. ואי הפי' שיחי' עד הבנין והלא כמה צדיקים שנסתלקו מקודם. רק הפי' שזוכה לראות בנחמת ציבור גם תוך הצער כי הגלות הוא רק הסתר. אבל מי שזוכה להסיר ממנו ההסתר כפי בירור וזכות לבו כך יוכל לראות בנחמת ציבור וכמ"ש שישו אתה כמו בחי' כנס"י בעצמה אם כי היא בגלות עכ"ז השמחה גנוז בה. כי יודעת שעתידה להיות עטרה בראשו של מלך. כן מי שמשתתף עמה בצערה זוכה לראות גם בשמחתה. וזה נתקיים במשה דכ' וירא בסבלותם לכן הראה לו הקב"ה הגאולה ומתן תורה שזה הי' כל תכלית הגלות כדאי' במד' שגלות מצרים הי' הקדמת יסורין קודם התורה. וכל הגליות שאח"כ עד עתה הוא הכנת יסורין קודם עוה"ב. ולכן כמו שאז הי' כאשר יענו כן ירבה כו'. כן בכל הגליות. וכיון שהשכר של ימות המשיח ועוה"ב הוא בלי קצבה. לכן גם הקדמת היסורין הם בלי זמן וקץ. ונחזור לדברינו שהראה לו הקב"ה האור הצפון ומיוחד להיות נולד מזה הצער וז"ש יודיע דרכיו כו' מה שבנ"י ראו אח"כ כשנגמר בפועל. וז"ש עלילותיו. ולמשה הראה דרכיו בעוד שלא יצא לפועל וז"ש בלבת אש מתוך הסנה. כמו כן הצדיקים שמשתתפין תמיד בצער גלות השכינה ובנ"י. זוכין להרגיש הארות מגאולה העתידה:

בפסוק פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים כו'. דכ' אנכי אעלך גם עלה כי הגלות הי' כדי להעלות ניצו"ק שהי' במצרים דכ' וגם את הגר א"י דן אנכי פי' כנ"ל לתקן מה שנמצא בהם וזה גם עלה. וזהו העשוי לכם פי' בעבורכם הטמין הש"י שם מטמוניות. עשוי לשון תיקון. שבא העת של התיקונים שנצרכו להיות במצרים. וכ' ראה ראיתי כו' עני עמי. פי' כי הכל הי' צפוי לפניו כמ"ש וירא כו' כל אשר עשה והנה טוב מאוד. אכן הגלות נמשך עד שזוכין לקבל פנימיות הגלות שהם היסורין כמו שעלה לפניו ית' ואז בא הגאולה וזה ראה ראיתי. וע"ז השתחוו בנ"י על כי ראה ענים. פי' אף שלא נגאלו עוד. רק מה שעלה לפניו העינוי. וזה שלימות של המכוון בהגלות. בזה יש לשמוח שלא ניגע לריק ח"ו. וזה הסימן של פקידה כפולה תיקון הגלות ומפתח הגאולה כנ"ל:



תרמ"ד

בקיצור ואלה כו' מוסיף על הראשונים דכ' איש וביתו באו. פי' שהיו דבוקים בשורשם אעפ"י שירדו למצרים. וזה הי' בכח יעקב כדכתיב הבאים את יעקב. ולא נשתנו מדביקות שהי' להם קודם הירידה למצרים. ואדרבא מוסיף שבח על הראשונים שהגלות הי' ירידה לצורך עלי'. כדכ' אעלך גם עלה. וע"י הגלות האירו בנ"י לכל העולם. ופעלו לברר כבוד שמו ית' בעולם. ונק' גבורי כח עושי דברו. שביררו הנהגתו ית' בעולם. לכן זכו אח"כ להתורה לשמוע בקול דברו:



תרמ"ה

במד' חושך שבטו ש"ב ואוהבו שחרו מוסר. כי הרשעים להם כל הבחירה והניחם הקב"ה ברשות לבם. אבל הצדיקים מבקשים להיות תחת רשותו ית' ושינוטל מהם הבחירה לגמרי לכן הקב"ה רוצה ורודה אותם ביסורים ובמוסר וזה שאמרו חז"ל האבות ביררו להם הגלות דהיינו להיות תחילתם יסורים וסופם שלוה. כדאי' שיש ב' דרכים תחילתו קוצים וסופו מישור כו'. וז"ש שחרו מוסר ולהיפוך חושך שבטו נשאר לבסוף בשנאה ומתרחק. וסופו קוצים. וכן הענין בכל יום ממש שא"א לאיש ישראל לבוא למקום מנוחתו בלתי הקדמת היסורים. כענין בכל יום יצרו של אדם מתגבר עליו. לכן מצווין בכל יום לזכור יצ"מ היינו שמתקיים בכל יום ממש שהקב"ה מציל לכל פרט בכל יום כפי ענין עבודתו לש"ש. וכ' מו"ז ז"ל בפרשה זו ענין הע' נפש שמהם מתחיל הישועה בגלות ופי' הבאים מצרימה על כל מיצר ומיצר שנמצא בישראל המה המסייעים כו' ע"ש. וזה הרמז ומביא גואל לבני בניהם הגם כי הפי' הוא לדורות עולם. עכ"ז פורט לבני בניהם. והם הע' נפש שיש להם עוד אחיזה באבות כדאי' בני בנים הם כבנים ועד כאן רחמי האב על הבן. וכח זה נשאר תמיד בבנ"י בכל הגליות. והגם שיש אומרים תמה זכות אבות מ"מ זכות ע' נפש לא תמה. שלהתדבק באבות הוא דבר גדול לכן י"א שתמה זכות אבות. וחלילה שיהי' הפסק לזכות האבות שכל העולמות עומדים עליהם. רק שהדורות מתרחקים ואין להם כח להתדבק בזכות אבות. רק באמצעיות הע' נפש כנ"ל. [ובאמת כל ענינים אלו נמצאים בנפש ישראל בפרט. שיש תרי"ג איברים והגידין. ויש ע' מהם שהם גבוהים במעלה כמו שמצינו אבר שהנשמה תלוי' בו. ולכן יש ע' מיני טרפיות. ויש חכמה בינה דעת שהם בראש ומתייחסים אלה הבחי' לבחי' אבות ושבטים וע' נפש ות"ר מאות פשוטים כנ"ל]:

במד' בלבת אש הה"ד אני ישנה ולבי ער כו'. לבאר הענין כי עיקר הגלות הוא בבחי' המלבוש והחיצוניות ולא בהפנימיות שאין שם שליטת מגע נכרי. ולכן נשתלחו נשמות בנ"י בגלות שע"י מאור הפנימי שבהם. יכולין לגבור על החושך ולתקן הכל. ושליט בעולמו יודע שיש כח בנשמות ישראל לתקן כל אלה המקומות. ולכן כתי' פתחי לי שהכל תלוי בבנ"י שבידם לפתוח תוך ההסתר שבגלות ועי"ז עצמו ניתוסף חיבתן של ישראל כמ"ש אחותי רעיתי כו' דרשו חז"ל על ד' מלכיות יונתי ביון תמתי באדום ע"ש. והיינו שהם פתחים מיוחדים שפותחין בנ"י. ועי"ז ניתוסף חיבתן ומרויחין שמות הללו אחותי רעיתי כו'. ובאמת ההתלהבות בגלות הוא ביותר תוקף מרוב תשוקות בנ"י לחזור לאביהם שבשמים רק שא"י להתפשט. שמלבושים החיצונים המה חסרים בגלות כנ"ל. וזה המשל בלבת אש מתוך הסנה. הינו פנימיות בלי התלבשות מתוקן ומתייחס לשינה שנשאר החיות מתאסף רק בלב וא"י להתפשט בהאיברים כן בגלות ישינה ולבי ער. ובגלות מצרים שהיו עדיין בלי מצות כמ"ש ואת ערום וערי' היינו כנ"ל שתרי"ג מצות שמיוחדים לרמ"ח איברים וזה התיקון נחסר בגלות. ומדכ' ערום משמע שבפנימיות לא נחסר להם כנ"ל. ולכן מסיים הפסוק פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה שע"י שהחיצוניות והמלבוש חסר תיקון בגלות. קשה להתחזק ולעשות דבר של קיימא בהרצון והתשוקה בלבד כנ"ל:

בפסוק מה שמו מה אומר כו' אהי' כו'. והן לא יאמינו לי. המשך הפסוקים יתכן לפרש כי משה רבינו ע"ה ידע כל השמות רק שלא ניתן לו רשות לומר רק שם הזה על העתיד כמ"ש כה תאמר ודרשו חז"ל בלשון הזה כו'. והיינו שעדיין לא הי' יכול להיות התגלות שם הוי' כפי מה שרצה מרע"ה. ולכן אמר פרעה לא ידעתי את ה'. ולכן אמר מרע"ה והן לא יאמינו:

בפסוק ויאמן העם וישמעו. דהל"ל וישמעו ויאמינו. והוא כמו הקדמת נעשה לנשמע שהמדה טובה שבנפשות בנ"י עושי דברו והדר לשמוע. רז שמה"ש משתמשין בו. מדה זו הולכת עמהם גם בגלות. רק שם הי' בבחי' אמונה. ואחר הגאולה הי' בהתגלות עושי דברו. ולכן כתי' ויאמן. והדר וישמעו. כי גם קודם השמיעה היו מאמינים ומצפים לישועת ה'. כדכתיב ראיתי א"ע עמי. וממשמע שנק' עם ה'. וודאי שהאמינו בו. רק בגלות עיקר העבודה באמונה:



תרמ"ו

במד' הובא ברש"י שנמנו להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים דכ' מונה מספר לכוכבים כו'. ועי' בדברי מו"ז ז"ל בזה. והנה כ' אם תוכל לספור אותם משמע שאין לכוכבים מספר. רק בירידתן להאיר לארץ. הקב"ה נותן להם מספר. כדכ' מונה מספר. וכמו כן שורש השבטים למעלה מן הטבע. רק בהיותם נכנסים למצרים הקב"ה נותן להם אלה השמות. כמ"ש מו"ז ז"ל לדייק דכ' הבאים ולא אשר באו. להודיע כי בכל עת שבנ"י יורדים לגלות. הולכים עמהם שמות אלו. וזכות השבטים וע' נפש מסייעים לבנ"י בגלות. וכ' הנה זה עומד אחר כתלנו כו'. שהגלות הוא מחיצה המפסקת. ואמרו חז"ל אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. זה הוא הי"ב שבטים שיש לכל אחד הארה מיוחדת עבור בנ"י. משגיח מן החלונות כדאיתא שיש י"ב חלונות ברקיע. ולכן צריך להיות בבהכנ"ס י"ב חלונות. מציץ מן החרכים יתכן לפרש על הארת ע' נפש שהם הארות פחותים מהי"ב כהפרש שבין חלונות לחרכים:

בפסוק פקד פקדתי כו' ואת העשוי לכם כו'. לכם משמע להנאתכם. ובמסורה יש הזהב העשוי למלאכה. ויתכן לפרש כמו שנעשה במשכן הכלים. כן נעשו בנ"י כלים להשראת השכינה בתוכם ממש. וכל גלות מצרים הי' שיזדככו נפשות בנ"י להיות כלים לשכון השכינה בתוכם. כדכ' הוצאתי אותם לשכני בתוכם. וכ' מכור הברזל ממצרים. ונעשו בנ"י ברי' חדשה. וכ' עם זו יצרתי לי שנעשו כקטן שנולד ולכן תהלתי יספרו. דכ' מצרף לכסף כור לזהב איש לפי מהללו. כי כל תכלית הבריאה הי' לכבודו ית' כדכ' ולכבודי בראתיו. וזה המבחן כפי מה שנוטל הפסולת מנפש האדם. כן נפתח פיו לספר ולהלל להש"י. וזה עיקר כחן של ישראל בפה וזכו לזה ע"י גלות מצרים. וזה העשוי לכם להנאתכם:



תרמ"ז

במד' ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל. תורה וא"י וחיי עוה"ב וכולם ע"י יסורין כו'. הם בחי' מעשה דיבור ומחשבה. שהם ג' מדריגות. ולכל א' יש הסתר שצריכין מקודם לתקנם. כי א"י וביהמ"ק והקרבנות הם בחי' עשי'. והתורה הוא הדיבור. ועוה"ב בחי' המחשבה. וג' אלו כוללים כל האדם. ובמצרים הי' כלול כל ההסתרות. ולכן כ' ג' לשונות ותעל שועתם כו'. וירא א' את בנ"י וידע א'. הם ג' בחי'. שמיעה בדיבור. וראי' במעשה. וידיעה במחשבה. וכ"כ ראיתי את עני עמי. העבודה במעשה. ואת צעקתם שמעתי. ידעתי את מכאוביו במחשבה. והם ג' בתי' האבות. ראי' שמיעה ידיעה כנ"ל. ואלה ג' העבודות צריכין לעסוק בהם תמיד. לתקן המעשה והדיבור והמחשבה:

בפסוק מי אנכי כו'. וכי אוציא. דרשו חז"ל מה זכות יש להם. וקשה דא"כ מה שייכות למי אנכי כו'. ועוד וכי מרע"ה בא לקטרג על בנ"י ח"ו. אך מרע"ה הי' בחי' התורה ממש. וכל מעשיו הי' עפ"י התורה והמשפט. ובאמת גאולת בנ"י רצה הקב"ה שיהי' עפ"י התורה. ומרע"ה רצה שיהי' עפ"י החסד שהוא מדתו של אהרן. ואמר מי אנכי. וכי אוציא. מאחר שהוא השליח צריכין בנ"י להיות ראוים לגאולה. והש"י השיב לו כי אהי'. והיינו כי נגלה לפניו ית' הזכות שעתידים בנ"י לזכות אח"כ. וכמו שבני ישראל הקדימו נעשה לנשמע. כן הי' הנהגות הש"י עמנו להיות עתיד והוה הכל אחד. וע"ז דרשו חז"ל כתפוח בעצי היער כו' שהקדימו נעשה לנשמע. והקשו דהא המשל קאי על הבורא ית'. וכתבנו במ"א הפי' כי הקב"ה מנהיג את בנ"י בזה הדרך כאשר הם מקדימין נעשה לנשמע. והענין הוא כי פנימיות בנ"י מאד נעלה. וחלק ה' עמו. וכביכול כמו שלפניו ית' הי' הוה ויהי' הכל אחד. כן לבנ"י עבר והוה ועתיד הכל א'. ולעולם נמצא בהם בחי' התורה ואלקיות. רק שיש זמנים שאין יכולין להוציא מכח אל הפועל הפנימיות שלהם. וז"ש בהוציאך כו' תעבדון את האלקים. כי עתה הוא בכח. וכשיגאלו יצא אל הפועל ויקבלו התורה מן השמים בפועל ממש כנ"ל:

במדרש הבאים את יעקב השוון הכ' ליעקב שכולם כיוצא בו כו'. פי' כמו שיעקב אבינו ע"ה הכניס עצמו בעובי הקורה עבור בנ"י כמ"ש וירא כו' ויצר לו. הגם כי מצד עצמו לא הי' לו לפחוד כלל. ומ"מ הי' כל ימיו ביסורים בעבור בנ"י. כן אלה תולדותיו דכ' בהם הבאים משמע שמעצמם באו מצרימה שכולם היו צדיקים ונכנסו למצרים להכין הדרך ולסייע לגלות בנ"י במצרים:



תרמ"ח

במדרש ואלה שמות ע"ש גאולתן נזכרו דלעיל פ' ויגש נאמרו לענין הגלות וכאן לענין הגאולה. דהוא להראות כי אין הגלות במקרה ולענוש בלבד. אבל בנ"י נבראו לתקן כל אלה המקומות. ולכן שבטי עליון יש שורש בשמותם בענין הגלות. ובענין הגאולה. והם תיקונים לעת הגלות ולעת הגאולה. ולכן כ' ויוסף הי' במצרים פי' חז"ל הוא יוסף שהי' עבד והוא שנעשה מלך שלא נשתנה. כי הי' בהיותו יהי'. ולכן שמו של יוסף אפי' בעת הגלות נמצא בו ג"כ שם הגאולה כי הוא שורש הגאולה ולא התחיל הגלות עד דכ' אשר לא ידע את יוסף. וב' בחי' אלו הם עבודה להש"י דכ' גבורי כח עושי דברו הוא בגלות ולשמוע בק"ד הוא בעת הגאולה [והם ב' הבחי' יעקב וישראל שכ' בדברי מו"ז ז"ל ועפ"י דבריו יובן היטב הלשון שמות בנ"י הבאים את יעקב כמ"ש הוא ז"ל שם באורך ע"ש] ועל ב' אלו ניתקן ברכת אוזר ישראל בגבורה עוטר ישראל בתפארה. והם בחי' תש"י ושל ראש תש"י הוא נגד הזרוע הנטוי' דכ' אשר הוצאתי אתכם מא"מ להיות לכם לאלקים. ולעולם הוא כן גם בפרט ישראל שצריכין מקודם להיות בבחי' גלות ולגבור היצה"ר. והוא בחי' תש"י ועי"ז זוכין אח"כ להארות הקדושה אור תורה בחי' תש"ר. וכמ"ש במד' כי מצרים הי' היסורים שקודמין לתורה וזה נוהג בכל יום תמיד לכן מזכירין יצ"מ בכל יום. וכמ"ש יגעתי ומצאתי. וכשמתגלה הארה הבאה מלמעלה אין גלות כמ"ש וראו כל ע"ה כי שם ה' נקרא עליך כו' ואמרו חז"ל זה תפילין של ראש. והוא הארת השבת נשמה היתירה. והוא בחי' יוסף הצדיק דכ' אשר לא ידע את יוסף משמע כשמתגלה הארת יוסף אין גלות. וכ' אות הוא בובנ"י כו' לדעת ופירש"י ז"ל לדעת האומות בה כו' ע"ש פ' תשא. והיינו כשיש התגלות הדעת שולט הפחד על הרשעים ג). לכן איתא אם משמרים ישראל שבת א' מיד הם נגאלין. [ועי' בתרגום יונתן אלקי העברים נקרא עלינו. פי' אתקרי שמי' עלינו ע"ש היינו שהתחיל היגלות שם ה' על ראש בנ"י שהוא מרע"ה הדעת דכללות ישראל והוא שורש הגאולה כנ"ל]:

במדרש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו כו'. כי לבני ישראל הי' הגלות בפועל גשמי. ולמרע"ה גילה הקב"ה פנימיות של הגלות. כדכ' אכן נודע הדבר פירש"י ז"ל מה שהי' תמה כו' עכשיו רואה שראוין לכך. והוא פלא כי שאר עכו"ם ד) מלאים לשה"ר ורכילות. וכאשר שמע מאיש ישראל לשה"ר אמר שהם ראוין לכך. אכן הדיבור מיוחד לבנ"י כמ"ש מגיד דבריו ליעקב וזה הי' שורש הגלות של מצרים כדאי' בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות וז"ש נודע הדבר. וזה הי' התחלת הגאולה מה שנודע למרע"ה סיבת הגלות כי מקודם הי' נסתר פנימיות הגלות. ובוודאי התחילו בנ"י לתקן זאת. וכ' ראה ראיתי את עני עמי וכן כתיב וכי ראה את עניים כו'. כי בוודאי יש מכוון בכל השיעבודים וכל העינוים וכמ"ש מכות נאמנים. נאמנים בעדותן ע"ש. ובאמת עיקר הרצון בגלות הוא להרגיש פנימיות העוני כי לא הי' עיקר הכוונה לענות בני אדם. וכשהגיע לאותו הדחק והמיצר שהי' עיקר המכוון מאתו ית' אז כ' ראה את עניים. כענין רואה אני את דבריו שהוטב בעיניו שקיבלו בנ"י השיעבוד כמו שעלה לפניו ית' בתחילה וז"ש ראה ראיתי דכ' וירא אלקים כו' כל אשר עשה כו' טוב מאוד. וזה כולל כל מה שעתיד להיות בכל גלות ג"כ. וכשזוכין לזה הוא סימן לגאולה. וגם אנחנו בגלותינו צריכין מקודם לבקש לקבל הגלות כפי רצונו ית' אז ממילא יגאלנו הבורא ית"ש. וזה כענין שכ' משיח בא בהיסח הדעת כי אין לנו לבקש תמיד רק על הגאולה. רק להיות עבד משכיל כמו שפי' בו במד' חיי שרה ע"ש. כמו כן בהיותינו נגרשין משלחן אבינו צריכין לצפות לקבל העבדות והגלות בשלימות עכ"פ להיות עבד משכיל. וממילא נזכה ג"כ לגאולה ולחזור לבחי' בנים כי תכלית הגלות הוא מפתח של הגאולה כמ"ש:

במדרש אוהבו שחרו מוסר. שלש מתנות ע"י יסורים כו'. וזה נוהג בכל יום דכ' ותוכחתי לבקרים פי' כדי למצוא הארת התורה המתחדש בכל יום. כמ"ש מחדש בטובו בכ"י מ"ב. בטובו זו התורה כמ"ש ז"ל אין יום שאין הקב"ה מחדש הלכה בב"ד שלמעלה. ואיש ישראל צריך לייגע עצמו להיות לו חלק בזה. וז"ש בוקר תשמע קולי בוקר אערוך לך זה סידור שבחו של מקום בכל יום בברכת השחר יוצר אור להעיד ולברר כי הקב"ה מחדש בכ"י מ"ב. ואצפה להיות לי חלק בזה ההתחדשות. ולכן יש נסיונות בכל יום כמ"ש יצרו של אדם מתגבר עליו בכ"י כדי לזכות לזאת התורה זה פי' ותוכחתי לבקרים כדי לזכות לזה הבוקר אור. ולכן בסיפור יצ"מ בכל יום יכולין לזכות לתורה כי יצ"מ הי' הכנה לכל הימים כמ"ש למען תזכור כו' כל ימי חייך:



תרמ"ט

במדרש אש שלמעלה שורף ואינו אוכל כו' שרמז לו הקב"ה כמו שהסנה אינו אוכל כך לא יכלו בנ"י במצרים. פי' שהראה לו שהשיעבוד והיסורים במצרים הוא בהשגחה עליונה והיסורים שבאים מלמעלה הם רק לטובה שורף ואינו אוכל. והענין הוא כמ"ש בזוה"ק בראשית דיש אשא תכלא ועלי' אשא חוורא ומרע"ה הי' דבוק באשא חוורא ע"ש. ולכן אמר למה הרעותה כו'. אבל הש"י הראה לו כמ"ש אתם הדביקים כו' חיים כולכם שיעברו זה האש וישארו בחיים. ובאמת הכל א' רק אשא חוורא הוא אור ונק' אספקלריא המאירה. ולמטה מזה אש אוכלה השורף והוא אספקלריא שאינה מאירה והבן:



תר"נ

במדרש חביבין הם השבטים ככוכבים כו'. דכ' ומצדיקי הרבים ככוכבים. והשבטים הם עמודים שכל הדורות גם בגלות עומדין עליהם לכן כ' ואלה שמות בנ"י הבאים. פי' מו"ז ז"ל שאלה השמות באים תמיד לכל מקום צרה וגלות. וימי הצרות נק' רבים. וגם כפשוטו התפשטות הענפים שמתרחקין מאחדות הראשון צריכין ישועה לכן תחילת הגלות הי' כשבנ"י פרו וישרצו וירבו. ובאמת בנ"י נבראו לזה להתפשט ושיתמשכו כל אלה המקומות אל שורש האחדות. וכן הוא בכלל ובפרט בכל נפש ישראל שיש בו נקודה קדושה וצריכין להמשיך כל רמ"ח איברים וגידין אחר הנשמה וכן הוא סדר הדורות. והאבות הי' הגופים שלהם כנשמות. ואח"כ י"ב שבטים התחיל התמשכות שהם י"ב גבולי אלכסון. ומ"מ היו דביקים בשורש האחדות. לכן הם מצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. ואיתא בבעל הטורים בנ"י הבאים מצרימה את יעקב איש ס"ת מילה ושבת. ויתכן לפרש שבכח אלה ב' האותות נמשכו אלה שמות לכל הדורות. דכ' בהם אות ברית ודורות. וכאשר דרשו חז"ל בפסוק "מי "יעלה "לנו "השמימה מילה. מכ"ש שהוא עזר וסעד להעלות אותנו מבור הגלות. ויוסף עם השבטים הוא מילה שנכרתו עלי' י"ג בריתות. דכ' וזכרתי להם ברית ראשונים אחז"ל שהוא ברית השבטים:

בפסוק ויצא ביום השני כו'. כי הגאולה הי' בב' בחי' להכות המצריים ולגאול את ישראל. וביום הראשון תיכף ויך את המצרי. ובוודאי איש מצרי הי' זה שכל כח המצריים הי' תלוין בו. אבל ביום השני לזכות את ישראל לא הי' בנקל. ויתכן לומר שעליהם רמז מרע"ה באמרו והן לא יאמינו לי כי הם היו מקטרגים עליו כל הימים. ובוודאי אילולי הם הי' הגאולה בשלימות הצריך. כמ"ש במד' העושק יהולל חכם. ולבסוף אמרו המעט כי העליתנו כו' ולא ידעו כי בנפשם דיברו שעל ידיהם הי' העיכוב שלא הי' בשלימות כראוי עד שנצמח מזה כל העונשים אח"כ כנ"ל:

בפסוק מה שמו כו' אהי' פרש"י אהי' בשיעבוד שאר המלכיות. לבאר הענין כי מרע"ה שאל באיזה שם פרטי יהי' הגאולה. והקדוש ב"ה וב"ש השיב כי אין זה גאולה פרטיות אבל הוא שורש כל הגאולות וכל התורה ומצות ואין זה בשם פרטי. אבל שמו הגדול יתברר עי"ז הגאולה. וז"ש אהי' כביכול שמו יתגדל אחר הגאולה וכאילו אין השם שלם עד שיגאלו ממצרים. ואין זה חידוש שהרי אחז"ל על עמלק הרשע ימ"ש שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרעו של עמלק. מכ"ש שע"י בנ"י יתגדל וישתלם שמו ית' בעולם. וכן כ' ותעש לך שם כהיום הזה. וכ' אתם עדי ואני אל. כפי עדות בנ"י בעולם מתגלה אלקותו ית'. כמ"ש הוצאתי אתכם מא"מ להיות לכם לאלקים. וזה ממש כמאמר אהי'. ומצינו אחר הגאולה ייחד הש"י שמו עלינו כמ"ש אנכי ה' אלקיך. ואין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקים בחייהם כמ"ש הן בקדושיו לא יאמין. אבל בנ"י מייחד השי"ת שמו עלינו. וזאת עדות כי בכל הדורות נשאר קדושת שמו ית' בכלל ישראל ולא יוכל בשום אופן להיות נפסק שאין הקב"ה מייחד שמו רק על מי שאין לו הפסק לעולם:



תרנ"ב

במדרש אני ישנה כו' תמתי שנתממו עמי בסיני כו'. מה התאומות זה מרגיש כו' כך עמו אנכי בצרה מתוך הסנה כו'. הענין הוא לבאר כי כל הגלות למצרים הי' לצורך גבוה כדאיתא בזוה"ק וארא כי הדיבור הי' בגלות. והענין הוא דכ' שמעה עמי ואדברה כו' אלקים אלהיך אנכי דרשו במדרש רות אין מעידין אלא בשומע כו' לכן התגלות אלקותו ית' תלוי בבנ"י כשהם מוכנים לקבל אלקותו ית' מתגלה בעולם. כענין שאמרו אין מלך בלא עם. וכ' עם זו יצרתי כו'. ולכן כ' פתחי לי כו'. ולא זו במצרים. רק בכל הד' גליות. כולם הם הכנה לאיזה בחינה שצריכה להתגלות בעולם מקדושת שמו ית' שנצרך לעבור המקומות הללו לתקנם ע"י בנ"י. לכן נקרא בנ"י השולמית ודרשו חז"ל ששלום חי עולמים מתהלך בתוכם. פי' שגילוי שמו ית' בשלימות תלוי כפי שלימות בנ"י. וכבר כ' במ"א כמו שנשבע הקב"ה שאין שמו שלם עד שימחה זרע עמלק. כמו כן יש ללמוד כי כפי תיקון זרע יעקב ושלימתם מתגלה שמו ית' בעולם. לכן כ' ד' פעמים שובי שובי השולמית. ואמרו חז"ל יונתי כו' על ד' מלכיות. ותמתי באדום. הרמז כי בזו הגאולה מאדום יהי' נגמר כל השלימות והיתה לה' המלוכה. לכן כ"ז שבנ"י היו במצרים. לא הי' הדיבור מתגלה בשלימות. וזה הרמז מתוך הסנה. עמו אנכי בצרה:

במדרש שדים נכונו שערך צמח. והלא סימן התחתון קודם. ודורש על משה ואהרן ע"ש. ואין מובן התירוץ כיון דמדמי להו לשדים הדרא קושיא לדוכתי'. ונראה שזה ג"כ ענין הקדמת נעשה לנשמע שדרשו חז"ל כתפוח שפריו קודם לעליו. ולכן הקדימו פעולת השדים שהוא גמר הפרי קודם צמיחת השער. ובוודאי משה רבינו ואהרן הם כלים היוצאים מכללות בנ"י והם העדות והסימן על שבחן של בנ"י. ובאמת אלה הסימנין ועדות נמצאו לעולם בבנ"י. ואפי' בכל יחיד והם האותות ששם הש"י בבנ"י. ורמז בשני שדיך הם ב' האותות שיש לכל איש ישראל מילה ותפילין. ובשבת מילה ושבת. כדאיתא בזוה"ק שצריך כל איש ישראל להיות לו ב' האותות. ובמילה יש שם שדי וכמו כן בתפילין השי"ן והדלי"ת והיו"ד ברצועות. ומסתמא יש בשבת ג"כ זה הענין ויבואר במ"א בע"ה ומשה ואהרן הם ג"כ ב' האותות הנ"ל:

איתא במד' בפסוק לא תאסיפון כו' תכבד העבודה שלא הי' מניח להם לנוח בשבת ע"פ המדרש שמשה רבינו תיקן להם השבת ע"ש. והענין הוא כמ"ש ז"ל הדרכים מבקשין תפקידן. וכמו כן הזמנים שהיו מיוחדים לבנ"י. הגם שלא ניתן להם עדיין השבת. מ"מ בשורש העליון הי' השבת מיוחד להם. לכן הצדיקים כמו האבות ומשה רבינו ע"ה הרגישו בקדושת השבת והוציאו מכח אל הפועל אפי' קודם שניתן כמ"ש במ"א כי המתנות הקדושות שנתן לנו הקב"ה נותנין ברכה וקדושה לפניהם ולאחריהם. ולא זו [אלא] שאפי' אותו הרשע פרעה הבין שיש להם הארת הגאולה בכח המנוחה ביום השבת. וזה הרמז לא תאסיפון על השבת שיש בו תוספת נשמה יתירה מלמעלה. ולכן יש חירות בשבת כי כל הגלות הוא בחלק הגוף שלמטה ולא בחלק הנשמה שהוא בחי' חירות. לכן שבת זכר ליצ"מ שבכל שבת יש קצת גאולה. מכ"ש עתה שכבר ניתן לנו השבת. [ואין רחוק ע"ד הרמז שמלך מצרים בשורש השר שלו למעלה עיכב להם הארת הגאולה כשהי' רצונו ית' להיות להם כבידות הגלות בתחילת שליחותו לפרעה לחזק לבו. וז"ש ל"ת לתת תבן שלא להוסיף להם תבונה מלמעלה. הם ילכו וקוששו הוא בחי' ימי המעשה שצריכין לעבוד בל"ט מלאכות כנ"ל]:



תרנ"ג

ואלה שמות בנ"י במד' תנחומא יש ששמותיהן נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים כו'. כי האבות הקדושים השיגו מעצמם לתקן מעשיהם למעלה מהטבע והקב"ה הבטיח להם להיות בניהם נמשכין אחריהם לכן הוכרחו להיות בגלות מצרים שיזכו אח"כ לתורה ומצות אשר על ידיהם יתקנו מעשיהם להיות כמעשה אבותיהם כאשר חכמים הגידו חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי א"י ויעקב. והשמות המה הפנימיות אשר נטעו האבות בזרעם אחריהם ואלה השמות נשארו בבנ"י לעולם שנק' ישראל ויש לכל איש ישראל חלק בהם. אבל לתקן המעשים להיות כלם נמשכין אחר השמות הוא העבודה של כל איש ישראל בעולם. והשבטים שמותיהם נאים ומעשיהם נאים. וכ' ושמת שמו אברהם ומצאת כו' לבבו נאמן. פי' שנמשך מעשיו אחר השם. ואמרו חז"ל ג' מציאות מצא הקב"ה אברהם ובנ"י דכ' כענבים במדבר מצאתי ישראל. פי' שבנ"י בכח התורה ומצות שקיבלו במדבר תיקנו מעשיהם להיות נמשכים אחר השמות כמו שהי' לאברהם מעצמו. לכן אפילו במצרים שלא היו בנ"י מתוקנים כדכ' ואת עירום וערי'. אעפ"כ שדים נכונו ושערך צמח. שהפנימיות הי' נטבע בהם רק שעדיין לא תיקנו מעשיהם. ואיתא שבת שמא דקוב"ה. ולכן השבת ניתן לבנ"י ובו יש שביתה מכל המעשים. והוא בחי' השמות. ובחי' זו לעולם נמצא בבנ"י. אבל ימי המעשה המה צריכים עבודה בכח תורה ומצות:

בענין תוקף השיעבוד שהוסיף פרעה לבנ"י אחר משה ואהרן אליו בשליחות הקב"ה. כי כל הגלות הוא להוציא הניצוצות קדושות שנמצא בהם. ולכן אחר שמוציאין מהם בחי' הני"ק נעשים רעים לגמרי. ואז הוא זמן מפלה שלהם. לכן כ' ג"כ וימת מלך מצרים הוא הסתלקות כח ני"ק שהי' בו. ולכן הרע לבנ"י ביותר. ולכן בכלל ג"כ בגלותינו עתה שכבר הוציאו בנ"י מהם הרבה ני"ק. לכן תמיד הגלות מתגבר והולך עד שיהי' להם מפלה בשלימות בב"א. וז"ש חז"ל וינצלו את מצרים עשאוה כמצודה שאין בה דגן. כי הני"ק שיש בהם הוא הדגן ועי"ז נתפסין בנ"י בגלות תחת ידיהם. אבל אח"כ כשהוציאו מהם הדגן בטל המצודה ויצאו בנ"י לחירות:

בפסוק אכן נודע הדבר פירש"י במה שהם משתעבדין כו'. דאיתא בזוה"ק הדיבור הי' בגלות. והגם כי הפי' שלא הי' יכול להתגלות עשרת הדיברות ע"ש. מ"מ נראה כי העיקר הי' דיבור של בנ"י שהי' בגלות. כי כשהתחתונים מוכנים לקבל. ממילא נפתח עולם הדיבור למעלה. כי הדיבור ניתן לבנ"י. והיו צריכין הגלות מצרים לברר הדיבור שיהי' בלי פסולת. כמ"ש במד' ג' מתנות ניתנו לבנ"י. וע"י יסורים. תורה וא"י ועה"ב. ופירשנו כי הם בחי' מעשה דיבור ומחשבה. שכולן צריכין בירור אחר שנתערב טו"ר בכל הדברים. וגלות מצרים הי' היסורים להכין אל התורה שהוא לתקן בחי' הדיבור. ויסורי המדבר הי' הכנה לתקן בחי' המעשה בכניסתן לא"י ולבנות בהמ"ק. ולפי שמצרים הי' גלות בשביל הדיבור לכן אמר נודע הדבר שע"י לשון הרע שלא נתברר הפסולת מבחי' הדיבור נתעכבו בגלות מצרים. ולכן אחר יצ"מ כ' אז ישיר משה שנפתח פיהם של בנ"י ואח"כ עשרת הדיברות. ואלה הג' בחי' מדו"מ צריך כל איש ישראל לתקן בכל יום לבררם. ולכן יש זכירת מצרים בכל יום. כי העיקר הוא הדיבור שניתן לבנ"י וכ' מצרף לכסף כו' ואיש לפי מהללו. כי העיקר האדם הוא הרוח ממללא אבל הקב"ה עשה את האדם בזה המלבוש של הנפש והגוף שעי"ז יתברר הדיבור. וכמו מצרף לכסף שנצרף ונתברר ע"י הצירוף באש. כמו כן הרוח ונשמה מתבררת ע"י המאסר שהם בגוף. והנפש בגוף הוא כמו הגלות בכלל. אבל הוא לטובה לברר הטוב מהפסולת כנ"ל:

שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כל הלשונות שכ' במכות ויצעק משה ויעתר כו'. הוא כי ע"י עשרה מכות ניתקנו עשרה לשונות של תפלה כו'. והוא כענין הנ"ל שהדיבור הי' בגלות והי' צריך תיקון. לכן צריכין לסמוך גאולה לתפלה. כי ע"י יצ"מ נפתח פיהן של ישראל. וז"ש א' שפתי תפתח. וקבעוהו בין גאולה לתפלה כי זה תכלית הגאולה להיות פתיחת פיהם של בנ"י. לכן איתא דבשבת א"צ לסמוך גאולה לתפלה כי השבת עצמו הוא בחי' הגאולה ונפתח בו פיהם של בנ"י כי שבת סהדותא איקרי:



תרנ"ד

ואלה שמות כו' אחז"ל כ"מ שנא' ואלה מוסיף על הראשונים. כי הנה התורה נחלקה לז' כמ"ש חז"ל חצבה עמודיה שבעה מול שבעת ימי בראשית. וספר בראשית הוא בחי' חסד לאברהם כי עולם חסד יבנה. ואיתא כי יש כ"ו כל"ח בהודו. על כ"ו דורות קודם שניתנה תורה שהי' קיומם בחסדו ית' בלבד. וספר שמות התחיל בגלות מצרים שהוא בחי' יהי רקיע להבדיל בין ישראל לאומות שזה הי' תכלית גלות מצרים וגאולת מצרים. והוא בחי' יצחק ומדה"ד. ולכן נא' ואלה מוסיף על הראשונים לומר כי זה הדין הי' כלול בחסד וכמ"ש במד' מטעם ואוהבו שחרו מוסר. ואדרבא זה נקרא חסד ואמת. כי הקב"ה רוצה שבנ"י יזכו במעשיהם עפ"י התורה והמצות דמאן דאכיל דלאו דילי' בהית לאיסתכולי בי'. וזה הדרך התחיל בקבלת התורה שהוא בחי' אמת ליעקב. אבל יצ"מ הי' הקדמה לקבלת התורה כדכ' בהוציאך א"ה ממצרים תעבדון כו' ובמד' שלש מתנות נתן הקב"ה לישראל. וע"י יסורין כו'. אבל התכלית הי' כדי שיזכו לתורה ויקבלו החסד של אמת. וע"ז נא' מה יקר חסדך אלקים כמ"ש במ"א שהוא החסד שכלול בדין וזה בכח התורה שהיא מחברת חסד ודין. ולכן ספר ואלה שמות מתחיל בגלות ומסיים בקבלת התורה כמו שהי' ביום שני תחילת מלאכת המים ולא נגמר עד יום השלישי ע"ש ברש"י ובמדרשים. וכמו כן קבלת התורה הוא התכלית של גלות מצרים. לכן נא' ו' מוסיף על ענין ראשון על ספר בראשית. עוד יובן כי באמת תכלית הבריאה נגמר בגלות וגאולת מצרים כי תיקון מעשה בראשית הוא יותר עיקר מבריאת מעשה בראשית. לכן מוסיף על ענין ראשון לומר שזה תכלית הבריאה. ועל ג' אלו מברכין שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת:

שמות בנ"י הבאים כו'. לשון הוה. כי אלה שמות בנ"י לעולם הולכין עם בנ"י בגלות. וכמדומה שכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל. וזה נראה פי' איש וביתו באו. כי ביתו הוא כל הנמשכים אחריו כמ"ש בזוה"ק מזה ע"ש. והענין כי האבות והשבטים הם הכנה לכל הדורות. ויש נשמות שנמשכין בפרטות אחר האבות והשבטים לפי ערך הדורות. והאבות והנמשכין מהם הם ביחידי הדור. והשבטים הם לכל בנ"י ועליהם נא' ומצדיקי הרבים ככוכבים. לכן נמשלו כאן לכוכבים. כי כח הכוכבים להאיר בלילה בתוך החשיכה. והמשכילים יזהירו הוא ליחידי סגולה. ומצדיקי הרבים לכלל ישראל. לכן כ' הבאים איש וביתו. וס"ת את יעקב איש הוא שבת כי בכל שבת יורדין נשמות מלמעלה להאיר לנפשות בנ"י בעוה"ז:



תרנ"ה

במדרש ומשה הי' רועה כו' מוכן לגאולה ע"ש ובתנחומא. ז"ש משגב לעתות בצרה. משגב גי' משה. והוא שר התורה שנק' עוז וכל החירות תלוי בתורה כמ"ש חז"ל אין לך בן חורין אלא העוסק בתורה. ומאחר שהעוסק בתורה הוא ב"ח ממילא מרע"ה שהוריד התורה מן השמים הוא בעל החירות. ובאמת עיקר החירות שבא בכח התורה להיות הנפש בן חורין ממאסר הגוף. ובאמת כל זה נעשה בכח התורה כדאיתא בראשית ברא בשביל התורה שנק' ראשית ונתייעץ בתורה וברא העולם. שזאת הי' דרך התורה לברוא העולם ולהעלים בו כח מעשיו. ושע"י התורה יוציאו בנ"י מכח אל הפועל האור הגנוז במעשה בראשית. ולכן כ' ואלה שמות מוסיף על הראשונות על ספר בראשית שכמו שנברא העולם בתורה כמו כן כל גלות וגאולת מצרים הי' בכח התורה. וזה גמר הבריאה. הפה שאסר הוא הפה שהתיר. ובכח התורה נסתר הכל בטבע ובכח התורה לפתוח המאסר לאמור לאסירים צאו כו':

במדרש שדים נכונו ושערך צמח. והלא סימן התחתון בא קודם העליון אלא שדים זו משה ואהרן שני שדיך ושערך צמח שהגיע זמן הגאולה כו'. וקשה כיון שמפרש שדים על מו"א ושערך על זמן הגאולה אכתי הדרא קושי' לדוכתא דצריך להיות זמן גאולה קודם שדים. והענין הוא כדאי' בגמ' נדה פ' בא סימן ג"כ תי' על קו' זו כיון ששדים נכונו בידוע ששערך צמח. והפי' דבוודאי זה הי' סימן מהכנת משה ואהרן שהגיע זמן הגאולה. אבל לא הי' יכול להיות בהתגלות עדיין. ובוודאי ב' סימנים אלו של כנס"י הוא ב' הבריתות מילה ותפילין. תפילין הוא בחי' התורה וש"י וש"ר בחי' אהרן ש"י בעובדא ומשה רבינו תורת ה' בפיך תש"ר. ורמוז בהם שם שדי. ושערך צמח הוא ברית מילה סימן תחתון. והנה באמת מילה קודמת לכל התורה ומצות שניתנה לאברהם אע"ה. אבל באמת שורש יסוד הברית מילה מוכן לבנ"י רק אחר קבלת התורה. שבכח התורה שקיבלו בנ"י יצא הארת הברית מכח אל הפועל. וז"ש שלא ניתנה פריעה לאאע"ה. פריעה הוא התגלות אור המילה. וז"ש לבית יעקב אשר פדה את אברהם. כי באמת מאהבה שאהב הקב"ה את אברהם כרת עמו ברית מילה לו ולזרעו. ופי' ברית אעפ"י שלא הי' כל זרעו עדיין מוכנים אל קדושת הברית לזכות לחותם ברית קודש. עכ"ז כרת עמו הקב"ה הברית. ולכן הי' נצרך גלות מצרים וע"י הגאולה ניתתקנו להיות מוכן לברית. וכמ"ש הקימותי את בריתי כו' לכן אמור לבנ"י כו'. והוצאתי אתכם כו'. וכן הוא בנוסח הפסוקים וכרות עמו הברית כו' ותקם את דבריך כו' ותרא כו' עני אבותינו במצרים כו' שתכלית גאולת מצרים הי' לברר זה הברית. ולא זו לדורות. רק אפי' בפרט כל איש ישראל כך הוא שנימול לשמונה. אעפ"כ כפי עסק שלו בתורה ומצות בגדלותו כך מוציא מכח אל הפועל זאת הברית מילה. וזה עיקר החירות. נמצא שהגם שסימן התחתון קודם. עכ"ז אחר שזכו לסימן העליון בחי' ברית הלשון. נגמר בשלימות סימן התחתון. וז"ש המד' כאן שהגאולה הי' בזכות האבות שעדיין לא זכו בנ"י בעצמותם לזה ע"ש:



תרנ"ו

ואלה שמות בנ"י כו' מנאם בחייהם ובמיתתן להודיע חיבתן שנמשלו ככוכבים כו' ובמד' תנחומא יש ששמותיהם נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים כו'. כי ענין השם הוא המכוון שעל זה נברא. וכשהאדם מתקן מעשיו כראוי אז נגמר השם. והנה השבטים הם תיקנו לעצמם ולדורות. ולכן נמנו במיתתן להודיע כי השאירו ברכה. ושמותיהם מתקנים ומאירים לכל בנ"י כמ"ש וימת יוסף כו' ובנ"י פרו וישרצו. וכתבו חז"ל אעפ"י שהם מתו אלהיהם קיים. פי' האלהות שחל עליהם בחייהם השאירו לכל בנ"י ולכן נק' כוכבים כמ"ש והמשכילים יזהירו כו' רמז על האבות. ומצדיקי הרבים ככוכבים על השבטים כמו שהכוכבים מאירים אפי' כשאין הרקיע מזהיר. לכן אפי' כשהארת האבות א"י להתגלות מ"מ הארת השבטים לעולם קיימת. לכן כ' ככוכבים לעולם ועד. ועליהם נאמר זכר צדיק לברכה היפוך משם רשעים ירקב ושוכחים את שמותם בקבר. כי הולכים מן העולם בלתי מתוקנים. והצדיקים נשאר מהם ברכה לדורות. ובנ"י פרו וישרצו כו' פי' הארת הי"ב שבטים נתפשט אח"כ לששים רבוא ועדיין הם מאירים לכל בנ"י:

בפסוק וימת מלך מצרים כו' ויאנחו בנ"י כו' פי' מו""ז ז"ל כי קודם שמת היו שרוים כל כך בגלות כי לא הרגישו שהם בגלות. ועתה התחיל קצת גאולה שהבינו הגלות והתאנחו. וכן פי' מ"ש והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים שלא יוכלו לסבול דרך מצרים כו' ובוודאי יש בכל גלות הרבה מדריגות. ואי' מוציא אסירים פודה ענוים ועוזר דלים. והם ג' בחי'. הבינונים שהם במאסר בגלות וא"י להרחיב נקודה חיות אלקות שבהם. וע"ז נא' מוציא אסירים. ופודה ענוים הם הצדיקים שבעצמם אינם בגלות רק בעבור הכלל כמו שהי' במרע"ה ומשה הי' רועה מוכן לגאולה. פי' כי לא הי' בעצם בגלות. רק הכנה לגאול את ישראל. וכמו כן הארת הע' נפש שבאו למצרים. להיות הכנה לגאולה. ועליהם נא' פודה ענוים. ועוזר דלים הם השפלים שאינם מרגישין כלל הגלות ואלה צריכין ישועה גדולה. והוא ראשית הגאולה כמ"ש והוצאתי כו' מתחת סבלות מצרים. ולכן יש ד' לשונות של גאולה. ולקחתי אתכם לי לעם זה תכלית הגאולה העל שבעבור זה הי' כל הגלות. ומעין זה נמצא בכל גלות. וגדולה מזו נראה שגם בכל פרט ופרט נמצא כל אלה המדריגות שיש בכל איש ישראל איזה בחי' שהוא בן חורין. בפרט אחר יצ"מ יש חלק חירות בכל איש ישראל וזה החלק מסייע לאדם והוא הכנה לגאולה דכמו שהוא בכלל כמו כן בפרט:



תרנ"ז

ואלה שמות מוסיף על הראשונים דאיתא במד ' שנמשלו לכוכבים דכ' לכולם שמות יקרא. ופ"א כ' בשם יקרא. וכבר כתבנו מזה כי הגם שכל א' ממונה על ענין מיוחד מ"מ דביקים באחדות אחד. וכמו כן בנ"י ע"ש בפ' ויגש מזה. אכן עוד פי' שמות יקרא שיש לכל א' כמה מיני שמות לפי התחלפות השליחות כדאי' כי כל מלאך נשתנה שמו לפי השליחות. ואעפ"כ כ' בשם יקרא שכל התחלפות השמות הם כלולים בשם אחד והוא משתנה בחילופים וצירופים משונים כפי השליחות. וכמו כן בנ"י שיש לכ"א שם מיוחד שע"ז נברא. ומ"מ יש לו כמה מיני שינוים. וכן הי' בשמות השבטים ולכן נמנו כאן באותן השמות על כוונה אחרת כדאי' במד' ע"ש גאולתן נק' כאן והוא כמ"ש שאותן השמות בעצמם בשעת הגלות נשתנו לשימוש אחר. ובאמת הגלות הוא להוציא כח הנשמות אל הפועל כי כל נשמה צריכה להוציא כוחה אל הפועל. וע"י הגלות משתנות כחות הנשמה באופנים שונים ולכן שורש שם גלות מענין התגלות כמו גל וגלגל שמתהפך האדם ע"י הנסיונות והגלות עד שמוציא מכח אל הפועל כל הארת הנפש ונשמה. ובאמת זה מעלה יתירה. וז"ש ואלה שמות מוסיף על הראשונים כי דוקא ע"י הגלות נתגדלו ונתבררו אותן השמות בתוספת מרובה אל השלימות כמ"ש. ומעין זה נמצא בכל איש ישראל שיש לכ"א שם מיוחד דאיתא נשמה בגוף כאזכרה בגוילין. כי באמת הנשמה היא אותיות מיוחדים לכל נפש ונפש. והוא שמו שעליו נברא. שם גי' ספר. ואותן האותיות שחקק הקב"ה בו צריכין להתברר בכמה מיני צירופים ואופנים עד שיוציא מכח אל הפועל כח הנשמה ואותיות המיוחדים אליו:

ובמדרש בלבת אש מתוך הסנה להודיעך שאין מקום פנוי בלי שכינה. פי' שזה מכוון הגלות. שיבררו בנ"י מלכותו ית"ש שהוא בכל מקום כמ"ש לעיל שורש שם גלות על שם התגלות שיתגלה כבוד מלכותו ית"ש בכל מקום. וזה נגמר ע"י נשמת בנ"י בעוה"ז כמ"ש במד' אני ישנה ולבי ער ק"ד דופק פתחי לי כו'. כי הקב"ה שבחר בנו ונתן לנו התורה והתורה למעלה מן הזמן והקב"ה וב"ש שלפניו עבר ועתיד הכל א'. א"כ הבחירה שבחר בבנ"י ונתדבקו בו במתן תורה. הי' גלוי לפניו גם מקודם. וזה כח הדביקות של התורה. הגם שהי' נסתר עוד כי לא הוציאו עדיין בנ"י מכח אל הפועל. מ"מ קול דודי דופק פתחי לי שיוציאו מכח אל הפועל ע"י הפתח כחודו של מחט כמ"ש חז"ל כי אין הקדושה יכולה להתגלות בעוה"ז רק ע"י פתח שבנ"י פותחין. ולכן גם מה שהקדמנו נעשה לנשמע הכל מכח אור התורה שהי' דבוק בהם בעצם בתוך תוכם. ומכ"ש עתה שכבר קבלנו התורה בסיני בוודאי הקול תורה דופק בלבות בנ"י. הגם שהוא נסתר בגלות רק שצריכים להשתוקק לזה ההתגלות כמו שהי' בגלות מצרים עד שנגלה עליהם ממ"ה הקב"ה וגאלם. וכ' כימי צאתך מא"מ כו':

במדרש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו דכ' צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו ואיתא בגמ' מתחילה צדיק ולבסוף חסיד דאיתא בראשית ברא אלקים. שעלה במחשבה לבראות במדה"ד וראה שאין העולם מתקיים ושיתף מדה"ר. ובוודאי לא הי' בזה השתנות רק שבאופן זה הי' בריאת העולם להיות תחילתו דין וסופו רחמים. צדיק בדרכיו בכלל. ובמעשה בפרט חסיד. והנה בחי' מרע"ה הוא כמו שהי' בראשית שהוא נק' ראשית כמ"ש חז"ל וירא ראשית לו. ולכן הודיע לו הקב"ה דרכיו שהוא הגאולה בבחי' מדה"ד. ולכן סירב מרע"ה ורצה שישלח ע"י אהרן במדת החסד. אבל הקב"ה השיב ידעתי כי ידבר הוא כו'. כי גם מתחילה הי' רצונו ית' לשתף אח"כ במעשה את אהרן. וזה לבנ"י עלילותיו כי סוף המעשה הגאולה יהי' בבחי' וחסיד כנ"ל. ולכן אהרן הכהן שהוא בחי' עובדא הוא בחסד. ומרע"ה הוא בחי' מחשבה ומלולא הוא בדין ורחמים:



תרנ"ח

במדרש חושך שבטו שונא בנו לכן הרשעים יש להם שלוה בעולם ובנ"י יש להם יסורים וג' מתנות ניתן לבנ"י תורה וא"י ועוה"ב וכולן ע"י יסורים. ואם היינו ראוים הי' יסורי מצרים מספיק לכל המתנות כמ"ש במתן תורה אמרתי אלקים אתם וכו'. ולפי שחטאנו הוצרך להיות במדבר מ' שנים לזכות למתנת א"י. וכמו כן אם לא היו חוטאים בא"י לא היו צריכין יסורים לעוה"ב. ועכשיו שחטאנו. כל יסורי הד' מלכיות הכנה לעוה"ב. לכן זה הגלות ארוך שהוא הכנה לעוה"ב שכולו ארוך. ומ"מ מכל אלו המתנות יש הארה בעוה"ז ג"כ. לכן שבת מעין עוה"ב. וזכו לזה אחר יצ"מ. לכן שבת זכר ליצ"מ. דא"א לקבל הארה מעין עוה"ב רק ע"י יסורים. ולכן הוא זכר ליצ"מ. ולכן מרע"ה רצה שיהי' מיד גאולה שלימה. ולפי שאמר לו הקב"ה אשר אהי' בצרות אחרות והבין שאינו גאולה שלימה לכן אמר שלח כו' ביד תשלח. והנה באמת אלה היסורים הם חיבה יתירה לבנ"י שנק' בנים לכן שחרו מוסר. ולכן כ' אנכי ה"א אשר הוצאתיך מא"מ שזה חיבה יתירה מעיקר הבריאה וע"ז כ' ה' צורי וגואלי כי הקב"ה ברא הכל. אבל לבנ"י נתן דרך להיות מבינים תכלית הבריאה לזכות לעבודת הבורא. אוהבו שחרו מוסר הוא בכלל ובפרט כמו שבתחילת בחירת בנ"י שיחר להם ביסורי מצרים. כמו כן כל אדם בימים הנעורים עובר עליו תוכחת מוסר. ומעין זה בכל יום תחילתו מוסר שכן דרך הצדיקים תחילתן יסורים וסופן שלוה. והנה תכלית איש ישראל נברא להעיד על הבורא כמ"ש תהלתי יספרו. וכ' וימררו את חייהם. דכ' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'. לרוח ממללא. כי אדם המדבר נברא לספר תהלת ה'. ובעוד שנטבעין בחומר א"י להוציא מכח אל הפועל זה העדות. והעדות על הבורא הוא במחשבה דיבור ומעשה. ובמחשבה לעולם זאת התשוקה בלבות בנ"י כמ"ש ולבי ער. אבל ע"י יצ"מ זכו לתורה ומצות שהוא העדות בדיבור ובמעשה. לכן שבת זכר ליצ"מ כי סהדותא איקרי. וכיון שמעידין על הבורא. זה זכר ליצ"מ שנפתח פיהן של ישראל אחר גאולת מצרים:

במד' אלה תולדות השמים פסל תהו ובהו. ואלה שמות מוסיף כו'. הרמז כי בנ"י ביצ"מ תיקנו וביררו זה התהו ובהו. כי מאחר שפסל תהו למה הי' מקודם תהו ובהו וראה עולמות והחריבן רק שע"י עולם התיקון יתברר אח"כ ע"י הצדיקים התהו ובהו. לכן ואלה שמות מוסיף על ס' בראשית שע"י יצ"מ נגמר וניתקן מעשה בראשית. וכ"כ ימצאהו בארץ כו' ובתהו כו'. וכמו כן בכל הד' גליות. והכל בכח שמות בנ"י כי השבטים מאירין בכל אלה המקומות לכן נמשלו ככוכבים שמאירין בחושך. ועליהם נאמר ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד. שאפי' מי שא"י להמשך אחר מעשה אבות יכול לאחוז בכח השבטים:



תרנ"ט

וימררו את חייהם. אי' במד' כי גלות מצרים הי' יסורים הקודמין לתורה ע"ש. וכן בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. וזה וימררו את חייהם כי עיקר החיות בפה כמ"ש לנפש חי' לרוח ממללא. אכן חייהם תרתי משמע. והם ברית הלשון וברית המעור שעיקר החיות תלוי בהם. כמ"ש במ"א פי' חי חי כו' יודך. כי עיקר הכריתות הם במאכלות וביאות אסורות מכלל שעיקר החיות תלוי בהם. וזה רמז הפסוק מילדות העבריות על ב' הבריתות שהם עיקר תולדות של צדיקים. ברית המעור תולדות הגוף. והלשון תולדות הנשמה זה כח תורה שבע"פ כמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים וליסוד ארץ זהו התולדות כמ"ש ניב שפתים שעושין פירות. שם הא' שפרה הוא הצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה והוא הידורא דגופא. שם השנית פועה ברית הלשון. ולפי שכל כוחן של ישראל בב' בריתות האלו לכן הסט"א מתגרה דוקא בהם. וכל הגלות והגאולה תלוי בב' הנ"ל. ובאמת מאחר שנק' ברית בוודאי לעולם הם מושיעים את בנ"י. ומ"ש חז"ל שהפרו ברית מילה. ח"ו לומר שלא רצו להמול. רק כשאין נשמרין כראוי אין אור הברית מאיר בשלימות. וכן ברית הלשון כשאין נשמרין משפת שקר. כח הדיבור אינו בשלימות. וז"ש אם בן הוא והמתן אותו כי בחי' זכר הוא בשלימות והגלות מעכב שלא להיות הבריתות בשלימות. עי"ז ותיראן המילדות כו' ותאיין את הילדים כי הצדיקים שבדור נתחזקו באלה הבריתות עד שבאו לגאולה שלימה. וכן הוא בכל גלות שהכל תלוי באלה הבריתות. וכ' צרור המור דודי לי בין שדי ילין דרשו חז"ל אעפ"י שמיצר ומימר דודי בין שדי ילין. הרמז כי אע"פ שהם בגלות אור ב' בריתות אלו גנוז בהם. ובאלו ב' הבריתות נרשם שם שדי. ופי' שם זה פי' חז"ל שדי באלקותי לכל ברי'. פי' הקב"ה שם נקודה אלקות בכל דבר כפי כחו. והוא יכול לתקן כל הדברים כמו שיהי' לעתיד לתקן עולם במלכות שדי. ומכ"ש כשכרת הקב"ה ברית עם בנ"י יש די בזה הברית לתקן הנפשות ולהחזירן למקומן. והבריתות הנ"ל הם מילה ושבת מילה ותפילין כמ"ש במ"א מזה:

בפסוק פן ירבה כו' ונוסף גם הוא כו' ועלה מן הארץ. פירש"י ב' פי'. וכבר כתבתי במ"א כי ב' הפי' אחד כשניצוצי קדושה עולין מאלה המקומות. ממילא יתפרדו כל פועלי און ובאין לגאולה. וזה רמז המסורה יש מפזר ונוסף עוד. אך י"ל עוד. כי ונוסף עוד לבד מה שהני"ק עולין מן הסט"א וניתוספין על הקדושה. גדולה מזו שע"י עליות הני"ק בא עוד תוספת אור מלמעלה. כענין שאמרו במקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורין יכולין לעמוד. וכמו שהי' אחר יצ"מ קבלת התורה מן השמים. זה ונוסף עוד כי פי' עוד למעלה מהטבע כמ"ש לעיל פ' ויגש. וז"ש אעלך גם עלה גם הוא תוספות כמ"ש ונוסף גם הוא. הוא רומז על איתכסיא וכולל שניהם הניצוצות קדושות שהם נסתרים ונטבעים תוך הקליפות. וגם אור הגנוז ונסתר למעלה. וע"י עליות הני"ק זוכין להמשיך אור הגנוז ונסתר למעלה כמ"ש במ"א:



תרס"א

ואלה שמות ו' מוסיף על הראשונים כי ס' בראשית הוא בריאת העולם. וס' שמות יצ"מ וקבלת התורה הוא תכלית הבריאה. ולהודיע כי זו הגאולה הי' צורך גבוה. כמו כל מה שברא לכבודו ברא. ועיקר הבריאה לצורך האדם שיבין גדלו וטובו וחכמתו הנעלמה כדי להודות ולשבח לשמו ית'. וזה לא הי' יוצא לפועל עד אחר יצ"מ וקבלת התורה. והנה נאמר עליו ית"ש ברוך ומבורך בפי כל נשמה. פי' שכל נשמה היא כלי לקבל הברכה והשפע מן השמים. אבל עוד יתרון יש לנשמה לעשות נ"ר ליוצרה ולהמשיך ברכה לכל העולמות העליונים וכמ"ש תנו עוז לאלקים. ובאמת הכל מאתו ית"ש. אבל כן סידר הקב"ה להיות התחתונים מוסיפין כח בפמליא של מעלה. אך הנשמה סתומה ונסתרת במלבוש הגוף. ולבנ"י נמסרו מפתחות לפתוח הארת הנשמה. וזה בפי כל נשמה. והם ב' הבריתות ברית הלשון וברית המעור שבהם עיקר חיות הנשמה. ברית המעור להמשיך נשמה קדושה והוא כלי מחזיק ברכה. וברית הלשון בכח התורה ותפלה לפתוח מקור כל הברכות. וז"ש ה' עוז לעמו יתן. התורה שנק' עוז. ובזה הכח נא' תנו עוז לאלקים. יברך א"ע בשלום הוא המשכת הברכה למטה כלי מחזיק ברכה. וזה ענין ברוך ומבורך בפי כל נשמה. ובאמת זה מתקיים בכל נשמה בירידיתה לעוה"ז. ובחזירתה לעולם העליון. אבל כפי עבודת האדם זוכה גם בעוה"ז לב' בחי' הנ"ל. ובחי' הנ"ל מתגלים בשבת קודש שיש תוספת נשמה והנשמה מאירה. לכן או' נשמת כל חי תברך כדאיתא בזוה"ק קל"ח בפ' תרומה. וזה זכור ושמור בשבת. זכור במוח ובפה וכמ"ש זכור את יום השבת לקדשו הרי שהאדם יכול להוסיף קדושה לשבת. ושמור לשמור הברכה היורדת לאדם בש"ק. וכ"ז ניתקן ע"י יצ"מ כמ"ש וזכרת כי עבד היית כו' ע"כ צוך כו' לעשות כו' יום השבת:

ובמד' אני ישנה כו' פתחי לי כו' תמתי כו' עמו אנכי בצרה ע"ש. שהתורה לא הי' יכולה להתגלות כ"ז שלא היו בנ"י מוכנים לקבל הדיברות כמ"ש שמעה עמי ואדברה וכמ"ש בפ' יתרו מזה. וזה פתחי לי וכמ"ש בזוה"ק אמור. וזה הפתח שתלוי בנשמת בנ"י כמ"ש בפי' ומבורך בפי כל נשמה:

בפסוק פקד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים. את רומז לכ"ב אתוון דאורייתא מא' עד ת'. והם ציור של כל העולמות וכל הבריאה. וכפי תיקון הנפשות למטה כך מוכן להם צירוף וציור בכ"ב אתוון. ובנ"י זכו לצירוף האמתי של הכ"ב אותיות בתורת אמת שהיא אמיתיות הצירוף שכולל כל הצירופין. פקדתי אתכם האת שתיקנו בנ"י למטה. ומול זה נעשה וניתקן להם את העשוי לכם לצרכיכם. וכן הוא בכל פרט כפי הכנה שלו. ומכ"ש בכלל ישראל. ואיתא כימי צאתך מא"מ אראנו נפלאות. וכמו שע"י גלות מצרים זכו בנ"י לציור כ"ב אותיות התורה. כן לעתיד נזכה לאור הגנוז בתורה. כמ"ש תורה חדשה מאתי תצא. וזה הרמז של פקידה כפולה פקד פקדתי. היינו אתכם. את שבכם. ואת העשוי לכם. התיקון שלמטה ושלמעלה כנ"ל:



תרס"ב

בפסוק וירא מלאך כו' בלבת אש כו'. זהו בחי' יעקב ויוסף. בית יעקב אש. ויוסף להבה. זהו בלבת אש. דעיקר הגלות והגאולה הי' בב' אלו. לכן כ' פקד פקדתי פקידה כפולה של יעקב ויוסף ושניהם נטעו נקודות בישראל שלא יוכל להשתנות כמ"ש מים רבים לא יוכלו לכבות כו' האהבה. ולכן היו בטוחים כי פקוד יפקוד אתכם. וכן בגלות דכ' וימררו את חייהם פרשנו ב' מיני חיים בחי' יעקב ויוסף. ברית הלשון והמעור. שעיקר החיים תלוי בהם. והנה כ' ויפח באפיו נשמת חיים זהו בחי' התורה עץ חיים. ויהי האדם לנפש חי' הוא התפשטות מהתורה זהו בחי' תולדות יעקב יוסף. ברית המעור. התפשטות חיות הנשמה בנפש. וזהו הי' עיקר הגלות וימררו את חייהם. ולכן הי' הגלות ת"ל שנים גי' נפש. ולא לחנם הכניסנו הקב"ה במצרים ת"ל שנים. אך כי הנפש יש לה כוחות רבות כמ"ש החוקרים. ואלה הכוחות צריכין גאולה להכניס כל אלה הכוחות אל הקדושה. ות"ל שנים הם ת"ל מיני שנויין שהנפש מתפרש בכל אלה האופנים. ויהי האדם לנפש חי' הוא בבנ"י שנק' אדם. אתם קרוין אדם. לפי שדבקים בחיים. וכמ"ש השם נפשנו בחיים. וזהו בחי' שבעים נפש לשון יחיד שכל הכוחות מתאחדין לשורש החיות לקשר נפש בנשמה זהו שם נפשנו בחיים גי' שבעים בחיים ב' מיני חיים הנ"ל:

במד' בלבת אש הה"ד אני ישנה מן המצות ולבי ער לעשותן כו' תמתי כמו תאומים א' מרגיש בצרתו של חבירו כו'. הענין הוא כמו שכתוב נר מצוה ותורה אור. התורה עצם האור. אבל א"י להתגלות ולהאיר רק ע"י המצות שהם הכלים שעליהם מאיר אור התורה. ובזה יש שינה וגלות שהנפשות נסגרים וא"י להוציא מכח אל הפועל חיות הנשמה שזה עיקר הגלות כמ"ש הוציאה ממסגר נפשי. וכעין זה ממש הי' בשורש למעלה כמ"ש בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות. פי' התגלות הנהגה של התורה הי' סגור. שבאמת זה תלוי בהכנת בנ"י. כמ"ש פתחי לי אחותי כו'. ואיתא בזוה"ק מליבא לפומא לא גלי. דכ' יום נקם בלבי. ללבי גליתי ולאיברי לא גליתי. ויש צדיקים שיש להם חלק בלב ובפה וברמ"ח איברים. ומרע"ה הוא עצם התורה כמ"ש כי טוב הוא אין טוב אלא תורה. וז"ש וירא כו' אליו בלבת אש שבו נתקיים ולבי ער. שעצם התורה אין בו גלות. לכן הי' מיוחד לגאולה. וז"ש מי אנכי כו' לפי שהקב"ה אמר ליעקב ואנכי אעלך. פי' אנכי התורה. כמ"ש אנכי ה' אלהיך. והשיב לו הקב"ה ואנכי אהי' עם פיך והראה לו כי הוא הוא התורה ובו נתקיים ואנכי אעלך. וז"ש יודיע דרכיו למשה לבנ"י עלילותיו. כי למרע"ה נתגלה הפנימיות בחי' ללבי גליתי. ולבנ"י כשבא לידי מעשה בחי' רמ"ח מצות הנמשכין מן התורה כנ"ל:



תרס"ד

בפסוק בלבת אש מתוך הסנה. איתא במד' שהראה לו שהגם שהמצריים שולטין עליהם לא יכלו ח"ו ע"ש. ובאמת לשון הפסוק מראה הגדול הזה משמע שזה המראה הי' עיקר האות למרע"ה. ושע"ז נאמר אח"כ וזה לך האות. דכ' כה דברי כאש נאום ה'. וכן נאמר דבריו שמעת מתוך האש. ומרע"ה אמר לבנ"י הנשמע כדבר הזה השמע עם כו' מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי. וזה הראה הקב"ה למרע"ה שיוכלו בנ"י לקבל אש הגדול הזה וישתארו חיים בגוף. כדאיתא במד' אש שלמעלה שורפת ואינה אוכלת. וכמו כן אש התורה מהפך הגוף להבעירו בהתלהבות האש. ואעפ"כ נשאר חי בגוף. וע"ז כ' תורת ה' תמימה משיבת נפש. ואחז"ל גדולה תורה שנותנת חיים לעושי' בעוה"ז ובעוה"ב. וכ' הכא הסנה בוער באש וכ' התם ההר בוער באש. וזה הרמז וזה לך האות בהוציאך את העם כו' תעבדון א"ה על ההר הזה. באש הגדול הזה. אכן הראו לו שבאמת יזכו לזה ע"י גלות מצרים שגם זה נרמז הסנה בוער באש ואיננו אוכל. שע"י שירדו לכור הברזל במצרים ואעפ"כ העלו משם ני"ק. עי"ז עצמו יזכו לקבל האש שלמעלה ג"כ. וכ"ז הרמז בכל איש ישראל. הנשמה אש מן השמים והגוף מתנגד אל כח הנשמה. וכפי נצחון המלחמה שאין הגוף משנה כח הנשמה. כך זוכה גם הגוף לקבל הארה מן הנשמה. וכן איתא במד' שיסורי מצרים הי' הכנה לקבלת התורה:

ובמדרש אני ישנה ולבי ער כו' דופק פתחי לי כו' עמו אנכי בצרה ע"ש. דהנה עיקר הגלות הוא שהנשמה נאסר בגוף וקול דודי דופק הוא כח הנשמה שבנפשות בני ישראל שמעורר האדם לפתוח כחודה של מחט בגופו שתוכל הנשמה להאיר באדם. וז"ש וימררו את חייהם כו' בחומר ובלבנים מה שהנפש שהוא החיות שבאדם הוא מוטרד כל היום בהבלי עולם. ומצד זה נמשך הגלות בפועל ממש. כי באמת בני ישראל הם נשמת כל הברואים ומן הדין צריכים להיות כל האומות כפוין לבני ישראל. כמ"ש אדם אתם אתם קרוין אדם לפי שיש להם נשמת אלהים חיים. אך בני ישראל עצמן צריכין לשעבד ולבטל גופם אל הנשמה. וממילא יהיה הכל כסדר כמ"ש ועמדו זרים ורעו צאנכם כו' ואז הנשמה שולטת בכל הבחינות. בני ישראל שולטין על האומות. ונשמת בני ישראל שולטת על הגופים. והקב"ה שהוא מחיה כל הנשמות מגלה כח אלקות אל הנשמות. אבל בדורות השפלים שהגוף עיקר והנשמה טפילה ולכן משועבד הנפש להגוף כמ"ש בנפשנו נביא לחמינו. ועם זה בא כל מיני גליות בכל המדרגות שאין הנשמה שולטת. ונסתר בחינת אלקות בעולם. וז"ש עמו אנכי בצרה. אבל הקב"ה הכין לבני ישראל ד' מיני דביקות בשורש הנשמה לכל הד' גליות. כמ"ש במדרש אחותי רעיתי כו' תמתי על ד' הגליות. שאלה הד' הם לשוני חיבה ודביקות. וזה שורש הד' גאולות כשמתעורר קול דודי ודופק הנשמה בגוף. והנה בש"ק עכ"פ מבטל כל איש ישראל הגוף בשביתה מכל מלאכה. ולכן מאיר הנשמה יתירה בגוף. ולכן הוא זכר ליציאת מצרים ולגאולה. וזהו שאמרו בירושלמי על שבת היום אם בקולו תשמעו זה הקול דודי שדופק בשבת: