פתיחת התפריט הראשי

ויחיעריכה

תרל"א

ב"ה נכתב בקיצור אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד ויחי יעקב בא"מ כי ע"י בחי' אמת יכולין לחיות גם בא"מ וכ' תתן אמת ליעקב עכ"ד. דהנה לא הל"ל רק ויהי יעקב בא"מ. ומשמע דעיקר הרבותא מה שהי' בבחי' חיים גם בא"מ ופי' חיים הוא דביקות בשורש ומקור שמשם נמשך תמיד חיות. וכ"כ בזוה"ק ויגש ע"פ ותחי רוח יעקב. ונ"ל שהוא מלשון מים חיים שע"י שמחת הנפש מעורר מקור החיים וניתוסף חיות. [ונ"ל שז"ש ויהי האדם לנפש חי'. פי' נפש. הרצון. ע"י פנימיות הנפש נמשך חיות תמיד]. והגם שהי' בא"מ ידע שכל המצרים הם רק קליפה והסתר. אבל הפנימיות הוא חיות הש"י. ולכך אחז"ל כי הרשעים בחייהם נק' מתים שנפרשים ממקור החיות כנ"ל. וכ' במדרש גרים אנחנו כו' כי כל בריאת אדם בעוה"ז לא הי' כדי להידבק ח"ו בעוה"ז. רק להיפוך שע"י דביקות האדם בעיקר החיות מתמשך גם עניני עוה"ז להש"י. וגר לשון המשכה כמו מעלה גרה. שגם מה שנק' גר מי שמגייר עצמו. ג"כ ע"ש זה. שמוציא נקודה קדושה שהי' נטבע באומות. וכן ענין גלות מצרים שכ' גר יהי' זרעך כו' ג"כ הפי' להוציא נ"ק שנטבעו במצרים. וז"ש ואח"כ יצאו ברכוש גדול [רכוש גדול ר"ת גר רק מהופך שזה הענין הוא מלמטה למעלה כמובן]. וז"ש רש"י ז"ל ביקש לגלות הקץ. פי' שרצה לברר זה שהגלות רק הסתר והכח פנימי הוא רק מהש"י. רק אם הי' נגלה זה לא הי' גלות כלל. ונסתם. ומ"מ כ' בזוה"ק שגילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר. והפי' ע"י אמונה יכולין למצוא האמת להתברר שהוא רק הסתר כנ"ל. ולכך ויחי יעקב סתום. שזה מקור החיות להיות נמצא גם בא"מ. זה נסתם [ולכך נק' שהתחיל השעבוד] וכמדומה לי שאא"ז ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל שהקשה למה רצה לגלות הקץ. ותי' שכשנודע הקץ. הגלות בנקל. ע"כ אני זוכר. ונראה כנ"ל שפי' גילוי הקץ לידע שיש קץ להגלות. והוא ע"י שהוא רק הסתר ואינו כח בפ"ע ח"ו. כי הפנימיות שהוא אמת אין לו קץ וההסתר יש לו קץ. ורצה שיהי' זה נגלה. ולא הי' גלות כלל. ונשאר סתום. ומ"מ ע"י אמונה שמאמינים זה בנ"י. שאין שום כח בלתי הש"י רק כ"ז רק הסתר. אף שאין רואין זה בעין. מ"מ ע"י אמונה ג"כ יכולין לראות האמת. רק יעקב אע"ה רצה שלא נוכל לטעות כלל. שיהי' זה נגלה. ונשאר סתום שצריכין יגיעה למצוא זה. וזה בחי' דהמע"ה דלית לי' מגרמי' כו'. ומשיג האמת רק ע"י הביטול. וזה ההפרש שבין אמת לאמונה. וכ"כ אא"ז מו"ר זצלה"ה על יעקב אבינו לא מת. מקרא אני דורש כו'. שכשאדם דורש ומייגע עצמו שזה בחי' תושבע"פ. יכול למצוא הארה מחיות יעקב אבינו גם בתוך ההסתר. וגם בשבת מתעורר בחי' יעקב כמ"ש והאכלתיך נחלת יעקב ע"י הביטול כו' מתעברין מינה כו':

במדרש ושמעו אל ישראל אביכם מה הקב"ה בורא עולמות אף יעקב אביכם כו'. נ"ל כי חיות מצרים עצמו הי' ע"י יעקב. וזהו עשה הש"י הכנה לגאולה כענין שכ' בזוה"ק על יוסף שהי' צריך להיות מקודם כפוף ת"י השבטים ע"ש וישב. כמו כן מ"ש ויחי יעקב בא"מ פי' חיות א"מ עצמו הי' ע"י יעקב. וזהו בורא עולמות שנותן חיות בתוך ההעלם:

בזוה"ק פי' וזאת אשר דיבר להם. כי הטביע בהם בחי' זאת. שהפירוד נק' אלה. ובחי' הקדושה. מ"ש. חיות הש"י נק' זאת. ודיבר מלשון דבר א' לדור. שלמד להם שינהגו כל מעשיהם ע"פ בחי' זאת להיות נמשך הכל אחר נקודה הפנימיות כנ"ל. [וז"ש כל אלה כו' וזאת כו'] והבן:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד עמ"ש השבעה לי כו' וישתחו ישראל כו' ופרש"י שהי' מטתו שלימה שהרי יוסף מלך כו' ע"ש. ומה ענינו לשבועה זו. ופי' שע"י השבועה שהוא התדבקות כל החיות ז' מדות נתוודע בחי' יוסף ליעקב ע"ש ודפח"ח. ונ"ל להוסיף כי למה צריך להשביעו. ונראה כי לא הי' זה דבר קטן מה שחגר יוסף מתניו להיות בזכותו הגאולה במצרים. וכ"כ חז"ל שע"י יוסף היו גדורין בעריות. וכן הים ראה וינס כו'. וזה שלא נקבר יעקב בא"מ כ' בזוה"ק ע"י שהבטיחו הש"י אנכי אעלך כו' להיות נקבר בארץ ע"ש. ושם כ' ויוסף ישית ידו כו'. ונראה שכח יעקב נתן ליוסף. וע"י השבועה נתדבק בכל כחו וקיבל בחי' יעקב להיות נשאר חי גם בתוך מצרים כו'. וע"י שראה כי בניו קיבלו כוחו להיות נשארים אחר הסתלקותו בא"מ. השתחוה שזה בחי' מיטתו שלימה. וז"ש ויראו כו' כי מת אביהם כו' לו ישטמנו כו' כי הכירו שבחי' אביהם נשאר אצל יוסף כי לא הי' אצלם וע"כ נשאר אצל יוסף:



תרל"ב

ב"ה אא"ז מו"ר ז"ל פי' ברכת יוסף הצדיק ברכות אביך גברו כו' זה בחי' שבת שכ' ז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים כו'. והפי' ע"י שיודע כי חיות הכל מהש"י שיש נקודה פנימיות בכל דבר ממנו ית'. וכפי ידיעת זאת הנקודה כך נתברך ונדבק הכל בשורש החיים. וממילא לא שייך מיצר וסוף לזה כי הנקודה חיות מהש"י אין לה סוף כי מא"ס היא. אך פי' המענג את השבת הוא שכל תענוגיו הם רק לזאת הנקודה הפנימיות שנק' שבת באמת שהוא מנוחת הכל. ולאשר יודע שהוא העיקר נתברך בזה. ונק' תאות גבעות עולם שכל הנבראים מתאוין לידבק בזאת הנקודה כי היא מחי' כולם. ואא"ז מו"ר ז"ל פי' ויחי יעקב בא"מ שע"י בחי' אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב יכולין להתקיים גם בא"מ. והוא ידיעה הנ"ל שהכל חיות הנקודה הפנימיות וזה אמת. כי שקר אין לו רגלים. ואמת מקיים העולם כנ"ל. וכשדביקין באמת כנ"ל לא יש מיצר כי כולם מושכין חיות מזה:

ויברך את יוסף. והקשו כי אין הברכה רק להנערים. אך כי כל ברכה הוא מבחי' יוסף שהוא להיות כל דבר נדבק ונקשר בשורשו שהוא חיות הנקודה הפנימיות מהש"י ממילא יש ברכה כי בשורש יש תמיד התחדשות. וכן בשבת כ' ויברך ויקדש מיני' מתברכין כל שיתא יומין ע"י שנתברר בשבת כי הש"י ברא כל הנבראים עי"ז ניתוסף להם חיות מחדש על כל ימי הבריאה. ובנ"י שמעידין ע"ז בש"ק מתברכין. וכ"פ אא"ז מו"ר ז"ל מ"ש וידגו כו' בקרב הארץ ובמד' פי' כדגים שפותחין פיהם לטיפה מים כאילו לא טעמו כו'. והוסיף הפי' אף שהם בקרב הארץ וע"כ עושין מעשים גשמיים. מ"מ יהי' עיקר החיות להש"י כמ"ש כי הם חיינו כו' ולהיות תמיד דבוק בשורש זה הברכה כנ"ל. וכ' ישימך כו' כאפרים כו'. וקשה כי רק כראובן ושמעון יהיו כו' ואמאי נתיחד הברכה ישימך כאפרים ומנשה. אך כי לאשר הי' דור שאחר השבטים ומ"מ נתעלו להיות בכללם. וזה ע"י הברכה כנ"ל להיות דבוק בשורש אף שהם למטה במדרגה. ובאופן זה יוכל להיות נמשך ברכה לכל איש ישראל מאבות הקדושים אף אלף דור כי השורש מהם. ובזה י"ל ג"כ מ"ש ויברך את יוסף. כיון שנתעלו בניו להיות שבטים. ממילא נתעלה הוא יותר [ועיין בזוה"ק הטעם שיוסף לא נמנה בין השבטים כי נתעלה למעלה מבחי' שבטים ע"ש]:



תרל"ג

ב"ה זכר של בני ישראל שיחי' הנולד לי ב' ויחי ז' טבת ;תרל"ג. הש"י יזכני לגדלו לתורה וחופה ומעש"ט אמן:

ברש"י נסתמו עיניהם ולבם כו'. כי באמת לב ועינים של איש ישראל הוא להשי"ת. ורק אחר שנפטר יעקב אע"ה נסתם ונסתר האמת. וכ' ול"ת אחרי לבבכם כו' עיניכם כו' כמו שהוא בהסתר החיצוניות. וזה עיקר הגלות להפנימיות שא"י להתפשט בכל האדם. והעצה שמעתי מא"א מו"ז ז"ל ע"פ ויחי יעקב בא"מ. שע"י אמת יכולים לעורר החיות גם בכל הסתר ומיצר כמ"ש תתן אמת ליעקב. והוא להיות בטל תמיד אל הפנימיות שהוא האמת. שהחיצוניות אינו אמת. רק הסתר. ולפי הרצון שבאדם באמת בכל דבר להיות נעשה רצון המקום ב"ה בלבד. כמו כן נתגלה לו האמת. ואדרבה בכל מקום שיש יותר הסתר. שמה נגנז דבר פנימי כנודע. וכן מצינו במצות מילה שאבר המילה הוא קודש. ולכן שם דוקא מקום הערלה. וכמ"ש סוד ה' ליראיו ודרשו ז"ל על המילה:

ויברך את יוסף כו' יברך כו' הנערים כו'. לשון התעוררות כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל פי' נער על שיש בו התעוררות יותר. ונתן ברכה בבחי' התעוררות של ישראל והיא בחי' יוסף. הגואל אותי. ומה גאולה הי' צריך יעקב אבינו. וי"ל על הנקודה שנשאר בבנ"י מהאבות כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל פי' מגן אברהם שיש נקודה ממנו בכל איש מישראל שהקב"ה מגין עלי' וכן בכל האבות. ואותי הוא אות [ברית] קודש שנשאר ממנו לזרעו. וזה צריך שמירה מכל רע. וידגו לרוב כו' פי' מו"ז ז"ל בקרב הארץ הגשמיות. הוא כנ"ל שיתפשט נקודה הנ"ל בכל מקומות מושבותיהם כנ"ל:



תרל"ד

ב"ה למה פ' זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבן כו' ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. הכלל שחיות כל הנבראים הוא התורה. וגם כל הזמנים ואף בגלות. פנימיות החיות מהתורה. רק שהוא בדרך נסתר. ופרשה זו הוא חיות שנות הגלות. וז"ש ויחי יעקב בא"מ כי יעקב אע"ה המשיך החיות גם במצרים. ושמעתי ממו"ז ז"ל רמז שע"י בחי' אמת יכולין לחיות גם במצרים כמ"ש תתן אמת ליעקב. וענין הפרשה היא התפשטות חיות התורה לכל הנבראים. והפסקות הם ליתן ריוח להתבונן כו'. להעמיד כל פרט ופרט על מכונו. וכן הי' בזמן שבנ"י שרוין על אדמתן והי' כל המעשים ע"פ התורה ממש. ועתה בגלות פרשה סתומה שצריך להיות אמונה בדרך כלל. וכן בפנימיות סוד הקץ הוא נקודה חיות שורש האחדות שנק' רזא דאחד כי בגלות הוא בסוד חתום. ולעתיד יתגלה ויהי' ה' ושמו אחד. וכפי שבאין לשורש נקודה זו יוצאין מהגלות. לכן ש"ק דאתאחדת ברזא דאחד ויש עלי' לכל הנבראים לשורשם ובפרט בנ"י שמתאספין בנפשותיהם במס"נ עבור קדושת שמו ית' בש"ק [כמ"ש במ"א]. לכן כ' והאכלתיך נחלת יעקב כו' בלי מצרים כדכ' ויחי יעקב בא"מ שהמשיך גם שם בחי' החיות וממילא בלי מצרים. וכ' האספו ואגידה כו' ואי' בזוה"ק כי אע"פ שנסתם ממנו מ"מ גילה מה שחפץ לגלות רק בדרך נסתר וכשבנ"י מתאספין ומתבטלין לשורש החיות יכולין למצוא מקומו של יעקב כדאי' יעקב אבינו לא מת כו' מקרא אני דורש כו' ופי' אא"ז מו"ר ז"ל כי כשבנ"י דורשין אותו בכל לבם הוא נמצא להם כמ"ש דרשוני וחיו וז"ש מקרא אני דורש כו':

מאשר שמנה לחמו. פי' בזוה"ק על לחם משנה בשבת שיש לחם מן השמים ומן הארץ כו'. כי השבטים הם יסוד העולם כדאיתא בזוה"ק וזאת אשר דיבר להם אביהם. כי פי' זאת שמעתי ממו"ז ז"ל שהיא נקודה מלכות שמים שאין לשום דבר חיות רק מנקודה זו. לכן נק' זאת שאין דבר בעולם בלתי זאת. ונתן להם יעקב אע"ה שיהיו מקבלין נקודה זאת. ועי"ז נמשך חיות לכל הנבראים. ואשר הוא סוף השבטים כדכ' אשר כו' לחוף ימים כו' ישכון. וכ' ומשם יפרד כו'. לכן מחבר חיות התורה למשוך משם חיות לכל הנבראים. ובימות החול בנ"י מכינים בעבודה ביגיעות רבות שיזכו בשבת למנוחה כדאי' מי שטרח בע"ש כו' וזה לחם משנה שכפי היגיעה בחול מתרבה הברכה בשבת עבור ימי החול ג"כ. ונק' לחם משנה שבשבת נמשך שפע ברכה מצד עצם היום. ולבד זה מצד היגיעה בחול והוא ב' לחם הנ"ל. והוא כדמיון יששכר וזבולון שהקדים זבולון בתורה שנתן לפיו של יששכר. כן המיגע בחול לש"ש מתחבר עם בחי' שבת כנ"ל:



תרל"ה

ב"ה במדרש פרשה זו סתומה שכשנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. פרשה זו היא ויחי יעקב בא"מ שזה הי' הכנה להגלות מה שחי יעקב במצרים. ולכן לא הי' יכול להתחיל הגלות עד שנסתם זה החיות של יעקב שהי' במצרים. כדכ' נחלת ימיהם זכורה לעולם רק שהי' נסתר זה כדי לחול הגלות ולכן פרשה זו סתומה שנסתם זה החיות אח"כ כנ"ל. וגם לפי הפשוט גוף הגלות לא התחיל עד שתמו כל הדור ההוא. רק שנסתם עין השכל מקודם. כי קודם גלות הגוף הוא גלות הנפש כי הגוף תלוי בתהלוכת הנפש. וגלות הנפשות הי' מיד שנסתם חיותו של יעקב אע"ה. ובזה פרשנו הפסוק ויראו אחי יוסף כו' מת אביהם כו' לו ישטמנו והשב כו' הרעה אשר גמלנו כו' ויבך יוסף כו' אתם חשבתם כו' להחיות עם רב כו' והוא שהשבטים הרגישו מיד בהגלות. וז"ש שראו כי מת אביהם כי לא מצאו חיותו של יעקב כנ"ל. ויוסף ירש מקום אביו. והם סברו שע"י מכירתם את יוסף גרמו גלות מצרים. וז"ש הרעה אשר גמלנו. ויוסף שהי' במדריגת יעקב והי' דבוק בגאולה ידע והבין כי הכל לטובה כי שורש הגלות הוא הגאולה. וז"ש ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. אם הפי' על זמן ביאת משיח לא ידענו מה סוד עמוק הוא זה. וגם מה נ"מ בידיעה זו. רק עיקר הפי' שרצה לברר להם שורש הגלות והגאולה. כי באמת אין רע יורד משמים וימי הרעה נעשים רק ע"י חסרון המקבלים שנהפך להם לרע. והוא רק הסתר. ולכן יש לו סוף וקץ כי השקר אין לו רגלים וקיום. ואם הי' יודעין זה האמת לא הי' שולט בהם הגלות רק כי לא הי' ניתקן הכל כראוי והי' מוכרח להיות גלות מצרים. ולכן לא הי' יכול לגלות זה הקץ. ומ"מ איתא כי גילה מה שרצה לגלות רק בדרך הסתר ופרשנו בעזה"י כי יש אספקלריא המאירה והיא בחי' יעקב שאין לפניו הסתר ורואה הכל בעין הראות ויש אספקלריא שאינה מאירה. והיא בחי' אמונה שע"י ההסתר עצמו צריכין לבוא אל האמת ע"י האמונה ונק' אספקלריא שא"מ כי האור בא מההסתר דייקא כנ"ל והבן. וכיון שלא הי' יכול יעקב לגלות זה הקץ שהוא לברר להם האמת בבחי' אספקלריא המאירה צריך להיות התיקון בבחי' אמונה. וזה צריכין לידע גם עתה כי בכל גלות כן. שהקב"ה מכין קודם הגלות הארות קדושות שיכולין להתדבק בהם אף בחשך רק שאינו נגלה וכשמאמינים כראוי יכולין למצוא האמת ואז בא גאולה כי תכלית הגלות הגאולה כנ"ל. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל ע"פ ויחי יעקב בא"מ שע"י בחי' אמת מדתו של יעקב כדכ' תתן אמת ליעקב עי"ז יכולין לחיות גם בכל המצרים שיש לכל איש ישראל כנ"ל. נחזור להנ"ל שהשבטים הרגישו הגלות והבינו כי יוסף הוא שורש הגאולה. וחששו שע"י ששנאו אותו בחשבם כי יוסף רוצה לדחותם מאביהם. עי"ז לא יוכלו להתדבק בו עתה. וחשבו שגרמו הגלות. ויוסף השיב להם כי הכל לטובה רק הם חשבו לרעה. ואפשר עי"ז שחשבו לרעה נענשו בזה שהרגישו הגלות וחשבו שח"ו נסתר דרכם מה'. אבל אלקים חשבה לטובה להחיות עם רב שהוא תיקון הראוי שבא ע"י הגלות. כי יוסף הי' דבוק בהגאולה ולא הרגיש הגלות. ולכן ויבך יוסף בדברם אליו כי ראה שהם התחילו מיד להרגיש הגלות:

במדרש שמע ישראל סבא כו'. כי זה האחדות נתן להם יעקב אע"ה כמ"ש וזאת אשר דיבר להם פי' בזוה"ק שנתן להם בחי' זאת והיא מלכות שמים להיות כל הנהגתם בבחי' זאת ומזה בא כל הברכות ועי"ז ויברך אותם:



תרל"ו

ב"ה במדרש למה פרשה זו סתומה כו'. פי' כי הכתוב משבח מעשה יעקב אע"ה אשר חי במצרים י"ז שנים כי הי' דבוק בחיים ולא הי' כל טומאת מצרים עומד לנגד קדושתו. והי' י"ז שנים אלו הכנה לכל הגלות. אך כי פרשה זו סתומה לנו פי' שאין אנו משיגין איך המשיך חיות הקדושה במצרים כי אם היו משיגין זאת לא הי' הגלות כלל. ובוודאי יש בכח איש ישראל לעורר החיות בכ"מ וע"ז נאמר השם נפשנו בחיים. דכ' ויפח באפיו נ"ח ויהי האדם לנ"ח. פי' נפש. הרצון. שהאדם יכול לעורר החיות ברצונו. ובנ"י דבוקים בחיים. ומ"ש חז"ל ביקש לגלות הקץ ונסתם משל שרצה לגלות מסטורין של המלך ראה המלך עומד והשיח לדברים אחרים. והוא תימה כי ח"ו שירצה יעקב אע"ה להעלים מעשיו מהשי"ת. אך הפי' כי ביקש להראותם עומק הרע ושיתגלה להם מלכותו ית' בכל המקומות עד דרגא תתאה כמ"ש באחרית הימים וזה הוא בעת הסתרת פנים. והקב"ה לא רצה בזה. כדי שיהי' הגלות. שכך רצונו ב"ה. לכן נגלה עליו השכינה. וע"י שהי' התגלות לא הי' יכול לגלות הקץ. שזה רק בעת ההסתר. וכן הי' דרכו של יעקב אע"ה תמיד להכניס עצמו במקומות אשר המה מסוכנים כי הי' מפתח לבנים. ורמז לדבר המלאך הגואל אותי מכל רע מכלל שירד לכל מקומות הרעים וניצל מהם. ודרך הזה רצה ללמד לבניו ונסתם ממנו כנ"ל:

בפסוק אוסרי לגפן עירה ולשורקה בני אתונו כבס ביין לבושו. דאחז"ל כנ"י נק' גפן שאינה מקבלת הרכבה ממין אחר כו'. פי' נקודה טמונה שיש בכל איש ישראל אשר אינו מתחלף כלל והיא נקראת גפן. וזה נתן הקב"ה להיות בטבע נפש הישראלי. וכן מדות טובות שבישראל נק' שורקה כמ"ש ואנכי נטעתיך שורק. אך עבודת האדם לקשר כל התעוררות שבו לזאת הנקודה. וז"ש אוסרי לגפן עירה. פי' התעוררות כל נפש האדם. לשעבד הגוף להנשמה. וכן המדות צריך האדם לקיים אותם ע"פ התורה כמ"ש במ"א שלא יהי' תיקון המדות כדי ליישר עצמו באשר הוא מבין שהם עדות לחכמת האדם. רק כדי להיות כלי מוכן לעבודתו ית'. כי התורה שוכנת בגוף מתוקן. ואם הכוונה כן מתקיים לעד. כי התורה נק' עוז. שכל דבר שנעשה בצירוף התורה ולשמה. מתקיימת. וז"ש לשורקה בני אתונו מלשון איתן שהתורה נק' עוז כנ"ל. כבס ביין לבושו. הוא תיקון מעשים הגשמיים אשר הם כמו מלבוש וקישוטין להגוף כשהם נעשין בטהרה:



תרל"ז

ב"ה במדרש גר אנכי עמך כו' כצל ימינו עלי ארץ. כי עיקר הימים הם האורות המיוחדים לכל נפש מבנ"י. אמנם למטה מתלבשים נקודות הארות מהימים עליונים לזמן הגשמיי. וע"ז נאמר מחדש בכל יום מ"ב. והם רק כמו צל ודמות. דומה להימים העליונים. אבל אינם העיקר רק בבחי' גרים. פי' כמו גר שהמעלה שלו מצד שנתקרב ממקום רחוק וע"ז המעלה הי' כל בריאת עוה"ז שבעבודת האדם מתקרב זמן הטבע לימים העליונים. אמנם יעקב אע"ה תיקן גוף הימים בעוה"ז ג"כ להיות מקורבים הם עצמם להש"י כמ"ש בזוה"ק ביאור הפ' ויקרבו ימי ישראל למות שיקרבו הימים לה'. ולכן נסתלק אח"כ כי בהשלמת העבודה המיוחדת לאדם נסתלק מעולם ועבודת יעקב הי' לקרב עצם הימים לה' כנ"ל. ונאמר עליו ויחי יעקב בא"מ. שהביא החיות גם בא"מ כי גם חושך לא יחשיך ממנו. ובמדרש למה פ' זו סתומה שנסתם עיניהם כו' ד"א שסתם ממנו כל צרות שבעולם. לכאורה ב' הפירושים סותרין. זה נדרש לשבח כו'. אמנם הכל אחד דאיתא ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. ע"ש המשל שגילה לבנו מקום גט שיחרורו. וראה המלך עומד והשיח לדברים אחרים. וביאור הענין כי יעקב אע"ה הי' למעלה מהטבע ושלט על הטבע. לכן הי' בכוחו להסתיר החיות במצרים. וזהו פי' המד' ושמעו אל ישראל אביכם אל ישראל מה הקב"ה בורא עולמות אף אביכם בורא עולמות. פי' הקב"ה הוא עד שלא נברא העולם והוא משנברא העולם. אולם בבריאת העולם נתגלה זה הפלא אשר הסתיר כבוד מלכותו ית' תוך הטבע באופן שלא יהי' ניכר. עד שנמצא בעולם העושים היפוך רצונו. וזאת היא יותר פלא מהכל. וכן פי' מו"ז ז"ל שם עולם ע"ש ההעלם שעשה הבורא להיות נעלם השגחתו ית' בעוה"ז. וכמו כן הצדיק בורא עולמות כאלו אשר בעבודתו מכניס הארת הקדושה במעשים גשמיים בהצנע והסתר. דומין לבוראם. וזה שאמר להם יעקב הקבצו ושמעו פי' שגנוז הכח גם במצרים רק שצריך יגיעה להוציא מכח אל הפועל. וזה הגלות. והנה יעקב הכניס עצמו למצרים אף כי הי' באמת בן חורין וכן הי' תמיד דרכו בקודש להכניס עצמו במקומות הללו כמ"ש במ"א. ובאופן זה רצה לגלות להם הקץ פי' אף שיהיו באמת בחירות. יכניסו עצמם ברצון להגלות לעשות רצון הבורא. ולא גילה להם מקום השיחרור כדי לפרוק עול הגלות ח"ו. רק כנ"ל שיקבלו עליהם ברצון שיהי' סוד הקץ בהסתר אצלם. אבל לא הי' בכחם למשוך לגמרי אחר מדריגת יעקב. וזה ענין שנסתם ממנו פי' שבהתגלות עיקר כוחו של יעקב עלה בעלמא דאתכסיא מה שלא היו השבטים מגיעים עד שם. וזה עצמו מ"ש במדרש שסתם ממנו כל צרות כו' לכן לא הי' במדרגה של השבטים ולא היו יכולים למשוך אחריו לגמרי. לכן הי' העצה ע"י יוסף וז"ש ויקרא לבנו ליוסף. קריאה לשון חיבה ודביקות שמסר כחו ליוסף וע"י אמצעיות יוסף נמשכו כולם אחר כח יעקב. וז"ש האספו ואגידה פי' ע"י שיהיו אגודה אחת לבטל עצמם אל הכלל. וזה סוד יוסף. וז"ש נתתי לך שכם אחד על אחיך פי' שנתן לו בחי' האחדות והתכללות להיות כולם כלולין בו ועי"ז יבוא הגאולה. וזה סוד השבת דבי' מתאחדין ברזא דאחד. [שכם אחד ר"ת ש"כ מלכותו והוא רזא דאחד והמ"י] לכן אלו משמרין ב' שבתות נגאלין. וב' הם יוסף ובנימין שעל שניהם נאמר צדיקים יירשו ארץ כמ"ש בזוה"ק. וכ"נ הפשוט ג"כ שליוסף מסר סוד הקץ לכן אמר להם יוסף הסימן פקוד יפקוד כו':

ויברך את יוסף כו' המלאך כו' יברך כו' הנערים. ומקשין מה הברכה ליוסף. אבל הפי' הוא שנתן ברכה להתפשטות כוחו של יוסף. והנערים הוא התעוררות החיות שבעולם. והכלל כי שורש החיות בא מיוסף אבל כשבא השפע בעולמות שלמטה צריך שמירה. כי לכן בגלות ע"י שליטת הסט"א א"א להתגלות הקדושה. כאשר חכמים הגידו בשנת רעבון אסור הזיווג. אך העצה בגלות ע"י התורה כמ"ש וידגו לרוב פרש"י כמו הדגים שהים מכסה עליהם שאין שולט בהם עה"ר כו'. כמו כן ע"י התורה שנמשלה למים יכול אדם להתכסות מסט"א. ואיתא במדרש כמו דגים שמצפים לטיפה מים כו' כן בנ"י מצפים לתורה. וכפי רוב השתוקקות. התורה מגין עליהם. ואיתא ברש"י בראשית שניתן ברכה לדגים ע"י שצדין מהם כו'. ולכן יוסף שהיא שורש הכל צריך ברכה. וזה ענין ויברך אלקים כו' יום השביעי ע"י שהוא שורש כל הימים כמ"ש מיני' מתברכין. לכן צריך שמירה יותר כמ"ש ופרוס סוכת שלומך כו'. וזהו ויברך את יוסף כו' וידגו לרוב כו' התפשטות כח יוסף כנ"ל:

בפסוק לו ישטמנו יוסף כו'. וקשה כי ראו שהוא הצדיק ואיך חשדו אותו שישנא אותם. אך השבטים עשו תשובה גדולה על חטא המכירה. ומרוב צערם חשבו כי הם גרמו כל גלות מצרים. האמנם הי' סיבה באמת משמים לקיים עצה עמוקה כו'. אבל הם חשבו שהכל בא רק על ידם. וע"ז השיב להם יוסף כי אלקים חשבה לטובה. וי"ל פי' אתם חשבתם עלי רעה פי' שע"י שעשו תשובה גדולה עי"ז נהפך מזדונות לזכיות ולכך אלקים חשבה לטובה:



תרל"ח

ב"ה במד' פרשה זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבן כו' ד"א שנסתם ממנו כל צרות שבעולם כו'. כי נחלת יעקב הוא בלי מצרים. לכן כל זמן שלא נסתם בחי' יעקב לא הי' אפשרות להיות הגלות. ופי' הד"א הוא ג"כ כן שלפי שסתם ממנו כל הצרות לכן הי' הגלות. כי כל ימיו של אבינו יעקב שהי' בצער הי' הכל בעבור בנ"י. ואם הי' סובל צער בי"ז שנים הללו בא"מ לא היו צריכין לגלות כלל. אבל הש"י חס על הצדיק ולא הי' יכול עוד לענותו. וסתם ממנו כל הצרות. ועי"ז הי' הגלות אח"כ. והפסוק ויחי יעקב בא"מ הוא עדות גם לדורות כי נמצא חיותו של יעקב בכל עת צר. אך כי הוא נסתר ונעלם. לכן בש"ק שזוכין לנחלת יעקב בלי מצרים מתעורר קצת גאולה. וכתיב האספו ואגידה. הקבצו ושמעו כו' שע"י התאחדות והתכללות כ"א מתעורר כוחו של יעקב. וזה ג"כ הטעם בשבת דמתאחדין ברזא דאחד לכן מתעורר כוחו כנ"ל. וחכמים הגידו כי ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו כו'. בודאי הי' חסרון שלא היו יכולין להתאחד כמו שהי' רצון יעקב. וכפי מציאות האחדות כן מתעורר ומתגלה הקץ כנ"ל. וב' הלשונות הקבצו האספו הם ב' מיני התאחדות. בחי' יוסף ויהודה. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. אשר ע"ז אמרו חכמים אלו שמרו בנ"י ב' שבתות הם נגאלין. כי יש שבת במתנה בחי' יוסף שהוא נבדל מעוה"ז נזיר אחיו והוא התאחדות השורש ממש ע"י ביטול אל השורש. ויש בחי' שבת הבא ע"י יגיעת העבודה בחול ונק' שבת של חול והוא מציאת המנוחה ע"י היגיעה כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. שהגם שמנוחה היא למעלה מהטבע עכ"ז צריכין להאמין שע"י יגיעה בטבע זוכין להמנוחה כנ"ל. והוא בחי' משיח בן דוד ויהודה שזה יהי' גמר הגאולה שדבר הבא ע"י עבודת האדם מתקיים לעד. וזה האספו ואגידה בחי' יוסף. הקבצו ושמעו מצד השומע בחי' יהודה כנ"ל. ומעין זה כ' במד' צוה לכבד שבט יהודה ובנימין [שג"כ זרע רחל] ע"ש:

בן פורת יוסף כו' עלי עין כו' עלי שור. דאי' בגמ' בשילה חלק יוסף הי' קדשים נאכלין בכל הרואה ע"י שקידש יוסף הצדיק ראות עיניו לכן זכה לזה כאשר הגיד אדוני מו"ז ז"ל. נמצא ע"י שמירת עינו של יוסף הצדיק קידש כל משך ראות העין אף חוץ לחומה. והענין ע"פ מאמר חז"ל אפי' מחיצה של ברזל אין מפסקת ב"י לאביהם שבשמים. אמנם כפי החיבה שנמצא בבנ"י כמו בן לאב. כך מתבטלין כל המחיצות. וי"ל בנות לשון בנין חומה שהבנין נתפשט להלן עד שור שהוא הסתכלות שהי' נמשך הקדושה בכל הרואה כנ"ל. וכמו דאיתא הים ראה וינס ראה ארונו של יוסף כו' וינס ויצא כו' והוא ביטול הטבע. וכמו כן בנות צעדה שהחומות נסו ונתבטלו עלי שור כלומר בעבור הסתכלות של יוסף הצדיק כנ"ל:



תרל"ט

ב"ה פרשה זו סתומה. אף כי פרשה היא פי' אור התורה המתפשט להיות מובן בחכמת אדם. אך יש פי' נסתר ויש פי' נגלה. וכמ"ש בזוה"ק דגלי מה דבעי רק גלי וסתים ע"ש. וכ"ז שיעקב קיים. גבר הפנימיות על ההסתר וכשנסתלק נסתר לגמרי. ובודאי ירידת יעקב למצרים הי' הכנה לגלות. וז"ש ויחי יעקב בא"מ שהניח שם הארת הקדושה והטמין נקודה חיות בא"מ רק שהי' בהסתר. וכמו כן בכל גלות נמצא נקודה חיות אך ע"י הביטול להפנימיות יכולין למצוא נקודה הנ"ל שהוא סוד הגאולה. וכ' האספו ואגידה לכם שע"י הביטול להאחדות יכולין לעורר חיות יעקב אבינו גם בחשיכה. ולכן בש"ק דמתאחדין ברזא דאחד נתעורר הגאולה כמ"ש בזכות השבת נגאלין. ואא"ז מו"ר ז"ל אמר שע"י בחי' האמת יכולין לעורר החיות גם תוך המיצר כמ"ש ויחי יעקב והוא אמת כמ"ש תתן אמת ליעקב כו'. אכן גם האמת נסתר בגלות והעצה ע"י אמונה כי האמונה פתח ושער לבוא לאמת. ובאמת כל ההסתר הוא כדי לברר מדת האמונה כי בהתגלות האמת לא שייך אמונה. ונמצא שורש ההסתר ע"י אמונה. וממילא גם האמונה היא מפתח של הגאולה:



תר"מ

ב"ה במד' ורש"י משנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהן ולבן של ישראל כו'. כי ישראל עלו במחשבה. והם קיום כל העולם. ומראש הבריאה עד סופו הכל נמשך מדרגה אחר מדרגה השלמת ישראל. והאבות הם המוחין וראשן של ישראל. ואחר הראש נמשך הגוף. ובודאי הארת המוחין עד הרגלים עכ"ז אין מורגש הארת השכל בגוף כמו בראש וכן סדר כל הדורות עד עתה שנק' עקבותא דמשיחא. לכן הי' גם אחר גלות מצרים זמנים מתוקנים מאוד. אח"כ ירידות ועליות כפי משך ציור האדם. ובמצרים הי' חיות הנשמה במיצר. והוא התחלת הארת המוחין בגוף לכן מצווין תמיד לזכור יצי"מ שזה ראשית תיקון ישראל כמ"ש במד' כעובר הנולד כו':

במד' האלקים הרועה כו' הקיש גאולה לפרנסה כו'. פי' זה הכח נתן בהם יעקב אבינו לדבק להשורש שלמעלה מהטבע. מה גאולה פלאים כן יש לידע כי הפרנסה הכל בהשגחת הבורא ית' בפרט לכל ברי' כמ"ש יושב וזן מקרני ראמים כו'. וכ"כ נותן לחם לכ"ב. נותן דייקא בכל יום. וז"ש ויברך את יוסף בבחי' יוסף להיות נמשך כ"ד אחר ברכתו ושורשו שלמעלה. וז"ש איש אשר כברכתו כו'. והנה בהדיא לשון ברכה לא מצינו בברכת יעקב לבניו רק ביוסף כי הוא שורש הברכה כנ"ל. ובו נתקיים איש אשר כברכתו. ועל ידו בירך לכולם. והפי' כשנמשכין באמת אחר נקודה פנימיות מהנשמה אז יש תוספות ברכה אל אותה נקודה. ואיש אשר כברכתו אח"כ בירך אותם. כענין שכ' במ"א ע"פ שתה מים מבורך אח"כ מתוך בארך:

בפסוק בן פורת יוסף. כמ"ש בזוה"ק ע"פ אלה תולדות יעקב יוסף כי הוא העושה פירות. פורת עלי עין שעושה פירות למטה ולמעלה בשורש. וגם הוא בהסתר לכן יש לו מריבות כמ"ש וימררוהו כו' ועי"ז עצמו נתחזק והגיע למעלתו הרמה משם רועה כו' משם דייקא מאותן המריבות. כמ"ש רבות רעות צדיק. ובזוהר מפרש לצדיק לא נאמר רק שע"י אותן הרעות נגמר בצדקו. מכולם יצילנו ה' לשון הצלה והפרשה כמ"ש ויצל אלקים כו' מקנה אביכם כו':



תרמ"א

ב"ה כבר כ' במ"א ענין חיות יעקב במצרים שהוא רשימה קדושה שהניח שם יעקב אבינו רק שהוא בדרך נסתר ונק' פרשה סתומה והם הארות הנמצאים ג"כ בגלות לכ"א כפי מה שזוכה וע"י הביטול להכלל האספו והוא בש"ק ג"כ כמ"ש נותנין לו נחלה בלי מצרים נחלת יעקב כו' וכמ"ש במ"א. ובמד' הקיש גאולה לפרנסה מה פרנסה בכל יום אף גאולה כו'. פי' יעקב אבינו פעל זאת להיות נשאר כח וחיות שיוכל איש ישראל בכל יום למצוא הארת הקדושה גם בגלות וזה ק"ש ותפלה בחי' שמע ישראל. שהוא שזוכין ע"י הביטול להכלל למצוא חיות הנ"ל. וכמ"ש אמו"ז ז"ל ע"פ דרשוני וחיו ע"ש. וכ' ויראו אחי יוסף כי מת אביהם שהם ראו זאת. אבל בחי' יוסף הי' למעלה מהם. וראה כי עודנו חי והי' דבוק בנקודת חיותו של יעקב לכן באו אליו. וכמ"ש במ"א במ"ש ויקרא אל יוסף כו' דרשו חז"ל שהי' סיפוק בידו. והענין הוא שקיבל יוסף הצדיק על שכמו להיות עומד במקום יעקב אבינו. וע"י שקיבל עליו זאת הי' יכול יעקב לעלות ליקבר במערה. ולכן וישתחו ישראל כו' ע"ש. וז"ש נתתי לך שכם אחד כמ"ש משכמו ומעלה גבוה כו' פי' שהעמיד אותו למעלה מבחי' השבטים:

בפסוק ועשית עמדי חסד ואמת. יובן עפמ"ש חז"ל כי הנפטר בח"ל ובא ליקבר בארץ הוא חטא ע"ש רק יעקב הי' מקושר שם בעודנו במצרים ז"ש חסד ואמת שידע יוסף כי הוא נקבר שם באמת אע"פ שנפטר כאן כנ"ל:



תרמ"ב

ב"ה האספו ואגידה הקבצו ושמעו. שיש ב' מיני אסיפות א' לעורר כח השפעה והוא בחי' יוסף הצדיק. וכנראה שזה נתקיים בהם לכן הי' מוכן לגלות להם. והקבצו ושמעו הוא בחי' בנימין הצדיק כח הקיבוץ להיות מוכנים לקבל. ובחי' זו לא היתה מתוקנת עדיין. לכן נסתם ממנו כי הי' התחלת הגלות. ועיקר הגלות הוא שא"י להתאסף לבות בנ"י כאחד. וע"ז מבקשין קבץ נדחינו. לכן בש"ק דמתאחדין כו' יש התעוררות הגאולה. ויחי יעקב בא"מ הוא שהקדים הקב"ה רפואה למכה. וראה יעקב אע"ה התועלת שיהי' בגאולת מצרים כמ"ש ואח"כ יצאו ברכוש גדול. ושם נעשו לגוי גדול כמו שהמשילו חז"ל כעובר הנולד ע"ש על פסוק מכור הברזל וזה הסוד של הקץ שרצה להראות להם. וכמו כן נגלה ליוסף ולכן ויבך יוסף בדברם אליו כמ"ש בשנים הקודמין. מזה שהם הרגישו הגלות והסתלקות יעקב וחששו שגרמו ח"ו ירידה לאביהם כנראה מלשון הפסוק ויראו כו' כי מת אביהם. כאילו היו סבורין שיעקב אע"ה יתקן שיהי' בלע המות לנצח ומכ"ש שלא ישלוט בו מה"מ כאשר באמת חכמים הגידו כי יעקב לא מת. ויוסף אמר להם כי אדרבה יעקב המשיך הארת החיות לתוך מצרים להחיות עם רב:

במדרש על פסוק הרועה אותי הגואל אותי הקיש פרנסה לגאולה מה פרנסה בכל יום כן גאולה. ומה גאולה פלאים כן פרנסה פלאים. כנראה שזה יסוד הגאולה לידע כי יש התחדשות בכל יום גם תוך הטבע כמ"ש מחדש בכל יום מ"ב וגם הפרנסה שאדם טורח ומוציא הכל פלאים. רק שיש נפלאות מגולים ויש נסתרים תוך הטבע. והמשכיל יתבונן כמו שבכל יום מחדש הקב"ה הטבע. כן מתגלין בכל יום גאולות בלבות בנ"י עובדי השי"ת. וכשיש הארת זאת ההתחדשות אין גלות בעולם. ועל ענין זה יסדו חז"ל ב' ברכות בכל יום קודם ק"ש ערב ובוקר. על בריאת אור וחושך שהוא התחדשות בבחי' הטבע בחי' עשרה מאמרות. ועל תורה ומצות שהוא התחדשות הפנימיות בחי' גאולה שבכל יום כנ"ל בחי' עשרת הדברות. וזה הדרך המיוחד רק לבנ"י. ואחר ב' אלו ההתחדשות באין לאחדות של ק"ש. וזה הרמז יברך את הנערים. מלשון התעוררות ב' אלו ההתחדשות שיש בכל יום. ואפרים הפנימיות. ומנשה בחי' התחדשות מ"ב. לכן הקדים לאפרים. הגם כי מתחלה צריכין לתקן הטבע ולכן הקדימו ברכת יוצר לאהבה. אבל צריכין לידע ולבטל הכל אל העיקר שהיא התורה. [ועמ"ש רמז בפ' מקץ וליוסף יולד שני בנים כו'. כי התחדשות של יוסף עצמו הוא עיקר האחדות רק אח"כ מתפשט לב' בחי' הנ"ל. ומזה יפרד אח"כ לכמה מינים עד שיוכל להיות ג"כ שני הרעב. וכמו כן נתקיים זה הרמז שלא התחיל גלות מצרים עד שנתעלה יוסף. ומנשה ואפרים עמדו במקומו. ואח"כ התחילו להרגיש הגלות]. וב' בחי' הנ"ל הם בחי' חומר וצורה בכלל הבריאה שנמשכו מן ההוי' הראשונה:

בפסוק וזאת אשר דיבר להם אביהם כו' איש אשר כברכתו ברך אותם. כי צורתו של יעקב חקוקה תחת כסה"כ שהוא האדם שברא השי"ת בעולם. וצורתו למטה כצורתו למעלה שנמשך אחר השורש. והי' הכולל של כל ישראל לכך קרא שמו ישראל. וזה רמז איש אשר כברכתו על יעקב שהי' איש למטה כמו השורש שלו למעלה. והעיד הכ' שהי' יכול לברך אותם כי עיקר הברכה למשוך מן השורש אל הצורה שלמטה ונתן לכל א' מקומו והראה להם מקום אחוזתם בו כמ"ש אשר דיבר להם אביהם שהמשיך אותם אחריו שהוא השורש שלהם ושל כל בנ"י כנ"ל. כי דיבור הוא הנהגה כמו ידבר עמים:



תרמ"ג

ב"ה עוד לפסוק הנ"ל כל אלה ש"י שנים עשר. וקשה כל מיותר. ולבאר הענין בקצרה כי השבטים הם התפשטות ישראל שהוא ענין י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. כי עצם התורה למעלה נעלמה מעיני כל חי. רק ע"י הי"ג שבטים הם כלים ומדות לצמצם הארת התורה ע"י אלה המדות. וכמו שהאבות הם הם המרכבה ויעקב עיקר התורה. כן השבטים הם הי"ג דרכים המקבלים הארת התורה. וז"ש כל אלה שאין בהם רק בחי' שבטי ישראל שהם רק רוחניות כמו האבות במרכבה עליונה כן השבטים סמוכין להם. וכל הוא לשון מדה כמו וכל בשליש עפר הארץ. גם הוא לשון השתוקקות כמו כלתה רוחי. וע"י שהם היו נכספין ומשתוקקים רק לקבל השפעת האבות. עי"ז התשוקה מתהוה בחי' צימצום ומדות בהתורה. וז"ש ע"י שכל אלה ש"י כו' וזאת אשר דיבר כו' שעי"ז נולד בהתורה כח הצימצום והתפשטות כנ"ל:



תרמ"ד

ב"ה בפסוק האספו ואגידה הקבצו ושמעו. שהם ב' מיני כנסיות. כמ"ש כבר שרומזים למשיח בן יוסף ובן דוד. ויש אסיפה לעורר השפעה היורדת מן השמים וזה בחי' יוסף האספו ואגידה. והגמר והסוף הוא בחי' בן דוד הקבצו ושמעו שהוא הכח המקבל. דכתי' גבורי כח עושי דברו לשמוע. שבנ"י מעוררין הדיבור ואח"כ מוכנים לשמוע הדיבור כמ"ש בזוה"ק פ' בלק ע"ש. וב' אלו הדברים נשאר בישראל לעולם כמ"ש בכל יום. אנכי מצוך היום. וע"ז ניתקן שמע ישראל א"כ יש קול היורד משמים לבנ"י תמיד. ובחי' התפלה היא עבודה שבלב. זה הקבצו ושמעו כו'. ובוודאי מתקיים בכללות ישראל כל זה רק שצריכין לייגע עצמם להוציא מכח אל הפועל אלה הדברים. כי האבות והשבטים כולם הניחו שרשים בלבות בנ"י כי כל מעשיהם לא הי' במקרה כי המה עמודי העולם. כמ"ש כל אלה ש"י כו' וזאת אשר דיבר כו' שהעמיד כל א' על מקומו וקשר אותם בשורש העליון. ויברך אותם הוא התוספות שלמעלה מהטבע. ובאמת עיקר הברכה לא נזכר בכל השבטים רק ביוסף שהוא הכלי מחזיק ברכה שלום. ורמז ויברך אותם. האות שלהם. הוא הצדיק. ורמז ביוסף י"ב ברכות. ה' פעמים ברכות. תרי משמע. הם עשרה. ויברכך י"א. וכ' ויברך את יוסף הרי י"ב. שקיבל י"ב ברכות בעבור כולם. כדכ' ברכות אביך גברו כו' תהיינה לראש יוסף שהוא המקבל מיעקב ומשפיע להשבטים. ואמר ברכות אביך והול"ל ברכתי כדמסיים הורי. רק לרמז כי בכח יוסף הצדיק מתרומם ברכות אביך כמ"ש שהוא להבה ואש בלא להבה אינו שולט למרחוק. וכ' עזה כמות אהבה בחי' אברהם. קשה כו' בחי' יצחק. רשפי' רשפי אש בחי' יערב. שלהבת בחי' יוסף. וכל אלה השרשים נשארו בישראל לכן מים רבים לא יכבו האהבה כנ"ל:

במדרש פ' זו סתומה שנסתם עיניהם ולבם של ישראל. הענין להראות שבנ"י עושים רושם וכפי מה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל כך נעשה פרשה סתומה בתורה. וזהו עצמו ענין אנכי ארד עמך מצרימה. עמו אנכי בצרה. כי גלותן של בנ"י איננו עונשין בלבד. רק כמו שהגאולות מסודרים בסדר נכון. כך יש סדר לאלה הגליות. דאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד. וכמה דשמא קדישא ואורייתא סתים וגליא כך הוא בנפשותיהן של בנ"י. ובזמן המקדש הי' התגלות למעלה ולמטה. ובעת הגלות הכל בסתום. ובב' בחינות הנ"ל נשתבחו בנ"י כמ"ש שחורה אני בגלות ונאוה בגאולה. וכ' גן נעול. פי' מה שבנ"י יכולין להסתיר עצמן ושלא להתערב בין האומות בהיותם בתוכם. וכ' כשושנה בין החוחים שאז בגלות כנס"י כשושנה אטומה. וכמו כן כתפוח בעצי היער כן דודי כו' דרשו חז"ל כמו תפוח שאין לו צל כו'. פי' כשבנ"י בגלות בין החוחים כך הוא הסדר למעלה כביכול להיות כתפוח בסתום. אבל בנ"י יודעין הסוד שכך יש בחי' סתים וגליא. לכן מתחזקין באמונתו גם בלילות. וז"ש בצלו חמדתי וישבתי פי' שזכו לבוא אח"כ לבחי' ההתגלות שאח"כ נגלה עליהם עיני כבודו ית' בפרהסיא כשהי' הגאולה למטה. וזה גל נעול בחי' ההתגלות. וגם אמת גן נעול וגל נעול הכל בעת הסתום דכ' נעול. והם בחי' עיניהם ולבם של ישראל. כי הלב נסתר ונק' גן. והעין גל. ושניהם נסתמו. ועין ולב הם העיקר כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' ע"ש במד'. ומאחר שעיקר הכח בהם בבחי' הקדושה ממילא יש עליהם הסתרות לכן כתיב ולא תתורו. ועיין בזוה"ק. ועל ב' אלו נתקן מצות התפילין. ש"י נגד הלב. וש"ר בין עיניך. ובכללות ישראל י"ל כי יהודה ויוסף המה ב' התפילין שהיד מיוחס ליהודה כמ"ש ידך בעורף. ידיו רב לו. וליוסף הראש כמ"ש לראש יוסף. עלי עין:

בפסוק ויקרא יעקב אל בניו כו'. כי קריאה הוא לשון התקרבות והתחברות כמ"ש וקרא זה א"ז. ולשון מינוי כמ"ש ויקרא לאור יום פי' חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצוותא דיממא כו'. והענין שנתן יעקב אע"ה לכל שבט מינוי שלו. והראה לכל א' מקומו והתחברות שלו ביעקב אביהם. כי כמו שיעקב אע"ה מקיים כל הבריאה כמ"ש חז"ל שצורתו חקוקה תחת כסה"כ. כן השבטים המה עמודים שכל העולם עומד עליהם. וע"ז כתיב לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל. וכ' לה' עין אדם. וכל שבטי ישראל עין אדם הוא הצורה של יעקב אבינו שאחז"ל שופרי' דיעקב מעין שופרי' דאדם הראשון וכל השבטים הם ענפים שמתפשטין מזה האילן. וכ' וזאת אשר דיבר להם כו' ויברך אותם. יתכן לפרש כי הברכה הי' ממדה הזאת. וע"י שחיבר ודיבק אותם לבחי' הזאת קיבלו מזאת הברכה. וזה שרמזו חז"ל במד' במקום שסיים יעקב התחיל מרע"ה ע"ש בפ' וזאת הברכה. וז"ש וזאת אשר דיבר שהוא לשון התמנות שדיבר להם בחי' הזאת שהיא מלכות שמים. ויברך אותם הזאת הנ"ל שבו הברכה כמ"ש וזאת הברכה. ומצינו בבני יוסף שאמר יעקב אבינו ע"ה קחם נא אלי ואברכם. שיקרב אותם אליו. וממילא יתברכו ממנו. מכ"ש כפי התקרבות וחיבור הנפשות להשורש מקבלין ברכה משם. וזה ג"כ ברכת השבת דכתי' ויברך כו' את יום השביעי. ע"י שהשבת מעלה ומקרב כל הברואים אל השורש ממילא מקבלין ברכה כנ"ל:



תרמ"ו

ב"ה בפסוק האספו ואגידה לכם כו' יקרא אתכם באחרית הימים. דרשו חז"ל כי פרשה זו הכנה על הגלות ולכן אמרו שביקש לגלות הקץ. כי הנה השבטים המה העמודים אשר כל בנ"י נשען עליהם בגלות. כי הג' אבות הם למעלה מעלמא דפירודא. והשבטים המה הולכים עד אחרית הימים. ומכלל שאמר האספו הקבצו. משמע שהמה בעלמא דפירודא כענין שנא' עם אחד מפוזר ומפורד בה"ע. פי' שבנ"י המה מבררין האחדות גם בעלמא דפירודא. ולכן איתא במדרשות כי הד' דגלים המה מוכנים לעקור הד' מלכיות. ואיתא במד' בראשית ומשם יפרד כו' שם הא' פישון כו' דורש על המלכיות ע"ש. וכי יעלה עה"ד כי הראשים אשר מתפרדין מגן עדן הם הד' מלכיות. רק הנהרות המושכין מג"ע עד עלמא דפירודא שהם הם הדגלים כענין שנא' כד' רוחות השמים פרשתי אתכם. והמה עומדין במקום שליטת המלכיות כענין שנאמר יצב גבולות עמים למספר בנ"י. והם הי"ב שבטים. והאבות הם בג"ע לעולם. והשבטים המה עולים ויורדים להעלות התחתונים. ולכן רמז אשר יקרא אתכם. וקשה אי הכוונה על זרעם אחריהם הול"ל אותנו. כי גם הוא אבינו. אך הרמז שהשבטים הולכים עם בנ"י עד סוף כל הדורות כנ"ל. ועל זכות השבטים מבקשין ברוגז אהבה תזכור שהמה אוהבי הקב"ה כדכ' ודגלו עלי אהבה. והם הי"ב שבטים ויוסף המאחד אותם כי אהבה גי' אחד. וכאשר הי' חוקקין שמות השבטים על לב אהרן לזכרון לפני הש"י. [ויתכן לומר כי האבות נק' רעים דלא מתפרשין והשבטים דודים]. ובאמת האבות והשבטים המה כלים אשר הכין השי"ת לקיום העולמות. ובפרט בנ"י הבוחרים בדרכיהם צריכין להתחזק בזכות השרשים כדכתי' הבו לה' בני אלים. ובענין המלכיות נראה דכ' מלכותך מלכות כל עולמים והכל לכבודו ברא. ובאמת לבנ"י בעצם הנהגת הבורא ית' עמהם בבחי' אב ע"י התורה והדעת שבנ"י מבינים כי לה' הארץ ומלואה והיא בחי' אבות. אך בחי' המלכות היא לברר ביד חזקה להלחם עם המורדים במלכות שמים. וזה יתקיים לעתיד וע"ז נשתלחו בנ"י בעלמא דפרודא לברר ולהעיד על עול מלכות שמים. וזהו בחי' הי"ב שבטים והדגלים ללחום מלחמות ה' כדאי' י"ב מנהיגים במלחמה. ובנ"י לבסוף יתקנו הכל בבחי' בן ובבחי' עבד. והם ב' העבודות שצריכין לעבוד אותו ית' והוא בחי' האבות והשבטים כמ"ש:

בפסוק בן פורת יוסף כו' עלי עין בנות צעדה עלי שור. אמו"ז ז"ל פי' ע"פ הגמ' יוסף שקידש העין זכה שיאכלו קדשים במשכן שילה בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה וזה בנות צעדה השבטים עלי שור. ויוסף עלי עין. ועתה נבאר לפי דרכנו פורת עלי עין. דכ' ויוסף ישית ידו על עיניך. כי הנה צורתו של יעקב אבינו חקוקה תחת כסה"כ והיא הצורה אשר הקב"ה ברא בעולם. וע"ז כ' וירא כו' את כל א"ע והנה טוב מאוד. וצורה זו שנק' עין יעקב בוודאי היא לעולם בכללות בנ"י כענין שנאמר כל רואיהם יכירום כו'. אך אין העולם כדאי להתגלות זה העין בתוך הרשעים. וכשהי' בנ"י מתאספין ביחד בבהמ"ק ונבדלו מן האומות חל עליהם צורה זו וזה עליות ג' רגלים יראה כל זכורך. ואלה הבנינים במשכן ובבהמ"ק הי' חומות שהעמידו בנ"י להיות הבדל ביניהם. ואז כשנבדלין ומתאספין יש להם אחיזה עד צורתו של יעקב. וז"ש האספו ואגידה כו' והוא אמת לעולם כשיכולין להתאסף כראוי כמ"ש במ"א מזה. אכן כוחו של יוסף הצדיק הי' שאין עה"ר שולטת בו כמ"ש חז"ל בפ' וידגו לרוב. ולכן יכול לקבל הארת הקדושה גם כשהוא תוך הרשעים. ולכן הי' הוא המכין מקום במצרים עבור בנ"י. ויעקב אע"ה ירא לירד למצרים שלא ישלוט עין רעה באותו הצורה ואמר לו הקב"ה ויוסף ישית ידו כו'. וז"ש פורת עלי עין. והם ב' מיני עבודות. השבטים הכינו עצות להיות חומות מפסיקין. ויוסף הכין מקום לסמות עיניהם של הרשעים שלח יוכלו להסתכל ולמנוע האור מן הצדיקים. ובשבת מתקיים מעין ברכת יוסף שהקב"ה פורס סוכת שלום עלינו. ולכן אמרו חז"ל אין דומה מאור פניו של אדם בש"ק לחול. ע"י שיש שמירה ממילא חל על בנ"י בחי' עין יעקב כנ"ל. והיא הנשמה יתירה בש"ק כנ"ל:



תרמ"ז

ב"ה במדרש למה פרשה זו סתומה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל ד"א שביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו. הגם כי לא הי' השיעבוד בימי השבטים. אבל מקודם הרגישו הגלות בפנימיות בעבודת הש"י שזה העין והלב בחי' תש"ר ותש"י. כמ"ש במ"א שהוא בחי' יוסף ויהודה. ותש"י הוא התקשרות הגוף להש"י נגד הלב. ותש"ר התקשרות מן המוח שהוא בחי' הנשמות. וזה עצמו פי' האספו הקבצו. ובוודאי אם הי' להם התאספות והקיבוץ כראוי הי' מגלה להם הקץ. ופי' הקץ כמ"ש אשר יקרא אתכם באחרית הימים. כי השבטים הם ההארות שמתפשטין מבחי' האבות עד סוף כל הדורות. וכ' ויקרא יעקב א"ב. קריאה הוא התמנות. כמ"ש במדרשים ישראל מקוראי. כי השבטים הם תקרות העולם. ד' דגלים. י"ב גבולי אלכסון. וסידר אותם יעקב אבינו כ"א על מקומו והתאחדו בהם כל הדורות. ועליהם נאמר גבורי כח עושי דברו. כמ"ש וזאת אשר דיבר להם. כי הם בעשי'. ושורש האבות הוא גבוה מכל העשי'. כמ"ש הן הן המרכבה. והוא בחי' אור תורה. והשבטים הם בחי' נר מצוה שהם התפשטות הארת התורה בכלים. שהם תרי"ג מצות. וכ"כ ויכל יעקב לצוות את בניו ויאסוף רגליו כו'. פי' שהדביק אותם אליו כמו שמדליקין הנרות באור והניח כוחו בהם:

במדרש הרועה אותי כו' הגואל אותי הקיש גאולה לפרנסה מה פרנסה בכל יום כו'. פרנסה אינו בגוף בלבד כי גם התחדשות הנפשות בכל יום הוא בכלל פרנסה כמ"ש המחדש בטובו בכל יום מ"ב. וגאולה ג"כ בכל יום שיש בכל יום הארת הגאולה בפרט הגלות שיש בכל זמן איזה הסתר לכל עובד ה' כמ"ש יצרו מתגבר עליו בכ"י ומול זה יש גאולה ג"כ בכל יום כמ"ש גואל ישראל בתפלה לשון הוה. אם כי אינו גאולה שלימה מ"מ נמצא הארת הגאולה בכל יום. והקדים פרנסה לגאולה כמו שהקדים אפרים למנשה כי שם מנשה כי נשני אלקים כל עמלי הוא בחי' גאולה. ואפרים ע"ש הפרני היא פרנסה. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל כי ב' ענינים אלי הם סור מרע ועשה טוב ויוסף הי' דרכו להיות מקודם סור מרע. ויעקב אע"ה תיקן שיתן השי"ת פתיחת הלב לתורה הגם שאין מתוקנים כראוי ועי"ז ההארה נוכל אח"כ להיות סור מרע כו'. וזה ענין הקדמת הפרנסה לגאולה כמ"ש:

בפסוק שמעון ולוי אחים בסודם א"ת נפשי. פרש"י כשנתקבצו שבטו של שמעון ואמרו למרע"ה בת יתרו מי התיר לך כו'. ולמה הוצרך רש"י לפרסם דיבורם לגנות ח"ו. אבל מאחר שנק' סוד א"כ לא היו באים בעזות פנים כרשעים ח"ו. רק שהיו רוצים לקרב כוחות הסט"א להקדושה ורצו ג"כ לעשות כמעשה מרע"ה אבל לא כל הרוצה ליטול השם יבוא ויטול. ובאמת הי' לשבטים אלו כח גבורה והיו יכולין להעלות הכל להקדושה. וז"ש אחים כמ"ש אחות לנו קטנה דרשו חז"ל מלשון איחוי ודביקות ע"ש פ' לך לך. אך כח זה צריך להיות מתוך כלל ישראל. לכן אמר אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל. ונשאר זה הכח לשבט לוי ומרע"ה שהי' רבן של כל ישראל. ואפשר ג"כ כי ע"י מכירת יוסף לא עלתה בידם לתקן זה הסוד כראוי לכן כ' כי באפם הרגו כו'. ובוודאי גם דברים אלו הי' ברכות כמ"ש ויברך אותם לכל השבטים וכ' איש אשר כברכתו שסידר להם כ"א הברכה כפי השייך לו. ולכן מסר כח שמעון ולוי לכלל ישראל כמ"ש:

בפסוק בן פורת יוסף כו' עלי עין כו' ברכות אביך גברו כו'. אמו"ז ז"ל הגיד כי הוא ברכת השבת כמ"ש חז"ל והאכלתיך נחלת יעקב נחלה בלי מצרים כו'. ולבאר הענין כי האבות והשבטים הם עמודי העולם. וכ' בהבראם באברהם. וכמו כן השבטים הם הי"ב גבולים כמ"ש יצב גבולות עמים למב"י. והם בחי' ו' ימי המעשה. ימים ולילות. ערב ובקר. כמ"ש ששת ימים עשה ה' השמים והארץ. והאבות הם בחי' השבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. אכן בחי' יעקב הוא כח נוסף בחי' נשמה יתירה שהיא למעלה מכל הבריאה. וכמ"ש גברו על ברכות הורי. והוא מתעורר בכוחו של יוסף לכן כתי' ברכות אביך ולא ברכתי. וזהו מוסף שבת כמ"ש תמידין כסדרן מוספים כהלכתן. כי התמידים יש להם סדר מסודר. ובשבתות וי"ט יש מוסף שהוא שינוי שלא בהדרגה ולמעלה מן הטבע. לכן איתא שבת הוא מעין עוה"ב. והארה זו א"י להיות בעוה"ז בקביעות רק לפעמים יש התגלות לפי שעה. וזה מנוחה ונחלה דרשו חז"ל מנוחה זו שילה נחלה ירושלים. כי ירושלים היא בחי' יהודה ודהע"ה שהיא בנין קבוע כמ"ש ירושלים בין הגוים שמתי'. והיא חומה המבדלת בין ישראל לעמים. אכן בחי' משכן שילה הוא מקום שאין התנגדות האומות מגיע שם כלל וזהו בחי' השבת שנקרא מנוחה. וכ' ביוסף עלי עין שהוא למעלה מבחי' יצב גבולות עמים שאין מגע נכרי שם כלל לכן נק' מנוחה. לכן לא הי' בקביעות רק לפי שעה כנ"ל:



תרמ"ח

ב"ה עוד לפ' הנ"ל. בענין שילה שנאכל קדשים בכל הרואה ובירושלים לפנים מן החומה. דאיתא אפי' מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים. והוא בחי' בנים שיש לבנ"י מדריגת בנים ושם אין מגע נכרי כלל ולכן א"צ מחיצה להבדיל ביניהם כשמתגלה זו ההארה שע"ז אמרו בנ"י עלו במחשבה והיא בחי' התורה שהתחיל מיעקב אבינו ע"ה ועליו נאמר ברכות אביך גברו כו' תאות גבעות עולם שהיא בחי' מקדם. למעלה מן הטבע. ובשבת מתגלה הארה זו. לכן נק' מנוחה. נחלה בלי מצרים. אכן באמת בנ"י נבראו בעוה"ז לברר מלכותו ית' גם בעולם הטבע. וזה הי' בנין בהמ"ק ולכן הי' צריך מחיצה והבדל להיות השראת השכינה אפי' בעוה"ז. כמ"ש עדות היא שהשכינה שורה בישראל. וזה הי' בחי' יהודה והשבטים בחי' עבדי אלקי אביך. והיא בחי' ימי המעשה. ואמת כי קדמה משכן שילה שמקודם היו צריכין בנ"י לקשר עצמם בבחי' בנים. והשאיר להם ברכה להמשיך הקדושה גם בבחי' עבדים. וכמו שהשבת נותן ברכה על ימי המעשה. וירושלים נק' נחלה כמ"ש ז"ל פי' נחלה בלי הפסק היינו כח בהמ"ק שההארה מצוי' גם בעולם הטבע:

בפסוק האספו ואגידה. הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל. ואז"ל ביקש לגלות להם הקץ. משמע שהכל תלוי כפי האסיפה שיכולין בנ"י לבוא אל האחדות. וכן שמעתי מפי מו"ז ז"ל כי כפי הכנסי' לש"ש כך יכולין לשמוע. ובאמת בזה תלוי הגאולה כמ"ש היום אם בקולו תשמעו. ולכן שבת קודש דבי' מתאחדין ברזא דאחד יכולין לשמוע דבר ה' והוא מפתח של הגאולה. ואיתא בירושלמי תענית אם משמרין בנ"י שבת אחד נגאלין דכ' היום א"ב תשמעו וכ' אכלוהו היום כי שבת היום כו'. והוא כנ"ל שהשבת מוכן לשמיעה זו. דהנה בשבת ניתנה תורה לכן השבת מסייע לבנ"י ע"י שמבטלין כל המעשים בש"ק ומוכנים לקבל דבר ה'. ולכן ניתקן לכו נרננה בכניסת שבת היום אם בקולו תשמעו. וכ' ג"פ היום שיש שמיעה אחר שמיעה כמ"ש ואגידה כו' וכ' שמעו כו' ושמעו. כמ"ש אם שמוע תשמעון. שמקודם יש כינוס כדי לשמוע כי הקיבוץ ג"כ בכלל שמיעה כדכ' וישמע שאול את העם. ואח"כ היא השמיעה. וכ' שמעי בת וראי והטי אזנך שהיא שמיעה פנימיות להיות בטל כל כח השמיעה לדבר הנשמע. וזה תשמעון כמ"ש והטי אזנך. והג' סעודות של שבת מסייעין לאלה ג' השמיעות והוא מפתח של הגאולה כנ"ל:



תרמ"ט

ב"ה במדרש ויברך את יוסף כו' הקיש גאולה לפרנסה ופרנסה לגאולה מה גאולה פלאים כו' ע"ש כל המדרש קשה פרנסה מלידה כו' בעצב כו' ובפרנסה כ' בעצבון. הענין הוא כי צריכין לידע ולהבין כמו שנראה נפלאות הש"י כשמשנה הטבע ע"פ נס שהוא פלאים לעיני ב"ו בעלמא דשיקרא. אבל באמת הנהגת הטבע הוא פלא יותר מה שצימצם הקב"ה כח השפע שלו שהוא רוחניי ומתלבש ומתצמצם בגשמיות הוא פלא והפלא ביותר. וז"ש כך פרנסה פלאים. ובאמת קודם החטא הי' מקבלין השפע וכל ההנהגה ברוחניות. אך אחר החטא שנתערב טוב ורע צריך להיות הקבלה ע"י צימצום וגשמיות. והוא עיקר העצבון מאחר שבא ע"י הסתר בתוך הטבע. לכן פרנסה יותר עצבון מלידה כי בלידה הנשמה הנולדת היא דבוק ברוחניות רק שמשתתף בו חלק אב ואם בגשמיות. ובפרנסה מתלבש יותר בטבע ועבודה בשדה לכן כתיב בי' בעצבון. ובאמת זה עצמו ענין סמיכת גאולה לתפלה. זה ההיקש גאולה לפרנסה. כי פרנסה אינו דוקא מזונות. רק כל הצטרכות והבקשות שבי"ב ברכות אמצעיות שבתפלה הם פרנסה. וצריכין לסמוך תפלה לגאולה לברר כי כל אותן ההנהגות נמשכין מלמעלה מן הטבע ושם הם רוחניות. ובאמת כל אלה ההסתרות נעשו ע"י החטא לכן כשיש גאולה כמ"ש הגואל אותי מכל רע וכשנתברר הטוב מן הרע זוכין לקבל ההנהגה העליונה. וכמו כן בש"ק שנק' טוב ואין בו תערובת רע והיא בחי' יוסף הצדיק מקבלין השפע ברוחניות. וזה הי' עיקר הברכה שכ' ויברך את יוסף שיהי' התקשרות כל הפרנסה בשורש העליון בסמיכות גאולה לפרנסה כנ"ל. דאיתא חיי בני מזוני במזלא תליא מילתא. ומזלא אינו הטבע רק שורש העליון. לכן אמרו תליא כדאיתא על ש"ק כל ברכאן בשביעאה תליא כמ"ש בפרשיות הקודמין בזה. וכן צריכין לסמוך ולבטל ולחבר כל ימי המעשה אל השבת והוא סמיכות גאולה לתפלה ג"כ. לכן בשבת שמחה ועונג שאין בו עצבון. וחז"ל רמזו מרבה נכסים מרבה דאגה שזה עיקר העצבון מה שעוסקין ביותר בפעולות גשמיות וכל עבודה בשדה שפרנסה הבאה בדרכים אלו מביאין העצבון. אבל האי דסמיך גאולה לתפלה אמרו עליו דלא פסיק חוכא מפומי' כל יומא. שזה עיקר השמחה כשמקבלין השפע בלי צמצומים ולבושים גשמיים כנ"ל:

וזהו ענין הפסוק שיכל את ידיו כי מנשה הבכור ומתרגמינן אחכמינון לידוהי. והוא כדכ' שאו ידיכם קודש. וזה ענין נשיאת כפים בברכה כמ"ש וישא אהרן א"י. כי הידים הם המקבלים וכלי נק' יד. אבל עיקר הברכה כשמעלין הכל אל השורש. ובוודאי גם יוסף ראה והבין כי מנשה יש לו קדימה אבל ברכת יעקב אע"ה הי' בעולם שלמעלה מזה ושם יש לאפרים קדימה. והרמז כשנושאין כפים נעשה עליונים למטה ותחתונים למעלה וע"י ששיכל את ידיו הקדים אפרים. [וכזה נמצא בגמ' בברי' דריב"ל שראה עליונים למטה ותחתונים למעלה ואמר עולם הפוך ראיתי והשיב לו בני עולם ברור ראית] כי באותו מדרגה שלמעלה יש לאפרים קדימה. ועמ"ש לקמן בפ' נשא מזה:

בפסוק וברצונם עקרו שור פרש"י רצו לעקור. וי"ל כפשוטו ג"כ כי באמת הלכה כרבים וכיון שלא היו השבטים יכולים לדברו לשלום נתעקר מתוכם. אך כי נתעלה במדריגה שלמעלה מהם כידוע. ונשאר הנהגה למטה לפי דרכיהם. וזה לשון עקרו שור. ועיין בזוה"ק בענין רבות בנות כו' ואת עלית ע"כ. [ועי"ז נתעלה מבחי' שור ובהמה לבחי' אדם. ומקום שלו ניתן למנשה ואפרים. ויש לכוין זה בברכת מרע"ה שאמר בכור שורו כו' והם רבבות אפרים וה"א מנשה. ואולי שזה הי' סיבה אח"כ לחטא העגל שעי"ז נשתנה שור לכרוב אלא שאין לי עסק בנסתרות]. וז"ש אתם חשבתם כו' אלקים חשבה לטובה:

בפסוק בן פורת פרש"י לשון חן. והוא כמ"ש כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה הדרה. והוא הזיו והיופי שנמצא בכלל ישראל ע"י שעמך כולם צדיקים כו' מעשה ידי להתפאר. והוא המציאות חן שיש לכנס"י דכ' הראיני את מראיך השמיעיני את קולך. והם ב' אלו המיוחדים שבט יהודה ויוסף. קולך ערב הוא יהודה ודוד נעים זמירות ישראל וכ' שמע ה' קול יהודה. ולו ניתן המלכות שהוא בחי' לב. עבודה שבלב. ומראיך נאוה הוא בחי' יוסף הצדיק והוא עין טובה שב' אלו הם העיקר עין טוב ולב טוב. והם בחי' זכור ושמור. וכ' עין טוב הוא יבורך והוא כלי מחזיק ברכה [ובתפלה ברכת שמע קולינו הוא בחי' יהודה ודוד. ושים שלום הוא בחי' יוסף הצדיק] והוא נועם הש"י אשר פורס סוכת שלום עלינו. וע"ז מבקשין ישדר לן שופרי'. לכן עיקר הברכה ניתן ליוסף כמ"ש ברכות אביך גברו כו':



תר"נ

ב"ה במדרש פרשה זו סתומה כו'. הענין להודיע כי גלות בנ"י אינו במקרה וכל תהלוכת בנ"י עושה רושם בתורה. הרי אמרו חז"ל באורייתא ברא קוב"ה עלמא. הביט בתורה וברא את העולם. ועיקר הבריאה הי' עבור בנ"י. א"כ הביט הקב"ה בתורה. ובפרשיותי' מתנהג כל תהלוכת בנ"י. ויש פרשה המיוחדת לגלות לכן היא סתומה. והקב"ה הכין התורה קודם שנברא העולם להיות הרפואה קודם למכה. ובוודאי יש ג"כ פרשיות המיוחדים לגלותינו עתה. וכמ"ש וענתה השירה הזאת כו' כי ידעתי את יצרו כו' בטרם אביאנו. וע"ד הרמז י"ל ידעתי לשון שבירה כמו ויודע בם אנשי סוכות. וכדאיתא בראתי יצה"ר בראתי תבלין כנגדו זו התורה. וז"ש ידעתי את יצרו בטרם אביאנו. שהקדים הרפואה קודם המכה. וזה עצמו שכ' אנכי ארד עמך כו' היא התורה אנכי ה"א והתורה משתתפת בצערן של בנ"י. וז"ש עמו אנכי בצרה כו' ובאמת ירידת יעקב אבינו למצרים היא ג"כ כנ"ל כי יעקב הוא שורש התורה:

בפסוק האספו כו'. מאחר שכ' אשר יקרא אתכם באחרית. א"כ פרשה זו הכנה עד דור האחרון. ואיתא במדרש שמע ישראל סבא. שיכול כל איש ישראל להכניס עצמו בק"ש בכלל ישראל וזה הכח שהניח לנו יעקב אבינו. ב"פ ושמעו. [ושמעו בנ"י] נגד שמע בערבית. ושמעו אל ישראל אביכם נגד שמע בשחרית:

בזוה"ק בפסוק מאשר שמנה לחמו לחם משנה בשבת דאית לחם עוני ולחם פנג כו' ע"ש כל הענין. משנה גימ' השמים והוא בכח הנשמה. כי האדם כולל נשמה מן השמים והגוף מן הארץ. ושבת יומא דנשמתין ולאו דגופא. ויורד הנשמה יתירה שהיא החלק מן השמים וז"ש ביני ובין בנ"י אות היא כו' ששת ימים עשה כו' השמים כו'. וכיון שבנ"י צריכין להעיד על בריאת שמים. וזה א"א רק שינתן להם חלק מן השמים. ולכן השבת אות על בנ"י שיורד להם החלק מן השמים. וכ' השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם פרשנו כי הכל מן השמים רק שיורד בצימצום הארץ ואינו מתגלה הפנימיות. רק בשבת שמנה לחמו וכבר הארכתי בזה בכמה מקומות:



תרנ"א

ב"ה בפסוק כרע רבץ כארי. אמר מו"ז ז"ל כי כוחו של יהודה אפי' בשעת שפלות שהוא שוכב הוא כארי ולביא שכן הי' במעשה תמר שהודה ולא בוש. ומזה נבנה המשיח. ולכן הרמז כל השם ביהודה ואות ד' להראות כי אפי' כשהוא דל ה' עמו עכ"ד. ויתכן לומר שהוא בכח ההכנעה כמ"ש בשמו ז"ל שע"ש זה נק' יהודה שממעט עצמו. ורמז ג"כ שהגם שכל השם בו הוא שפל ודל בעיניו. ע"ש. ולכן כיון שיודע שאפי' אחר כל המעלות והתרוממות שהכל מהשי"ת והוא שפל בעיניו לכן שכרו שהגם שהוא נופל ה' עמו. וזה ב' הבחי' שכ' במד' כרע שכב. כרע רבץ ע"ש. פי' שבעת תקפו הוא כורע ומכניע עצמו. ובעת שפלותו הוא ג"כ רובץ כארי. והוא באמת מדת ההשתוות שהוא בחי' גדולה מאוד להיות שוה בשעת הירידה כבשעת העלי'. [וכל בנ"י נק' יהודים על שמו שזה כוחן של בנ"י שממעטין עצמן. והשם עמהם אפי' בעת צרה ושפלות. והוא בחי' אמונה כמ"ש וצדיק באמונתו דרשו חז"ל אפי' צדיקו של עולם פי' שכפי האמונה משרה שכינתו]:

בברכת יוסף ברכות אביך גברו כו'. אמר מו"ז ז"ל כי היא בחי' נחלה בלי מצרים שהיא ברכת שבת כמ"ש חז"ל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים. וביאור המענג השבת שיש לו תענוג ממצות השבת ומניח בעבור זה כל הדאגות כשבא שבת ונח. לכן מסירין ממנו כל המצרים כנ"ל. ונ"ל שזה רמזו חז"ל מענגי' לעולם כבוד ינחלו ופי' הרוקח לעולם שהיא נחלה בלי מצרים. ולפי הנ"ל פי' מענגי' לעולם. שאפי' בעת צר לו מניח הכל ומענג השבת. ולכך כבוד ינחלו בלי מצרים. ויתכן עוד לפרש לעולם ממש כי השבת צריך להיות נשאר באדם אפי' בימי המעשה שהוא ברית עולם. וכשאדם נזכר מן השבת צריך להיות מלא עונג ושמחה כמ"ש שש אנכי על אמרתך. וכמו שהוא באות ברית קודש בגוף. כן באות השבת שאדם יש לשמוח שהוא מיוחד להעיד על הקב"ה ויש לו חלק בברית השבת וזה מענגי' לעולם. וברכת השבת היא למעלה בשורש כמ"ש בזוה"ק דלא אשתכח בי' מנא משום דכל ברכאין בשביעאה תליין כמ"ש בכמה מקומות בזה. והיא ברכת יוסף שלמעלה מברכת כל השבטים וכ' כל אלה כו' ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך. פי' ויברך אותם בכלל. וכ' אותם מלא בוא"ו הוא בחי' יוסף פי' אות שלהם אות ברית קודש שבו שורש כל הברכות. וכמו שהוא בכל אדם כן בכלל הי' יוסף אות ברית קודש. איש כברכתו הוא בפרט כל א' וא'. והני תלתא בני חיי מזוני דלאו בזכותא תלי' רק במזלא הם בברכת יוסף. ברכות שמים חיי. ברכות תהום מזוני. שדים ורחם בני. וכ' ה' רועי לא אחסר הוא בחי' השפע היורדת בשבת שהיא מהשי"ת בעצמו שורש הברכות על מי מנוחות כו' ואינו בגשמיות. והוא נותן ברכה להתפשט אח"כ בימי המעשה בגשמיות ופרטיות. וזה תערוך לפני שולחן כו' והוא בעוה"ז נגד צוררי כי בשבת אין מגע סט"א כלל. והנה בחי' השבטים הוא ראשי חדשים כדאיתא בטור או"ח הל' ר"ח שהי' ראוי להיות ימים טובים וע"י החטא נתבטלו. לכן לעתיד יהי' יו"ט כמ"ש מדי חדש בחדשו כו'. וע"י שאלה ההארות שהי' ראוין להתגלות ע"י השבטים הם קרובים יותר לעוה"ז לכן נפגמו ע"י החטא ולעתיד יתקיים תערוך לפני שלחן נגד צוררי שיהי' התיקון אפי' בעוה"ז כמ"ש לתקן עולם במלכות שדי שהוא הנהגת הטבע שהוא כח מעשיו כו'. ולכן יש י"ב חדשים ד' תקופות. והפנימיות הוא שמות מיוחדים. ד' דגלים י"ב שבטים. וכ' מי זאת הנשקפה כו'. ואיתא במד' שד' מדריגות אלו עומדין נגד הד' מלכיות. והרמז למ"ש כי שלחן הוא ר"ת שחר לבנה חמה נדגלות והם נגד צוררי כדכ' יצב גבולות עמים למב"י:



תרנ"ב

ב"ה איתא בזוה"ק בפסוק מאשר שמנה לחמו לחם משנה דשבת דאית לחם מן הארץ ולחם מה"ש ובש"ק מתחברין כו' ע"ש. והענין הוא כי ב' הלחם הם בחי' התורה שבכתב ושבע"פ. כי הנה שורש התורה בשמים ולמטה א"י להתגלות בשלימות לכן הוא לחם עוני ובשבת יש התגלות גם למטה לכן יש קריאת התורה בשבת. ואיתא כי יוסף הוא בחי' השבת צדיק יסוד עולם דאחיד בשמי' וארעא. ולכן יוסף גימ' ב' פעמים לחם. והנה יש ו' סדרים בתורה כדכ' תורת ה' תמימה כו'. ויש ששה שמות ובכולם פורט ב' ענינים למעלה ולמטה. תמימה היא בשורש למעלה ומשיבת נפש למטה. וכמו כן עדות ה' נאמנה למעלה מחכימת פתי למטה. וכן כולם. ויתכן לומר שאלה החילוקים הם בס"ת שכ' חז"ל שס' במדבר כולל ג' ספרים ויהי בנסוע ס' מיוחד בנתים ע"ש. א"כ יש ששה ספרים ששה בחי' הנ"ל. וס' דברים שנק' משנה תורה הוא המחבר ב' בחי' הנ"ל. שכן הוא הסיפור שביאר משה רבינו ע"ה התורה לבנ"י והוא בחי' משנה לחם הנ"ל. והוא בחי' יוסף שגימ' ששה הויות הנ"ל. ובארץ יש רק החצי כמ"ש שאין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק. ולכן א"י להתגלות למטה בשלימות רק שיש זמנים כמו ש"ק. וכמו כן בנפשות הצדיקים שבכוחם יש התגלות בשלימות. ובאמת התגלות הנ"ל תלי' ג"כ בהתעברות הסט"א. והנה יוסף נק' ע"ש אסף אלקים את חרפתי. והוא רמז להסרת הערלה כדכ' חרפה היא לנו. וע"י כן יש התגלות הקדושה. והוא רמוז ביוסף ה' לי בן אחר. שזה התוספות הבא מלמעלה אחר התעברות הסט"א. שכן הוא במילה שמתגלה אות ברית קודש בהסרת הערלה. וב' בחי' הנ"ל הם גם בשבת קודש. שנק' שבת ע"ש השביתה והחזרת הכל אל השורש. ונק' ג"כ ע"ש השבתת הסט"א כדאיתא דסט"א ערקת בשבת. ולכן יש התגלות נשמה יתירה שניתוסף בשבת. וב' בחי' הנ"ל הם בחי' זכור ושמור:



תרנ"ג

ב"ה בפסוק הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל אביכם. ובמד' כי מכאן זכו בנ"י לק"ש בכל יום ע"ש. דאיתא יעקב אבינו לא מת. הפי' כי כל כוחו הניח בכלל ישראל. וכמ"ש ז"ל כל המניח בן ממלא מקומו כאילו לא מת. ויכולין בנ"י לעורר בכל יום כוחו של יעקב אבינו. וכ' ב"פ שמעו והוא כמ"ש שמעי בת כו' והטי אזנך. והם ב' מיני שמיעות. הראשון הוא במדת כל א' לפי מה שהוא וזה שמעי בת. בת היא מדה. אח"כ והטי אזנך הוא לעורר השורש ע"י ביטול כל הדעת כמ"ש ושכחי עמך כו'. וכן הכא שמעו בני יעקב. אח"כ ושמעו אל ישראל הוא קריאת שמע בכללות בנ"י כמ"ש במד' שמע ישראל סבא. וכוונת המד' שיעקב ביקש זאת מהם להשמיע אליו הקול כמ"ש השמיעיני את קולך [ועיין בזוה"ק פ' זו כעין זה בפי' הפסוק הנבא אל הרוח אח"כ הנבא ב"א ודבר אל הרוח ע"ש ד' רל"ה וכעין זה הוא בכאן] כי בודאי כוחן של האבות הוא מאוד נעלה. אעפ"כ כמו שהאבות מעוררין כל בנ"י. כן כללות בנ"י בכוחם לעורר את האבות. ולכן ושמעו א"י אביכם הוא מדריגה גדולה כמ"ש שמע ישראל והמשכיל יבין:

בפסוק יהודה כו' כרע רבץ כו'. אמו"ז ז"ל אמר כי הגם שיוסף הוא הצדיק ועליו נאמר אור זרוע לצדיק. מ"מ יהודה גבר באחיו והוא בחי' לישרי לב שמחה. ורש"י פי' ישר עדיף מצדיק וביאר כי יהודה בכוחו להעלות כל הנופלים ליישר אורחותם וזה כרע רבץ אפי' בשעת נפילה כו'. והכלל כי השבטים נק' ישרי לב והם עמודים לתקן הטבע כי בחי' יוסף הוא למעלה מהטבע כמ"ש במ"א כי הוא בחי' עץ החיים. ויהודה תיקון עה"ד. כמ"ש בכל דרכיך דעהו ואמרו חז"ל שהיא פרשה קטנה שגופי תורה תלוין בה. פי' אף שהיא בקטנות לתקן הדברים המקולקלים שצריכין להתיישר. לכן כ' והוא יישר אורחותיך. ולכן משיח בן דוד יתקן כל המעוות. ועל יוסף ויהודה אמרו אמת ויציב שחרית ואמת ואמונה ערבית. כי תיקון התערובות ע"י אמונה. ובגמ' דרשו והי' אמונת עתיך ששואלין לאדם נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה והוא בחי' הנ"ל לתקן הטבע והזמן ע"י אמונה לחברם אל התורה להאמין כי גם מה שהאדם עוסק במו"מ וגם כל העתים המתחלפים כמ"ש לכל זמן ועת כו' תחת השמים. אבל האדם צריך לבטלם ולקבעם ולחברם אל התורה. אח"כ צפית לישועה כמ"ש ושם דרך אראנו בישע אלקים כמ"ש חז"ל המדליק נרות במבואות אפלים זוכה לראות בישועת ה':

בענין יששכר וזבולון. שע"י שזבולון הכין פרנסת יששכר לכן קיבל יששכר ב' חלקים. ולכן נקרא יששכר שכר לו ושכר לזבולון. ומעין זה הוא ימי המעשה שהם הכנה לשבת לכן יש בשבת לחם משנה וכל מעשי שבת כפולין שהשבת מקבל ברכה גם לימי המעשה:



תרנ"ד

ב"ה בפסוק האספו ואגידה הקבצו ושמעו. הם ב' מיני התאספות והוא ברית המעור וברית הלשון. האספו כמ"ש אספו לי חסידי כו'. הקבצו ושמעו הוא ברית הלשון וע"י המילה זוכין לתורה כמ"ש מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמיענו כו' ודרשו ר"ת מילה. וכ' לאדם מערכי לב הוא בכח המילה. ומה' מענה לשון כי הדיבור הוא בהתגלות והמילה היא בסתר ובפנימיות. וכן לשון אסיפה הוא על הפנימיות כמ"ש אם ישים אליו לבו רו"נ אליו יאסוף. וכ"כ בנפשות נאסף אל עמי. והקבצו הוא התאחדות הגופות בהתגלות. וב' אלו הם בחי' יוסף ויהודה. ושמעתי מאמו"ז ז"ל כי ברכת יוסף פורת עלי עין עולי עין שאין ע"ר שולטת כדאי' בגמ' ולכן עיקר הברכה היא ביוסף דכ' ישלח ברכה באסמיך במקום הסמוי מן העין. וכן הוא בשבת ברזא דאחד שנמצא בכל איש ישראל נקודה סתומה ונסתרת כו' עכ"ד. ולכן אמרו מתנה טובה יש לי בבית גנזי. וכן במילה כ' סוד ה' ליראיו שהיא נקודה סתומה ונעולה לכן יש שם ערלה ומכסה על הפנימיות להבדיל בין ישראל לעמים. אבל ובריתו להודיעם שניתן לישראל ברית המילה שעי"ז יהי' להם דביקות בזה הסוד הגנוז בהם. והנה השבטים הם עמודים וגבולים להבדיל בין ישראל לעמים כמ"ש יצב גבולות עמים למב"י. ויוסף בחי' גבוה מזה כמ"ש מו"ז ז"ל כי יש בב"י בחי' מספר ואין מספר ע"ש פ' שמות. וכאן כתיב למספר בנ"י יש גבולות. אבל בחי' יוסף היא אין מספר רמז לדבר בפסוק ויצבור יוסף בר וגו' כי חדל לספור ומסיים הפסוק כי אין מספר פי' לאשר יוסף הוא בחי' אין מספר לכן כן דרכו להעלות כל המספרים להדביקם אל השורש ששם חדל המספר וזה הוא לעולם מ"ש ויצבור יוסף כו'. כן בכל ש"ק השבת מעלה כל הנעשה בימי המעשה שמתלבש תוך הטבע והצמצום אל השורש ואז חדל המספר. והוא מעין יום שכולו שבת כי לעתיד יתעלו ויתוקנו כל המעשים ויתברר כי לכל הנעשה בטבע יש להם אחיזה ודביקות בשורש שלמעלה. ומעין זה בשבת קודש. לכן אמרו דאתאחדת ברזא דאחד ואז לפני אחד מה אתה סופר כידוע למביני דעת:



תרנ"ה

ב"ה במדרש הרועה אותי המלאך הגואל הקיש גאולה לפרנסה מה פרנסה בכל יום כו'. ופרנסה ע"י הקב"ה גאולה ע"י מלאך. כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית וכל פרנסת היום. וכשבא השפע לעוה"ז מתלבש בטבע וזהו ע"י מלאך ולכן צריך גאולה בכל יום כי בבוא השפע בזה ההתלבשות מתערב בו פסולת ותערובות וצריך גאולה ובירור להוציא אוכל מתוך פסולת. ועיקר תכלית הברכה להיות דבוק בשורש. וז"ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי כי זה תכלית עבודת האדם כמ"ש חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב. ויעקב אע"ה בירך הנערים להיות להם דביקות באבות וכמו כן ברכת כל השבטים כמ"ש ויקרא יעקב אל בניו. קריאה לשון חבה ודביקות. ואמרו חז"ל כלי מחזיק ברכה היא שלום. ופי' שלום כשיש דביקות וחיבור עד השורש. והאבות הם שורש הכל. ולכן בשבת כתיב ויברך כו' א"י השביעי הואיל ובשבת מתעלין הכל אל השורש ויכולין לקבל הברכה:

ענין יוסף ויהודה הם כלל כל השבטים. יוסף ראש ולמעלה מהם ולכן יש לו ברכה לעצמו כמ"ש ויברך את יוסף מלבד הברכה של כל השבטים. וכ' בו שכם אחד על אחיך. ויהודה הוא הכלל בתוך כל השבטים ולכן כ' יהודה גבר באחיו ולא על אחיו. וכ"כ ואל עמו תביאנו ואי' במד' שבנ"י נקראו על שמו יהודים לפי שהי' חביב לאביו נתן לו חלקו וחלק עם אחיו ע"ש. היינו שיש לכל שבט חלק מכחו של יהודה. וכמו כן יוסף מעלה כל השבטים דיש נשיא ומלך מלגאו ומלבר. וזהו משיח בן יוסף. ובן דוד:



תרנ"ו

ב"ה בפסוק האספו ואגידה כו' ושמעו. ואחז"ל ביקש לגלות הקץ ונסתם ממנו כו'. כבר כתבנו במ"א כי האספו והקבצו הם ב' מיני כינוסים. האספו הוא בכלות הנפש כמ"ש רוחו כו' אליו יאסוף. והוא כמו הקדמת נעשה לנשמע שהי' בקבלת התורה כמ"ש חז"ל בפי' עושי דברו כדי לשמוע בק"ד. וז"ש האספו ואגידה בחי' עושי דברו שבנ"י עושים הדיבור כמ"ש חז"ל בפסוק שמעה עמי ואדברה אין מעידין אלא בשומע לכן הקדים שמעה אז ואדברה נמצא שנעשה הדיבור על ידיהם כמ"ש בזוה"ק פ' בלק. הקבצו ושמעו היא השמיעה ואחז"ל קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע כי זו ההקדמה שהיא למעלה מן הטבע לא נתקיימה בידינו. ומעין זה עצמו הי' בהשבטים אם הי' מתאספים כרצונו הי' ניתקן הכל. כי באמת בנ"י מוכנים לזה ויכולים להגאל כהרף עין כמו שהי' בקבלת התורה כשהקדימו נעשה לנשמע היו מוכנים להיות חירות ממיתה כמ"ש אלקים אתם כו'. ואז נעשים בני חורין כיון שמתעלים מן הטבע וכל הגלות רק בבחי' הטבע. וכשמתדבקין בעץ החיים [מתעלים מן הטבע]. והוא השטר חירות שרמז במד' שרצה יעקב למסור להם וכיון שלא הי' התיקון כראוי הזהיר אותם בשמיעה. והם ב' פרשיות שבק"ש שאומרים בכל יום. שמע כו' ה' אחד היא מס"נ ואיתא בשם האר"י ז"ל אם הי' מכוונים ביחוד כראוי הי' נעשה הגאולה מיד. ואח"כ פ' והי' אם שמוע בחי' נשמע. אח"כ פ' יצי"מ רמז לגאולה שע"י פרשיות שבק"ש מתעורר הגאולה:

בענין ברכת השבטים שבירך יעקב עיקר הברכות קיבלו יהודה ויוסף. ומו"ז ז"ל אמר כי ברכת יוסף הוא ברכת השבת נחלה בלי מצרים כמ"ש ברכות אביך גברו כו'. ובספרים איתא כי ברכת יהודה הוא השבת ע"ש בס' רקנטי ור' בחיי. ונראה דשניהם אמת כי יש בשבת זכור ושמור והוא בחי' יוסף ויהודה. והם בחי' סתים וגליא ברית המעור וברית הלשון. כי שבת סהדותא איקרי. והפה הוא בחי' התגלות שהפה נברא להודות לה' וזכור הוא באתכסיא. ולכן לא הכירו השבטים כוחו של יוסף. ויהודה כ' בי' אתה יודוך אחיך כי הארה שלו בהתגלות. ואיתא יוסף קידש ש"ש בסתר ניתוסף לו ה' משמו של הקב"ה ויהודה קידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו ע"ש של הקב"ה. והגם כי בחי' יוסף למעלה מיהודה. אות ה' שניתוסף לו היא מן השם הוי' הנעלה שבו משתתף יוסף עם הג' אבות. ואות ה' ניתן ליוסף שבזה מאיר לשם הוי' שביהודה. ולכן איתא בזוה"ק כי בשבת לא אשתכח בי' מנא משום דכולהו ברכאין בי' תליין דייקא וא"י להיות בגלוי רק בשורש הנסתר ולא באתגליא. וכתיב בשבת ביני ובין בנ"י אות היא. א"כ השבת יש בו חלק להקב"ה וחלק לבנ"י. וב' אלו הם ב' בחי' הנ"ל. זכור ושמור. יוסף ויהודה. וזה בחי' משנה לחם שכ' בזוה"ק ע"ש לחם מן הארץ ולחם מן השמים. ובחי' יהודה לחם מן הארץ והוא הלחם שזוכין ע"י בירור בימי המעשה. ובנ"י בכח גלות מצרים הרויחו זה הלחם כמ"ש לחם עוני שבא ע"י עינוי. ושבת נק' מנוחה שבשבת זוכין ללחם זה שלא ע"י עינוי ובירור. דאין בו פסולת. ואח"כ בקבלת התורה זכו בנ"י ללחם מן השמים התורה. ושבת זכר ליצי"מ ולקבלת התורה לכן יש בו לחם משנה:



תרנ"ז

ב"ה בפסוק יהודה אתה יודוך אחיך כו'. כי יהודה הכין הדרך לכל בנ"י ונק' יהודים על שמו. וזה כח הודאה מודה על האמת. ובזה יכולין להתדבק באמת והיא בחי' אמונה כרע רבץ כארי כו' לומר אפי' בשעת ירידה יש לו התחזקות והתאמצות. וזה החילוק בין יוסף ויהודה דכ' ובידך לגדל ולחזק לכל. יש נושעים ע"י התנשאות ויש ע"י התחזקות. ויוסף נתעלה במדריגה גבוה. ויהודה ניתן לו החיזוק כמו שהוא והוא גברא דמרי' סייעי'. ולכן כל השם בו עם אות ד'. לומר אשכון את דכא לפי דלית לי' מגרמי' כלום. והי' בו בחי' הביטול לגמרי אל הקב"ה. ועבד מלך מלך. והנה הקב"ה משפיל גאים ומגביה שפלים. ואין הפי' על מי שהוא בעל גיאה בשקר. אך המידה היא כך כי לפי התרוממות הגאים. כך יש בהם בחי' השפלה. והכל עדות על הבורא ית"ש כי לו המלוכה. ולכן אפי' בשרים שלמעלה כך היא המדה. והרי העליונים הם קדושים וכל הנהגת העולם השפל נעשה על ידיהם. ובנ"י התחתונים הם שפלים וכל העולמות מתנהגין ע"פ מעשה התחתונים וז"ש כי גאה גאה. לאפוקי שאין שום גיאות שלא יהי' בו שפלות כי לפי התרוממות השרים כך היא שפלתם. בלתי הבורא ית' כי גאה גאה. וכן מה שדרשו חז"ל גאות אדם תשפילנו על אדה"ר ויוסף הצדיק. ע"ש זה הכוונה שלפי הגיאות והתרוממות שניתן להם לכן נשפלו כי כך היא המדה. ויהודה הוא שפל וגבוה. ויוסף הוא בחי' זקיפה כמ"ש קמה אלומתי וגם נצבה. ויהודה הכריעה כמ"ש כרע שכב. ואעפ"כ הוא כארי וכלביא. זה גבורת הבורא ית' וידו החזקה ששלח נשמות בנ"י למטה ויש להם כמה מיני שפלות ומחלוקות ומסטינים מלבר ומלגאו. והקב"ה מחזיק אותם. משל לגבור שהעמיד את הקורה ומורה בה חצים. החצים כלים. והקורה עומדת כמ"ש במדרש נצבים. וזה כח מלכותו ית"ש דכ' מלכותך מלכות כל עולמים. בתוך כל העלמות והסתרות אעפ"כ לו המלוכה. וזה ניתן ליהודה ודוד. ואיתא בפסוק וישתחו ישראל על ראש המטה וכן בפסוק ויפלו לפניו כו' הננו לך לעבדים אמרו תעלא בעידני' סגיד לי'. והענין הוא כי המלוכה ניתן ליהודה בקביעות כמו ארי מלך בחיות. ומ"מ השועל שהוא פקח בחכמתו מייעץ גם להארי באיזה זמנים ואז גם הארי משתחוה לו. וכן הוא יהודה מלך. ויוסף שהוא באמת עלי עין ויש זמנים שמתגלה הארת יוסף ואז הכל משתחוים לו. כי ביהודה כ' לא יסור שבט. וכ' וזאת ליהודה. זאת הוא דבר המתקיים תמיד. כי אין עולם מתקיים בלי מלך. אבל יוסף ע"ש התוספות שבא מעולם העליון. וזה לא יוכל להיות תמיד רק בשבתות ויו"ט שמתגלה הארה הנ"ל. ואז מתחברין. ויגש אליו יהודה כמ"ש לעיל במדרש ויגש:

בפסוק ויקרא יעקב כו' מהיכן זכו ישראל לק"ש ע"ש במדרש. מפסוק זה שמעו אל ישראל כו'. ואח"כ כתיב וזאת אשר דיבר כו' ויברך אותם. נראה כי הוא בחי' התפלה אחר ק"ש שהם הי"ב בקשות שמכוונים מול י"ב שבטים שיש לכל א' ברכה מיוחדת. והוא בחי' הדיבור כי ק"ש בחי' קול. וכ' ברכו ה' מלאכיו גבורי כח עו"ד. כי הקול בחי' יעקב והדיבור תיקנו השבטים כאן. וזאת אשר דיבר להם פי' לצרכם הוריד עצמו יעקב לחבר קול לדיבור ועי"ז נעשה הברכה. וכן בכל יום צריכין לברר מלכות שמים בקול ודיבור בק"ש ותפלה. וכל זה הכין לנו יעקב אבינו ע"ה בזאת הברכה:



תרנ"ח

ב"ה ברש"י נסתמו עיניהם ולבן של ישראל. כבר כ' במ"א כי הגלות והגאולה תלוים בעין ולב. והם בחי' ברית המעור והלשון. בחי' יהודה ויוסף. וברית הלשון תלוי בלב כדכ' לאדם מערכי לב כפי היגיעה בלב נותן לו הש"י מענה לשון. וכפי שמירת העין זוכים לברית המעור לכן כתיב ול"ת אחרי לבבכם ואחרי עיניכם כו' ומסיים אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. כי ברית הוא התקשרות. וכפי מה שנמצא זה ההתקשרות נעשים בני חורין וכאשר נסתם זה הכח אז יש גלות כנ"ל:

בפסוק הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל. ב' שמיעות כמ"ש בכ"מ שמוע תשמעו וחז"ל דרשו אם שמוע בישן תשמעו בחדש. דהנה כ' ויקם עדות ביעקב. עדות הוא במקום שיש תערובות. והוא בחי' תיקון הדעת טוב ורע. ותורה שם בישראל הוא עץ החיים. והם ב' השמות יעקב וישראל. וע"ז אומרים השם נפשנו בחיים. ולא נתן למוט רגלינו הוא דרגא תחתונה שע"ש זה נק' יעקב. ויעקב אבינו ע"ה הנחיל לזרעו ב' השמות. ושמעו בני יעקב הוא הנטיעה שכבר נטע בהם רק שצריכים להוציאו מכח אל הפועל. וזה ניתקן בגלות מצרים לברר הדעת. וזהו בחי' שמוע בישן לתקן כל אחד הנטוע בו כמ"ש חיי עולם נטע בתוכינו בחי' תורה שבע"פ. אח"כ שמעו אל ישראל הוא השמיעה בחדש שזכו במתן תורה וכן הוא בכל איש ישראל:



תר"ס

ב"ה בפסוק ויחי יעקב בא"מ שבע עשרה שנה. גימ' טוב לומר כי יעקב בירר כל התערובות שעיקר גלות מצרים הי' לברר תערובת טוב ורע וע"ז נק' כור הברזל. אבל יעקב כתי' בי' הגואל אותי מכל רע ואפי' במצרים לא הי' לו מגע רע וזה הי' הכנה לגאולה:

בפסוק ויקרא יעקב א"ב כו' האספו ואגידה. ובמדרש מהיכן זכו ישראל לק"ש מיעקב ע"ש. דכתי' וזאת אשר דיבר להם אביהם שמסר להם כח הדיבור. שבזה הכח מעידין בנ"י על הבורא וכתי' שפת אמת תכון כו'. יעקב הוא האמת כדכ' תתן אמת ליעקב. והשבטים הם שפת אמת כי הדיבור נשלם ע"י השפתים. ומקודם הי' שפה אחת ובדור הפלגה ע"י שלא היו דבוקים באמת ניטל מהם כח הדיבור ונשאר רק לבנ"י. וכ' אתם עדי נאום ה' פי' בכח כ"ב אותיות ולשון הקודש שנמסר לבנ"י לשון שמה"ש משתמשין בו והוא א' מהדברים שדומה האדם לעליונים שמדבר בלשון הקודש. וזה החילוק בין שפה לשפת כי השפתים הם להשלים הדיבור וגם לסתום ולהעציר מה שא"צ לדבר ולגלות. שפה ה' פתוחה. ושפת בת' סתומה עד לעתיד דכ' אז אהפוך כו' שפה ברורה. ובאמת ע"י שפת אמת של בנ"י יהי' כל התיקון לעתיד. וזה תכון לעד פועל יוצא שע"י שפת אמת יתתקנו כל הלשונות. וזה כח לשון הקודש הנחיל יעקב לבניו. וע"ז כתי' זכור ימו"ע כו' שאל אביך ויגדך כמ"ש ואגידה לכם. ובנ"י צריכין בכל יום לבקש האמת ומתגלה להם כדכ' תתן אמת ליעקב לשון הוה בכל יום בכח קריאת שמע. [ולכן מברכין קודם ק"ש הבוחר בעמו ישראל ע"ש שבחר בנו מכל הלשונות כמ"ש יצב גבולות עמים למב"י חלק ה' עמו. ויצאנו מן הכלל ללמד על הכלל כולו ולתקן כל הלשונות כדפרש"י ה' שהוא עתה אלקינו עתיד להיות מבורר בכל העמים]:



תרס"א

ב"ה ויהי יעקב בא"מ. מו"ז ז"ל אמר כי ע"י מדת יעקב האמת יכולין למצוא החיות גם בא"מ עכ"ד. ויתכן ג"כ לפרש כי יעקב מצא האמת גם במצרים והכין יעקב בגלות מצרים דרך למצוא האמת בכל הד' גליות דאיתא במד' אמת אמר אל יברא דהוא עלמא דשיקרא ותשלך אמת ארצה ע"ש. והרמז שזה הי' אבידה מדעת שהשליך האמת בארציות וגשמיות הטבע. וגם התורה נתלבשה במצות מעשיות. וזה עיקר האמת אין אמת אלא תורה. וזה עבודת איש ישראל למצוא זו האבידה ואז אמת מארץ תצמח ר"ת אמת. ואיתא בזוה"ק תרומה בענין הד' אמת בברכת אמת ויציב שהקב"ה הבטיח לכנס"י ביצי"מ לד' גאולות בד' גליות. לכן ד' לשונות של גאולה ביצי"מ. וביאר שם דיש ד' אמת למעלה וד' אמת למטה. והם ב' הבחי' של האבות והשבטים כי האבות הן המרכבה והם דבקים בעצם האמת. והשבטים עומדין על הגבולים והם ד' דגלים. ועליהם נאמר שפת אמת תכון לעד. ואיתא בזוה"ק תשא. עתידה דתכון ועתה שיקרא שלטא. והוא בחי' שפת אמת של השבטים שאחודים באמת כמ"ש ויקרא יעקב אל בניו והוא לשון חיבור ודביקות שמדרגת השבטים מחובר אל בחי' האבות. והם שומרים בחי' האמת של האבות שלא להתפשט במקום הסט"א. ועתיד להתגלות האמת בכל העולם בכח בנ"י. וע"ז מעידין בכל יום שמע ישראל שעתיד להיות ה' אחד גם לכל האומות כמ"ש אז אהפוך כו' שפה ברורה. וזה הרמז במד' מסיר שפה לנאמנים שרצה יעקב לגלות הקץ. כמ"ש אשר יקרא אתכם באחרית הימים פי' שבסוף גם כל העולם כט) יהי' להם דביקות והתקשרות בישראל. וזו השפה אחת רצה יעקב לגלות לבניו ולפי שעדיין לא הי' ניתקן העולם. מסיר הקב"ה שפה שלא להתפשט האמת בעלמא דשיקרא עד לעתיד דיהי' תכון לעד:

וב' בחי' אמת הנ"ל הם בחי' אמת ויציב שחרית שהוא בחי' יוסף כמ"ש במ"א ואמת ואמונה ערבית שהוא יהודה והשבטים. וכן הפריש יעקב מלבד שכלל ליוסף בהקריאה לבניו. כ' בפ"ע ויקרא לבנו ליוסף שהוא דביקות בפ"ע במדרגה שלמעלה. שים כו' ידך תחת ירכי להיות נמשך אחריו. ועשית עמדי חסד ואמת. כי ב' אלו הנחיל הקב"ה ליעקב כמ"ש החסדים כו' האמת אשר עשית את עבדך. ופרשנו שם שבאמצעיות יעקב יורד החסד ואמת לעולם. וכמו כן פי' הכתוב כאן ועשית עמדי חסד ואמת באמצעיות זה הכח שהוריש לו אביו מתגלגל החסד ואמת בעולם. וד' אמת האחרונים הם בחי' אמת ואמונה בחי' שפת אמת דעתידה להיות תכון לעד:

בפסוק ועתה שני בניך כו'. ועתה הוא המשכת דרך חדש. לכן איתא ועתה לשון תשובה. לפי שבעל תשובה צריך להמשיך דרך חדש לתקן מה שקלקל. וכן עשה כאן יעקב דרך חדש והעלה בני יוסף להיות להם דביקות באבות כמ"ש ויקרא בהם שמי ושם אבותי. אבל מולדתך כו' ע"ש אחיהם יקראו. שדביקות הע' נפש הוא בהי"ב שבטים והי"ב שבטים דבקים במדרגת האבות. והעלה את מנשה ואפרים לתוך השבטים. ויוסף הועלה למעלה ממדרגת השבטים כמ"ש שכם אחד על אחיך:

בפסוק כל אלה שבטי ישראל י"ב וזאת אשר דיבר כו' איש אשר כברכתו כו'. עיקר הברכה היא כל כמו שנתברכו אבותינו בכל מכל כל. וזה הכל הוא קיום כל הבריאה. וכ' כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ בימים. וזה הרצון והחפץ הוא קיום הכל ונמסר הכל לאבות ובנ"י אחריהם. והוא ג"כ ברכת השבת דכ' ששת ימים עשה כו' השמים כו' הארץ כו' הים כו' וינח ביום השביעי שהוא עיקר חפץ ה' לכן ויברך אותו. וז"ש בקידו' ורצה בנו. וכ"כ אתם תהיו ארץ חפץ וכ' אם חפץ בנו ה' לכן מסר לנו השבת שהוא אות שחפץ בנו ה' ויכולין בנ"י למצוא רצונו ית' בכל מקום ובכל עת וזהו עצמו הברכה. ואיתא במדרש שלשה ברכות נתברכו בנ"י לאברהם נאמר כה יהי' זרעך ככוכבי השמים וליצחק כחול א"ע שפת הים. ליעקב כעפר הארץ. וזה הג' כל הנ"ל כ"א חפץ ה' עשה כו'. והם עצמם בחי' השלשה סעודות בשבת. שלשה ברכות הנ"ל. ואלו הג' בחי' הנחיל יעקב לי"ב השבטים. וז"ש כל אלה כו' וזאת אשר דיבר להם שהמשיך להם זה הכל. והוא עצמו וזאת אשר דיבר להם. שנק' כל ונקרא זאת הברכה. איש אשר כברכתו. איש. ר"ת. ארץ ים שמים. שכמו שיש י"ב גבולין בארץ לי"ב שבטים. כמו כן לי"ב גזרים נגזר להם הים. וכמו כן יש בשמים י"ב שערים מול הי"ב שבטים. וגם ג' אלו הי"ב. בארץ וים ושמים. הם גימ' אלה:



תרס"ב

ב"ה בפסוק הקבצו ושמעו כו' ושמעו אל ישראל כו'. ב' השמיעות כמ"ש אם שמוע בישן תשמעו בחדש. וכ' שמעי בת כו' אח"כ והטי אזנך. היא שמיעה פנימיות מילין דאתאמרין בלחישה שצריכין להטות אוזן לשמעם. כי באמת גם קודם קבלת התורה. הצדיקים שמעו דברי אלקים חיים בעולם מצד הבריאה ועשרה מאמרות. דכל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו. והחכם עיניו בראשו איך להכיר את הבורא מתוך הבריאה. וזו השמיעה הראשונה. וכאשר בנ"י היו כלים לזה ושמעו זאת זכו אח"כ לקבלת התורה שמיעה הפנימיות. לכן אמר שמעו בני יעקב שהם מוכנים לשמיעה זו ויזכו אח"כ לשמיעה פנימיות. ושמעו אל ישראל אביכם. פי' במד' לאלקי ישראל אביכם. הוא שמיעה המיוחדת רק לבנ"י זהו והטי אזנך שמיוחד רק אליך וז"ש במדרש שמעה עמי ואדברה. אין מעידין אלא בשומע. ואיך יתכן להיות שומע קודם הדיבור רק הוא השמיעה הראשונה הנ"ל. וז"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו:

עוד לפסוק הנ"ל האספו ואגידה הקבצו ושמעו. וכבר כ' מזה במ"א כי האספו בחי' הנשמה והנפשות נאמר בהם אסיפה כמו נאסף אל עמי והוא בחי' עמידה בתפלה לכן מקדימין ופי יגיד תהלתך שהתפלה למשוך המשכות מלמעלה. ז"ש ואגידה לכם. הקבצו הוא אחדות הגופות. וזהו ק"ש. רמ"ח תיבות נגד רמ"ח אברים. ושמעו הוא ק"ש שצריך איש ישראל לעסוק בכל יום בב' בחי' אחדות הנ"ל בגוף ונפש. והנה הסדר ק"ש אח"כ תפלה. ומה שהקדים יעקב בחי' האספו שהי' סבור שהם מוכנים למדרגה גבוה. וכאשר נסתלקה ממנו שכינה ראה שהם במדרגה שלמטה מזו ואמר הקבצו ושמעו:

במדרש יהודה אתה יודוך אחיך כולן נקראו על שמך יהודים ע"ש. דיעקב אע"ה כתיב בי' תתן אמת ליעקב והוא מתנה בעלמא דשיקרא. אך בנ"י הם מאמינים בני מאמינים ובזו האמונה יכול כל איש ישראל להתדבק באמת. וזהו בחי' הודאה מודה על האמת להיות נמשך עכ"פ אחר האמת. וע"י הברכות והודאות ושבחות בפה זוכין אל האמת. וזה כח הפה שלא נברא אלא להודות. וזה ניתן ליהודה ודוד המלך ע"ה נעים זמירות ישראל. וזה כח הפה נפתח בש"ק. לכן נאמר בו טוב להודות לה' ושבת סהדותא איקרי:



תרס"ד

ב"ה בפסוק הקבצו ושמעו בנ"י ושמעו אל ישראל אביכם. ב' השמיעות כמ"ש שמוע תשמעו שמוע בישן תשמעו בחדש. כי העוסק בתורה לשמה מתחדשין הדברים. ונפתח בהם סודות הגנוזים בהם. לכן תשמעו כמו פועל יוצא. וכמו כן הפי' בכאן ושמעו אל ישראל פועל יוצא כמו המחכים את רבו. כי לפי הכנתם כך יהי' נשמע לישראל אביכם. ואחז"ל ביושב והוגה בתורה הקב"ה יושב ושונה כנגדו. ולכן מקודם כ' בני יעקב ואח"כ אל ישראל. כי זה עצמו ב' השמות. שזכה יעקב לשם חדש ישראל. כי השם הוא הענין שנברא עליו לתקנו וכאשר תיקן שמו בשלימות זכה לשם חדש. וב' אלו השמות נשארו בכלל ישראל שנקראו יעקב וישראל. ושם ישראל הוא בש"ק לכן זוכין בו לנשמה יתירה והוא התחדשות הבא מלמעלה. והנה יצחק הנחיל ליעקב הקול כמ"ש הקול קול יעקב. ויעקב הנחיל לבניו הדיבור כדכ' וזאת אשר דיבר להם. כי הדיבור הוא התפשטות הארת הקול אל פרטי הנהגה שבעוה"ז. וזה צריך שמירה ונמסר לי"ב שבטים שהם עומדים על הגבולים. וכפי תיקון הדיבור כך שורה עליו בחי' הקול שהוא מדרגה שלמעלה. וכ' תתן אמת ליעקב והיא עצם התורה. והשבטים הם בחי' י"ג מדות שהתורה נדרשת בהם שע"י אלה המדות באים אל האמת. כמו שע"י המדות ק"ו גז"ש משיגין הלכה אמתיות שבתורה. כמו כן הוא בפנימיות שע"י המדות יכולים לבוא אל האמת. ואיתא במדרש יהודה אתה יודוך אחיך שכל ישראל נקראו על שמו יהודים ע"ש כי מדת יהודה הוא מודה על האמת. ובחי' יוסף דובר אמת בלבבו. והוא התקרבות ביותר אל האמת. אבל בחי' הודאה על האמת נמצא בכל איש ישראל הגם שמרוחק מן האמת אבל מודה ומשתוקק לבוא אל האמת. כי האמת נעדרת בעוה"ז עלמא דשיקרא. וא"י להכיר האמת רק כפי כח רושם אלקיות שנמצא בנפשות בנ"י כמ"ש ה' אלקים אמת. וכפי הארת הנפש אלקיות באדם זוכה אל האמת. וע"י היגיעה בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהם באים אל האמת כמ"ש יגעתי ומצאתי תאמין. מציאה הוא הנעדר בעולם והוא האמת כנ"ל:



תרס"ה

ב"ה בפסוק האספו ואגידה לכם. ובמדרש שזכו מכאן לק"ש כו'. דאיתא כל כנסי' שהיא לש"ש סופה להתקיים. והנה כנסי' זו בוודאי הי' לש"ש ולכן היא קיימת לעד וכמ"ש אשר יקרא אתכם באחרית הימים שאסיפה זו הי' הכנה לכל הדורות. וגם מה שקיבלו אח"כ התורה הי' בכח זה כמ"ש מורשה קהלת יעקב. ובכל אסיפה לש"ש מסייע כוחו של יעקב דיעקב כלול הוא כדאיתא בזוה"ק. ולכן בש"ק שהוא זמן אסיפה זוכין לנחלת יעקב. והרי כל ישראל נקראו ע"ש יעקב וישראל. א"כ כל השורש מכנסי' הוא יעקב ולכן אמר בקהלם אל תחד כבודי שידע שכל הקהילות מתאספין בכוחו ואמר שלא תחד כבודי הואיל ולא הי' לשם שמים דכתיב תתן אמת ליעקב וכנסי' שהיא לש"ש נקראת אמת כמ"ש וה' אלקים אמת והוא מתקיים. וקריאת שמע היא מתוך אסיפת כלל ישראל כי העדות על הקב"ה אינו באיש יחידי רק כלל ישראל. וכמ"ש שמע ישראל שמע הוא קיבוץ ואסיפה וחל ע"ז שם ה' אלקינו וסופה להתקיים כמ"ש שפת אמת תכון לעד: